טיול לזוג ברומניה

טיול ברומניה

עשינו טיול מטיילים לזוג בסתיו הרומני, בין התאריכים ה-1 עד ה-14 לאוקטובר 2014.

טיפים כלליים

1. כסף

החלפנים בשדה התעופה יקרים מאוד וסתם חבל. מומלץ להחליף סכום קטן ככל שאפשר בשדה התעופה ואת השאר להחליף בעיר. לכל בנק יש כספומט, והכספומטים ייתנו לכם את יחס החליפין של הבנקים (כולל עמלת המרה נוספת באדיבות הבנק שלכם כאן בארץ), שהוא בסך הכל הוגן, אפשר להשיג מעט יותר טוב אצל חלפנים (CHANGE) בערים (יש גם חלפנים וגם בנקים). ברוב היישובים יש סניפי בנק עם כספומטים, גם בבנק עצמו אפשר להחליף, ובערים הגדולות (דוגמאת בראשוב) תמצאו צ'יינג' ברחוב הראשי.

2. תחבורה

לא שכרנו רכב בטיול, לכן הטיפים הם רק על תחבורה ציבורית

2.1. רכבות

רכבת, רכבת, רכבת. נסיעות ארוכות ברומניה? מומלץ רק ברכבת. בהרבה טיפים שרצים באינטרנט, מסבירים שיש מספר סוגי רכבות ומחיר הכרטיס בכל רכבת משתנה בהתאם למהירות שלהן (כמה תחנות הן עוברות באמצע), השעה שהן יוצאות ובמקרה של רכבות לילה גם סוג המושב שקונים. את המחירים והשעות אפשר לברר בקלות באתר של החברת רכבות המקומית, CFR (הם מבטאים את זה צֶ'ה-פֶה-רֶה), http://cfrcalatori.ro/. מומלץ בחום לקנות כרטיס מראש, ולרכבות למרחקים ארוכים יותר מומלץ לקנות הרבה זמן מראש (לפחות חצי יום לפני). נסיעות של למעלה מ300 ק"מ בד"כ מתבצעות בדרך כלל בלילה, ב"רכבות לילה", שמאחרות על בסיס קבוע (אבל לא כדאי לבנות על זה ולהגיע בזמן). ניתן לקנות כרטיסים לרכבת לילה ממספר סוגים: 2nd class, 1st class וחדר מיטות (נדמה לי ש4 או 6 מיטות). ההפרשים במחירים די קיצוניים, אבל גם בנוחות. מושבים של מחלקה ראשונה נוחים בהרבה מהשנייה וגם יושבים שם בד"כ אנשים קצת יותר נורמליים. על כל כרטיס רשום הקרון בו צריך לשבת והמושב בו יושבים. לא ברור בדיוק מאיפה סופרים את הקרונות, אז פשוט תשאלו את הכרטיסנים. ברכבת לילה מקלוג' לבוקרשט חיכתה לנו הפתעה שאת הקרון שלנו הוסיפו בתחנה עצמה, אז קחו בחשבון שגם דברים כאלה קורים. בניגוד למה שאנחנו מכירים מהארץ, ברכבות ברומניה יש שירותים תקינים, אך לרוב במצב מטונף וללא אור, ועם מים שאסור לשתות וממש לא כדאי לשטוף בהם את הידיים. הרומנים מעשנים ללא הפסקה, גם ברכבות.

בניגוד לישראל, כאן האבטחה היא מינימלית עד לא קיימת. כל אחד יכול להיכנס לתחנת הרכבת ולצאת ממנה. יש המון הומלסים ומוזרים בתחנה אז כדאי מאוד לשמור על הציוד.

כל עניין הרכבת ברומניה נע בין אירופאי ומסודר לעולם שלישי מבולגן לחלוטין. מומלץ להגיע כרבע שעה לפני שהרכבת יוצאת כדי להבין איפה הרציף המדויק ולהמתין בו. לעיתים, הרכבות לרוב מחכות הרבה זמן בכל תחנה ולפעמים לא. יש תמיד המון המון בלאגן ברציף ולא ברור מה קורה. שם התחנה נכתב רק פעם אחת בתחנה (על המבנה הראשי) ולא במספר שלטים, כמו בארץ. יש סיכוי סביר באותה המידה שלתחנות מסוימות בכלל לא תהיה פלטפורמה, אז כשאתם יודעים שאתם מגיעים ליישוב קטן (או בעצם, לכל תחנה), תשאלו אנשים על הרכבת מתי אתם מגיעים, כי לא רשום בשום מקום (אולי באתר, לא בדקתי) את הרשימת תחנות. ברכבות לילה מקבלים תא של 5-6 מושבים, בו יש אפשרות לשלוט על התאורה, חלון שאפשר לפתוח לאוורור ושקע חשמל אחד שכולם רוצים מאוד להשתמש בו. לעיתים, תגלו שאתם חולקים את תא הישיבה עם טיפוסים מפוקפקים. אבל כשהנסיעה מתקדמת מתפנים קרונות ואל תתביישו לחפש תאים ריקים ולהירדם בהם על כל המושבים (כך נוהגים הרומנים). במידה ותפסתם מקום של מישהו, הוא כבר יודיעו לכם בנאום שלם ברומנית. לאורך הנסיעה, לעיתים ברצף של כל תחנה, פקחי רכבת בלבוש רשמי וכובע מצחיק ידאגו להעיר אתכם ולבדוק שהכרטיס שלכם תקין. אז שימרו עליו ושימו אותו במקום זמין ובטוח.

לסיכום: קחו מים והרבה (מאוד יבש ומחומם ברכבות), נייר טואלט, דברים להעביר את הזמן (ספר/ MP3) וכרטיס נסיעה!

2.2. אוטובוסים

נתחיל מהאוטובוסים הבין-עירוניים: ישנן כמה חברות גדולות שמפעילות נסיעות בין עירוניות. במקרה הזה בד"כ קונים את הכרטיסים בקופה לפני, אבל לא תמיד. באוטובוס מבראשוב לבראן, למשל, קונים את הכרטיס אצל הנהג. באוטובוסים גדולים יש מקומות איחסון ואין בעיות צפיפות יותר מדי, אבל במיני/מידי-בוסים צפו לצפיפות נוראית, מחנק וחום (אין להם מזגן).

תחנות מרכזיות (של אוטובוסים עירוניים ובין עירוניים) בד"כ ממוקמות ליד התחנת רכבת של העיר, אבל הרבה פעמים יש מספר תחנות אוטובוס משניות (לדוגמא- בבראשוב, יש "אוטוגרה 1" ו"אוטוגרה 2" ומסוף ליד הכיכר המרכזית של העיר, פיאטצה ספטלולוי).

קצת בדומה לישראל, יש מקומות שאין אליהם בכלל תחבורה ציבורית. וכאן תצטרכו לקחת טרמפ (סעיף 2.3).

באוטובוסים העירוניים מתחילה החגיגה. החברות, הכרטיסים ואיכות הסימון של התחנות משתנים ושונים מאוד מעיר לעיר. בבראשוב למשל, ניתן לקנות כרטיס לנסיעה בודדת, כרטיס כפול, Day pass וכו'. בקלוג'-נפוקה, לעומת זאת, אין דבר כזה נסיעה בודדת, אלא כרטיס כפול וכו'. השימוש בכרטיסי האוטובוס משתנה גם ממקום למקום.

מוכרות הכרטיסים (שממוקמים בקיוסקים קטנטנים בתוך תחנות האוטובוס, אבל קחו בחשבון שלא בכל מקום יש מכירת כרטיסים) יהיו מספיק אדיבות להציע לכם כרטיס כפול לנסיעה בודדת של שני אנשים. בבראשוב על הכרטיס מסומנים שני חצים, שצריך לנקב כל אחד מהם עבור כל נסיעה/אדם שנוסע. הניקוב, אגב, מתבצע על ידי מכשירים שנמצאים בכל אוטובוס/טראם שתעלו עליו, וזה עסק די פשוט. אם אתם מסתבכים, תבקשו מהמקומיים. טיפ חשוב- בבראשוב, במידה ואתם עולים בתחנה הראשונה של האוטובוס, אל תנקבו עד שהוא מתחיל לנסוע. המכשירים מסמנים באיזה שעה התחלתם לנסוע ולאיזה כוון.

בקלוג', לעומת זאת, אין אינדיקציה משום סוג על איך לנקב את הכרטיס והתוצאה המתבקשת היא שחטפנו קנס (35 ליי). למרות שזה ממש לא ברור מתצורת הכרטיס, צריך לנקב אותו משני הצדדים עבור שני נוסעים/נסיעות. אנחנו ניקבנו פעם אחת, ולכן הכרטיסן הניח שאחד מאתנו לא קנה כרטיס וחייב אותנו בקנס. בבוקרשט הסרט עוד יותר גרוע, כי הכרטיסים שקונים (לפחות משדה התעופה, אנחנו השתמשנו בעיר רק במטרו) הם אלקטרוניים. במידה ותהיו שני אנשים, סביר שיימכרו לכם כרטיס כפול ותוודאו איך משתמשים בו. שם יש איזה קומבינה שצריך לנקב פעם אחת רגיל, ופעם שנייה ללחוץ על הכפתור שרשום עליו את המספר 2 ולנקב שנית. את כל הנאום הארוך הזה אפשר לסכם בזה שפשוט צריך לשאול.

על האוטובוסים עצמם תמיד תהיה רשומה התחנה הראשונה והאחרונה של האוטובוס. אין הבטחה שתהיה מפה של התחנות באמצע, אבל בבראשוב מאוד נוח באופן יחסי וכמעט בכל התחנות תהיה מפה שמפרטת את הקווים. הם קוראים לה MAGAZIN.

2.3. טרמפים

נכון, טרמפים זה מסוכן וכו' וכו'. למרות כל האזהרות, זה עדיין אמצעי התחבורה הכי יעיל והיחידי אפשרי במקומות ומקרים רבים בטיול ברומניה. ממה שהבנו נהוג להציע תשלום על טרמפים, אבל אנחנו הצענו רק במקרה שהנהג עשה איזה שהיא סטייה מהדרך לטובתנו (וקרה לנו מס' פעמים). במידה ואתם נמצאים על כביש שיכול להגיע ליותר מיעד אחד, אפשר לכתוב על שלט באופן קריא וברור את יעד הנסיעה שלכם (כמו שנהוג לעיתים בארץ). בדרך כלל, המקומיים מתייחסים לשלטים האלו. כמובן שבסופי שבוע התחבורה ליעדי טיול פופולאריים עולה משמעותית ואפשר ומומלץ לבנות על זה, במיוחד כשמזג האוויר יפה. את חוויות הטרמפים הספציפיות שחווינו נשתף בסיפור הדרך שלנו.

3. שפה

כמו בכל מזרח אירופה, החוק לגבי ידיעת האנגלית הוא די פשוט: מי שמתחת לגיל 30, יודע אנגלית ברמה בסיסית. האנשים בהוסטלים המבוססים יודעים אפילו אנגלית שוטפת ואפילו קצת עברית. יש להם כל מיני סימנים שמשנים את ההגייה של אותיות מסוימות (למשל s, כמו שין שורקת, C בתחילת מילה עושה רעש של צ' כמו צ'ופצ'יק, האות T נכתבת בד"כ עם סימן של אות S קטנה בתחתית ומבטאים אותה יותר כמו האות צ"דיק( אבל זה נקלט די מהר באופן כללי. בבקתות בהרים לא יודעים יותר מדי אנגלית אז מומלץ לדעת לבקש בקשות בסיסיות וכמובן איך לספור בשביל מחירים. הרומנית היא סה"כ די קלה להבנה כיוון שהיא שפה לטינית. קצת גמישות ויצירתיות ואפשר בקלות להסתדר איתה.

4. תקשורת

בהרבה מאוד מקומות יש Wifi (אפילו בחלק מהקאבאנות בהרים). אנחנו קנינו גם סים מקומי של אורנג' (27 ליי בערך), בחבילה שכללה כמות סבירה של דקות שיחה, סמסים ו50 מגה של Data. קנינו אותו בכיכר הנצחון (piata victoriei) בבוקרסט, ישר איך שירדנו מקו 783 שיוצא משדה התעופה ועובר שם (יש חנות ענקית שכתוב עליה בענק אורנג'), אבל בכל סניף אפשר לקנות את זה. בבוקרסט יש שם גם תחנת מטרו וכל מה שצריך כדי להסתדר- סופרים, קרפור (הסופרמרקט הגדול בו אפשר לקנות מיכלי גז), שלוש חנויות של דיקת'לון (חנות ספורט במקרה ששכחתם פליז, כפפות או כובע) ומאפיות בכל פינה.

טיפ: אם אתם קונים סים בחנות, תשאלו בדיוק איך לתפעל אותו ועדיף שיתפעלו לכם אותו ישירות במקום, כיוון שהכל ברומנית, כולל ה-SMS שמודיע לכם מה מספר הטלפון הרומני שלכם. בחנות אורנג' בבורקרסט בה היינו הייתה עמדה של אינטרנט חינם עם לפטופ- ניצלנו זאת כדי לשלוח במייל למשפחות בארץ שהגענו וכיוון כללי להמשך.

5. אוכל

גם אם באתם לטייל- אוכל זה הכי הכי חשוב. יש המון מסעדות אבל כשיוצאים לטייל צריך גם לבשל.

