קנדי, סרי לנקה KANDY, SRI-LANKA

הנהג לא מכיר את הדרך למלון, והם מתקשרים על מנת שיסבירו לו. הפתרון שלו פשוט מאוד: הוא יוריד אותנו בעיר ואנחנו ניקח טוק טוק (בתשלום נוסף שלנו כמובן) למלון. אנחנו פוסלים את הרעיון על הסף, שרון מנווטת, האב מנסה להציע עזרה, האימא משתיקה אותו בתנועת יד, תוך שהיא עצמה מצד אחד "עוזרת" מצד שני משבחת את שרון על כושר הניווט שלה ואני... שותקת (באמת שלא צריך עוד עוזרים בניווט). בכוחות משותפים, בעזרת עוברי אורח, ובעזרת אחד שממילא צריך להגיע לאזור ומנצל את ההסעה הנוחה, אנחנו מגיעים למלון.

מקום מקסים, בראש ההר מעל האגם, צופה אל הנוף. למרות שיש חדר גם עבורי, וכנראה לאור שפת הגוף שלי, מציעים לי לחפש גם במלונות נוספים אולי אמצא משהו זול יותר ומדריכים אותי איך להגיע. אני יורדת כ 50 מדרגות לשני מלונות מתחת -; בשניהם אין מקום או שהם יקרים באותה מידה. אני חוזרת למלון, מקבלת חדר, נכנסת להתקלח וכשאני יוצאת סמס מבנג'מין: "היכן את???" הוא מזמין אותי להתארח אצלו בבית ואנחנו מסכמים שאגיע חזרה למרכז העיר. אני אורזת הכל מחדש, משלמת 500 רופי עבור המקלחת ויורדת למרכז (היכן שעברתי שעה לפני כן עם הרכב).

בנג'מין מגיע עם רוב, אוסטרלי שהגיע ערב לפני כן ומתארח גם הוא אצל משפחתו של בנג'מין. כשאני מחכה לבנג'מין אני עוברת במהירות על מה שהוא שלח לי כשהכנתי את הטיול: הוא ישמח לארח אותי ואימא שלו תשמח ללמד אותי בישול סרי לנקי.
 בנג'מין שולח אותי עם טוק טוק למשפחה שלו והוא ורוב יגיעו אחר כך לאחר שיקנו מצרכים לארוחת הערב.

הנסיעה בטוק טוק אורכת כחצי שעה. עולים ויורדים, עוברים שבילים, כבישים רעועים, אבל הטוק טוק מתברר כג'יפ לא רע. אנחנו מגיעים בחושך לבית של בנג'מין. אל הבית עצמו יורדים בשביל תלול מעט ובוצי. לאן הגעתי??? בית ענק באמצע בניה. את פני מקבלת אימו של בנג'מין, רוקמני, ואבא שלו (שבאמת אני כבר לא מצליחה להגות את שמו). מיד רואים שהיא מנהלת את הבית. האנגלית שלה מצוינת ואנחנו משוחחות.

משפחה טמילית שהתנצרה לפני כארבעים שנה. היא עובדת בהתנדבות תמורת שכר זעום כמרפאה הומואופטית ובעלה, כמה שהצלחתי להבין, רוקח תרופות. הם שניהם בפנסיה ולהם ארבעה ילדים: הבת הבכורה, כריסטינה, שמתגלה כבחורה ביישנית למדי - מורה לילדים קטנים, פיליפ - מעצב גרפי שעובד בשביל חברה המיצרת מכשירי חשמל, גר בקולומבו עם הבת שרה - עורכת דין במקצועה, שעובדת בארגון הנשים של YMCA או ארגון נוצרי דומה). בנג'מין, עמוד התווך הכלכלי של המשפחה - עוסק בשיווק מוצרים רפואיים.

משפחה משכילה. רוקמני מראה לי את החדר בו אשן. הכניסה אליו מחוץ לבית, אנחנו עוברות דרך הגינה ומגיעות לחדר קטן: מיטה, שולחן קטן, ארון ספרים וללא שירותים. הכל טוב ויפה אלא שכשאני צריכה מוקדם בבוקר ללכת לשירותים אני מוצאת את הבית נעול. אני מתחילה להסתובב מסביב מחפשת היכן ואיך להתפנות. למזלי בנג'מין מתעורר ופותח לי את הדלת והכל בא על מקומו בשלום. בבוקר תור ארוך לחדר השירותים היחיד בבית שבו כרגע שוהות 6 נפשות.

 אבל אנחנו עדיין רק בהגעה אליהם. רוב האוסטרלי, שגם הוא מתארח בבית במסגרת CS , ובנג'מין מגיעים מהעיר לאחר שקנו מצרכים. רוב מכין פסטה עם ירקות, מברר אם אני אוכלת מהמאכל האסור ליהודים (ומקבל את אישורי לכך שאני כופרת נוראית), ורוקמני עוזרת לו. הוא בחור חביב שיוצר קשר מדהים עם כולם במהירות.

מתברר שבבית המקסים הזה התארחו כבר למעלה מ100 תיירים דרך CS. אנחנו מדברים על מנהגי בישול ברחבי העולם והם שואלים אותי איזה אוכל מקובל בישראל. פיליפ, הבן, היה מטעם ארגון נוצרי שבועיים בישראל ומאוד אהב את האוכל. נו, עכשיו אני בבעיה. איך אכין להם חומוס? או פלאפל? או טחינה? במשך הלילה אני מחליטה שאכין שניצל, פירה וסלט ירקות. יש יותר ישראלי מזה??? כן. אבל זה מה שיהיה לי קל להכין. והילדים שלי מתים על ארוחה כזו אז אפשר להגיד שזה ישראלי. (ואולי בולונז במקום השניצל. נראה מה מצב הבשרים בעיר).

בזמן שרוב ורוקמני מכינים את ארוחמת הערב אני משוחחת ארוכות עם שרה. מאחר והמהומות בסרי לנקה הפריעו לשגרת לימודים באוניברסיטה לקח לה 5 שנים להשלים את התואר. לאחר מכן למדה גם ניהול פרויקטים, ניהול משאבי אנוש ועוד. הכל כדי להכשיר את עצמה להיות פעילה בארגונים מתנדבים. היא מאוד רוצה לקדם את מצב הנשים בסרי לנקה. בזמן שהיתה בכנס באו"ם שעסק בנושא, שכנה שלה, נערה בת 18 נכנסה בפעם השניה להיריון לא רצוי וללא נישואים (לאחר שכבר ילדה ילד אחד). היא הלכה לעשות הפלה, שאינה חוקית בסרי לנקה, ודיממה למוות. מאוד הטריד את שרה שבזמן שהיא מדברת על שיויון לנשים, היא לא הצליחה לעשות דבר למען השכנה שלה, בחורה שהכירה היטב. אם הבחורה היתה יודעת שיש לה אוזן קשבת אולי אפשר היה להציל אותה. שרה חושבת שיהיה קשה מאוד לשנות את החוק בסרי לנקה נגד הפלות, אבל שצריך לעסוק בחינוך ובהסברה.

כולנו מתים מעיפות ואני צונחת על המיטה הקשה, לאחר שרוקנתי את המזודה מכל הבגדים כדי שיתאווררו, ונרדמת תוך כמה דקות.

בבוקר אני מתעוררת אל נוף מדהים וגינה מקסימה של המשפחה של בנג'מין.

הבית יושב על מורדות של הר. בכל מקום עצים גבוהים. למשפחה עצי מנגו, לימון, ליים, וקוקוס. ובנוסף לגינות הירק והפרחים, גם עציצים עם סחלבים בעלי פריחה צהובה ("רקדנית סרי לנקה" קוראים להם בגלל שכל פרח נראה כמו רקדנית בלבוש המסורתי).

רוקמני ורוב כבר במטבח. האב מראה לי איך מרסקים תבלינים במכתש עשוי אבן ומיד רוקמני מעמידה את רוב לנסות את הכלי ולהכין תערובת תבלינים שנאכל אחר כך עם האורז.

אותי היא מתחילה ללמד לעשות רוטי עם פתיתי תירס. קצת דומה להכנת פיתה או בצק לפיצה. אני מקבלת מחמאה שיש לי כוח ולשתי היטב את הבצק. אני צריכה להעביר את המחמאה לכל המורים שלי לקרמיקה שלימדו אותי איך ללוש בעבודה נכונה עם הגוף. במקבלי רוקמני מכינה חצילים מטוגנים מתובלים היטב. מסריטים את התהליך ואת ההסברים.

אחרי ארוחה טעימה רוב ואני יורדים לעיר עם הטוקטוק לגנים הבוטניים. בשער אנחנו נפרדים אחד מהשני, כדי לשוב ולהיפגש שוב לאחר כשעה בגן ושוב להיפרד. הגן בן כמאתיים, עם עצים גבוהים מסוגים שונים, חממת סחלבים, מבנה לקקטוסים ו... המון זוגות אוהבים. תחת כל עץ רענן וגבעה רמה (או יותר נכון תחת כל גזיבו עם גגון) -; עומדים זוגות צעירים, מדברים, מתלטפים, מתנשקים וכו'. הבחורה בדרך כלל מסתכלת ימינה ושמאלה לראות שאף אחד לא מביט (בגן הציבורי המלא מבקרים) בעוד הבחור עסוק בשלו.

אחרי כשעה של טיול בגן מתחיל לרדת גשם שוטף. כולם, כולל העובדים, בורחים פנימה למרפסות המקורות ומחכים שהגשם יפסק. מעט זוגות אוהבים מסתפקים במטריה ובלבד שיהיו אחד עם השני.

כשהגשם נחלש אני מחליטה לעזוב את המקום ונוסעת העירה באוטובוס במטרה להגיע למוזיאון הלאומי. כשאני מבקשת מאחד הנוסעים הדרכה הוא משכנע אותי שיותר חשוב שאסע לארמון המלך הישן (הנמצא מאחרי מקדש השן) כי שם יש מוצגים יותר מעניינים. הוא גם מציע לי לנסוע למקום נוסף כדי לראות עבודות חריטה בעץ שאין שני להן בכל סרי לנקה. אני מקשיבה לעצתו, רושמת את שם המקום שהוא ממליץ, יורדת מהאוטובוס בתחנה האחרונה וחסרת אורינטציה לחלוטין נכנסת לשוק המקורה. טעות לא רעה בכלל. השוק כמו כל שוק, מלא ריחות, צבעים, אנשים, תנועה. השוק מחולק לחלקים חלקים כל חלק בנוי סביב גינה נחמדה. הכל נקי (אם כי לא נותן הרגשה של מקום מצוחצח). בכל דוכן שאני עוצרת לצלם או להתבונן מנסים כמובן להציע לי סחורה. אני מבטיחה לשוב למחרת ומניחים לי. בסך הכל אנשים נעימים ואדיבים.

אני מסיימת את הסיור בשוק ומנסה שוב למצא את ארמון המלך הישן. סוף סוף אני מגיעה למקדש השן. כניסה עולה 10 דולר ואיכשהו לא בא לי להיכנס למקום. אני נכנסת למקדשים הקטנים שמסביב ומחפשת את הארמון. לאחר מספר נסיונות והסברים ממבקרים נוספים אני מוצאת את עצמי בבנין ארוך, חדרים מובילים אחד אל השני, ותצוגה מאובקת וישנה. בכל חדר מעט מוצגים עם הסברים קצרים, עבודות באבן, מעט עבודות בעץ. לא מבינה למה הוא שלח אותי לשם.

אני הולכת למרכז לאמנות קנדית כדי לקנות כרטיס להופעת פולקלור מקומית. במקום חנויות ליצירה מקומית, במחירים מצחיקים שכמובן אני לא יכולה לוותר עליהם. קונה כרטיס למופע ומתישבת במסעדה ליד כדי לאכול משהו. ההופעה נחמדה ושווה.

למחרת היום נמשך ונמשך. אנחנו הולכים לכנסיה ביחד, למיסת הפסחה, לטקסי הטבלה ולקבלה של חברים חדשים לכנסיה. אני כמובן מצלמת. ובעיקר את ההורים הגאים בילדיהם הרכים. בסיום הטקסים והשירים (את התפילה מלווה מקהלה קטנה של צעירי הקהילה מלווים בגיטרה, תופים ופסנתר) כיבוד קל במקום. ואחר כך... בבית מכינים ארוחה ישראלית וסרי לנקית.

רוקמני, שרה ואני חוזרות ראשונות מהכנסיה לא לפני שביקשתי מרוקמני להיכנס איתי לחנות הסמוכה ולסייע לי לקנות תבלינים שהיא הראתה לי שהיא משתמשת בהם. אני יוצאת עם שקית עמוסה (מקווה שיהיה לי מקום במזוודה). את כל התבלינים אפשר לקנות גם בחנויות התבלינים בפרדס חנה. אבל המחיר וההבטחה להביא לילדים רק תבלינים עושה את שלה. (מבלי להוריד את האפשרות שהם יבחרו גם משהו המדברים האחרים שקניתי).

בבית אנחנו מכינות את הארוחה וכשכל השאר מגיעים -; כולם מלקקים את האצבעות. הארוחה נוחלת הצלחה ובעיקר הפירה.

יחד עם בנג'מין מגיעים הביתה שני בחורים צעירים מארה"ב. רוב עזב כבר בבוקר והם מקבלים את חדרו. כשאני אומרת שצריך לדעת מתי להגיע כדי לקבל חדר בתוך הבית, אומרת לי שרה: "כן. הזוג שהגיע אתמול היה צריך לישון במשרד של בנג'מין".
"איזה זוג?" אני שואלת
"הצרפתים. הם הגיעו שלשום, יצאו מוקדם הגיעו מאוחר".
 בקיצור בנוסף אלי היה בבית עוד זוג שאני לא ראיתי אבל בני הבית טיפלו בהם היטב. לא יאומן כמות האנשים שהתארחה אצלם. רוקמני מקווה להקים במקום בית הארחה שיציע גם שיעורי בישול. היא מורה מעולה. ניסיתי להציע למשפחה האוסטרלית לבא לכאן ולקבל שיעור בישול וארוחת ערב -; אבל הם ויתרו בלי לדעת על מה הם מוותרים.

כריסטוף שואל את בני המשפחה מה נותן להם הארוח. הוא שמע מאנשים שהם מעונינים להכיר תרבויות אחרות ולשפשף את האנגלית שלהם. האם יש סיבות נוספות? בנג'מין אומר שזה "בשביל הנשמה". בשיחה קודמת איתו שהוא סיפר לי שהתנדב במשך חצי שנה בבית יתומים ועשה את זה "בשביל הנשמה. אי אפשר לחיות רק בשביל לעשות כסף. צריך עוד דבר בשביל הלב."
 כולם נראים מאוד מחוברים אחד לשני. שרה מחבקת את אביה אחת לכמה זמן, פיליפ מבשל, והם כל הזמן משוחחים אחד עם השני. גם כשהם רחוקים מהבית הם דואגים להתקשר הביתה לפחות פעם ביום, לספר מה אכלו ומה עשו. כריסטוף אומר שהוא מתקשר להורים שלו אחת לחודש במקרה הטוב ושזה היה מאוד מוזר בשבילו וגם בשביל הוריו אם היה מתקשר אליהם כל יום לספר מה אכל. כי זה לא היה ממש מעניין לספר כל פעם אותו דבר. ביום שאני עוזבת רוקמני מספרת לי שבלילה ישנה במיטה עם פיליפ - כשהוא בא הביתה הוא אוהב לישון במיטה הגדולה כדי שאימא תלטף לו את הגב.

לפני היציאה לכנסיה אני מוציאה את המתנות שהבאתי כדי שקריסטינה תבחר לעצמה שרשרת לענוד. היא בוחרת שרשרת עם חרוזים סגולים וצמידים תואמים. נראה לי שכולם אוהבים את מה שהוצאתי (ספר תמונות של ישראל, שמן עיסוי בריח תפוזים, שרשראות, קרם גוף, סבונים, תכשיטים ומחזיק מפתחות מסיני).

אחרי הארוחה הבינלאומית אנחנו יוצאים למגרש הקרוב לצפות במשחקים לכבוד השנה החדשה שארגן מועדון הספורט המקומי. יום ספורט היתולי הכולל משחקים מסורתיים ומשחקים אחרים. מאוד דומה לספר המשחקים שכתבנו במשרד החינוך לפני 30 שנה. היום התחיל במשחקים מסורתיים (קילוף אגוזי קוקוס, טוויית עלי דקל ליצירת כיסוי לגג ועוד). אנחנו הגענו רק אחר הצהרים למשחק זריקת בלונים מלאים מים בין זוגות. הזוג המנצח הוא האחרון שנשאר עם בלון לא מפוצץ. מצחיק לראות את הבלונים מתפוצצים ומרוקנים מים על הזוגות.

משחק נוסף הוא היאבקות על "חמור". שני המתחרים יושבים זה מול זה על קורה גבוהה, יד אחת אוחזת במכנסיים מאחור, ביד השניה - שק מלא בבדים. עליהם להכות אחד השני עם השק על הראש מבלי ליפול. מפסיד זה שנפל מהקורה. מתיוס מנסה את כוחו ונופל עוד לפני שמישהו נגע בו, רק מהנסיון להכות את היריב שלו.

אנחנו משלמים כסף כדי להשתתף בתחרות ניחוש כמה פירות שסק יש על ענף אחד התלוי על עמוד החשמל, או כמה בננות על הצרור הגדל בסמוך לשולחן השופטים. אני מנסה לספור את פירות השסק, מגיעה ל 30 ומחליטה שזה בערך מחצית הכמות. תמורת 20 רופי כסף שנאסף לטובת מועדון הספורט) אני מנחשת 59. ספירה סופית מעלה שיש למעלה מ... 160. אני לא מצליחה להביא הביתה שום פרס. כמה חבל.

עוד תחרויות מתנהלות על המגרש: תחרות משיכת חבל, תחרות ריקודים עם בלון מוצמד בין הזוגות, תחרות ריצה ברגליים קשורות ו... תחרות מלכת היופי הלבושה בבגד הלאומי (לגילאי 3-10) שרה יושבת בין השופטים.

באיזשהו שלב שרה מובילה אותנו למבנה מקורה בו יושבים מנהלי האירוע, ליציע האורחים. יחד עם עוד מכובדים מהקהילה, כולל הכומר, נציג האזור במועצת העיר, וגבר בן 66 (כך הוא מספר). "שולץ, אל תטרחי לזכור את שמי הגרמני", הוא מציג את עצמו. מספר שעבד בזמנו בביטוח והיום הוא ואשתו חיים בסרי לנקה מזה 20 שנה. הוא עיתונאי שיודע 9 שפות על בוריין. כל יום הוא קם מוקדם בבוקר (כי כאדם זקן "ממילא אני בקושי ישן"), עובר במהירות על עיתונים מרחבי העולם בשפות שוונת וכותב כ 10 מאמרים בנושאים שונים כשהוא מקדים את כולם. את המאמרים הוא שולח לסוכנים שלו שמוכרים אותם לעיתונים ברחבי העולם. כשאמרתי שאני מישראל צץ ה"חבר הכי טוב שלי מר..." (לא זוכרת איך קוראים לו). שניהם חברים ב"בונים החופשיים" והבנות שלהם היו מתארחות אחת אצל השניה בחופשות בקיץ. שאלתי אותו האם יכתוב מאמר על הארוע בכפר?
"בוודאי"
"ואת מי זה עשוי לעניין?"
"אני חושב שקוראים בשוייץ"
"למה?"
 "כי יש שם הרבה פליטים טמילים".

הנושא הטמילי עולה שוב ושוב בהקשרים שונים. מתברר שהמשפחה שאנחנו מתארחים אצלה היא משפחה טמילית שהתנצרה לפני כארבעים שנה. הם גרו במרכז העיר והמיסיון קנה אדמות בכפר כדי להעלות את רמת התושבים, לסייע בחינוך (ואולי גם לנצר?) והם קיבלו את האדמה עליה בנוי הבית שלהם ושל שאר בני המשפחה המורחבת. הטמילים היו אז אנשים מאוד משכילים, כשרוב הציבור לא רצה לדעת אנגלית או שפות זרות אלא רק סינגהלית. הטמילים לכן נחשבו למצליחים במיוחד. קצת כמו כל מיעוט בחברה. לעיתים קיבלתי הסבר שהמלחמה היתה מתוך קנאה, מתוך התנכלות לציבור הטמילי אבל גם מתוך מאבק על זהות, לאחר שבתחילה השלטון הכריז על השפה הסינגהלית כשפה הרשמית ועל הדת ההידית כדת הרשמית.

התפילה בכנסיה היתה בשלוש שפות: אנגלית. סינהלית וטמילית.

תשובה אחרת היתה שזה תוצאה של השחיתות של הפוליטיקאים שמלחמה טובה בשבילם. בכלל נושא השחיתות עולה הרבה הן כתופעה בסרי לנקה והן בשאלה לגבי המדינות מהן אנחנו מגיעים. לא אחד שאל אותי האם יש שחיתות בישראל ואיך אנחנו מתמודדים עם ראש ממשלה לשעבר שמואשם בשחיתות (נדמה לי שהם לא שמעו על הנשיא המופלה שלנו שהואשם באונס).

בסיום כל התחרויות מוזמנים המנצחים להגיע לשולחן לקבל את הפרס -; מוצרי בית שונים (כפי שסיפרה לי שרה) כולם עטופים היטב כך שאי אפשר באמת לראות מה יש שם. האירוע מסתיים בזיקוקים קטנים ובשירת ההמנון.

בבית אנחנו שוב משוחחים, אוכלים ואני כרגיל נרדמת ליד השולחן לאחר שהם לא מפסיקים לדבר.

תמונות כאן