מובייל - אלבמה
נסענו מפלורידה למובייל, אלבמה (mobil, Alabama) לאורך ה"ידית" של פלורידה. הדרך יפה מאד, הכביש עובר בין עצי oak, הדרך ירוקה, ממש נוסעים בתוך יער. יצאנו לדרך בעשר וחצי בבוקר והגענו בעשר וחצי בערב לקמפ שנמצא לפני מובייל. כמובן שעצרנו בדרך לארוחת צהריים ואפי טעם לובסטר לראשונה בחייו. הוא אומר שהיה לו טעים, לא יודעת, כי לא ניסיתי. אני והילדים בחרנו בדרך המוכרת ואכלנו עוף. כאשר ישבנו במסעדה (רשת red lobster ) הטלוויזיה דלקה על אחד מערוצי הספורט ופתאום ראינו את דגל ישראל. עידו שקלט את זה ראשון מיד צעק "ישראל, ישראל", מיד הרמנו את הראש מהאוכל לראות מה קרה בחדשות, אבל לא, אלה לא היו חדשות, לשם שינוי. בערוץ הספורט הקרינו כתבה על הטניסאית שחר פאר, שכנראה התגייסה לצה"ל (רק ראינו את הכתבה ולא שמענו).
היא מצולמת שם בבסיס הצבאי בטירונות, ראיינו אותה ולאחר מכן דיברו על המשחקים שלה באליפות צרפת הפתוחה. הרגשנו מאד גאים שאנחנו, כלומר הישראלים, משודרים בטלוויזיה האמריקאית, לא רק בחדשות, אמנם ההבנה שלנו בטניס מינימאלית, אבל כל הכבוד לשחר. בעצם, לפי שעון אלבמה הגענו לקמפ בתשע וחצי בערב. אבל מה זה משנה מה הייתה השעה, אנחנו "מתים" מעייפות, בדרך לעוד יום מנוחה...
אי אפשר לדבר על מדינות הדרום בלי להיזכר בסרט "חלף עם הרוח" (אני יודעת שזה על ג`ורג`יה), אני חושבת על האחוזות המפוארות, על סקארלט או`הרה ושמלותיה המתנפנפות, על המלחמה האכזרית בין הדרום לצפון שהשאירה אחריה דרום הרוס ועל החיילים רבים שקיפחו את חייהם במלחמה הזאת: אלבמה איבדה 25,000 חיילים ומיסיסיפי 60,000 חיילים, הרשימה ארוכה. מדהים לחשוב שחלק מהעבדים משום מה נשארו נאמנים לאדוניהם. מצד שני אני חושבת על "הצבע ארגמן" ו"שורשים", העבדות הבלתי נתפסת הזאת והאפליה שנמשכה הרבה אחרי שהמלחמה הסתיימה והרבה אחרי שארה"ב הפכה למעצמה הכי גדולה. באופן כללי כולם היו שווים, אבל למדינות מסויימות (בדרום בעיקר) היו מספיק חוקים כדי להמשיך את האפליה הזאת. לדוגמא: כולם יכולים להצביע, אבל רק מי שיודע קרוא וכתוב (לך תמצא עבד לשעבר שמישהו לימד אותו לקרוא), כולם מקבלים את אותם שירותים, רק בנפרד, אוטובוסים, בתי ספר ומקומות פרטיים שלא הכניסו שחורים.
באלבמה, למשל, היה דיכוי אכזרי מאד של השחורים. אני מעריצה את האומץ שהיה לכמה סטודנטים שחורים להחליט ללמוד בקולג` "לבן". ניסיתי להסביר את זה לילדים. "מה, לא שילמו להם כסף לעבדים?" לך תסביר להם שהם היו שייכים לבעל האחוזה, כמו חפץ, לא כמו אדם. "למה רצחו את לינקולן ? זה ממש מעשה רע". נו, הרי גם לנו רצחו ראש ממשלה בגלל שהדעות שלו לא מצאו חן בעיני מישהו אחר, אבל זה לפעם אחרת.