פתיתים-בסופר של BILLA אבל יש מצב שיש גם בקארפור, יש חבילות קטנות של פתיתים. הם קוראים לזה COUSCOUS אפילו שזה פתיתים לכל דבר ולא דומה בכלל לקוסקוס. מדובר בחבילות קטנות בצבע אדום וזה קלאסי לארוחת ערב לשני אנשים. לנו תמיד היתה חבילה אחת ספייר בתיק.

תבלינים- מומלץ מאוד, תמיד, להביא תבלינים מהארץ- אל תסמכו על מה שתמצאו. לפעמים יש מקומות שיש ולפעמים שאין. תביאו אתכם צנצנות קטנות כאלה של תרופות (או פיתרון אחר שיש לכם) עם מלח ופלפל שחור. אנחנו לקחנו גם פפריקה וזעתר. בהוסטלים בד"כ אין תבלינים וסתם באסה לאכול אוכל תפל.

קנייה כללית של אוכל- בעניין הזה, רומניה סה"כ די מפותחת. תמצאו תמיד בקבוקי מים, לחם ארוז, שוקולד למריחה וירקות ופירות. רשת סופרמרטים די מוכרת במזרח אירופה היא BILLA, שנמצאת גם במקומות נידחים יותר אבל בה אין סיכוי שתמצאו גז (זה הסופר היחידי בערך בעיירה סינאיה). יש גם את הסופרים הענקיים של CARREFOUR בו תמצאו את הכל (כולל מיכלי גז) אבל הם בעיקר ממוקמים בערים הגדולות (בראשוב, בוקרשט, קלוז'-נאפוקה).

6. מגורים

בערים- ישנים בהוסטלים. חשוב וכדאי לשלוח מייל/ להתקשר אליהם כמה שיותר מוקדם כשמתכננים להגיע. אם נוסעים במהלך עונת התיירות, הסיכוי שיהיה לכם מקום בהוסטל מומלץ הוא קטן עד לא קיים. לנו היה מזל בבראשוב (היה מקום) אבל כשהתקשרנו להוסטל המומלץ בקלוז'-נפוקה גילינו ש-1. בסופשבוע ההוסטל הזה מלא (סטודנטים לעיתים גרים בהוסטלים בתחילת שנת הלימודים עד שמוצאים דירה). 2. יש עוד הוסטל אחד בעיר והייתה בו בקושי מיטה יחיד אחת בלבד לישון בה, שאותה תפסנו רק ללילה אחד, כי יום אחרי זה הכל היה מלא (שני ההוסטלים). אז אם נוסעים לקלוז', כדאי לשריין מראש כמה ימים לפניכן מקום לישון בו.

בהרים, ישנים בקבאנות, בקתות שבד"כ מאוישות על-ידי כמה אנשי צוות וקרובות למסלולי סקי (אבל לא תמיד). בד"כ תמצאו בהן מים חמים, מגבות נקיות, מיטה לישון בה, אפשרות לקנות אוכל ולפעמים ויי פיי.

אבל- גם בערים ובמיוחד בעיירות, כל אדם רומני שתפגשו- כנראה ישמח מאוד לארח אתכם בביתו תמורת סכום כסף צנוע, ללינה וארוחת ערב חמה. לא פעם ולא פעמיים יצא לנו להיתקל בהצעות מסוג זה, ייתכן שחלקן אמינות וחלקן מפוקפקות יותר.

סיפור הדרך 

יום 1- 1.10.14 יום רביעי- נחיתה בבוקרסט ונסיעה לסינאיה

נחתנו בצהריים ועד שיצאנו כבר היה 14:00. הגענו לתחנת האוטובוס בשדה התעופה (גילינו בדרך חזור שיש קו מטרו בתכנון, אז אולי עוד כמה שנים הוא כבר יעבוד) וקנינו כרטיס כפול (ע"ע תחבורה) לנסיעה באוטובוס.

בשדה התעופה יש "איזור מסחר" שבו יש כמה מקומות שאפשר לקנות בהם מפות של רומניה, כרטיסי סים וכד' במחיר מופקע. תקנו רק את מה שבאמת צריך (לדוגמא- מפה של רומניה). את כל השאר תקנו בעיר.

עם הכרטיס מקבלים מפה של מרכז העיר שאפשר להתמצא איתה באופן סביר למדי. יש שני קווים שמחברים בין שדה התעופה לעיר- 780- מגיע פחות אבל עם פחות תחנות בדרך (קו 780, הקו אקספרס לתחנת רכבת הצפונית Gara de nord עובר בערך פעם בשעה), ו-783- בתדירות גבוהה יותר (כשלוש פעמים בשעה) ונוסע בכל העיר. אז לקחנו את ה-783, ירדנו בכיכר הניצחון (piata victoriei) כי ראינו שם גם בנק (כתוב בגדול BDR) וגם סניף של אורנג' (ממש כמו בארץ, עם ריבוע גדול כתום). קנינו סים (ועל הדרך גם קיבלנו שיחון רומנית קצר ומועיל מהמוכרת), החלפנו כסף בבנק (בדיעבד היה עדיף למצוא חלפן כי זה תהליך ממש ארוך שם) והחלטנו ללכת ברגל לתחנת הרכבת הצפונית, גארה די נורד. התוכנית הייתה להגיע לסינאיה או לבראשוב.

החלטנו ספונטנית על נסיעה לסינאיה, במחשבה שנוכל להתארגן שם על כל הציוד שחסר לנו – אוכל, מים, מיכל לגזיה ופינג'אן. טעות חמורה: סינאיה היא מקום קטן, סוג של עיירת סקי קטנה ואופנתית שפעילה בעיקר בחודשי החורף ואי אפשר למצוא שם יותר מדי דברים חוץ מבתי מלון, ארמון שבו נולד המלך הרומני ותחנת רכבת "מלכותית" בת למעלה ממאה שנים.

לפני שנמשיך את הסיפור דרך-

חד משמעית, מומלץ וכדאי להתחיל את הטיולים מבראשוב מהרבה מאוד סיבות ובראשן לוגיסטיקה, כמובן רק במידה וזה האזור שאתם רוצים לטייל בו. בראשוב היא עיר גדולה ומודרנית ויש בה הכל (החלפת כספים, בנקים, ציוד טיולים, מפות מטיילים ועוד). בנוסף, בראשוב היא העיר הגדולה והחשובה הקרובה ביותר לבוקרשט (רק שעתיים וחצי נסיעה).

קנינו כרטיס לרכבת לסינאיה (הרכבת ממשיכה לבראשוב) 10 דקות לפני שהיא יצאה ויצאנו לדרך. שילמנו על כל כרטיס 42 ליי/רון. מדובר בנסיעה של שעתיים. בינתיים קשקשנו עם קצת אנשים ברכבת והתחלנו לבנות את מילון הרומנית שלנו. הגענו לסינאיה באזור 5 בערב והתחלנו לטפס למעלה. חיפשנו דבר ראשון אכסניה לשים בה את הדברים שלנו. מצאנו בעיקר בתי מלון יקרים (לא פחות מ120 ליי ללילה לזוג), עד שבחור אחד ברחוב שאל אותנו אם אנחנו מחפשים מקום לישון. הוא הוביל אותנו לאיזה בית ברחוב צדדי עם מספר חדרים להשכרה ב60 ליי ללילה. בשלב הזה כבר נהיה מאוחר, אז הלכנו לסופר לעשות קניות וגילינו שאין דרך להשיג בלוני גז בסינאיה (לא בלוני ניקוב ולא הברגה). תכננו לטייל ברכס הרי הבוצ'ג'- BUCEGE ביום למחרת וידענו שיהיה מזג אוויר קריר וזה בעייתי, אבל כדי להשיג מידע כלשהו היינו חייבים לחכות לבוקר, כי כל העיירה הזו הלכה לישון ב-20:00.

המרכז מידע נסגר בסביבות השעה 6 או 7 בערב, ונפתח רק ב8:30 בבוקר וחוץ משם אין עם מי לדבר על מפות או טיפים למטיילים. התחלנו לחפש איפה לאכול ארוחת ערב וגילינו שהרבה מסעדות סוגרות מטבחים כבר ב20:00 אז גם את זה צריך לקחת בחשבון וברוב המסעדות אין תפריט באנגלית אז אי אפשר לדעת מה אוכלים (לפחות בהתחלת הטיול). אחרי ארוחה קרה ולא משביעה ויום נסיעות ארוך הלכנו לישון בשקי השינה כי היה קפוא.

יום 2-3: יום חמישי-שישי 2-3.10.14טרק (כושל) בבוצ'ג'

בבוקר התעוררנו קצת באיחור לטיפטופי גשם והלכנו למרכז המידע שנפתח כבר ב8:30 בבוקר. קיבלנו מפה (לא מעודכנת ולא מוצלחת במיוחד. כדאי לקנות מפות בבראשוב, לדוגמא. גם אל תבנו על מידע נוסף במרכז המבקרים בסינאיה. אין שם מפות/ ספרים/ מדריכי מטיילים נוספים). קיבלנו גם אזהרה שמזג האוויר בהר הולך להיות עוד יותר קר- ייתכן גשם מהצהריים וגם ערפל ובלילה צפוי ל(9-) מעלות צלזיוס. מכיוון שזהו רכס מתוייר ומלא בבקתות לכל אורכו ורוחבו (וכבישים, ובעיקר זבל. המון המון זבל בכל מקום) הגענו למסקנה שיהיה בסדר והתחלנו את המסלול.

התחלנו את הטיפוס מסינאיה עצמה. במידה ואתם מחליטים לעשות את זה, אז לפחות תתפסו טרמפ קצת במעלה היישוב כי גם זה 40 דקות הליכה עד לתחילת המסלול עצמו (בדיעבד, מומלץ מאוד לקחת את הרכבל- טלקבינה- TELLECABINA עד למעלה ההר). היה מזג אוויר גשום למדי כך שעלינו על ביגוד גשם מלא (גם מומלץ בחום באוקטובר ברומניה). והתחלנו את דרכנו הארוכה למעלה. לאחר כשעתיים הגענו לתחנת הרכבל הראשונה ב1400 מ'. ביקשנו מהבחורה שם להרתיח עבורנו מים בסיר שלנו ושתינו תה חם. יצאנו החוצה והמד טמפרטורה הודיע לנו בשמחה שבחוץ 3 מעלות... המשכנו לדשדש למעלה. בינתיים הערפל נעשה סמיך בצורה די קיצונית אבל הדרך עוד הלכה על שבילים ראשיים, כך שלא דאגנו. כשהגענו סוף סוף לצומת שהייתה אמורה להוביל לקבאנה (בקתה) הראשונה של אותו היום, valea dorului Cabana, הראות הייתה בקושי 20 מ' קדימה מרוב ערפל. השלט הודיע לנו שהבקתה 10-15 דקות הליכה מאיתנו. מהר מאוד איבדנו את הסמני ערפל (עמודים גבוהים בצבעים של שחור-לבן שצריכים להיות ממוקמים במרחק של 20 מ' אחד מהשני) והתחלנו ללכת לאיבוד בערפל. הגענו לצומת הזו בשעה 14:00 בערך כאשר התכנית הייתה להגיע עד 15:00 בבקתת valea dorului ולעצור שם לארוחת צהריים, ואז להמשיך לאגם בולבוץ' למטה, כולל לעבור בדרך בCabana padina (כשעתיים וחצי נוספות של הליכה בירידה בעיקר). אחרי מספר שעות שהלכנו לאיבוד (ובדיעבד הסתבר שטיפסנו עוד כ300 מטר מעלה בתהליך) הגענו לשילוט של מסלולי סקי שהודיע שיש קבאנה למטה אשר נקראת Cabana Valea Souarelui. הקבאנה לא סומנה על המפה שהייתה לנו, כך שלא ידענו אם היא לא קיימת או שהמפה לא מעודכנת פשוט. החלטנו לנסות לרדת אליה בכל זאת כי היה קר מאוד והיינו רעבים וכבר די מותשים. סימנו את הנקודה שירדנו ממנה ברוג'ום (מערום) של אבנים והתחלנו לרדת למטה. לאחר כעשר דקות של ירידה מהירה בתוואי של מסלול סקי, החלטנו שזה לא היה רעיון מוצלח, אבל ראינו כבלים של רכבל עוברים מעלינו, אז חזרנו למעלה למצוא את תחנת הבסיס של הרכבל. מצאנו אותה לאחר כחצי שעה (עברנו בדרך ליד הרוג'ום שסימנו) והתקשרנו לSalvamont (יחידת החילוץ בהרים) שראינו את המספר שלהם במפורש על כמה מהשלטים. לסאלבהמונט יש מרכז בו מדברים גם ברומנית וגם באנגלית ואחרי שתיארנו להם את הבעיה, הפנו אותנו לקולגה שלהם באיזור רכס הרי הבוצ'ג'. אמרנו לו את שם תחנת הבסיס של הרכבל (הלא פעיל) שהיינו בה, והוא צעק לנו בקול רם בתגובה ושאל אם אנחנו שומעים אותו. מסתבר שהוא היה 300 מטר מאיתנו... את הלקחים מהמסלול הזה נפרט בסוף אך זה היה רק כדי להדגיש את סמיכות הערפל. הקול הצועק התגלה כאיש צעיר וחביב בשם בוגדן (אשתי אומרת שגם חתיך הורס) שהזמין אותנו להתחמם קצת בתחנת הרכבל שהוא מפעיל. הוא לקח את הפרטים שלנו כדי לרשום ביומן שהוא מצא אותנו והסביר לנו כמה שהיינו לא חכמים כשלא חזרנו אחורה כדי להמשיך לחפש את הסמני ערפל (שלדבריו ממוקמים כל עשרה מטרים). כנראה שהוא צדק, אך הטעות הייתה מראש לצאת לטיול להר במזג אוויר כזה. במפה שהייתה לבוגדן במשרד גילינו שהקבאנה ה"לא קיימת" היא קבאנה חדשה שהייתה קרובה יותר ליעד המקורי שלנו, אך זה כבר לא היה משנה . בוגדן התקשר עבורנו למנהל קבאנה ואלי דורלוי כדי לוודא שהוא נמצא ולהודיע לו ששני מטיילים בדרך אליו ללילה.

