יומיים בבנגקוק

כנראה שבמהלך החודש הקרוב נתחיל להבין את משמעות הצעד שנקטנו. יצאנו למסע לציר המזרחי- בנגקוק תחילה, אך לפני המזרח, קצת על הימים האחרונים בארץ והתחושות בדרך החוצה. במהלך השבוע לפני ההמראה, בין אריזת הבית, סידורים אחרונים (ויזות, כרטיסי טיסה, וכו`), החלטנו לצאת לטיול פרידה קצר בצפון. חשבנו שעדיף לא להשאר בבית חצי ריק ולהאריך את הפרידה מקיבוץ תמוז. ניצלנו את ההזדמנות לראות חברים וקרובים (וגם את הסרט "הארי פוטר"). כבר אז הרגשנו שמתחיל משהו משמעותי. כמשפחה טיילנו הרבה יחד, אולם כאשר יודעים שזו התחלה של שנה וחצי, גם בחיפה יש התרגשות מסוימת.

כל הזמן שאלו אותנו אם אנחנו מתרגשים, פרפרים בבטן, והאמת היא שהיינו עסוקים מדי בכדי לחשוב על זה. הפרפרים התחילו במטוס. המחשבה שזה אמיתי התחילה לחלחל בנתב"ג, והתחלנו (דנה ובראין) לשאול את עצמנו, "מה? השתגענו?". הכניסה ההדרגתית לטיול במזרח בהחלט עזרה לנו להפיג חלק מהמתח. בנגקוק היא עיר נוחה לתיירים וגם לילדים. וייטנאם די מתוכננת לנו, ועד שנגיע להודו, קרישנה ובודהה גדולים.

 ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. הטיסה באוזבקיסטאן איירוויס הטרידה רבים, אך פרט לארבע שעות המתנה ב- Transfer Hall בטשקנט, ללא אפשרות להסתובב בנמל התעופה (ששמענו שהוא מרשים מאוד), וטלוויזיה רק ברוסית (טרם נגמלנו), הטיסות היו בסדר גמור. ביום ג`, 07:00, באפיסת כוחות, נחתנו בתאילנד. לעומת לונדון, היה נדמה לנו שבנגקוק כן חיכתה לנו. מעבר לכל פינה היה מישהו שמאוד שמח לראות אותנו (במיוחד את שחר). בהתחלה שחר אמרה "היא נחמדה, היא חייכה אלי". ופתאום כל תאילנד נחמדים. זה לקח לבנות רק 10 שעות לאמץ חברה חדשה - ילדה בת 4 מסינגפור בשם סרין.

כאשר יוצאים לטיול כזה, טיול שונה מכל טיול אחר שחווינו יחד, בהתחלה לומדים. אנו בשלב הלמידה. לומדים לנוע ביחד, לומדים לקבל החלטות משותפות, ולומדים להסתדר. ברור לכולנו שזה תהליך לא פשוט. מי שחווה את חווית הטיול בצוותא יודע כמה שזה מסובך להחליט החלטות כביכול פשוטות. ל"חבורה המטיילת" יש אופציה להפרד, ולכל אחד יש אלטרנטיבה, אטרקטיבית ומפחידה גם יחד - לשבור את הברית ולצאת לבד. למשפחה אין אפשרות כזו וטוב שכך.

המשפחה צריכה להתמודד, וכדי לעשות זאת היא משתמשת בכלים שרכשה גם בבית, וגם בדרך. לפני הטיול שמענו על מספר שיטות כדי לשמור על "שלום דרך" במהלך הטיול. שמענו לדוגמה על שיטת הסוכריות, שהפעילה משפחה אמריקאית בתחילת טיולה סביב העולם עם שלושה ילדים. הם קנו שקית גדולה של סוכריות, הראו אותה לילדים ואמרו להם שהיא שלהם בסוף החודש. כל פעם שהילדים התחילו לריב, זרקו כמה סוכריות לפח. לפי טענתם, הילדים הפסיקו לריב תוך מספר שעות.