אז אנחנו במדינות הדרום, מנסים לתפוס קצב וכיוון מערבה. ביום המנוחה שלנו אגרנו כוחות כדי להמשיך ולעצור בדרך רק בנקודות מעטות. האיחור שלנו מהתכנון המקורי מכניס אותנו לעונה החמה (חמה מבחינת תיירים, אבל בעיקר חמה מהשמש) וזה לא ממש טוב. התחנה הראשונה היא כאמור מובייל, אלבמה. כבר כאן באלבמה מתחילים לראות את נזקי ההוריקן "קתרינה" מאוגוסט 2005 (ואנחנו כבר ביוני 2006). הלכנו לבקר בספינת המלחמה uss alabma, ספינת מלחמה ענקית ממלחמת העולם השניה. איך הם לא הלכו שם לאיבוד? הולכים שם כמו במבוך, עולים ויורדים וזה לא נגמר. ממש עיר שלמה בתוך הים. על יד הספינה יש האנגר גדול ששימש לתצוגה של מטוסים, השייכים לחיל הים. ההאנגר ניזוק קשות וגם המטוסים שנמצאים כרגע מחוץ להאנגר. בכלל, לא נראה שהם מתכוונים לתקן את זה. חלק מהמטוסים ממש שבורים.
בתוך המוזיאון יש תמונות של נזקי הסופה. זה לא רק הרוח החזקה, זה גם הים שעלה ושטף איתו הרבה דברים, כולל טנק שעמד שם לתפארת המוזיאון ויש תמונה שהוא פשוט זז ממקומו. במתחם המוזיאון יש גם צוללת ישנה שאפשר להכנס לתוכה, אבל אנחנו כבר היינו בצוללת גרעינית וסתם צוללת זה "קטן עלינו". במובייל העיר נכנסנו לראות את "פורט קונדה" (fort conde), עוד מבצר, הפעם משוחזר. המבצר המקורי נבנה בסביבות שנת 1710 על ידי הצרפתים והועבר במשך השנים בין המדינות ששלטו במובייל - צרפתים, בריטים, ספרדים ולבסוף אמריקאים. הכניסה למבצר חופשית והמבצר קטן, הסיור עצמי ואורך בערך כחצי שעה ויש גם נוף יפה של העיר. האנשים היו נמוכים פעם והכניסות והמעברים מחדר לחדר גרמו לאפי ללכת כפוף.
ראינו קצת תותחים ותצוגה של דברים מחיי היומיום של המבצר. יש גם תערוכה של תמונות מפסטיבלי המרדי גרא בעבר הרחוק. בהתחלה לא הבנתי מי המלכים והמלכות שמצולמים שם, מהר מאד הבנתי שמדובר במלכי הפסטיבל. בחנות המתנות של המוזיאון יש המון מוצרים הקשורים לחגיגות המרדי גרא שנערכות במובייל כמו בניו אורלינס. רותם ואני יצאנו מצוידות במסכות ובמגנטים מלאי נוצות וצבעים. עידו יצא מאובזר בחיילי מלחמה צרפתיים (לא האמיתיים, רק בובות). שימו לב שההגעה לשם קצת מבלבלת ותוכנת הניווט שלנו התבלבלה לגמרי. זוכרים את הטרולי שהתלהבתי ממנו בסט. פטרסבורג? אז כאן הוא בחינם, אבל הזמנים שלו תלויים באוניות הקרוזים שנמצאות בנמל.
כאשר עוגנת אונייה, התדירות גבוהה יותר. ניצלנו אותו לנסיעה קצרה למרכז העיר (לאכול ארוחת צהריים) וחזרה למבצר. על גג המבצר סיימנו את הביקור הקצר שלנו באלבמה, ב- Theodore, על יד מובייל, במקום שנראה מאד יפה בפרוספקט - גני בלינגראט ( bellingrath gardens and home), גנים בוטניים שנראים מאד יפה. הגנים אכן יפים, אבל מה לעשות שלא לקחנו בחשבון את עניין החרקים (אתם רואים שיש לנו "רומן" עם חרקים פה בדרום), אז כשיש פרחים יש גם חרקים ועידו ורותם, איך לומר, לא ממש אהבו את זה. הם צרחו שהם רוצים לצאת מכאן וכמה שיותר מהר. אנחנו, שביזבזנו 29$ על הכניסה לגנים ניסינו בכל זאת לטייל קצת. למזלנו, הגענו שעתיים לפני הסגירה ולא היו הרבה אנשים בפארק לשמוע את הצרחות של רותם ועידו. הגנים מאד יפים, אך כמובן שבאביב הפריחה יפה יותר.
בדרך ללואיזיאנה
במקום לטייל שעתיים טיילנו חצי שעה וברחנו לקמפ הקרוב. קמפ קטן וחמוד שהפך להיות האטרקציה שלנו לזכרונות בימים הקרובים וזה בגלל ששני כלבים קטנים וחמודים הוציאו את אפי והילדים מהקרוון וגרמו להם להתחבר עם בעליו של הכלבים וגם עם בעליו של קרוון מהסוג המפואר ביותר. לאחר שיחה בחוץ הוזמנו לראות את הקרוון, מה לומר לכם, צריך לראות כדי להבין. קרוון מסוג אוטובוס (בגודל של אוטובוס), מפואר, עם שטיחים והמון מקום (עידו היה יכול לבנות שם שדה תעופה כמו שהוא בונה בבית), כורסאות נוחות לנהג וליושבת לצדו, חדר שינה גדול עם ארונות אמיתיים (!!) ומקרר side by side, שהמקרר שלנו בקרוון מכיל רבע ממנו, הא ... ושני מזגנים!! בית! ממש בית. הזוג הנחמד הם פנסיונרים תושבי קליפורניה שמטיילים להנאתם, הם חזרו מהחוף המזרחי ומסתבר שהאשה היא " California girl", כמו שבעלה קורא לה, ולא יצאה מתחומי מדינתה עד עכשיו.
מאז שהיינו בקרוון אוטובוס הילדים כועסים עלינו שלא "בחרנו" קרוון כזה, כאילו שהייתה לנו אפשרות ואמרנו "לא, לא בא לנו קרוון מפואר". הקרוון עלה לו בערך 130,000 דולר וזה לא מהסוג שקיים בחברות ההשכרה. עכשיו נסו להסביר לילדים שזה עולה בערך כמו הבית שלנו. רק להבנה, בית בקליפורניה יש לבנאדם והוא לא מכר אותו כדי לגור בקרוון. אנחנו ממשיכים למדינה הבאה - מיסיסיפי. נזקי הסופה, כמו שלטים שבורים ועצים מכופפים ניכרים גם פה. נכנסנו למרכז המבקרים, למרות שידענו שלא נתעכב כאן, אבל בכל זאת נכנסנו לראות אם יש איזה משהו מעניין.
זאת פעם ראשונה שאנחנו נתקלים במרכז מבקרים כזה. מרכז המבקרים של מיסיסיפי נראה מבפנים כמו בית אחוזה ישן. נכנסתי ל"חלף עם הרוח", ממש מעוצב יפה !! אבל לצערנו לא היה להם הרבה מה להציע. באזור שבו נסענו עדיין "אוספים את השברים" ולגברת הנחמדה לא היה מה להציע לנו מלבד דיאט קולה או כוס קפה (חינם). בעצם, היא נזכרה שיש משהו אחד שנשאר למרות הסופה וזה סיור במפעל של נאס"א ואפילו בחינם. הסיור יוצא ממרכז המבקרים בצד המערבי של כביש 10 במיסיסיפי. נסענו בשמחה רבה ולאכזבתנו ובעיקר לאכזבתו של עידו התברר שהסיורים יוצאים בימי רביעי עד שבת ואנחנו... הגענו ביום שלישי. אם נראה לכם שיש פה דה-ז`ה-וו אז גם אנחנו התחלנו להרגיש כך - מגיעים למקום מאוחר מדי או ביום הלא נכון... קצת מעצבן. ארוחה ב"וונדי`ס" עזרה קצת לשיפור המורל. לאורך כל הדרך יש שלטי פרסומת לבתי קזינו ולצד כל תחנת דלק במקומות הכי שכוחי אל שראינו יש איזה בית קזינו קטן. מיסיסיפי היא המדינה בעלת ההכנסה הכי נמוכה לנפש בארה"ב, רוב התושבים בה עניים, אבל בתי קזינו יש !! קטנים אבל המונים. אנחנו בדרכנו ללואיזיאנה.
לתחילת הכתבה
האמת היא שמאד רצינו לראות את ניו אורלינס ולו רק בגלל "the house of the rising sun", השיר המדהים שכל מי שלומד, רוצה ללמוד או מנסה לבד לנגן על גיטרה, זה בדרך כלל השיר הראשון שלומדים, או יותר נכון למדו, בני הדור שלי לפני קצת יותר מעשרים שנה. אני מניחה שהיום מנגנים דברים אחרים. אז בכל זאת, למי שלא מכיר, השיר "בית השמש העולה" מתחיל במילים "there is a house in new orlians" - יש בית בניו אורלינס. היום אפשר לומר, היה בית בניו אורלינס וסביר להניח שהסופה גרמה לו איזשהו נזק. יש בתים כאן שבאמת חלפו עם הרוח. אחרי "קתרינה" וכל מה שראינו בחדשות שזה בעיקר הרבה מים ומעט עיר לא ידענו האם נבקר בניו אורלינס, עד כמה השתקמה העיר ומה יש לראות בה. במרכז המבקרים אמרו את האמת, יש הרבה נזק, הרובע הצרפתי שוקם, אבל רוב המוזיאונים לא פעילים, יש שייט על ספינת הנהר, אבל רק פעם ביום (כמובן שהגענו אחרי שהשייט יצא), יש חלק מהעיר שעדיין הרוס לגמרי, אבל "אם תלכו.. יש בית קפה טוב שמגיש קפה מצויין וסופגניות מאד טעימות ברובע הצרפתי". התלבטנו ובסוף החלטנו לעבור שם בדרך ולראות מה קורה.
אז זה מה שקורה, נוסעים בכביש 10 ועוברים דרך הצד המזרחי של העיר שנראית כיום כמו עיר רפאים. שכונות שלמות ריקות מאדם, בתים שבורים, גגות, קירות, חלונות ומרכזים מסחריים נטושים. פעם היה כאן "wall-mart ", פעם היו כאן מסעדה ומלון. חשבתי לעצמי, איפה גרים כל האנשים שנהרסה להם השכונה ונהרס להם הבית, ואולי גם נסגר להם מקום העבודה? מי דואג להם? איפה הדברים שלהם שחלקם בוודאי נשטפו במים? ממש עצוב. בדרך יש שלט ישן, שמזכיר שפעם היה כאן פארק שעשועים של "six flags ", מאז הסופה הוא נהרס ולא חזר לפעול. בהמשך כבר ראינו שכונות שגרים בהם. הבתים הרוסים בחלקם וכנראה מסוכנים למגורים אז על יד כל בית יש קרוון והמשפחה חיה בקרוון על יד הבית. תחושה של חוסר אונים, לא נראה שיש איזו בנייה מחדש, ואולי אין כסף.
שקט מצלמים
נסענו לרובע הצרפתי שאכן שוקם, אולי הסופה גם פגעה בו פחות ואולי השקיעו את מירב המשאבים לחלק התיירותי של העיר. בעודנו מחפשים מקום חנייה לקרוון שלנו, ראינו שורת קרוונים וחשבנו שגם כאן באמצע הרחוב אנשים גרים, המשכנו עוד כמה מטרים וראינו שמצלמים סרט. אפי מיד נדרך, מצלמים סרט!!! סרט אמריקאי ולא משנה איזה, לאפי חובב עולם הקולנוע שמאחורי הקלעים זו אטרקציה. מצאנו חנייה ויצאנו לראות במה מדובר. משפחה נוספת שעמדה לצפות בתהליך ההסרטה סיפרה לנו שמדובר בסרט של ז`אן-קלוד ואן-דאם, אלה סרטים שמקושרים אצלי לתחום ה"מכות" וזה כבר גרם לי פחות להתעניין בצילומים, מכיוון שהבנתי שאף אחד מ"אהוביי על המסך" כלומר: ג`וני דפ או קיאנו ריבס לא יופיע כאן למולי. שעות אחר הצהריים פה חמות מאד. בניגוד לארץ בה השעות החמות הן בסביבות שתיים ובחמש מתחילים להרגיש קצת יותר נעים, פה חם עד שהשמש ממש שוקעת.
בכל זאת חיכינו בסבלנות שאפי יראה. למרות שגם הוא לא חובב סרטי "מכות" זו עדיין הפקה הוליבודית. אמנם קטנה ביחס להפקות של ספילברג, שאותו אפי קיווה לראות, אבל עדיין המון אנשים עוסקים במלאכה. אנחנו עומדים לנו בשמש הקופחת ואפי אומר לי "תגידי הבלונדינית שם זאת לא מיכל ינאי?" אני מעיפה מבט ספקני "וואלה, מיכל ינאי". התקרבנו מעט וכשהיא הלכה, הלכנו אחריה, חשבנו שהיא הולכת לכיוון הקרוונים והסתבר שהיא הלכה לצלם סצנה. בעודה מחכה ל"אקשן" המפורסם היא קלטה שאנחנו, שעומדים מעבר לכביש, מסתכלים עליה ומנופפים לה לשלום. היא אמרה לנו שהכוכב האמיתי נמצא שם ושאם נרצה לחכות אז נצטלם אחר כך. רותם, שמיכל ינאי הייתה כוכבת הילדים הראשונה שהיא הכירה, ועידו, שמכיר אותה מהשמינייה, התלהבו למראה הכוכבת הישראלית שמשחקת בסרט אמריקאי. לאחר סיום הסצנה מיכל הלכה ... הלכה לחפש את ואן-דאם לצילום איתנו, אבל מסתבר שהוא הלך. מיכל הייתה מקסימה וסיפרה לנו שזאת הייתה הסצנה האחרונה שלה בסרט הזה. הם צילמו גם חודש ימים בבולגריה והיא כבר רוצה לחזור הביתה, לארץ. את התמונה שלנו עם מיכל ינאי צילם הכפיל של ואן-דאם, שנראה במבט מרחוק ממש כמוהו.
אחרי חווית מיכל ינאי והסרט הלכנו לטייל ברובע הצרפתי, שאכן נראה כמו בסרטים ובתמונות שראיתי. בתים יפים וצבעוניים. החנויות מוכרות מצד אחד המון תחפושות של מרדי גרא, מסכות ופסלי מסכה, קירות בשלל צבעים ונוצות ומצד שני, בגלל תרבות ה"וודו" שנשתמרה כאן, בחצי החנות השני ניתן למצוא שלדים, ארונות מתים קטנים ובובות וודו חסרות פנים, המוזיקה משובחת. בקיצור, חוויה נחמדה להיכנס לחנויות האלה. יש גם חנויות "למבוגרים בלבד" שבתצוגה בחלון הראווה מציגות בגדים ואביזרים משונים ומגוונים. גם הטיפוסים שרואים ברחוב עושים את כל המאמצים להיראות שונה. הלכנו לבית הקפה הצרפתי, אכן קפה מצוין, הכי טוב ששתינו בארה"ב וסופגניות מלאות אבקת סוכר (בלי ריבה כמובן), חמות וטעימות, שהזכירו לילדים דווקא את ה"בורמוליקוס" שהן הסופגניות של סבתא.
חזרנו לקרוון מלאים באבקת סוכר ולא תאמינו מה מצאנו בדרך - דווקא בניו-אורלינס בעלת תרבות האוכל הצרפתית - קייג`ינית שוכנת לה מסעדה לבנונית/מזרח תיכונית. מייד נכנסנו לחנות המכולת שליד המסעדה, קנינו חומוס אמיתי ומלפפונים חמוצים כמו בארץ. איזה כיף!! חבל שלא היו פיתות... בנסיעה לכיוון מערב ראינו איפה גרים כל האנשים שאת השכונות ההרוסות שלהם ראינו קודם. חניונים גדולים שהפכו לשכונות קרוונים. לא קרוונים כמו שהיו בזמנו בארץ, אלא קרוון מהסוג שאנחנו נוסעים בו, רק מהסוג הנגרר. שאלתי את אפי למה לפחות לא הביאו להם קרוונים כמו שהיו אצלנו בזמנו? הוא אמר משהו שלא חשבתי עליו: הקרוונים האלה באים מאובזרים: ספות, מיטות, מכשירי חשמל, כל הדברים שיש בבית ולהם כנראה כבר אין וגם שקרוון כזה מצביע על מצב זמני ולא קבוע (עברו כבר עשרה חודשים), המון שכונות קרוונים בדרך וזה לא קמפים, אותם אנחנו יודעים לזהות. אחר כך נוסעים ורואים את הדאון-טאון- בנייני המשרדים הגבוהים של העיר ומתחת לגשר ריכזו את כל המכוניות ההרוסות. המון, מאות, אולי אלפי מכוניות הרוסות ושבורות מתחת לגשר בערימות ולא נראה שמישהו עושה איתן משהו. עזבנו את ניו אורלינס בתחושה עצובה מעט ובהרגשה שלא נראה שלמישהו איכפת עכשיו מהעיר. מצלמות הטלוויזיה נעלמו מהעיר ואיתן גם ההתעניינות. אני לא מעבירה ביקורת ואולי אני בכלל טועה אבל זאת ההרגשה. העברנו את הלילה בקמפ מוזר שנמצא בסוף רחוב של בתי קרוונים.
נסענו לכיוון לאפאייט למוזיאון שנקרא vermilion ville. בדרך עברנו בניו-איבריה ובברוקס ברידג`, אבל לא מצאנו משהו מעניין. Vermilion vile הוא מוזיאון פתוח להיסטוריה, כפר קייג`וני או בשם הרשמי אקאדייאני (acadiana) שמטיילים בין בתיו. הבתים הועברו בשלמותם (מלבד כמה בתים גדולים) למוזיאון. הבית הישן ביותר שנמצא כאן נבנה ב- 1810. מלבד בתי מגורים, יש נגרייה ונפחייה, כנסיה כמובן ובית ספר שמורכב בעצם מכיתה אחת שכללה את כל ילדי הכפר (מישהו זוכר את בית קטן בערבה?). בתוך בתי המגורים יושבות נשים בבגדים מאותה תקופה ועוסקות במלאכות שונות כמו: סריגה, אריגה ,טווית חוט מכותנה, הכנת קישוטים מעלי תירס ועוד. הן מסבירות מה הן עושות ומשוחחות עם המבקרים. קצת בלתי נתפס שבעבר לקחו את הכותנה כמו שהיא, טוו ממנה חוט ואחר כך תפרו ממנו בגד. כמה זמן לקח לתפור חולצה אחת? בבית אחד גרו זוג הורים ושלושה עשר ילדים, כשסיפרתי את זה לעידו הוא פשוט לא האמין לי. בדרך כלל הבית היה בנוי משניים או שלושה חדרים (שלושה חדרים זה הרבה!!), הבנות ישנו בצמוד לחדר ההורים ובהשגחתם המלאה על כל תזוזה שלהן בלילה, בדרך כלל לא היה להן גם חלון. הבנים ישנו בעליית הגג והייתה להם אפילו דלת משלהם. המטבח היה בחוץ, רחוק קצת מהבית בגלל האש והשירותים עוד יותר רחוק.
עד כאן חוויותינו ממדינות הדרום. אנחנו מתקדמים למדינה הגדולה בארה"ב, מדינת הכוכב הבודד הלא היא טקסס. טקסס הפטריוטית, אמריקה במיטבה ועל כך בכתבה הבאה.
לתחילת הכתבה
הפינה של אפי
המילים השגורות בחיי היומיום - לפני הנסיעה השתתפנו אני ואתי במפגשים בהם היינו מתרגלים את האנגלית שלנו (ותודה לציפורה המורה). כשהגענו לארה"ב, למרות אוצר המילים הרחב שלנו, הרגשנו שאנחנו לא מצליחים לתקשר נכון. מעבר לבעיית שליפת המילים הנכונות בזמן הנכון שיש לי, יש מספר משפטים שגורים בחיי היומיום האמריקאי שאנחנו לא רגילים בהם:
כאשר האמריקאי רוצה להגיד שהוא נהנה ממשהו הוא יגיד עליו "awesome".
כאשר הוא מתלהב או מתפעל ממשהו שאומרים לו הוא יפלוט "Oh my gosh" ואם הוא שומע משהוא מצער או מפתיע (בדרך כלל לרעה) זה יהיה תמיד "Oh my goodness".
כשהם מתנצלים הם בקושי משתמשים במילה "Sorry" ובמקומה יעדיפו "Excuse me". אם תסתכלו במילון תראו שלמילה הזאת יש גם משמעות של תירוץ ו/או הצטדקות.
כאשר הוא פוגש אותך בתור או במסדרון זה תמיד יהיה "How you`re doing" ובטקסס זה יהיה "howdy".
נותן השירות יפנה אליך תמיד ב - "Sir" או "Mam" ותמיד ישאל לשלומך.
כשפעולה שלהם מצליחה או כשאנחנו סופסוף מבינים מה אומרים לנו הם יאמרו "there you go".
ועוד ועוד ... בכל מקרה, האנגלית של בתי הספר והספרות הכתובה לא ממש מתאימים לחיי היומיום בארה"ב, אז תתחילו לשבור את השיניים....