טיפ חשוב: בדיעבד הסתבר שמתחנת המידע קיבלנו גם דף שרשומות בו הקואורדינטות של כל הבקתות על ההר. במידה ויש לכם ג'י-פי-אס (כן, יש לכם סמארטפון, אני יודע) אז אתם יכולים להשתמש בזה לניווט במקרה חירום.

טיפ נוסף: חשוב לוודא שהקבאנה פעילה באותו זמן ויכולה לקבל אתכם ללילה. כדאי להתקשר ולברר לפני שמתכננים מסלול כדי לא להיתקע בקור. לא נעים.

אחרי שהתאוששנו וקצת הפשרנו בבקתה של בוגדן, בוגדן הכווין אותנו ל valea dorului Cabana במורד רכבל, כשכלב מקומי ענק מלווה אותנו כל הירידה (זה היה די מגניב). בוגדן הסביר לנו שאם הולכים לאיבוד במסלול הספציפי, וזה היה המזל שלנו, צריך לזכור שהמקום הזה הוא אתר סקי ענק בחורף, אז אם הולכים לאיבוד אפשר לעקוב אחרי הרכבל (אבל לא כל רכבל). הגענו בסביבות 17:00 לקבאנה. היא לא זולה (100 ליי לזוג) אבל מאוד נקייה, נעימה, מחוממת ואפילו יש wifi. בשלב הזה היינו ישנים גם בצריף, העיקר לא לישון בחוץ. הקבאנה הייתה הרבה יותר מצריף והיו מים חמים מאוד במקלחת, מגבות נקיות וחדר חמים עם חלון לערפל. המארח באותו הערב היה בחור מקסים בשם דיג'י, שלצערנו לא ידע מילה באנגלית... הדבר היה מתסכל למדי. בישלנו את האוכל שלנו במטבח (נראה לנו שלמורת רוחו, אבל אנחנו לא בטוחים) והלכנו לישון גמורים למדי.

התעוררנו אחרי שינה טובה ב7 בבוקר שלמחרת. ב7:30 דיג'י הכין לנו ארוחת בוקר (21 ליי לשנינו ביחד) לא מדהימה-חביתה עם קצת לחם ועגבניה. חייכנו בתודה והתחלנו ללכת, כשדיג'י מראה לנו את הכיוון הכללי והסמנים שצריכים לעקוב אחריהם. הערפל התבהר מעט וכשראיתי את תוואי השטח הבנתי כמה היינו קרובים ביום שלפני (כ500 מטר) לבקתה בצומת הראשונה. עכשיו היינו זהירים הרבה יותר. לרגע נקטעו לנו סמני הערפל ל Cabana padina בגלל שיפוצים באחד השבילים (היה שם ממש איזור בנייה, כנראה בנו סכר) אבל הפועלים הכווינו אותנו חזרה למסלול די מהר. (הם קוראים לסמני ערפל Indicator). ההליכה לפאדינה מתחילה בקו גובה אחיד מסומן באופן סביר עם הסמני ערפל ולאחר מכן יורדת ליער בו קצת יותר קל להתמצא. כנראה שהנוף שם יפה- הלכנו בערפל והתבאסנו שלא רואים כלום.... הגענו לפאדינה לקראת הצהריים (ב11:00 בערך). למרות טיפים שקראנו על הקבאנה בפאדינה, שממש לא המליצו להגיע לשם ואמרו שהקבאנה מלאה באוכלוסיית רועים וצוענים, הקבאנה הייתה נקייה, מרווחת והאנשים בה היו מקסימים! קשקשנו קצת עם בעלי המקום והם לא המליצו לנו לצאת החוצה חזרה לכוון Bran (התכנית המקורית, כאמור) מכיוון שהערפל סמיך מדי. אחרי החוויה של יום אתמול הסכמנו שאין מה להמשיך (חצי מאיתנו היה גם עם נעליים רטובות לחלוטין מהחוויה על ההר) וביקשנו להיעזר בהם ולשאול את הסועדים במסעדה של הקבאנה אם מישהו יוצא החוצה עם רכב. לאחר זמן קצר מצאנו ארבעה מטיילים חביבים שנסעו בשתי מכוניות והסכימו להסיע אותנו חזרה לסינאיה. בזמן שהם סיימו לסעוד ישבנו ושתינו תה שהגיע בכוסות חרס מגניבות. במקום הייתה בחורה צעירה, דניאלה, שמדברת אנגלית שוטפת ושמחה לספר על ההיסטוריה של המקום ואת האתרים ששווה לראות באזור. אביה, דניאל, מנהל את המקום. כשהיינו שם המקום היה בתהליכי הרחבה ככה שסביר שבחורף הקבאנה כבר תהיה גדולה פי 2. הסתובבתי באתר השיפוצים וראיתי בלוני ניקוב שהם השתמשו בהם לתפעל מבערים. ביקשתי מדניאל לקנות אחד מהם והוא סירב ונתן לי אותו בחינם. היינו מופתעים מאקט הנדיבות (שווי מיכל ניקוב כ5-6 ליי, אמנם, אבל למה?) אבל מרוצים שיש לנו איך לבשל ולהכין קפה ותה.

קצת מסקנות והמלצות:. מוטיב חוזר בסימוני שבילים הוא שבדרך לחלקים המעניינים של ההר (כלומר, למעלה) הסימונים מזעזעים. למעלה בהר בד"כ ניתן להתחיל לראות סמני ערפל (שוב, העמודים הגבוהים הצבועים בפסי שחור-לבן הממוקמים במרחקים קצובים) אך לא תמיד. לעתים הם נשטפים עם מפולות מים ובוץ בחורף וקורסים ולפעמים סתם לא שם. לעיתים במקומות החשובים לא יהיו סימונים ובמקומות שממש ברור לאן ללכת יהיו עשרות סימונים במרחק של מטר אחד מהשני. מכיוון שלא תמיד המפות הן טופוגרפיות הסימונים הם קריטיים, לכן חד משמעית- לא להתקדם 50 מטר בלי סימון. במידה וקרה שנתקעתם בערפל, צריך כל הזמן לחזור ולחפש את הסמן האחרון שראיתם, אם לא רואים את הבא. אנחנו טיילנו עם אוהל לחירום, אבל שמחים מאוד שלא יצא לנו להשתמש בו. שק שינה שמותאם לטמפרטורות נמוכות גם כן מומלץ בחום, אפילו לאכסניות עצמן.

תפסנו טרמפ עם זוג צעירים רומני ומקסים בשם אנדריאה ואלכס. הם קשקשו איתנו וסיפרו להם שהם ביטלו את המסלול הליכה שלהם ביום לפני בגלל הערפל (חכמים). הקפנו את אגם בולבוץ' (המכוסה ערפל) והתחלנו לנסוע לכוון סינאיה. לקראת סוף הנסיעה התחלנו לדבר על תכניות לימים הקרובים. הם המליצו לנו לטייל במקום שנקרא צֻ'וקאש, שכותבים אותו Ciucas. כמו כן הם המליצו לנו על אכסניה (עליה נפרט רבות בהמשך) בבראשוב, והחלטנו לנסוע אליה עוד באותו היום. נפרדנו מהם בחיבוק חם והלכנו לבדוק מתי יוצאת רכבת לבראשוב. פגשנו בתחנה זוג ישראלים חביב שהיה לקראת סוף הטיול שלהם. הם נתנו לנו מספר המלצות והחלטנו לקחת את האוטובוס לבראשוב, שעובר ממש מחוץ לתחנת הרכבת. הנסיעה באוטובוס עלתה 10 ליי (הרכבת עלתה 11 ליי) אך השיקול היה זמן היציאה בלבד. בכניסה לבראשוב עם האוטובוס, ראינו סניף Carrefour (המקומיים מבטאים את זה Carfoor) ענק וסניף של Decathlon בצד השני של הכביש, שזו רשת הציוד ספורט ומטיילים הגדולה באירופה. בסניף הקרפור ניתן למצוא הכל וזאת סיבה מצוינת לעבור בבראשוב לפני היציאה לטרקים באזור (אבל לא היחידה). בדיקאת'לון תמצאו את כל מה ששכחתם לקנות בארץ או התקמצנתם, במחירים סבירים ומותגים שאתם לא מכירים- פליזים, גופיות טרמיות, גטקעס תרמיות, כפפות, גרבי מטיילים, מעילים, אוהלים, פנסים וכל מה שאתם לא זוכרים שאפשר להמציא. כדי להגיע לשם לוקחים קו 17 ממרכז העיר.

יום 3-4- שישי-שבת 3-4.10.14 ימים ראשונים בבראשוב

על מנת להגיע מהתחנה המרכזית הגדולה (AUTOGARA) בה גם נמצאת תחנת הרכבת של בראשוב, למרכז העיר, יש לתפוס קווים אשר מגיעים ל livada postei (נדמה לי 1,4, 37 ו 51). איך שהגענו חיפשנו ומצאנו ברחוב הראשי-בנק, צ'יינג' שמחליף כסף במחיר טוב יותר מהבנק (הפקידה עצמה בבנק אמרה), מאפיה (GIGI פשוט טעים ומומלץ), חנות טיולים (יש כמה, אפילו מוצלחות מאוד) ואפילו חנות ספרים (libris) בה סקרנו אופציות לטיולים נוספים. בסוף בחרנו במסלול בהרי הCiucas שהזוג הרומני אנדריאה ואלכס המליצו לנו עליו, מכיוון שהקושי הפיזי בו אינו גדול כמו אחרים (הפסגה הגבוהה של האזור היא רק 1954 מטר). בכיכר המרכזית של העיר, Piata Sfatului היה שוק ססגוני של סוף השבוע (היה יום שישי), מלא בדוכנים של עבודות יד, דוכני אוכל מקומי, מתנות ופיצ'פקעס. הסתובבנו קצת במרכז העיר והחלטנו שנמאס לנו מהתיקים, אז הלכנו לאכסניה.

אם הבוצ'ג' היה ללא ספק הכישלון של הטיול כולו, האכסניה הזו בהחלט הייתה השיא הטוב של הטיול. נפרט בקצרה אבל אתם מוזמנים בחום לראות את הביקורת שלנו בTrip advisor לתמונה רחבה יותר. ההוסטל עלה לנו באוקטובר 2014 מחיר של 42 ליי לאדם ללילה בתנאי מעונות (שזה הכי כיף) בחדר עם 12 מיטות. זה היה ההוסטל הכי נקי וברמה הגבוהה ביותר בו היינו ברומניה. להוסטל קוראים Kismet Dao והוא נמצא מרחק הליכה קצר ממרכז העיר והכיכר המרכזית, ממש ליד כלבו "סטאר", ברחוב Neagoe Basarab 8.

כמו שכבר אמרנו, בראשוב היא עיר מדהימה ומומלצת מהרבה מאוד היבטים. קל מאוד להסתדר בה, היא עיר גדולה ויש בה הכל והיא יעד מומלץ לשהות בו כמה ימים, לצאת לשתות בירה זולה להחריד עם החבר'ה הטובים מההוסטל ולאכול כל יום במסעדה אחרת מנות טעימות במחיר מצחיק.

בכיכר המרכזית (Piata Sfatului), בבניין צבוע צהוב בסגנון ימי-ביניים (שגם לו יש היסטוריה), נמצא מרכז המידע למבקרים בחלקו התחתון של הבניין. כשהמרכז פתוח, הדלת פתוחה ויש בחוץ ליד המדרגות שלט כחול שבמרכזו האות i בצבע לבן. מדברים שם אנגלית אחלה ויש המון המון מפות ומידע על מסלולים, דרכי תחבורה ודברים לעשות שהם נותנים בחינם. מומלץ בחום ללכת.

בהוסטל, קיסמט דאו, העובדים ימליצו בשמחה גדולה על מקומות לאכול בהם ודברים לעשות. יש בהוסטל מטבח גדול ומצויד, עם שולחן ארוך בו אנשים יושבים ואוכלים ומדברים ומשם קיבלנו הרבה מאוד אינפורמציה, כמו על מסלולים שכדאי או לא כדאי לעשות. כך גילינו שכדאי לעשות מסלולי יום כמו לעלות להר טמפה שמשקיף על בראשוב לתצפית, שכדאי לעשות את המסלול היומי לקניון שבע המדרגות (שאפטה סקארי, פרטים בהמשך), איפה עושים כביסה, אילו מסעדות מומלצות וכו'.