משפחה אחרת (גם אמריקאית לא במקרה) רשמה לזכות כל ילד דולר אחד עבור כל שעה של "התנהגות טובה", והיא חייבה אותם בדולר אחד על כל ויכוח, צריחה או תוקפנות. הילדה בת ה-8 "הרוויחה" כארבעה דולר ליום,(כנראה משפחה מבוססת) לעומתה הילד בן ה-6, "הרוויח" כשני דולר וחצי במהלך חודש טיול.
אנחנו מנסים להסתדר בלי משחקים מהסוג הזה, הילדים ממשיכים להתנהג פחות או יותר כרגיל, וגם הם זקוקים לזמן כדי להבין שאופי החיים משתנה, ולא רק סוג האוכל.

 ביום הראשון, יצאנו לטייל ברחובות בנגקוק, כשהתעייפו, הם בקשו לחזור "הביתה", והכוונה לא היתה לבית שמש, אלא למלון. אין ספק שהקשר עם תרבות אחרת מרתקת את כולנו. אבל הילדים תמיד מחפשים את הקשרים לדברים מוכרים להם. למשל, ב-Wat Po, שחר רצתה לראות שוב את "בודהה המכבי". ואוריה היה המאושר באדם כשנהג תאילנדי פתח את השיחה ב"מכבי חיפה אלופה" (ראו כתבת הילדים בהמשך).

 לפרוטוקול נציין שהיינו יומיים מלאים בבנגקוק (לא כולל היום הראשון שבו נחתנו והתארגנו). היינו ב- Grand Palace, Wat Po, Flower Market, , קיימנו שייט בנהר, טיול ברחוב Khao San, Chinatown וב- , Pantip Plaza & World Trade Center - the one still standing - ונשארנו עם טעם של עוד. כמה הערות שלא כתובות בספרים: התאילנדים שאנחנו פגשנו לא יודעים לקרוא מפה, ואת החשבון הכי פשוט הם תמיד מבצעים עם מחשבון. אבל הדבר הנחמד ביותר הוא יחסם לילדים (בעיקר עם עיניים כחולות). הם מתים עליהם (למרות ששחר אומרת שנמאס לה מזה שכולם נוגעים בה). יצאנו מבנגקוק לאחר שלושה ימים מלאים, עוד נשוב אליה מספר פעמים במהלך הטיול.

לתחילת הכתבה

בקו צ'אנג

 מבנגקוק קפצנו לטעימה קטנה מהאיים. בחרנו באי פחות מתוייר מאלה שבדרום, Koh Chang Island, הנמצא מזרחית לבנגקוק. הגענו לאי לאחר 5 שעות נסיעה, שעה שייט, ושוב 15 דקות נסיעה בטנדר עמוס אנשים כבסופו של דבר הגענו לאזור הבונגלוס-bungalows. Koh Chang הוא אי טרופי יפהיפה, עם ג`ונגל באמצע וחופים עם עצי קוקוס מסביב. לאורך כל הצד המערבי יש כפרים קטנים עם אפשרויות מגוונות למגורים. להפתעתנו, מזג האוויר נהיה קריר ביום השני, דבר שהפך את המקלחת במים קרים בלבד לאתגר לא קטן, שכולם עמדו בו בגבורה.

 האי מציע מגוון רחב של פעילויות (טרק פילים, שייט לאיים קטנים באזור, שנורקלינג, ועוד). אנחנו בחרנו לבלות את הזמן מתחת לעצי הקוקוס לאורך הים, ובשחייה בבריכות המתוקות לרגלי המפל Khlong Plu. השיא עבור הילדים היה המסג`יסטים היושבים על הדשא מול הבקתות ומציעים חצי שעה מסאג` ב-100 באט (כ-10 שקלים). מנהל הכפר ניסה ללמד את אוריה, מעין ושחר לשחק גולף עם מקל ואבנים. הוא היה מאד סבלני עמם. נראה שהאי נמצא בתנופת בנייה. רב התיירים שנתקלנו בהם היו מהמזרח, לרבות תאילנדים, ולא נפגשנו בישראלים.

