המחירים בדרום עולים כל הזמן כי האזור המתוייר והגרידי מעלה את מחירי הכניסה לכל מקום, כל הזמן. ככה זה להיות פראנג’ים – המילה ללבנים באתיופיה. כל עיר בדרום גובה כניסה רק על זה שנכנסתם אליה למשל. במקרה הזה הם בדרך כלל רושמים תעריף מסודר אז אין מה להתווכח, אבל הרבה מאוד פעמים באתיופיה עמידה על המקח זה ממש חלק מהעניין...
קבענו לצאת מארבע מינץ’ לטיול. אגב, כדאי לקבוע עם כל המדריכים לצאת מארבע מינץ’ ולא מאדיס, כי אז סתם שורפים יום על נסיעה לדרום ומשלמים על יום שלם לג’יפ.
אנחנו הגענו בטיסה לארבע מינץ’. בכלל באתיופיה החלטנו שנמאס לנו מהנסיעות שואבות הזמן ולקחנו ארבע טיסות פנימיות ב26 יום ששהינו שם, חסכנו ימים רבים וגם לא מעט עצבים.. ברגע שמגיעים בטיסת אתיופיאן איירליינז לאתיופיה, אז כל הטיסות הפנימיות הן בחמישים אחוז כולן וזו חברת תעופה שממש מפתיעה ביעילותה. גם אם מגונדר לאדיס טסנו דרך אקסום שבצפון, או מארבע מינץ’ לאדיס טסנו קודם להרי הבאלה, אז לג’ימה שבמערב ורק אז נחיתה שלישית הפעם באדיס... למרות הכל זה חוסך וזה לא מאוד יקר אם אתם צפופים בזמן. בנוסף זה חוסך קצת התעניינות אתיופית בנו, דבר שנהיה מעיק לפעמים, להיות סלב בכל אתיופיה עם להקת ילדים תמידית מסביבנו שמנסים לשדל אותנו לתת להם כסף, עטים (שהם ממירים לכסף כנראה) או את בקבוקי הפלסטיק של המים שלנו.
דסטה חיכה לנו במלון שהמליץ לנו עליו – forty springs hotel. מלון מפונפן ונקי, רצו 400 ביר ללילה, הוא עזר לנו להוריד אותם ל300. כולל מקלחת חמה ווויי פיי, כשהחשמל בעיר עובד... זה לא מאוד תדיר בייחוד בלילות, אז תחממו מראש את הדוד. המלון נמצא בחלק של סצ’ה של ארבע מינץ’, לדעתנו החלק היותר שקט ונחמד מסיקלה הרועשת. לא רחוק מהמלון יש מסעדת דגים הכי טובה באתיופיה... תפנו מהמלון ימינה עד הכיכר שם פונים ימינה וממשיכים עד הכיכר הבאה. מצידה השני יש את המסעדה. לוקח להם איזה 45 דקות, אבל הגולש דגים שלהם שווה ביותר.
דסטה רצה שנתחיל מכיוון שבט המורסי, אבל שמע שיש טקס בול ג’מפינג יום לאחר מכן, אז שינינו תוכניות והתחלנו לשעוט לכיוון טורמי, שסביב לה יושב שבט ההאמר המפורסם ושם יהיה הטקס. בדרך עצרנו לארוחת בוקר באזור תחילת הירידה מארבע מינץ’ לקונסו. זו מסעדה שדגה כל יום את הדגים שלה מאגם צ’אמו ומגישה מעדני דגים מעולים על האינג’רה. היה מפוצץ ומעולה.
התחלנו עם יום רגוע עם שוק לא מתוייר (מאוד לא רגיל לעמק האומו...) באזור דימקה של שבט הבאנה החמוד וההזוי. היה מצחיק והמון משונה, ישבנו איתם בפאב תחת העץ וניסינו ללגום מבירת הסורגם (פויה ממש) ואז המשכנו לפאב קצת יותר ברמה שם הגישו לנו טאג’ – משקה יין דבש שכזה, היה דווקא טעים ובעיקר מוזר...
בטורמי ישנו אצל בחור גרמני אמריקאי במלון שהוא בונה שם כדי לחיות עם אשתו המקומית, עוד שבועיים הוא הבטיח שהאסלות יעבדו, הוא בנה אותן בדיוק וכן שתהיה מקלחת! ליד אזור טורמי, בסביבות הכפרים של שבט ההאמר, יושב גם איזה אמריקאי שחי את חייו בביקתת האמר ומנסה להיות האמרי, כולל התכשיטים והכל. הוא ממש נחמד ומאוד מעניין, מנסה לתרגם את ההאמרית לאנגלית ורוצה להיקבר לצידם שם, ולמרות זה הבנו אחר כך ממדריך האמרי מקומי שהוא טוען שהוא עושה למענם הרבה יותר ממה שבפועל קורה.. בכלל יש זן כזה של פאראנג’ים שמנסים להיות אתיופים, הם מעניינים ובעיקר שימושיים כי הם מכירים אותם ויודעים להסביר לנו קצת מה קורה.
למחרת החלה ההתרגשות האמיתית. התחלנו את הבוקר בלשבת קצת עם המשפחה של הבחור שיקפוץ – הבנות כבר החלו בריקודים והילדים שיעשעו אותנו. היינו התיירים היחידים וסתם ישבנו איתם והכרנו אותם, מה שנתן לנו יתרון לקראת טקס הבול ג’מפינג מלא התיירים...
אנחנו יצאנו כבר באחת עם דסטה לכיוון אזור ההלקאות. שילמנו 400 ביר כל אחד (דסטה טוען שזה מחיר מוזל לנו, מאוד סביר שקבוצות האמריקאים שילמו הרבה יותר לאדם). עוד לא הגיעו שאר התיירים ויכולנו לצלם בכיף ולנסות לקלוט את הטירוף סביבנו של הבנות הרוקדות, מלאות צלקות בגב, ומנסות למשוך כמה שיותר מצליפים לכיוונן ושילקו אותן... הגב שלהן דימם והן צרחו ורקדו כי מי שהכי חזקה, היא הכי סקסית ואחד המלקים עשוי לרצות לשאת אותה לאישה… גם הנשואות רוצות הלקאות כדי לרומם את מעמדן על ידי גב מצולק.
אחרי כמה שעות של זה ועוד עשרות תיירים שהגיעו החלו לצבוע את הגברים בצבעים שיצאו מאבנים. התנדבתי גם אני להיצבע קצת, לא משהו מומלץ במיוחד כי חוץ מתמונה של זה נתקעתי עם הצבעים על כל הפרצוף עוד כמה שעות :D
אבל אז יצאנו לאזור הקפיצה. המתח גאה, אספו את כל הפרות מהאזור ולאט לאט החלו לאסוף עשרה שוורים בשורה. היו עוד המון קפיצות והשתוללויות של הנשים אבל הלהיט היה כמובן הקופץ, עירום ועריה, קופץ שש פעמים מעל השוורים. הזיה זה לא מתחיל לתאר.
למחרת שבנו אל הכפר לטקס קפה של בוקר, הקפה של השבטים הוא מקליפות הקפה וזה בעיקר מים דלוחים והם אוכלים מאכלי סורגם וחמאה דוחים במיוחד. אמרנו להם שלום ובייחוד לקפצן שכבר נהיה אחוק שלנו :) אפשר לזהות אותו בתמונות לפי המוהיקן שמתנוסס על ראשו, שיומיים לאחר הקפיצה יוריד וייעשה קירח לסמל את שלב רווקותו המוכנה להגיע לקיצה.
נכנסנו לאחד מבתי העץ ההזויים שלהם וראינו שתי נשים ביומיום שלהן (שתיהן כמובן נשואות לאותו הבחור). כל כניסה כזאת לכפר עלתה לדסטה עוד כסף, שבט ההאמר בהחלט יודע להנות מההתעניינות הפארנג’ית בו.
המשכנו לעוד שוק של הבאנה אבל הוא כבר היה מלא בתיירים ולכן מלא בהצקות והרבה פחות נהננו, אבל זה ממש הקטע שם ונהיה יותר תיירותי כל הזמן. עדיין זה מצחיק לראות את הגברים בחצאיות הקטנטנות שלהם עומדים בעינטוז משהו או מנסים לשווא למכור לנו את הכיסאות הלא מאוד פונקציונלים שלהם...
התחלנו בנסיעה לכיוון שבט המורסי, ישנו בג’ינקה במלון סביר שאפילו כלל מקלחת חמה ומשם בבוקר הגענו למורסי, שחייבים לראות, אבל כיף גדול זה לא. ניסינו להגיע לכפר קצת פחות תיירותי, אז נכנסנו עוד ועוד בשמורה אבל אתיופיה סוגרת את רוב שטח פארק מאגו, שם הם יושבים, כי מפעלי הסוכר שם, כך שאי אפשר בכל מקרה יותר מדי להעמיק עם הג’יפ. הם מטורללים ממש, חייבים לראות אותם ואת הציורי גוף שלהם וכמובן את הנשים עם הכלי חרס בשפתיים, אבל אגרסיביים ורק רוצים שתצלם אותם כדי שיבקשו כסף על התמונות. דסטה ניסה להחליק את זה כמה שיותר, אבל החווייה לא היתה משהו, גם אם נכנסנו לאחת הביקתות וראינו איך הם חיים.
ביום האחרון ישנו בקונסו, המלון הכי עתיק שם והכי מגעיל שהיה לנו (אפילו יותר מהבארו באדיס!). הרגנו יותר מחמישים יתושים בערב, ועוד כמה בבוקר, ממש תנסו לישון במקום אחר ולא באדגט הוטל.
אבל חוץ מזה היה מקסים, דסטה סידר לנו מדריך תיירים מיוחד של קונסו והלכנו לטיול של שלוש שעות בין שני כפרים מיוחדים של שבט קונסו, שממש לא רואים תיירים, עד כדי כך שילדים פחדו מאיתנו ופחדו להצטלם, שינוי מרענן מהמורסי. היה מקסים, ראינו בדרך עצי קפה והכפרים היו יפיפיים. לקונסו יש 41 כפרים, ו12 שמוכרים על ידי אונסק’ו ושני אלו לא קרובים לכביש ולכן הרבה פחות מתויירים והמון יותר אותנטיים. דסטה עצמו הוא משבט קונסו כך שהוא מכיר הכל ויודע ממש הרבה.
נסענו חזרה לארבע מינץ’ ל”ציוויליזציה”…