הגענו ביום שישי ונשארנו שני לילות בהוסטל. היום וחצי הראשונים היו בעיקר להירגעות והתארגנות. די מהר גם מצאנו את עצמנו מגלים את האנשים שאיתנו בהוסטל, מתקשקשים איתם ויוצאים לשתות בירה זולה ונחמדה ביחד.

בשבת בבוקר- נסענו לראות את הטירה בבראן- היה יום שבת ולא לקחנו בחשבון שהתחבורה אמנם קיימת אבל בתדירות נמוכה יותר. אין מה לנסוע לבראן. במילה אחת- לוותר.BRAN היא מלכודת תיירים קלאסית, מפוצצת בישראלים (תענוג מפוקפק), כולל "שוק" ממוסחר בכניסה לטירה וילדים צוענים שינסו לכייס אתכם. הטירה שבעיקרון צריכה להיות של דרקולה בעיקר מלאה בשטויות. שיעמום אמיתי וסתם בזבזנו חצי יום, במיוחד כשצריך לתפוס שני אוטובוסים לכל כיוון (אחד מתוך העיר לתחנה המרכזית השניה הקטנה, AUTOGARA 2 שנמצאת ליד איצטדיון הכדורגל של בראשוב, Stadium Tineretului ואז אוטובוס לבראן שלוקח לו עוד שעה). אם אתם כבר הולכים, אל תשכחו להראות תעודות סטודנט, גם אם לא בתוקף. מדובר במחיר של 10 ליי במקום 25 ליי בכניסה לטירה.

בבראשוב, בכלבו "סטאר" שנמצא ממש שלוש דקות הליכה מההוסטל וליד השוק (FARMERS MARKET) בו מוכרים אחלה של פירות וירקות (וגבינות ונקניקים במשקל באיזה מבנה פנימי בצד. יש שם גם מס' מכולות קטנות במידה ונתקעתם והסופר הגדול עוד לא פתוח), יש בקומת המרתף סופרמרקט גדול שנקרא BILLA ומעל זה סוג של המשביר לצרכן בן 3 קומות. יש שם הכל- מבגדי מטיילים יוקרתיים (נורת' פייס במחירים סבירים דווקא), לתכשיטים, קוסמטיקה, ביגוד מכל סוג, חנות ספרים, מכבסה (ממש אחלה) וחנויות כלי בית. בכלי בית מצאנו פינג'אן מקסים שעלה לנו מחיר סמלי של 27 ליי (כ-28 שקלים). מומלץ בחום.

בערב נפגשנו לקניות עם ישראלי נוסף ששהה איתנו בהוסטל, לטובת הכנת שקשוקה קבוצתית גדולה לחברינו בהוסטל, שהתגלתה כהצלחה וכולם השתגעו מהריח שמילא את כל הבית של ההוסטל, אכלו, נהנו וביקשו את המתכון והסברים

אחרי הרבה בירה "אורסוס" (הבירה המקומית, מצוינת!) זולה ב6 ליי לחצי ליטר, אוכל טעים במסעדות, אנשים מקסימים ונהדרים שפגשנו בהוסטל והמלצות ואוכל שקנינו, יצאנו ביום ראשון בבוקר להרפתקה הבאה- הרי הצ'וקאש.

יום 5- יום ראשון 5.10.14- מבראשוב למסלול בהרי הצ'וקאש ולינה ב"קבאנה צ'וקאש"

התחלנו את המסלול ביום א' בבוקר. מאשת הקבלה בהוסטל הבנו שאין לנו מה לנסוע לסֶצֶ'לֶה (פרבר של בראשוב שנמצא בכיוון של העיירה קֶיַה- CHEIA לשם הבנו שצריך להגיע), אין ממש תחבורה ציבורית בין סצ'לה לקיה, והכי חכם זה להגיע לאיזור של הקארפור (קו 17 מהעיר) ולנסות לתפוס טרמפים עם שלט. אחרי הרבה בדיקות באינטרנט הגענו למסקנה שצריך להכין שלט שכתוב עליו מעבר ההרים בְרַטוׄצֵ'יאַה, בדרך לקיה- Fasul Bratocea . לקחנו דף A4 מהאכסניה וכתבנו עליו בגדול פאסול ברטוצ'יאה/קיה. אחרי בערך חצי שעה של ניסיון לא מוצלח לתפוס טרמפים (ראשון זה כמו שבת בבוקר), שנגמר בנהג מונית שניסה לעשות עלינו רווח, הגיע בחור רומני צעיר (כבר אמרנו שהחוק לגבי הצעירים זה שהם אולי יודעים אנגלית) שעזר לנו לתפוס טרמפ. לקחנו טרמפ עם נהג בשם מריוס, שעובד בלהסיע אנשים הלוך חזור מבוקרסט לבראשוב והיה בדרך חזרה לבוקרסט ואמר שלא אכפת לו להרוויח קצת מהצד. הוא לקח אותנו עד פאסול ברטוצ'יאה עבור 55 ליי לשנינו ביחד. התחלנו את המסלול וההליכה ב-8 בבוקר והיה קפוא. לדעתנו, היו פחות מ-7 מעלות באותו היום, לא כולל רוח. חשוב!- לא לשכוח ציוד חם באיזור הזה, כי בשלב הזה השתמשנו כמעט בכולו בו זמנית, לרבות כפפות, כובע, מחמם צוואר- חמצוואר (כי האף קפוא) ומעיל סופטשל.

התחלנו ללכת עם סימון אדום. כאן גם הייתה לנו מפה טובה וגם הסימונים סה"כ סבירים. חלק מהמקומות מתויירים יותר ובגלל שהיה יום ראשון גם פגשנו הרבה תיירים מקומיים בחלקים שונים של המסלול. כמו שקראנו בטיפים אחרים של ישראלים- שיטת הסימון הרומנית היא משהו מיוחד. כשצריך סימונים- לא רואים אותם, וכשלא צריך וברור לאן צריך ללכת- הם בכל פינה. כאן גם גילינו שסימון אדום לדוגמא, הוא רק המלצה ויכול להפוך פתאום לסימון כתום זוהר- פשוט עיגול בספריי כתום זוהר שריססו על אבן על האדמה במקרה הטוב או על שיח במקרה הרע וגם בלי קשר- ציורים שונים שמהווים "סימון" בירוק זוהר, צהוב זוהר וכל צבע רנדומלי שהיה להם.

אחרי הטרק הכושל, כאן בחרנו בקפידה יומיים עם מזג אוויר טוב והנוף היה נהדר, ראות טובה ופשוט נהנינו מכל רגע. המסלול עובר בין עמקים קטנים שיש בהם אחו מוריק אחרי אחו מוריק, פוגשים רועי צאן ומרימים יד לשלום ומקשקשים ברומנית שבורה. יפה וכיף. הגענו בדיוק בצהריים לפסגה של רכס הצ'וקאש- VARFUL CIUCAS בגובה של 1954 מטרים מעל פני הים. ביקשנו ממטיילים אחרים שהיו שם (הם באו בדרך הקצרה, בה משאירים רכב בבקתה ומטפסים למעלה) שיצלמו אותנו עם השלט, קצת צילמנו מסביב, אכלנו צהריים וירדנו מההר לכיוון הבקתה בה נבלה את הלילה- CABANA CIUCAS.

אחרי המסלול הקודם, כאן עשינו הרבה עבודת הכנה לפני. כאן לדוגמא, במפה בה קנינו טענו שאין קבאנה באזור ההרים. נעזרנו בעובדי ההוסטל בבראשוב כדי לגלות דרך האינטרט שיש קבאנה חדשה בת כמה שנים, אחרי למעלה מ-50 שנים שהמקום הוזנח. צוות ההוסטל אפילו עשה בשבילנו שיחת טלפון ברומנית ובדק לנו מחירים. כך גילינו שמדובר בתענוג לא זול- 140 ליי לחדר זוגי ובררנו אם צריך להזמין כבר עכשיו מקום או בהמשך. שמרנו את מספר הטלפון וברגע שהתחלנו את המסלול, ב-8 בבוקר, התקשרנו והודענו לקבאנה שנגיע בערב ושישריינו לנו חדר.

כאמור, סיימנו את המסלול והגענו לקבאנה. מסתבר שהאיזור עובר עכשיו תהליך של הפיכתו לתיירותי יותר, כולל בניית רכבל סקי והרחבת הקאבנה, שהיא לא ממש בקתה אלא יותר בית הארחה בן 4 קומות עם מסעדה שכשהגענו הייתה מפוצצת. בגלל שהיה יום ראשון, עד הערב המקום כבר התרוקן ונותרנו רק אנחנו ועוד זוג (אז לא ממש היינו צריכים לשריין..). קיבלנו חדר מחומם יתר על המידה אבל נקי מאוד, שהזכיר סוג של צימר כושל בארץ. התקלחנו, אכלנו ארוחת ערב לא מוצלחת במסעדה של הקבאנה (לא ניסינו אפילו לבשל בחדר). לא היה אינטרנט אלחוטי ולא קליטה בטלפון אז אחרי שורה של משחקי יניב סוערים (איזה מזל שלקחנו קלפים) הלכנו לישון גמורים מעייפות ומשועממים בסביבות 8 או 9 בערב.

יום 6 – יום שני, 6.10.14- יורדים מרכס הרי הצ'וקאש ובחזרה לבראשוב

יום ב'- קמנו ב-7 בבוקר (או יותר נכון מזיעים לגמרי ב-4 לפנות בוקר), אבל ארוחת הבוקר (שהייתה כלולה במחיר המופקע ששילמנו ללילה) הוגשה רק מהשעה 8 או 8 וחצי בבוקר. יונס, הבן של בעלת המקום והיחידי שאיכשהו הבין אנגלית (וגם זה בקושי) נתן לנו תפריט שבו מסתבר אפשר לבחור אפשרות אחת לארוחת בוקר מתוך 6 הצעות אפשריות. אף אחת מהן לא כוללת שתייה וזה קצת מבאס כי בגלל מחסום השפה לא הבנו שאפשר בנוסף להזמין קפה. אחרי שקיבלנו את האוכל שלנו בצורה "אומנותית" (ביצי עין "מחייכות" ומלפפון חתוך בצורת כתר), יצאנו למסלול כדי ללכת לחלק הבא של הרכס. ידענו שאסור לנו להישאר יותר מדי בגובה גם בגלל שתכננו להגיע באותו היום חזרה לבראשוב וגם בגלל שהשמועות אמרו שיש סיכוי שהמזג האוויר יורע ויחזור הערפל.

התחלנו לטפס ולדשדש את דרכנו למעלה. באיזשהו שלב התחילה רוח חזקה והיה קר מאוד! אחרי עצירה באמצע המסלול באיזור מוגן מרוחות לתה חם וביסקוויטים, ממשיכים לעלות והמסלול עובר בפסגה נוספת בגובה של כ-1380 מטר שנקראת VARFUL GROPOHOL או משהו כזה. כאן היינו לבד לגמרי. אחרי זה נגלה שיש חלקים במסלול שלא הלכו בהם לפחות שנה או יותר, כי לא היו משעולי הליכה בקרקע שסומנו בשל מעבר אנשים. עשינו קצת שטויות בפסגה, הרבה תמונות והמשכנו ללכת. המסלול הזה כלל הרבה מאוד ירידה, ירידה, ירידה ועוד ירידה. ממליצים בחום לבוא עם מקל הליכה, במיוחד למי שסובל מבעיות ברכיים. באמצע הטרק הקודם מצאתי לאישתי מקל הליכה מעץ והיא הלכה איתו בכל המסלול בצ'וקאש ונעזרה בו המון.

ממשיכים לרדת ותוך כדי רואים את הערפל מתחיל לחבק את ההר ושמחים שאנחנו כבר לא שם. יורדים ויורדים ויורדים, רואים המון פטריות מגניבות, עצי אשוח (או כפי שאנחנו קוראים לו- "עץ אורן בלתי דליק") והסימונים לא מאכזבים ואנחנו ממשיכים לרדת. קצת לפני שיש סימון לירידה משמעותית לכיוון קיה ואנחנו רואים את העיירה הקטנה מנצנצת למטה, עוצרים לארוחת צהריים בנוף המטורף והמקסים של הצ'וקאש- יערות ירוקים, בולדרים אפורים ענקיים בצורות שונות ובכלליות נוף אינסופי שקל להישאר בו עוד חודשים.

ממשיכים לרדת למטה ומגיעים לבקתה נטושה. קצת מפחיד אבל ממשיכים עם הסימון הכתום זוהר שלפעמים נזכר שהוא אמור להיות סימון של "פס לבן- פס אדום- פס לבן". קצת אחרי הבקתה גם הלכנו טיפה לאיבוד ואפילו שהיה שם סלע שעליו היה ציור של חץ כתום זוהר (שאומר "תלכו מכאן") כנראה שבכיוון שממנו באנו לא הלכו הרבה מאוד זמן. בסוף מצאנו את הסימון ונכנסנו לתוך יער טבעי של עצים נשירים. בניגוד לישראל בה כמעט כל היערות (או יותר נכון החורשות) הם מעשה ידי אדם, כאן הכל טבעי וזה ממש מגניב. זה היה יער של עצי מייפל, תרזה ועוד כל מיני עצים שאין לנו מושג איך קוראים להם אבל הם גבוהים מאוד ונחמד ללכת בהם כשיש אור, במיוחד בתקופה עם השלכת שכל העצים בגוונים של צהוב-אדום-ירוק. המשכנו ללכת קרוב לשעתיים או קצת יותר ביער. היה כבר משעמם באיזשהו שלב ונמאס לנו לשחק משחקי דרך מטופשים. שמנו לב גם באיזשהו שלב לסימונים של מסיבת טבע שכנראה היתה באיזור (די מגניב). בסוף המסלול פשוט "נפלנו" לצד כביש ראשי שמתפתל כל הדרך מקיה לבראשוב.

רגע לפני שהתחרפנו לגמרי מהירידה (האינסופית) ביער, מצאנו את הכביש הראשי. כאן שוב ניסינו את מזלנו בתפיסת טרמפים- שמנו לב שיש הרבה משאיות וחשבנו שאולי איזה רכב פרטי יעצור לנו וייקח אותנו לפחות עד סצ'לה (תלוי באיזה חלק של סצ'לה, כי יש בה גם שכונת עוני ענקית של צוענים וזה די מפחיד להסתובב שם בתור תיירים). בתמימות ניסינו לעצור משאית דו-פרקית ענקית. כשהיא נעצרה לא האמנו שזה בשבילנו. ואז היא התחילה לנסוע ברוורס. המומים שאלנו את הנהג לאן הוא נוסע והוא אמר שלכיוון בראשוב. הנהג הרומני, ג'יג'י היה בדרך להמבורג, גרמניה עם אשתו סימון. בערבוב של גרמנית, קצת ספרדית, קצת צרפתית וג'יבריש רומני הם הסכימו לקחת אותנו והסיעו אותנו עד פאתי בראשוב, החליפו איתנו מספרי טלפון, שאלו מאיפה אנחנו וסיפרו לנו על הבנים המוצלחים שלהם. נפרדנו מהם בחיבוקים ובתודות חמות והלכנו לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה לבראשוב. כבר במהלך הטרמפ התקשרנו להוסטל קיסמט דאו והודענו שאנחנו בדרך ונישאר לשני לילות. היה כיף לחזור "הביתה"

הגענו חזרה לבראשוב, הלכנו למרכז העיר לחנות המטיילים (רק בבראשוב עצמה ברדיוס די קטן יש שלוש חנויות לציוד מטיילים, אחת של ג'ק וולפסקין שגם יש עכשיו בארץ ואחת שמוכרת תיקים של דויטר בשם הימאליה במדרחוב באחלה מחירים). קנינו לאשתי מקלות הליכה אמיתיים, במחיר סביר מאוד, נפרדו ממקל העץ לשלום, החלפנו עוד כסף, קנינו שני מאפים בקונדיטוריית ג'יג'י (המאפייה הכי טובה!!!) והלכנו שמחים לכיוון ההוסטל. כאן, בישלנו ארוחת ערב, גילינו שרוב החברים שלנו מההוסטל יצאו לאותו המסלול שאנחנו עשינו רק באותו הבוקר, נתקלנו בחבורת ישראלים לא נחמדים ויצאנו קבוצה מההוסטל לשחק באולינג. הלכנו לישון שמחים ועייפים.

יום 7- יום שלישי 7.10.14- סובב העיר העתיקה בבראשוב

יום ג'- קמנו בבוקר בהוסטל החביב עלינו והחלטנו שנצטרף לסיור ללא-תשלום-על-בסיס-טיפים-בסוף של בראשוב. הגענו לשם עם ידיעה שגשם עלול להתחיל כל רגע. הסיור, שמתחיל בכיכר המרכזית של העיר, הודרך ע"י בחור לא כ"כ מוצלח ולאחר היכרות קצרה עם האנשים (אנחנו, עוד זוג ישראלים נחמד מההוסטל, עוד זוג ישראלים מהוסטל אחר ועוד כמה אנגליות) החלטנו לוותר. חזרנו להוסטל ולקחנו את שקיות הכביסה המלוכלכת שלנו למכבסה בכלבו "סטאר", שם אמרו שהכביסה תהיה מוכנה בשש בערב ובעלות של 40 ליי. שילמנו והחלטנו ללכת לטפס את הר טמפה (TAMPA) שנמצא ממש ליד (העיר העתיקה בנויה למרגלות ההר) כדי ללכת לעשות תצפית על ההר. הלכנו לאט כי זה היה מבחינתנו "יום חופש" וגם בגלל שירד גשם בלילה והכל היה מלא בוץ ובדיוק החלפנו בגדים. טיפסנו עד למעלה לתצפית על בראשוב, שהיא די מגניבה ופגשנו את קלייר האוסטרלית שהיתה איתנו בהוסטל ויחד ירדנו ברכבל (עולה כ-20 ליי לאדם לכיוון) חזרה לעיר ואכלנו יחד ארוחת צהריים שמחה ונחמדה, מלווה בבירה "אורסוס" כהה ופפאנש (הקינוח הלאומי, סוג של כדורי בצק עם גבינה, מטוגנים ומוגשים בליווי של שמנת ורוטב אוכמניות. טעים בטירוף!). כשיצאנו, גילינו שירד מבול ושמחים ומאושרים חזרנו להוסטל.

בהוסטל, התחלנו לבדוק אפשרויות תחבורה לקראת השלב הבא במסלול שלנו- נסיעה צפונה לגבול עם אוקראינה, לעיר סִיגֶט שבמחוז מרמורש, או כמו שהרומנים קוראים לה, SIGHETU-MARMATIE (סִיגֶטו- מָרֽמַצִי), כדי לראות איפה סבא שלי נולד והמשפחה שלי חיה במשך מאות שנים. כאן שוב באו לקראתנו בהוסטל וביחד עם המחשב ועזרה מעובדי ההוסטל הגענו למסקנה שהכי חכם זה לקחת רכבת לילה. הבנו גם שנצטרך לנסוע לתחנה המרכזית ולקנות כרטיסים לרכבת, אחרי שלא הצלחנו לקנות כרטיסים דרך האתר באנגלית של הרכבות הרומניות, ה-CFR. אבל הצלחנו להבין איזו רכבת כדאית מבחינת מחיר וזמן. שימו לב שיש רכבות מהירות אבל הן מאוד יקרות והרכבות הכי זולות יוצאות בשעות מאוד לא נוחות (כמו 2 לפנות בוקר).

ידענו שבערב חוזרים החברים שלנו מהפעם הקודמת בהוסטל, שנסעו גם הם לטייל בצ'וקאש וידענו שלאחד מהם יש יום הולדת, אז קפצנו לאסוף את הכביסה (שיצאה ריחנית ונהדרת!!) ואז הלכנו לסופר וקנינו מצרכים לארוחת ערב בשבילנו ולעוגה בשביל החבר'ה מההוסטל. שוב מילאנו את המטבח בהוסטל בריחות של בישול ואפיה. באמצע הדרך הסתבר לנו שקנינו במקום חמאה איזה תחליף רומני זול שהוא ערבוב של חמאה ומרגרינה (UNTAR). שימו לב שכשאתם קונים משהו שנראה כמו חמאה ורשום עליו איזשהו אחוז, אז זה לא אחוז שומן. זה אחוז החמאה מתוך התערובת. העוגה בכל זאת יצאה סבירה וכרגיל נשאר מספיק אוכל כדי להאכיל אנשים נוספים. ישבנו על בירות מהמקרר של ההוסטל (ההוסטל הכי מגניב כבר אמרנו? על כל לילה אתה מקבל שובר כזה לקחת שתיה מהמקרר של ההוסטל). אחרי זה הקרינו סרט בחדר המשותף במרתף וראינו אותו עד שהתחלנו להתעפץ והלכנו לישון.

יום 8-יום רביעי 8.10.14- היום שלא נגמר- קניון "שבע המדרגות" בבראשוב, פרידה מבראשוב באופן סופי ונסיעה ברכבת לילה צפונה לסיגט

יום ד'-התחלנו את היום, כרגיל, בלשתות קפה ולדבר עם האנשים האחרים במטבח שהספיקו להתעורר. יצאנו והלכנו לתפוס אוטובוס לכיוון קניון "שבע המדרגות"- SEVEN STAIRS CANYON או כמו שקוראים לו ברומנית- שָאפּֽטֶה סֽקַארִי –SAPTE SCRAII . זה מסלול שנמצא עמוק בתוך היער (יש הליכה של כשעה פלוס עד שמגיעים לשם) ואז מטפסים בסולמות מתכת ענקיים לגובה הערוץ, שזה בעצם המסלול של הנחל ויש מפלים שזורמים כל הזמן. כמויות אדירות של מים, אפשר לשתות מהם ואפילו קצת קר. מדובר במסלול מעגלי (יש גם אפשרות להגיע לצד אחר של בראשוב, אבל אין סימנים מסודרים ולא היתה לנו מפה אז לא ידענו איך ללכת).

חזרנו בטרמפ עם איזה דיג'יי שאמר שהוא בדרך לאיטליה והוריד אותנו בסוף העיר, באיזור הקרפור ומשם אוטובוס חזרה לעיר. אכלנו צהריים מאוחרים במסעדת צ'וקאש. קנינו אוכל לקראת הנסיעה (קצת לחם וקצת פירות ושוקולד), מכינים סנדביצ'ים, מתקלחים, נפרדים מכולם ונוסעים לכיוון התחנה המרכזית ותחנת הרכבת. תופסים את הרכבת מהרציף שכתוב בלוח האלקטרוני בכניסה לתחנה. הרכבת מגיעה ב-20:50 ומתחילים את הדרך הארוכה מאוד צפונה. כרגיל ברומניה, אף אחד לא באמת יודע מה הקרון שלו ומסתבר שהלכנו לקרון הנכון, הפנו אותנו ללא נכון, התיישבנו אחד לפני הנכון ואז הגיע בחור שהודיע לנו שאנחנו יושבים במקום שלו. לא נעים... היה לנו מזל ומסתבר שקיבלנו תא כמעט ריק, היו לנו שכנים נחמדים, זוג מהוגן למדי יחסית לאוכלוסיה שאפשר לפגוש ברכבת (עורך דין מבוגר שדיבר אנגלית סבירה ואישתו). באמצע הדרך הזוג ירד מהרכבת, אז יכלנו להתפרש על המושבים ואיכשהו לישון. כשעה לפני שהיינו צריכים להגיע לסיגט, הרכבת התחילה לעצור ממש תחת כל עץ רענן ואספה תיכוניסטים (!!) לכיוון יום הלימודים שלהם. הם עשו הרבה רעש, עישנו במסדרון והלכו ממקום למקום וכך התעוררנו סופית וגם הבנו שמתקרבים. בסיגט אין פלטפורמה לרכבת והרכבת פשוט עוצרת ויורדים מהקרון בקפיצה קלה. קל מאוד לפספס אם לא שואלים או נרדמים! חשוב! - כל מה שקשור ברכבות ברומניה זה בלאגן אחד גדול. תשאלו כל הזמן שאלות , תדאגו שהכרטיס רכבת שלכם עליכם ובמקום נגיש כי כל כרטיסן שעובר בודק כרטיסים, במיוחד כשיש מעבר בתחנות ליד ערים גדולות. יש שירותים ברכבות האלו, אבל אל תבנו על אור (למרות שבד"כ יש), על נייר טואלט (תביאו איתכם) או מים (יש מים, אבל אסור לשתות אותם ובכלליות עדיף לבלות כמה שפחות זמן בשירותים שם, הם די מטונפים).

יום 9- יום חמישי, 9.10.14- סיגט, מרמורש וואדו יאזיי

אחרי רכבת של כמעט 11 שעות, קפצנו מהרכבת שעצרה על הפסים לא רחוק מתחנה בסגנון אירופאי-אימפריאלי על סף התפרקות. מגיעים לשום מקום- איך מגיעים למרכז העיר? אף אחד לא ממש יודע, אפילו לא השוטר שאיכשהו כן דיבר קצת אנגלית. לא סתם אמרו שמרמורש הוא איזור כפרי. הדברים במחוז מרמורש, גם בעיר הגדולה "סיגט", מתנהלים כאילו השנה היא 1814 ולא הייתה מהפכה תעשייתית, על כל המשתמע מכך.

התחלנו ללכת ברחוב וניסינו לנחש מהשלטים ככל שהתקדמנו אם אנחנו בכיוון. מסתבר שהיינו ומרכז העיר של סיגט זה סה"כ שדרה אחת רחבה מאוד. ניסינו לחפש אינפורמציה או מרכז תיירים כלשהו- עד שגילינו בדרך הקשה שמדובר בשלט (!!) מסכן ומחליד שמונח באמצע הכיכר המרכזית. לאחר מכן גילינו שעד לפני כשנתיים הייתה בעיר לשכת תיירות, שנסגרה- וייתכן שאולי בעתיד תיפתח שוב.

היו לנו שתי המלצות למקומות לישון בהם- אחת בתוך העיר ואחת מחוצה לה, מקום שמרוחק כ-6 ק"מ מה"עיר הגדולה" בתוך עיירה שנקראת וָאדֻו יַאזֶיי –VADU IZEY , כלומר, ואדי יאזיי. אמנם האכסניה המומלצת יותר הייתה בואדו יאזיי וכבר בערב של אתמול, בנסיעה מהרכבת, התקשרנו ושיריינו מקום מול בעל האכסניה , אבל רצינו לבדוק גם את האכסניה שבתוך העיר, אחרי שגילינו שמספר הטלפון שפורסם באינטרנט אינו נכון. בלי מפה מסודרת ובניסיון להיעזר ברומנים מקומיים, שאנגלית וכיוונים זה לא ממש הצדדים החזקים שלהם, לקח לנו הרבה מאוד זמן. על הדרך, חרשנו את השדרה הקטנה שהיא "מרכז העיר" מכל צידיה ואפילו הצלחנו להשיג סוג של מפה. בסופו של דבר, עם התיקים עלינו, הצלחנו להגיע ל"הוסטל" המדובר, רק כדי לגלות שהוא לא משתווה לא ברמה ולא באיכות ל"קיסמט דאו" בבראשוב ושהם לא כ"כ נחמדים (או מדברים איכשהו אנגלית). חזרנו לכיכר המרכזית והתקשרנו שוב לפלורין מונטיאן, האיש המקסים שהוא בעל האכסניה CASA MUNTEAN בואדו איזיי. פלורין מסר שיבוא לקחת אותנו בעוד כחצי שעה ויפגוש אותנו בכניסה לקפה דוד (אין שם הרבה בתי קפה, ומדובר במקום די מרכזי על הכיכר). אז נכנסנו לקפה דוד וביקשנו להשאיר את התיקים כדי להסתובב קצת בעיר. מסתבר שמדובר בבית קפה שהוא בחלקו העליון גם מלון, שהיה פעם בבעלות יהודים (בפרזול של המעקה אפשר היה להבחין בבירור במגיני דוד). הם הסכימו שנניח את התיקים וקנינו מהם מפה בסיסית של העיר בעשרה ליי, כולל המלצות על מקומות מומלצים באיזור וכיצד להגיע אליהם. במהלך השיטוטים שלנו, ראינו מנורה והלכנו לכיוונה. מדובר באנדרטה לזכר קורבנות השואה והנאצים. איזור מרמורש היה בשליטה הונגרית במשך שנים רבות ויהודי האיזור היו חלק מיהודי הונגריה שנלקחו ע"י הנאצים למחנות ב1944. כמובן שמדובר באנדרטה יהודית, עם טקסט בעברית ויידיש ואסמכתא ישראלית. המקום נעול ומוקף בשער, כנראה מפחד מונדליזם.

חזרנו למלון- PLACA ROYAL , (פלאסה רויאל) לקחנו את התיקים וחיכינו לפלורין, שהתגלה כאיש מקסים ונמרץ, כבן 30+, עם מכונית DACIA רומנית, עם בגאז' ענק, בו נכנסו בנוחות שתי מוצ'ילות!

שישה ק"מ מאוחר יותר, הגענו לבית המקסים של משפחת מונטיאן, הכולל שער עץ מגולף ויפהפה (מוטיב חוזר באיזור מרמורש, מסתבר). קיבלנו חדר מקסים בקומה השניה של הבית. הכל באווירה ביתית ונעימה, עבודות יד על הקירות ושטיחים סרוגים, נקי ונעים. פלורין נתן לנו כמה טיפים והמלצות למה לעשות באיזור והסתבר שאם לא נמצאים עם רכב צמוד באיזור הזה- קצת יותר קשה. הסתבר גם שאם רוצים לטייל באיזור, מדובר בקושי גדול יותר, כי קשה מאוד להשיג מפות, ותרבות הקבאנות (הבקתות בהרים) טרם הגיעה לאיזור מרמורש! התארגנו ויצאנו חזרה לכיוון העיר הגדולה- מרמורש. כאן הלכנו קצת ברגל כי היה אחלה מזג אויר והשמש יצאה, ועל הדרך גם קיבלנו טרמפ מפלורין שהיה בדרך לעיר והקפיץ אותנו את רוב הדרך. פלורין גם שאל אותנו אם נרצה לאכול באכסניה ארוחת ערב ואמרנו שכן. מומלץ בחום! פירוט בהמשך וכן בהמלצה שלנו בtrip advisor.

הלכנו ישירות לבית הכנסת היהודי, שנמצא גם הוא ממש לא רחוק מהכיכר המרכזית. הסבירו לנו שיש סיכוי גדול שבית הכנסת סגור וכך היה, אבל ללכת למרכז הקהילה היהודי שנמצא בצמוד. נכנסו לבית הקהילה היהודית ופגשנו את מרקוס, ראש הקהילה ועוד חבר קהילה נוסף. הצגנו את עצמנו והם שמחו לדעת שאנחנו מישראל ודיברו אנגלית וגם קצת עברית. סיפרתי להם שסבי במקור מהאיזור והם פתחו ספרים עבים ועתיקים וניסינו לחפש קצת מידע, אך ללא הצלחה רבה מדי. בידי הקהילה היהודית הקטנה שנשארה בסיגט (רבים מהם חיים בארץ כיום וחלקם מפורסמים, דוגמאת הסופר והפרופסור אלי ויזל) יש רשימות מסודרות של חברי הקהילה הקטנה ששבו מן התופת של אחרי השואה, מסודרים לפי שמות משפחה ופרטים דוגמאת מאיזה כפר הם בדיוק במרמורש, שמה המלא של אימם ותאריך לידה. זו הייתה סיטואציה די מרגשת, להתעסק עם כל הספרים הענקיים, הצהובים והמתפוררים ולנסות לדלות מידע.

לאחר מכן, המשכנו עם מרקוס, ראש הקהילה, לבית הכנסת. הוא פתח אותו במיוחד בשבילנו, הראה את הסוכה בחצר (בדיוק היה סוכות) והסביר לנו על הקהילה היהודית בסיגט לדורותיה, על העושר האנושי שהיה בה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, על שורשיה ועל חוסר התמיכה של השלטון המקומי בקהילה ובבית הכנסת. בית הכנסת עצמו הינו יפהפה וצבעוני ומרגש מאוד. צילמנו והצטלמנו והודינו מאוד למרקוס, שסיפר בהרבה גאווה (יהודית, אלא מה) על בנו הרופא ובתו רופאת השיניים, שנישאה לסטודנט ישראלי-יהודי אותו פגשה במהלך לימודי רפואת השיניים בקלוז' וכיום גרה בחיפה ושהוא מאוד מתגעגע אליה.

משם, המשכנו לכיוון בית הקברות השמח בכפר סָפֻונֽצַה- SPANTA, כפר נוסף באיזור סיגט, מרחק של כ-15 דקות נסיעה, אולי קצת יותר. במלון בסיגט הדריכו אותנו להגיע לנקודה בה יש סוג של "מוניות שירות" לכיוון. נדחסנו במונית שירות חמה ומחניקה שעלתה כ-6 ליי לאדם והגענו לספונצה, במטרה לראות את בית הקברות השמח. מדובר בבית קברות נוצרי שעל כל מצבה בו מצויר בקצרה סיפור חייו של המנוח ונסיבות מותו בשירים וחרוזים, חלקם ציניים וחלקם שמחים. כמובן שהכל ברומנית כך שאת ה"בידור" חסכנו לעצמנו. המצבות עצמן מעץ, צבועות בכחול ובציורים צבעוניים וכל האיזור מאוד מטופח ומלא בפרחים. מדובר במקום מאוד מאוד מתוייר ובכניסה אליו יש כל מיני "אורבים בפתח", דוגמאת דוכני מזכרות ואנשים שינסו לבקש מכם כסף תמורת כניסה למקום, שהיא חינם (לנו זה קרה ופשוט התעלמנו ונכנסנו).

אין יותר מדי מה לעשות בספונצה, חוץ מלראות את בית העלמין ה"שמח", וכבר היה אחרי שתיים או שלוש בצהריים והיינו מורעבים, אז נכנסנו לאחת המסעדות שראינו על הכביש ומסתבר שבחרנו נכון. ברומנית שבורה וקצת אנגלית הצלחנו להזמין אחלה של גולאש מקומי וטעים במיוחד וחמוצים רומניים נהדרים (רוב הירקות נאכלים מוחמצים ובתפריט ייקראו קסטרבצ'י- CASTRAVETE). שמחים ושבעים חזרנו למרכז ה"עיירה" (לכביש הראשי החוצה אותה) רק בשביל לגלות שאוטובוס יש אולי עוד שעה. אז מה עושים? תופסים טרמפים! עצר לנו איזה טרמפ שנראה תמים אך מסתבר שמדובר בשירות הסעות לכל דבר, כשבאמצע הדרך ירדה אחת הנוסעות ושילמה לנהג. אז כאמור אנחנו ירדנו במרכז העיר ושילמנו בהתאם (כעשרה ליי לשנינו). ניסינו והצלחנו למצוא חנות ספרים, גם ברחוב הראשי, לא רחוק מבית קפה שנקרא קפה טבק, שמגיש קפה אך בעיקר מעשנים בו ללא הפסקה. מצאנו בחנות הספרים ערימה של מפות מכל מיני איזורים לא מוכרים לנו, כולל מפה של האיזור באוקראינית (מדובר באיזור שקרוב מאוד לגבול של רומניה עם אוקראינה כיום, כאשר חלק מאיזור מרמורש המקורית נמצא היום בגבולות אוקראינה). מצאנו מפה של איזור שנראה לנו מספיק קרוב ומעניין ושילמנו למוכרת המבוגרת, שכמובן ניסתה לתחקר אותנו מאיפה אנחנו ומה אנחנו עושים פה, חשבה שאנחנו פולני ורומניה (לא רחוק מהמציאות) ובעיקר ניסתה להסביר לנו שיש לה חדרים להשכרה ואפשר לישון גם אצלה.

בשלב הזה, המשכנו להסתובב בעיר והחלטנו ללכת לבקר בבית ילדותו ונעוריו של הסופר היהודי-אמריקאי וחתן פרס נובל, אלי ויזל. לצערנו, הבית היה סגור (השלט אמר שסגרו כבר בשעה ארבע אחר הצהריים) אז צילמנו את הלוח החקוק בחוץ בו כתוב בעברית ובאנגלית כי בבית זה גדל אלי ויזל. אבל לאחר בדיקה באתרי מטיילים ישראלים שונים, אם לא ביקרתם זה לא נורא. לדעתנו האישית, הביקור האנושי בקהילה היהודית היה נחמד ונעים הרבה יותר. על המוזיאון לנפגעי הקומוניזם, שהוא בית כלא אמיתי מתקופת צ'אוצ'סקו ויתרנו, על אף שאמרו שמדובר במוזיאון מומלץ.

החלטנו שמיצינו את סיגט ואזור מרמורש בכלליות, על אף שיש הרבה מה לראות באיזור מרמורש, שהוא מאוד מאוד כפרי ומקסים ולא מתועש, ידענו שהזמן שלנו קצר ורצינו להמשיך לזוז. אז הסתובבנו עוד קצת בעיר, הלכנו לסופר הקרוב (היה שם לידל LIDL, שהיא חנות דיסקאונט גדולה מאוד). הצטיידנו במה שהיה נחוץ (מים וקצת שוקולד) והתחלנו לחפש אוטובוס או טרמפ לכיוון חזור לואדו איזיי. לאחר מספר ניסיונות לא מוצלח, הצלחנו לתפוס טרמפ אחד, ואז עוד טרמפ והגענו בשלום בחזרה לבית משפחת מונטיאן.

כאן הולכים להופיע מינוס ופלוס רציני למדי. המינוס- הצנרת בבית האירוח, הן המים החמים והן הקרים, סבלה מריח מתכתי קשה מאוד. הפלוס- משפחת מונטיאן ערכה לנו ארוחת ערב מדהימה, הטובה ביותר שאכלנו ברומניה! הכל היה טעים- מהמרק המדהים, לבשר שבושל בציר עד שכמעט התפרק, הפירה הנימוח, הפַּלִינֽקַה (שיכר שזיפים) תוצרת בית-שהייתה טעימה מאוד והעוגה האוורירית והעסיסית שאשתו של פלורין הגישה לקינוח. אמרנו תודה ועוד פעם תודה וביקשנו גם את המתכונים. הבן-זוג היקר שלי התעלף על המיטה אחרי שנהנה מכמות נכבדה מהפלינקה.

חזרנו לחדרנו המקסים שבעים ושמחים וניגשנו לתכנן את היום למחרת. החלטנו לשריין לנו כבר חדר בהוסטל המומלץ בקלוז'- נפוקה, מקום בשם הוסטל טרנסילבניה, לאור טיפים של מטיילים שאמרו שיש רק שני הוסטלים בכל העיר. התקשרנו להוסטל וגילינו שההוסטל מלא עד אפס מקום לשני לילות הקרובים. מזל שהיה אינטרנט אלחוטי אצל משפחת מונטיאן, כי לאחר שיחת טלפון קצרה, גילינו שגם בהוסטל השני בקלוז', רטרו הוסטל, נשארה מיטה אחרונה פנויה ללילה למחרת. כמובן ששיריינו אותה עבורנו והלכנו להיפרד מפלורין מונטיאן, להודות לו ולשלם על האירוח. סה"כ כל הכיף הזה- החדר המקסים, האירוח הנעים והאוכל!! עלו 120 ליי לשנינו יחד.

יום 10- יום שישי 10.10.14- מואדו איזיי, מרמורש, דרך באיה מארה, לקלוז'- נאפוקה

התעוררנו בערך ב-6 בבוקר, על מנת להגיע בזמן לאוטובוס מהצומת הקרובה, המובילה לעיר הגדולה (יותר) באיזור, באיה מארה BAJA MARE. יצאנו בחושך והלכנו לאורך הרחוב של הכפר, שהוא בעצם כביש לכל דבר. ניסינו לתפוס טרמפים ולאחר מספר ניסיונות שלא צלחו, עצרה לנו מכונית קטנה וזריזה ובתוכה אדם שלא ממש הבנו אותו והוא לא אותנו (מחסום שפה כבר אמרנו?). הסברנו לו שאנחנו רוצים סה"כ טרמפ לקילומטר אחד, עד לצומת. כמובן שקיווינו שיהיה סוג של אוטובוס לבאיה מארה בצומת כשנגיע לשם. כשהגענו לצומת, הוא הסביר לנו שהוא מגיע עד לבאיה מארה, ואכן כך היה. האיש נהג, סליחה, טס(!!!) כל הדרך מואדו איזיי לבאיה מארה, בכביש די מפותל יחסית. לצורך נקודת ההשוואה, הנסיעה לבאיה מארה אמורה לקחת כשעה. היינו שם תוך 40 דקות (קצת פחות אולי. הזמן מתנהג שונה כנראה במהירויות כאלה). תוך כדי נסיעה הסתבר שמדובר בכלל באיש איטלקי שהגיע מהגבול האוקראיני והוא בדרכו חזרה לאיטליה? הטרמפ המטורף והמשוגע נגמר במרכז העיר של באיה מארה. אמרנו תודה רבה, לקחנו את התיקים ושילמנו לו טיפ צנוע של כעשרה ליי. מיד אח"כ הסדרנו את הדופק. חיפשנו את התחנה המרכזית ובסוף מצאנו אותה, כמובן שעל הדרך גילינו את נפלאות התחבורה המרכזית בעיר באיה מארה (קונים כרטיסי נייר ומנקבים, כרגיל) ואפילו הספקנו לקחת מאפה קטן להתחיל איתו את הבוקר במאפיית ג'יג'י המוצלחת. הגענו לתחנה המרכזית ההזויה של באיה מארה, שנראית פשוט כמו תפארת הארכיטקטורה הקומוניסטית וחיכינו, חיכינו וחיכינו. מסתבר שא'- הקדמנו ויש אוטובוס ממש עוד מעט לקלוז' (כך היה כתוב על הדף נייר המסכן שהיה מודבק שם), שזה נהדר. וב'- שהמחשבים נפלו. לאחר שהמחשבים חזרו לחיים נקנו הכרטיסים ועלינו על האוטובוס לקלוז'. לאחר נסיעה של כשעתיים או שלוש, לא מעט תחנות בדרך וימבה של שדות תירס (הממליגה צריכה להגיע מאיפשהו), הגענו לפאתי העיר קלוז'.

ראינו אנשים יורדים וירדנו איתם. בדקנו ב"מגזין", לוח ההסברים לקווים השונים בעיר, מה מגיע לאיזור מרכז העיר וקנינו כרטיס. נתנו לנו כרטיס אחד כפול ועלינו על האוטובוס. בדרך הקשה גילינו שניקבנו רק פעם אחת במקום פעמיים את הכרטיס, כשעלה "מפקח", טיפוס מפוקפק לחלוטין וביקש לראות את הכרטיס שלנו. כפי שהסברנו בפרק "תחבורה", אם לא שואלים לא יודעים וכאן ה"מפקח" החליט שאחד מאיתנו מראש לא קנה כרטיס. לא עזרו התחנונים וכמובן שאף אחד מהרומנים שישבו באוטובוס לא באו לקראת התייר המסכן, וקיבלנו קנס של 35 ליי. מזל שמדובר בליי ולא ביורו, אבל עדיין, שווה לקנות כרטיסים ספייר מאשר לזכות בחוויה מביכה ולא נעימה כ"כ.

הגענו לתחנה המרכזית ההזויה של קלוז'. אם חשבתם שראיתם תחנות מרכזיות עלובות בישראל- ברומניה העניין מתעלה על עצמו. ושוב הרומנים הוכיחו את עצמם כעם שבאמת אין לו מושג מכיוונים. מסתבר שהעובד הנחמד של ההוסטל ששוחחתי עימו ביום לפני וישר זיהה (לצערי) את המבטא הישראלי, על הדרך גם הטעה אותנו בענק עם קו האוטובוס. בסופו של דבר, הצלחנו לעלות על קו אוטובוס נכון יחסית שלוקח למרכז העיר ההיסטורי והגענו לאזור מרכזי מאוד והומה אנשים. היה לנו מזל ובערך האדם השלישי או הרביעי ששאלנו האם הוא מכיר את רחוב כך וכך, הייתה סטודנטית מקסימה לרפואה בשם וַאנַה, שדיברה אנגלית טובה ולקחה אותנו למרכז העיר העתיקה, פשוט כי זה היה בכיוון שלה. קלוז'-נאפוקה היא עיר סטודנטיאלית, עם שלוש אוניברסיטאות גדולות שיש בתוכה. בדיוק התחילה שנת הלימודים בשבוע לפני, מה שהסביר גם את הביקוש הגבוה למגורים בהוסטל- הסתבר כי סטודנטים זרים שטרם מצאו דירה או פתרון למגורים למשך השנה, פשוט גרים באופן קבוע בהוסטלים (המעטים גם כך) שיש בקלוז'.

די מהר גם מצאנו את לשכת התיירות המקומית, שנמצאת ממש ליד העירייה ולא רחוק מהכנסיה הענקית- PIATA UNRII . היינו שם פעמיים וכל פעם היה מישהו אחר צעיר ונחמד, שדיבר אנגלית ברמה טובה ולא הצליח לנחש שאנחנו ישראלים. קיבלנו מספר המלצות לדברים לעשות בתוך העיר ומפה, והלכנו למצוא את ההוסטל שלנו כדי להיפטר מהתיקים הגדולים. הגענו להוסטל, שנמצא ממש בתוך האיזור העתיק של העיר, ברחוב מרוצף באבן וגילינו מקום חמוד ומגניב. גם כאן צוות המקום נתן לנו רעיונות היכן לטייל והסביר על האטרקציות השונות באיזור. הנחנו את התיקים בחדר שקיבלנו, חדר קטנטן ובו מיטה אחת ברוחב של כמטר ויצאנו לחרוש את העיר. רגע לפני שיצאנו, ביקשנו לדעת האם אפשרי לשריין לנו חדר נורמלי או שתי מיטות באחד מחדרי המעונות, רק בשביל לגלות בדרך הקשה שבמהלך סוף השבוע, בקלוז', בתחילת שנת הלימודים האקדמית, באמת שאין שום סיכוי למצוא מיטה לישון בה בהוסטל. הייתה שעת צהריים מוקדמת כך שידענו שיש לנו עוד הרבה זמן היום וגם נוכל להתארגן לטיול- וגם לא הייתה לנו ברירה אלא לצאת לטיול ליום שלמחרת, כי לא היה לנו איפה לישון....

קלוז' עצמה היא עיר מטופשת ונחמדה. יש בה הרבה מאוד חבר'ה צעירים ונחמדים. אפילו יצא לנו בסוף ללכת לשתות בירה אם שניים מהם, זוג חמוד, שהיו מקסימים ומגניבים. לצערנו, לא הספקנו להנות ממנה מספיק, עקב העובדה שלא שמנו לב וחשבנו שיש לנו עוד יום לבלות בעיר לפני החזרה לארץ.

כאמור- די קל למצות את העיר מבחינת מה שיש לראות בה. היא עיר אירופאית קלאסית, עם רחובות שבנויים בצורה מסודרת והגיונית יחסית מסביב לכיכר (העיר העתיקה) ומאוד מאוד יפה, למי שאוהב ארכיטקטורה אירופאית-אימפריאלית. מבחינת אנשים ובילויים- זה כבר סיפור אחר. יש בה המון בארים, פאבים, מסעדות ומסיבות אבל הספקנו בזמן הקצר לראות רק מעט.

בכלליות, קלוז' הרבה יותר יקרה מרוב האיזורים האחרים בהם היינו ברומניה- הן מבחינת לינה (אין הרבה היצע, ומחיר לאדם ללילה היה כ-70 ליי/רון). גם האוכל "יקר" יחסית (עדיין מאוד זול יחסית לארץ) וציוד הטיולים שכמובן גם נמצא שם, במחירים שהרבה יותר מתקרבים לארץ לעומת המחירים הטובים שראינו בבראשוב.

יום 11- מקלוז' לבולוגה ומשם לקבאנה ולדאסה

אחרי בירור קצר עם הפקיד התורן באכסניה, גילינו שיש אוטובוס בשעת בוקר שיוצא מה-Autogara2 לכוון בולוגה. תחנת האוטובוסים המשנית נמצאת ממש ליד הAutogara, במרחק של כ-10 דקות הליכה מהרכבת של קלוז' לאורך הכביש הראשי. האוטובוס שנסע לכיוון בולוגה לא היה עם תחנה מתוכננת שם, אבל שכנענו את הנהג שיוריד אותנו בדרך. עלו איתנו למיני-ואן כמה וכמה סטודנטים. כולם נסעו לעיר Negren (גם היא על הדרך), שם בדיוק היה שוק פשפשים שנתי וידוע מאוד, שאורך כ-3 ימים. זה היה יומו השני וקיווינו שיום למחרת נוכל להגיע אליו. הגענו לבולוגה. הדבר היחיד שמעיד על הקיום של המקום הזה זה שלט די עצוב שעשוי מלבנים עם דגלים משובצים עליו, שרושמים את השם של המקום. הלכנו לחפש את חנות המכולת המקומית כי היינו צריכים בקבוקי מים וקצת ביסקוויטים. הלכנו ומצאנו איזה בית עצוב שהיה שלט עליו כתוב Western union והמילה הכללית לחנות- MAGAZINE. זה היה הפאב/ מכולת/ בנק/ דואר המקומי, כנראה, למרות שיכול להיות שהיו עוד.

אחרי שהצטיידנו קצת התחלנו ללכת תוך נסיון לתפוס טרמפים לכיוון הקבאנה. אחרי זמן יחסית קצר עצר לנו זוג מקסים, אַנֽדֽרַאדַה ואַמיל. הם אמרו שהם נוסעים לקבאנה אבל עוצרים קודם בדרך ב"עץ הסקויה הגדול". אמרנו שנשמח להצטרף והתחלנו להתקשקש. מסתבר שהם בעלי אכסניה מאיזה עיר בהרי ביהור (BIHOR), שבדיוק חזרו מהשוק בנגרן (עם כף עץ ענקית!!!) וגילו לאחרונה שאנדראדה בהריון, אז הייתה שמחה גדולה. מצאנו את "פארק הסקויה" - הפארק הקטן בעולם, עושה רושם. הוא בעצם היה עץ סקויה מוקף בגדר. צחקנו, הצטלמנו, והמשכנו לנסוע לכיוון הקבאנה. אחרי קצת ג'יעג'ועים בכביש עפר גרוע הגענו. שמנו את התיקים בחדר מיטות המשותף (משהו כמו 10-15 ליי לבן אדם ללילה). אנדראדה ואמיל הזמינו אותנו להצטרף עוד באותו ערב לטיפוס על הפסגה של הר ולדאסה, אבל אמרנו להם שנעשה את זה מחר. בינתיים הלכנו להסתובב קצת מסביב לבקתה. אכלנו ארוחת צהריים ביער, שתינו קפה וטיילנו באיזור. חזרנו לבקתה ופגשנו שם עוד חבר'ה צעירים רומנים. אחת מהן סיפרה לנו שאבא שלה היה פועל בניין בארץ לפני הרבה שנים.

כשעה-שעתיים אח"כ אנדראדה ואמיל חזרו מההליכה. ישבנו איתם לארוחת ערב (די מזעזעת. מאכל שנקרא בולץ – ממליגה עם הרבה גבינה מעל, אבל הכי פחות טעים שאכלנו ברומניה עד עכשיו). לימדנו אותם "יניב", תוך כדי שהצגנו את המשחק כמשחק הכי מטומטם בעולם. אחרי כמה סיבובים הם לימדו אותנו משחק שנקרא "בודה" – או בתרגום חופשי, אסלה. זה היה משחק מוזר, ואיכשהו יותר מטומטם מיניב. היה משחק כדורגל של רומניה נגד הונגריה בטלוויזיה. במקרה היו שם כמה משפחות של רוכבי סוסים הונגרים שטיילו שם באזור. הסתבר לנו שיש יריבות לא פשוטה בין ההונגרים לרומנים, מה שגרם לתגובות מאופקות לגבי תוצאת המשחק (הרומנים ניצחו). הלכנו לישון מלאים בממליגה עם עוד זוג אחד בחדר והמוני הונגרים בחדר השני שלא הפסיקו ללהג בשפה המוזרה שלהם.

יום 12- מקבאנה ולדאסה ליבלות ברגליים ונוף מדהים של הרי האפוסני, בולוגה וחזרה לקלוז'. ארוחת ערב מפנקת במסערת "רואטה" ואחרונה ברומניה...