לתחילת הכתבה

הזווית של הילדים

מעין:
יצאנו לטיול עם טיפה עצב והרבה שמחה. ידענו שהפרידה היתה אמורה להיות קשה, אבל עברנו את זה בקלות. חששנו, אבל ידענו שנסתדר. השירותים בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, בעצירת הביניים, היו די מפתיעים, אבל הבנתי שאצטרך להתרגל אליהם כי אפגוש אותם בעוד הרבה מקומות. אחרי שבישראל ראינו כתב מוזר עם עיגולים בקצבותיו, ולא הבנו איזה כתב זה, בתאילנד, כשהסתכלנו על השלטים, הבנו שזה הכתב של התאילנדים.

 ביום השני שלנו בבנגקוק יצאנו לטיול עם מדריכה נחמדה לארמון המלך. ארמון מקושט ויפה, ואחר-כך לשייט בסירה שצולם בו חלק מאחד הסרטים של ג`מס בונד. יום למחרת, טיילנו לבד והלכנו למקום בו היו הרבה המלצות של ישראלים בחנויות (Khao San). אחר כך הלכנו ל- Wat Po, מקום מלא בפסלי בודהה בכל הגדלים והמינים. שם היה את הפסל המהמם, הבודהה השוכב ועוד מלא פסלי בודהה. אני ספרתי את פסלי הבודהה, והגעתי ל- 950 פסלי בודהה. המקום היה מרתק ויפה. היום יצאנו לאיים.

אוריה:
הגענו לתאילנד. היום הראשון היה יום די מוזר. המכה הראשונה היתה שההגה בתאילנד נמצא בצד ימין, לא כמו אצלנו בצד שמאל. הטיסה לתאילנד היתה באוזבקיסטאן איירווס. זה היה דווקא בסדר (חוץ מזה שעצרנו בטשקנט לארבע שעות המתנה- שדה התעופה שמה זה כמו טירה). הייתי מאוד שמח להתחיל במלון כדי להרגע קצת מהטיסה. ביום השני שלנו בבנגקוק יצאנו לסיור עם אישה נחמדה בשם ננסי. היא לקחה אותנו לארמון המלך. זה היה מקום מדהים.

הכי התלהבתי מהבודהה שלובש את שלושת הבגדים השונים, בגד לכל אחת משלושת העונות: קור, גשם וחום. אחר כך היא לקחה אותנו לסירה. שטנו בנהר בבנגקוק, והכי מוזר היו האנשים שגרו על סירות ואנשים שגרו צמוד לים (המדרגות של הבית בתוך הנהר).
ביום השלישי, הלכנו בכוחות עצמנו לטיול בעיר. הלכנו לראות את הבודהה השוכב הגדול בעולם. הוא היה פשוט ענק. אורכו 46 מטר, וגובהו 15 מטר. אפילו קצה כובעו הגיע לגג.

 האירוע המצחיק של היום, יכולנו לקרוא לו, "תאילנדי חולה ישראל". דבר ראשון, לחץ לי את היד ושאל אותי: Where are you from? עניתי לו, והמילה הראשונה שיצאה מפיו היתה "מכבי חיפה אלופה". ובמקרה הזה, הסכמתי איתו. אחר כך, הוא ניסה לשיר כמה פעמים "יאללה לך הביתה מוטי", וזה נשמע ככה: "יאללה מוטי... הביתה, תודה לה לה לה." אחר כך הוא התחיל לשיר, "יאללה בית"ר יאללה". נשבעתי לעצמי שהייתי שולח את הקטע הזה לפספוסים אם הוא היה מצולם במצלמת וידאו. כך נהניתי בשלושת הימים הראשונים בבנגקוק.

שחר:
 נסענו לצד השני של בנגקוק עם ספינה. עשיתי מדיטציה בארמון של המלך. אני מקווה שלא יהיו עוד פיגועים בישראל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה