אל צ'אלטן הינה סוג של עיירת קיט המוקדשת כל כולה לרכס ההרים שמעליה, ובראש הרכס מתנשא , כשלושה ק”מ בשמים מעליה, צוק הפיץ רוי.

את הרכס הנישא הזה אפשר לזהות כבר ממרחק של 90 ק”מ, ברגע שפונים מכביש 40 לכביש 41 בכיוון אל צ'אלטן. קשה להאמין שזה כל כך רחוק מהצומת, אבל ככל שמתקדמים אליו, הוא נראה נסוג ממך. המראה הניבט אליך (ביום של ראות טובה) מהכניסה לפארק הוא בלתי נשכח. שרשרת צוקים מחודדים הפונים לשמיים, מצופים קרח ועטויי עננים. עלי זה השרה ממש תחושה רוחנית.

העיירה עצמה משופעת אין ספור בתי הארחה, מלונות, הוסטלים וקמפינגים. אמרו לי שחייבים לשריין מקום מראש, אבל קשה לי להאמין שבאמת כל המקומות האלו מתמלאים, אולי הזולים. המקום משופע מסעדות, פאבים, ואפילו כמה סופרמרקטים, לא גדולים, אבל בסטנדרט הרגיל של פטגוניה. יש גם לא מעט חנויות מזכרות, ובמחירים שפויים בהרבה מאשר באל קלאפטה הסמוכה. למי שחסר ציוד טיולים, יש כמה חנויות שישמחו למכור לכם מה שחסר, המחירים לא זולים, אבל למי שהתרגל לרמות המחיר של ריקושט, גם לא נורא יקרים, והציוד איכותי.

אין בעיירה קליטה סלולרית, אבל כמעט כל מקום מציע wifi. לא ראינו גם בנק, או כספומט, ולכן מומלץ להגיע עם מזומנים.

רוב הבאים לעיירה באים למטרה אחת מרכזית וזה להגיע לרגלי הלגונה שמתחת לפיץ רוי ( laguna de los tres). המסלול מתחיל ממש בסוף העיירה, משולט היטב, וחינמי לגמרי. זה מסלול של כ- 8 שעות הלוך ושוב. מתחיל בטיפוס של כ- 3 ק”מ עד התצפית הראשונה, אחר כך יש קטע ארוך של כ- 6 ק”מ יחסית מישורים בין עצים ותוך חציית זרימות, ולבסוף קטע של בערך 1.5 ק”מ בטיפוס תלול. אין צורך לסחוב יותר מליטר מים לאדם. לאורך השביל יש המון זרימות מים שטובים לשתייה. חובה לבוא עם נעליים עם אחיזה טובה, כי יש זרימת מים על חלק מהסלע עליו מטפסים. כשמגיעים למעלה מומלץ , גם אם מותשים, לא לעצור מייד, אלא לרדת בשביל לכיוון הלגונה ואז לטפס על גבעה שנמצאת בצד שמאל. מעליה יש תצפית על לגונה נוספת שמוסתרת מהלגונה הראשונה.

המסלול שתארתי הוא המסלול הקלאסי שרוב המטיילים עושים אבל חשוב לדעת שיש עוד אופציות, אחת מהן היא לקחת מונית או טרמפ לכיוון המפל chorrilo del salto ולהתחבר משם לטיפוס התלול להר, ולחזור במסלול הרגיל לעיירה. זה גם מקצר קצת את הדרך וגם מגוון את ההליכה. אנו לא עשינו זאת אבל פגשנו זוג אחר שבחרו במסלול הזה ומאד נהנו.

הרבה מטיילים, במיוחד תרמילאים, סבורים שחובה להגיע ללגונה בזריחה כדי לחזות במראה המיוחד של הצוק הנצבע בכתום בוהק באור השמש הראשונים. זה אכן מראה יחודי, אבל זה מחייב שינה באוהל בתחתית ההר, ועליה בחושך , ומפסידים כך הרבה מהיופי שבמסלול עצמו. אפשר להשכים לראות את הזריחה על ההר בקלות גם מהתצפית מול מרכז המבקרים בכניסה לעיירה, ולהמשיך משם לתחילת המסלול .

מסלול נוסף, פחות מתוייר אבל יפה לא פחות הוא ללגונה מתחת לcerre torre. גם הוא יוצא מהעיירה, ונוח בהרבה מהקודם . הוא עובר בסמוך מאד לקרחון ומסתיים בלגונה מתחת לcerre torre שנראה כמו גפרור הפונה לשמיים. אף שהצוק הזה נמוך ב- 300 מטר מהפיץ רוי ( בעין ההפרש נראה גדול יותר) ההפרש בין הגובה של הלגונה לפסגת הצוק גדול יותר, ולכן הוא מרשים לא פחות. אני מאד ממליץ למי שכבר מגיע לכאן להקדיש יומיים למסלולים האלו. המלצה נוספת- לא להגיע עם לחץ זמן, כי אם יש עננות הרבה מהיופי הולך לאיבוד. מזג האוויר כאן הפכפך ולעיתים צריך לחכות להתבהרות, אבל מי שיחכה בסבלנות- יבוא על שכרו במראות שלא ישכחו.