יצאנו להליכה בבוקר עם עוד זוג רומנים צעיר מלפנינו. ההליכה לפסגה בסה"כ די משעממת, למרות שכשהגענו למעלה היה נוף נפלא ובאופן כללי מזג אוויר מדהים. הסימונים בשלב זה היו סבירים לגמרי. הטיפוס לא מאוד קשה, ואורך כשעה-שעתיים עם משקל על הגב. מגיעים לפסגה כשהנוף של החלק הצפוני של הרי האפושני (APUSENI) נפרש ממולנו. על הפסגה יש גם תחנה מטאורולוגית עם כלב ענקי שמגן עליה ומצבה לזכרון פלוגת צנחנים רומנית. ישבנו עם הסטודנטים הרומנים הצעירים על הפסגה לארוחת צהריים/בוקר. הם אמרו לנו שהם יתחילו לרדת חזרה לכיוון התחנת רכבת בבולוגה כבר עכשיו, כיוון שזאת הליכה של 20 ק"מ כמעט ובכוונתם לתפוס את הרכבת לכיוון קלוז' חזרה, שעוברת בדיוק בשעה 17:00. אמרנו להם שאנחנו ננסה לרדת בכיוון אחר ולתפוס טרמפים לבולוגה. כמובן שהסתמכנו על המזל המדהים שהיה לנו בטרמפים עד עכשיו. בערב לפני, מישהו בקבאנה זרק לנו גם שיש כביש חדש שבדיוק סללו באזור, אז הנחנו שנוכל לתפוס עליו טרמפ. מה שלא הערכנו נכון היה את מרחק ההליכה אליו. המסלול משם מסומן מאוד לא טוב בתוך היער וההליכה לא כ"כ נוחה כי כל הזמן נתקלנו בעצים נפולים לאורך הדרך, והיינו צריכים לעקוף אותם. בגדול, אין הרבה איפה לטעות, כי יורדים עד שנתקלים בשביל היקפי ואז מתחילים ללכת לכיוון הכללי שרוצים. אם היה לנו עוד ימים (פתאום קלטנו שחשבנו שיש לנו עוד יום טיול ואין) אז היינו ממשיכים דרומה למפל מהמם שאמור להיות שם באזור, בשם רֶקִיצֵלֵה, שאליו אפשר להגיע או ברגל או בג'יפ, כי הדרך קשה. אכן ראינו הרבה ג'יפים, אבל לא מצאנו בדיוק את השביל שחיפשנו ובסוף התחלנו את הירידה מההר בערך 2 ק"מ מהקבאנה, כשכבר ראינו אותה. סה"כ ההקפה היא 14 ק"מ, אז קחו את זה בחשבון. בשלב הזה הרגליים שלנו כבר לא היו במצב הכי טוב, כיוון שאנחנו מטיילים כבר שבועיים. ראינו איזה בקתה קטנה עם המון כבשים לידה ושביל שנראה יחסית מתון. התחלנו לרדת בשביל בכיוון כללי מטה, מתוך הבנה שלמטה בוואדי, ליד הנחל, עובר הכביש החדש (מהמפה שהייתה בידינו + המודיעין שקיבלנו אתמול). אחרי הליכה ארוכה בדרך, שהרגישה "מהאגדות", עם שלכת יפיפייה ובסך הכל תוואי די נוח (כשעה וחצי ירידה, כ-4 ק"מ מאוד נוחים בקצב איטי), אכן נמצא הכביש החדש. בשלב הזה השעה הייתה בערך 14:00. קיווינו לתפוס טרמפ במהרה, כדי שנספיק להגיע לנגרן לשוק הפשפשים וגם לתפוס רכבת חזרה לקלוז'. כאן המזל הפסיק לעבוד לטובתנו.

תפסנו טרמפים תוך כדי שהלכנו על הכביש. התקדמנו כ-6 (!!!) ק"מ, עד שעצר לנו טנדר דצ'יה אדום חבוט וישן עם משפחה רומנית שלמה שבקושי דיברו אנגלית. הבנו מהם שהם לא מגיעים חזרה לבולוגה, אלא נוסעים לצד השני. מכיוון שצומת ה-T הקרובה הייתה עוד 4 ק"מ משם והרגליים שלנו היו מפורקות מההליכה על האספלט, שמחנו גם לטרמפ הזה ונסענו איתם עד לצומת. היה להם תינוק מקסים באוטו, כמובן שבלי מושב ובלי חגורות לאף אחד. נפרדנו לשלום, ובאנגלית שבורה הבחור הרומני המקסים אמר שעוד כחצי שעה הם חוזרים, אז אם הם ייראו אותנו הם ייקחו אותנו. נפרדנו בברכה וחיוך מהם והחלטנו שכאן משתנה המזל שלנו ובוודאי שנתפוס טרמפ עכשיו! השעה הייתה כבר כמעט 16:00. על נגרן ויתרנו, ואחרי 5 ק"מ של הליכה על כביש (פחות טוב) התחרטנו שלא הצטרפנו למסלול אתמול עם אנדראדה ואמיל ואז כבר היינו נוסעים איתם בבוקר חזרה לקלוז'. הגענו לפסל גדול של ישו, שם הצטלמנו איתו (הרומנים מאוד דתיים, קתולים אדוקים, במיוחד באיזורים הכפריים. כאן מדובר בצומת בה יש פסל של ישו כ"מגן הדרכים"). ניסינו לתפוס טרמפים בצומת קצת. כשהתחלנו ללכת עצר ג'יפ (דאצ'יה) גדול ונוצץ. הוא אמר שהוא נוסע לרכבת של בולוגה. הוא הודיע לנו שהרכבת ב17:10. השעה הייתה 17:00. הבן שלו היה באוטו, ובמקרה גם בדרך לרכבת הזאת בדיוק. הכל היה מאוד מטושטש בהתחשב במהירות שהוא נסע את ה-4 ק"מ הבאים…

הגענו לרכבת. נזכרנו שיש לנו עוד גז במיכל ורוקנו את הגזייה (שלא נשכח לעולם שקיבלנו במתנה בקבאנה פדינה), כי זה היה מיכל ניקוב. מייד אחרי זה הרכבת הגיעה. המקומיים היו מאוד מופתעים שהיא לא איחרה יותר. על פלפורמת הבטון המתפוררת בבולוגה גם פגשנו את הסטודנטים הרומנים הצעירים מהם נפרדנו בבוקר בפסגת הר ולדאסה. אגב, אם חשבנו שהתחנה בסיגט הייתה חור בשום מקום, אז בתחנה בבולוגה אין אפילו קופה ובטח שלא רציף. קונים את הכרטיס מהכרטיסן (או כרטיסנית, במקרה הזה) ברכבת. לפעמים הכרטיסן לא עובר, אבל אצלנו היא עברה. הגענו לקלוז' לקראת החושך והספקנו לקלוט איזה הצגה שהייתה בדיוק באותו הזמן ליד הרכבת. נשארנו קצת לראות ותפסנו אוטובוס חזרה לאכסניה. בשלב הזה באמת כבר לא היינו מסוגלים ללכת. הגענו לאכסניה והתקבלנו בסבר פנים יפות, כרגיל. שאלו אותנו קצת חוויות והתארגנו (כלומר נחבשנו היטב) לקראת ארוחת הערב. המליצו לנו על מסעדה בשם "לה רואטה" – הגלגל, שהייתה אמורה להיות ממש קרובה. למרות המרחק הליכה הקצר החלטנו לקחת מונית מהאכסניה. בדיעבד היה יותר מהר לדדות לשם ברגל. המקום מקסים, עם שולחנות בפנים ובחוץ. ישבנו בחוץ כי היה מזג אוויר נהדר. חיפוש קצר בתפריט העלה שיש שם איזה פלטה של מלא סוגי חזיר שקרצה לנו. הפלטה הייתה מיועדת ל-4 אנשים, אבל בהתחשב במצבנו זה לא היווה אתגר מיוחד. כ-30 דקות ארוחה יסודית ומספקת להחריד (משהו כמו 70 ליי לפלטה, לא זוכר מה היו המחירים מסביב) ויצאנו עם מלא בשר, בירה ופלינקה בבטן. אחרי הפלינקה הנפלאה שקיבלנו בסיגט מה ששתינו שם היה מאכזב, אבל עדיין נהדר. דידינו חזרה לאכסניה, התקשקשנו עם אנשים שהיו בלובי וחיכו ליציאה לקראת רכבת לילה והלכנו לישון.

יום 13- נחים בקלוז', שופינג ומתנות, מספיקים בירה עם דני ואומֵה ארוסתו, רכבת לילה של למעלה מ-12 שעות מקלוז' לבוקרסט וכאבי רגליים מטורפים.

קמנו וקיפלנו את הדברים שלנו באכסניה. ישבנו לארוחת בוקר במקום וקיבלנו פנקייק (כלול במחיר) לא מאוד משביע. מכיוון שזה היה היום האחרון הלכנו להצטייד במתנות, שוקולדים ושאר ירקות. תפסנו קו למרכז הקניות המקומי הענק, פיטמנו את עצמנו במאפה כזה או אחר ונכסנו לדקת'לון!!. כ - 700 ליי מאוחר יותר של קניות יצאנו. באופן כללי המותגים שמוצעים ברומניה בדקת'לון לא מדהימים, אבל יש כמה מציאות ושווה להסתכל. החנויות מטיילים בבראשוב היו מרשימות הרבה יותר. קנינו גם ערמות של שוקולדים בקרה-פור ויצאנו (הקרה פור ענק וכמובן שיש שם מבחר אינסופי של כל מה שתרצו-מאיפור, לגרביונים איכותיים לנשים ואלכוהול במחיר בדיחה). האוטובוס חזרה לעיר עוצר (תחנה אחרונה!) שתי תחנות מאוחר יותר והוא חינמי, אז שימו לב לא לנקב. משם צריך לתפוס קו חזרה למרכז העיר. מכיוון שזה היה יומנו האחרון, דיברנו עם דני, המוכר החביב שנתן לנו מפה כשהגענו לקלוז' ותיאמנו איתו להפגש לבירה בערב. כשעתיים לפני הרכבת נפגשנו עם דני וארוסתו, אומה. מסתבר שהבחורה הצעירה בדיוק סיימה את הדוקטורט בפיזיקה שלה ועדיין מתקשה למצוא עבודה (ישראל, מישהו?). אחרי שסיפרנו להם שאני עובד כמתכנת בארץ, הם התפלאו ואמרו שמתכנתים שם מרווחים המון! כמעט 700 יורו לחודש! אחרי שהסברנו להם שזה אפילו לא מכסה לנו את השכר דירה בארץ התברר לנו כמה הפערים לא הגיוניים. נפרדנו לשלום ובחיבוקים, רצנו להוסטל להתארגן, לקחנו את התיקים ותפסנו מונית לרכבת. בכרטיסים שקנינו מוקדם יותר היה רשום לנו שאנחנו אמורים להיות בקרון 1b. לא מצאנו את הקרון, ואחרי מס' דקות הסתבר שמוסיפים אותו באותו הזמן. מצאנו את המושב שלנו בתא. הפעם החברה לא הייתה נעימה כמו פעם קודמת, לפחות בהתחלה. הצטרפו אלינו אחרי כמה זמן אישה שמנה מאוד ולא נעימה,שנראית כמו פיתה ואכלה צ'יטוס כל הזמן וזוג צעיר וחמוד. הבחורה הייתה סטודנטית למדעי המחשב והוא היה מאסטרנט בגיאוגרפיה. קצת התקשקשנו עד שהתחלנו להתעפץ והתעוררנו למחרת כבר באזור סינאיה.

יום 14- בוקר מאוחר מדי בבוקרשט, הוסטל פיצ'ס החמוד, טיסה באמצע היום, טיול מגניב בציריך וחזרה הביתה.

הרכבת הגיעה בשעתיים וחצי איחור לבוקרשט. קחו את זה בחשבון אם אתם צריכים לתפוס טיסה בבוקר. הגענו לאכסנייה בתוך בוקרשט כי היה לנו זמן לשרוף עדיין עד הטיסה. קנינו את הכרטיס הנחוץ לאוטובוס של השדה תעופה ועוד כרטיס דו-כיווני למטרו. תבררו היטב איך משתמשים בכרטיס של האוטובוס לשדה תעופה. יש שם איזה פרוצדורה די מסובכת. הגענו להוסטל פיצ'ס (הוסטל שותף של קיסמט דאו), עליהם קיבלנו המלצה חמה ודיברנו איתם יום לפני אם זה בסדר להגיע ולהשאיר את התיקים למס' שעות. נתנו לנו את קוד הכניסה- הכניסה שם ממש נחמדה, מתחת לעץ שזיפים והפקידת קבלה אמרה שהיא התפלאה שלא הגענו עד עכשיו. נתנו לנו מקום להשאיר את התיקים והציעו לנו להשתמש במטבח, בתמורה לביקורת טובה ב – Trip advisor. התפנקנו על תה וקפה ויצאנו להסתובב בעיר במעט זמן שנותר. במרחק הליכה קצר משם יש פארק ציבורי מאוד יפה עם אגם מלאכותי. נשארנו שם כחצי שעה וחזרנו תוך כדי הצטיידות בדברים לטיסה. מהאכסנייה לשדה תעופה היינו צריכים לעבור דרך המטרו ומשם תפסנו אוטובוס, שלוקח לו כ-40 דקות להגיע. נפרדנו בצער רב מרומניה עמוסים בחוויות טובות. בהחלט מומלץ לכל נפש! היה לנו קונקשן לטיסה מרומניה לישראל שעצר בציריך, שוויץ לכ-6 שעות. ניצלנו את הזמן כדי לצאת לטייל בעיר היפה והמאוד יקרה הזו וחזרנו בשעה טובה לארץ. היה טיול נהדר!