בטיקולה, היא עיר חוף צפונית שעברה את המלחמה.
PUSHPAKAYAJAH , בחור צעיר כבן 22 גר בה. הוא הזמין אותי להתארח אצלו בבית אך התריע מראש שמאחר והבית המקורי שלהם נהרס בצונמי והם עדיין באמצע בניית בית חדש - אצטרך לישון על הרצפה. אני מתלבטת אם לנסוע לשם או לנסוע כבר לקולומבו.
אני לא רוצה לשהות בקולומבו יותר מדי זמן, מצד שני אם אסע לבטיקולה זה מרחק של שלוש שעות נסיעה לפחות, שאצטרך אחר כך לעשות חזרה לכיוון קולומבו בתוספת של עוד 6-7 שעות. כל הדרך אני מסתמסת איתומנסה להבין אם הוא מהעיר, אם הוא COUCHSURFER אמיתי או שמא, כמו מארח קודם, ינסה להרוויח ממני כמה רופיות.
כשיצרתי איתו קשר לראשונה הוא אמר שהוא בקנדי. אחר כך התקשר להגיד שהוא מגיע בחזרה לבטולה (לא הבנתי אם בגללי או בגלל משהו אחר). החשדנות שלי עובדת שעות נוספות. הוא אומר לי שיש לו חבר אמריקאי בעיר ואם הוא לא יהיה - החבר הזה יפגוש אותי ויסייע לי. בסופו של דבר אני מכריעה לטובת בטיקולה. בספר כתוב שאין הרבה מה לראות אבל יש חופים מדהימים. אני גם מבינה שזה אזור שסבל מהמלחמה ואולי יהיה מעניין לראות.
ואכן כך היה. אני יורדת בצומת ועל פי ההנחיות של פוש, כך הוא מציע לקרא לו, כדי להקל עלי עם השם הארוך שלו, אני מעבירה את הטלפון לנהג טוק טוק על מנת שפוש יסביר לו לאן לקחת אותי. תוך כדי שיחה עוצר לידי אופנוע ועליו אמריקאי לא קטןבלשון המעטה. בן עצר בעיר לאכול וכשחזר ראה זרה שמבקשת עזרה. הוא בא לראות אם יוכל לסייע ואז הבין שאני זו אני. אנחנו נוסעים בשיירה לפגוש את פוש באחד מבתי המלון. עוד בטלפון פוש שואל אותי אם אוכל לישון על הרצפה ולהסתדר עם מקלחת משותפת. מקלחת זה בסדר מצידי אבל לישון על הרצפה זה כבר באמת יותר מדי. הוא מסביר לי, כפי שכבר כתב לי עוד כשהייתי בארץ, שהבית שלהם נהרס בצונמי והבית החדש עוד לא גמור. הם גרים כעת בבית שהשאיל להם קרוב משפחה. אנחנו נפגשים במלון נחמד, אבל החדרים הזולים כולם תפוסים. פוש לוקח את האופנוע של בן והולך לחפש לי מקום במלון אחר. בינתיים בן מזמין אותי לשתיה קלה. הוא מתחיל את הסיפור שלו, שאת חלקו שמעתי בחצר המלון ואת חלקו האחר בערב, כשנפגשנו לפטפוט על כוס בירה.
בגיל 44, כששמע על הצונמי - בדיוק פוטר ממקום עבודתו כמנהל חשבונות באולפני וולט דיסני. בן גדל במשפחה בעלת מסורת של מעורבות ועשייה קהילתית ("מלח הארץ") ממוצא גרמני ואנגלי. לניהול חשבונות התגלגל במקרה, התברר שהוא טוב בזה ועשה את העבודה הזו למרות ששנא אותה. אשתו נהרגה בתאונת דרכים כשהיתה בת 25 ומאז הוא למעשה לבד. מאחר וגדל כבן יחיד, התחנך להיות מאוד עצמאי ומאוד יודע לבלות עם עצמו. "אני לא צריך בת זוג כדי להרגיש שלם" הוא מסביר לי כשאני שואלת אותו מה עם משפחה. עד כה לא מצא בת זוג שממש תלהיב אותו.
כשהגיעו החדשות על הצונמי אחד הקטעים שנגע מאוד לליבו היה של אם שיושבת ומקוננת על הילד שלה בקבר אחים. הוא החליט שלשלוח כסף זה קל מדי ומאחר והיה פנוי נסע לסרי לנקה לראות איך יוכל לסייע. בשנה הראשונה המקום שרץ מתנדבים מכל העולם ומארגונים שונים. אולם לאחר שנה כולם עזבו ועברו למקום הפורענות ה"סקסי" הבא. הוא נשאר. התאהב באנשים ובמקום. בסופו של דבר התברר שהצונמי, קשה ככל שהיה, היה טיפה בים הצרות של סרי לנקה. המלחמה בין הטמילים המורדים לממשלה היתה בשיאה. וכולם שילמו מחיר גבוה מאוד.
ראשית המלחמה, בת 30 השנה, בשלטון הבריטי. הטמילים שהיו מיעוט, וגם מוכרים לבריטים עוד מהודו, היו מועדפים על ידי השלטון בשיטה הידועה של "הפרד ומשול". הם תפסו עמדות בכירות בממשל והיו משכילים יותר,אולי גם מתוך האמביציה של מיעוט. כשניתנה עצמאות לסרי לנקה ב 48 הרוב הסינגהלי כמובן לא אהב שהמיעוט הוא זה שנמצא בעמדות המפתח והתחיל להצר את צעדיהם של הטמילים. השפה הרשמית הוכרזה כסינגהלית, והדת הרשמית הינדו. לאט לאט נושלו הטמילים מהעמדות הבכירות שלהם והופלו לרעה. באיזה שהוא שלב הצעירים התחילו להתארגן ולמרוד. בתחילה בקבוצות שונות ובהמשך התארגן ה LTTE (שבעברית נקראים "הנמרים הטמילים").
המלחמה שפרצה היתה עקובה מדם. לאט לאט המורדים נדחקו צפונה על ידי השלטון עד שהם התרכזו ברצועת חוף צרה שם ירו בהם בלי רחם והרגו המונים (מעין "סברה ושתילה" של סרי לנקה). המלחמה הסתיימה לאחר שהמנהיגים נהרגו. אבל התקופה השאירה פצעים עמוקים בעיקר בצפון. החשדות בין בני משפחה, המשפחות שהתפרקו, האנשים שנהרגו והאנשים שעשו מעשים נוראים בתוך המלחמה - כל אלו השאירו טראומה עמוקה.
בן מספר לי שאנשים היו באים ומשתפים אותו בדברים נוראים שעשו כי לא היה להם עם מי לדבר. הוא היה צד נייטרלי. הוא סיפר על חבר שלו, אדם נעים ביסודו, שהתוודה שהרג ילד מוסלמי בלהט של התקהלות המונים. דבר שהוא מצר עליו ולא יודע איך להתגבר על הכאב ותחושות האשם. אביו של פוש גם הוא נהרג במהלך המלחמה. נרצח על ידי מישהו (לא הבנתי אם על רקע של מלחמה על אדמה. לדברי פוש הוא לא היה לא בעד ולא נגד הממשלה או אחד הצדדים. אבל לך תדע).
בתקופת המלחמה היו עמדות של הצבא כל חמישה מטרים. גם היום יש עמדות אולם הרבה פחות. הצפון שקט. אבל הפחדים, החרדות, החששות, והפצעים הפיזיים והנפשיים שהמלחמה הותירה עדיין שם.
כשבן התחיל להתנדב באזור הוא הגיע למפגש של כל ארגוני המתנדבים ה NGO'S באזור שהתקיים אחת לחודש. המטרה היתה לכאורה כדי לתאם ביניהם אך הוא נדהם לראות את היריבויות. כל אחד תפס לעצמו נתח שעליו לא היה מוכן לוותר. היו מכינים פרויקטים מפה ועד להודעה חדשה מבלי לדבר עם המקומיים ומבלי להבין מה הצרכים האמיתיים שלהם. כל זה כדי להצדיק את כל הכסף הגדול שקיבלו. אחת הפעמים בהן הבין איך העסק עובד היתה במפגש שבו אחד לא היה מוכן להשאיל את הדחפור שלו לשני, למרות שהוא לא עובד, כי "זה זה פרויקט שלי ואתה לא תיגע לי בו".
בהזדמנות אחרת כשדיבר עם מקומי הם ראו שיירת המכוניות של המתנדבים והמקומי אמר לו "תראה איך הם חיים על חשבוננו". "למה אתה מתכוון?" "הם מקבלים את הכסף עבור הפרויקטים שהם עושים. ובכסף הזה הם חיים בקולומבו במלונות מרווחים, או שוכרים בתים ומשרדים ממוזגים, מקבלים שירותים מהמקומיים,רכב ונהג צמוד, ארוחות במסעדות ל'ישיבות עבודה' ואחת לכמה זמן מגיעים אלינו להציע פרויקט ולחזור לקולומבו".
אירועים אלו הבהירו לו שהוא צריך להתמקד בפרויקטים קטנים. כאלו שלא יעניינו את ארגוני המתנדבים ושיבואו מתוך שיחות עם מקומיים והבנה של הצרכים שלהם. לצורך כך הקים את הארגון הקטן שלו וגם נשאר במקום כדי לפתח את הפרויקטים השונים. הוא חי כאן כבר 6 שנים, 10 חודשים בשנה.
פרויקט המלט: בן ביקר בבית יתומות שהיו בו 80 נערות. במקום היתה מקלחת שבסיסה אדמת בוץ. לאחר 2-3 מקלחות הנערות היו טובעות בבוץ. ב 100 דולר בן קנה מלט, שכר עובדים מקומיים ויצק רצפת בטון שלא יצטרכו לבוסס בבוץ.
בריכת אגירה מבטון
ב"משחק" של ארגוני מתנדבים יש המון רצון טוב אבל גם הרבה שחיתות הן מצד הארגונים עצמם והן מצד המקומיים. הוא סיפר על אישה שבאה אליו לבקש כסף כדי לקנות מכונת תפירה. היא התפרנסה מתפירה והמכונה נעלמה עם הצונמי. כמובן שהוא רצה לעזור וכשרצה לקנות לה מכונה לקח אותו תושב מקומי למקום בו לאישה היו 15 מכונות ותופרות מקומיות. את הסיפור העצוב שלה היא מכרה כמה וכמה פעמים לכמה ארגונים והקימה לעצמה עסק בזיל הזול.
מעמד האישה בסרי לנקה, כפי שמספר בן וכפי שראיתי במספר מקומות, נמצא בתחתית. נשים לא עובדות אחרי הנישואים, הן מוטרדות מינית בלי הרף ומופלות לרעה. פוש ובן הסבירו לי שיש "נוהל חתונה": אישה כשהיא מתחתנת צריכה להביא לבעלה בית ונדוניה. המשפחה שלה לא יכולה לחתן אף אחד אחר עד שהבת הבכורה נישאת. הבנים צריכים לשאת בעול. מאחר ובתים הם יקרים מאוד (במונחים סרי לנקים) לוקח המון זמן עד שאנשים מתחתנים. זה קורה עוד יותר בעצמה כמובן במקומות המסורתיים. האישה צריכה תמיד להיות צעירה מהגבר.
הקשרים המשפחתיים גם הם מסובכים. כשסרי לנקי קורא למישהו בשם "אח" הוא מתכוון גם לאח מאותו אבא ואימא, אבל גם לבני דודים איתם אסור להתחתן. אלו הם הילדים של האח של האב או של האחות של האם. לעומת זאת "בני דודים" הם אלו שמותר להתחתן איתם -; הילדים של האח של האם או של האחות של האב. למה? לא ברור לנו. (לא נראה לי שגנטית יש לכך איזו סיבה). אולי עניין של ירושות וחלוקת הנכסים במשפחה? צריך לחשוב על זה.
כשביקרתי בבית של פוש ושאלתי את אחד האחים כמה הם במשפחה הוא אמר לי "המון". התברר שהם חמישה אחים ואחות אחת. כששאלתי את פוש למה זה נחשב המון הוא אמר לי שבעבר המשפחות היו גדולות אבל היום 2-3 ילדים וזהו. כמובן שעם נוהלי החתונה שלהם מי רוצה הרבה ילדים??? שנים מהאחים של פוש מתגלים כאמנים מעניינים. האחד מפסל בעץ והשני מצייר. הצעיר (הצייר) מקווה להתקבל לאוניברסיטה בג'פנה ללמוד אמנות. אני מצלמת את היצירות שלהם ומעודדת אותם. לאח הפסל היו כבר ארבע תערוכות בבטולה והוא מתארגן לקראת תערוכה נוספת. מאוד רציתי לקנות את הפסל שלו (שדומה לציפור) אבל לא קיבלתי תשובה על המחיר. כנראה לא רוצה למכור עד לאחר התערוכה.
לבן, כמו לכל אמריקאי, יש דעה מדויקת איך דברים צריכים להיעשות. למרות ה COMPASION שלו כלפי התושבים, והרצון שלו לתרום ולשפר את המצב, אי אפשר להימנע מלראות את הגישה הפטרונית האופינית כל כך לאמריקאים "מנהלי העולם" כלפי המקום, הממשלה, מנהלי בתי הספר, הפקידים וכו'.
הגענו לבית ספר אחד שהוא המקום בו הוא מנסה את התוכניות החינוכיות שלו. אחת מהן היא להעלות את הרמה של התלמידים בכיתות הנמוכות כך שיעברו את המבחנים הארציים (משהו כמו הסקר בזמנו). כדי לעבור לרמות הגבוהות של לימודים צריך לקבל 100 במבחנים אלו. מי שמקבל ציון ממעל הממוצע הארצי (שמשתנה בכל שנה) -; זכאי לקבל מהממשלה 300 רופי כל חודש עד סוף לימודיו. זה לא הרבה כסף אבל זה מעודד את ההורים לדחוף את הילדים להצטיינות. בכפרים שמסביב לבטיקולה, שהיו כפרים שסבלו מהמלחמה עם הטמילים, הילדים לא הגיעו לתוצאות מעל 20. בן החליט לדחוף אותם להצלחה דרך מימון שיעורי עזר פעמיים בשבוע. הוא שילם למורים, שכולם מגיעים מבטיקולה לכפרים, מרחק של כשעה נסיעה, שישארו ללמד וחייב את התלמידים להישאר ללמוד עוד. כששאלתי מדוע לא נתן להם לבחור להצטרף וחייב את כולם להשתתף אמר שמשתי סיבות: א. שמא ההנהלה תבחר רק את התלמידים הטובים לזכות להשתתף בפרויקט. ב. ההורים לא יאפשרו לילדים ללמוד, הם יעדיפו שיחזרו הביתה לעבוד.
בסוף השנה התוצאות אכן עלו: 7 תלמידים קיבלו ציון 100 אם כי אף אחד לא הצליח עדיין לעבור את הממוצע הארצי.
הדבר השני שהוא רוצה לפתח השנה זה תמיכה בתלמידים בבחינות האמצע A LEVELS. 
הגענו לבית הספר ללא הודעה מוקדמת. בן צריך לקבל דוחו"ת על הכספים שהוצאו כדי להמשיך להפעיל את הפרויקט. מנהל בית הספר לא במקום, יצא להשתלמות. מיד בן התרגז: "מה יש להם ללכת להשתלמויות כל הזמן? הם צריכים להיות בבית הספר. לנהל את העניינים. לא ללכת לכל מיני השתלמויות לא נחוצות". ואני, גמלאית של משרד החינוך שתכננה מאות אם לא אלפי השתלמויות למורים ולמנהלים, חושבת לעצמי בהומור: "הוא לא יודע שהמנהל צריך לקבל השתלמות על 'מחויבות אישית'? על התוכנית החדשה במתימתיקה? על 'יום ירושלים'??? איך השר, המנכ"ל והמפקח ידעו שהתוכניות שהם הוגים אכן מתבססות בבתי הספר???".
אני מנסה לצלם את הילדים משחקים בקלאס, או מתנדנדים על הנדנדה השבורה. אולם ברגע שהם קולטים את המצלמה הם נעמדים בפוזה הראויה לצילום -; שורה ארוכה של ילדים מחייכים.
עוד סיפור ששמעתי ממנו: באחד הכפרים הוא הקים מאגר מים. כשהגיע לשם אחרי חצי שנה ראה שהמאגר ריק. כששאל למה? אמרו לו שמאחר ושינו את הגבול בין המחוזות הכפר עבר ממחוז אחד למחוז שני. המחוז הקודם אמר שחלוקת המים במקום כבר לא באחריות שלו והמחוז החדש גם הוא התנער מאחריות - "המקום עדיין לא בטיפולו. לא קיבלו את הטפסים המתאימים, ההנחיות הראויות וכו'". התוצאה היתה שלכפר לא היה מים בצורה מסודרת. בן התרתח. הוא נסע מיד למשרדי הממשלה כדי להוציא למישהו את העיניים. למזלם, ולמזלו, הוא אומר, האחראי לא היה במקום. העניינים הסתדרו לאחר כמה זמן. אבל הטמטום של הפקידים שיגע אותו!
בן סיפר שהמלחמה בין הטמילים לממשלה היתה נוראית. בשלב כלשהו ה LTTE התפצלו והתחילו מלחמות בין הפלגים השונים. לבית של ידיד שלו היגיעה בלילה משאית קטנה ואנשים נושאי שק כבד אמרו לו שהם צריכים להחביא את השק בחצר שלו. הידיד ניסה להתנגד אבל הם איימו שירצחו את ילדיו. בלית ברירה הסכים. מעת לעת הם היו באים, מחביאים שק, ואחרי כמה ימים מוציאים אותו. כך זה נמשך זמן מה עד שיום אחד הם נעלמו והשק נשאר בחצר. כמובן שאחרי כמה זמן הגיעו חברי מליציה אחרת, הוציאו את השק ואסרו את הידיד. הוא עבר עינויים ורק לאחר שהשתכנעו שאכן אין לו שום קשר לנשק שהוחבא בחצר שלו ושהוא הוכרח לשתף פעולה שיחררו אותו. באחת הפעמים שבן והידיד שלו נסעו בעיר, עמדו שוטרים בכיכר, והידיד נרעד. התברר שאחד ממעניו עמד שם במדי שוטר רשמיים. הידיד הצליח לקבל אפשרות לקבל מקלט פוליטי בשווייץ, וביקש מבן שיסייע לו לתרגם מסמכים שונים שיעידו על המצב שלו. בן ביקש מחברה אחרת שלו, שלא מכירה את הידיד, שתתרגם את המסמכים. החברה עברה על החומר ואמרה: "אני אתרגם את זה כאן ועכשיו. בשום פנים ואופן אני לא לוקחת חומר כזה הביתה לוקחת חומר כזה הביתה". המסמכים היו מכתבים שעסקו בכל ההתנהלות הנ"ל. הידיד קיבל מקלט פוליטי בשוויץ וגר שם היום עם משפחתו.
תמונות נוספות מבטיקולה ומסרי לנקה בדף הפייסבוק שלי
עוד תמונות מבטיקולה באתר הפייסבוק שלי
וזהו בן:
