הילסטיישן ברג'סטן
מאונט אבו (Mount Abu) היא "ההילסטיישן" היחידה ברג`סטן, בגובה 1,200 מטר היא היוותה בעבר מפלט מושלם מהחום עבור הבריטים ועבור האצילים הרג`פוטים, וכיום היא מהווה מפלט מושלם עבור זוגות הודים צעירים מהמעמד הבינוני. מהרגע הראשון לא סבלתי את העיר, לא הבנתי מה אני עושה בעיירת נופש מצועצעת, עם דוכני גלידה אמריקאית שיש להם שמות כמו "האנקי צ`אנקי", עם אגם ששוכרים בו סירות פדלים דמויות ברבורים ועם פינות חמד בשם "האני מון פוינט" וכדומה.
הדבר הראשון שעשינו היה למצוא כרטיס אוטובוס לראג`קוט (Rajkot), כדי שנוכל לנסוע משם לאי דיו (Diu). הדבר התגלה כבלתי אפשרי ונאלצנו לקנות כרטיס לאהמדבאד (Ahmedabad), עיר תעשייתית אפורה מה גם שזה האריך לנו את הנסיעה בערך ב-12 שעות. התכנית להעביר סוף שבוע רגוע בהרים הקרירים התנפצה אל מול יום שישי שבו אני בעיקר רוטן, אלה מנסה להרגיע אותי וערוץ ה-BBC News מזמזם ברקע. וחוץ מזה ההרים הקרירים התגלו כקפואים בלילות והמקלחת החמה דווקא היתה קרירה. בשבת בבוקר קמנו עם גב תפוס אבל עם החלטה - שהיום הזה יהיה יום טוב. שוב נוכחתי לדעת כמה ה"חוץ" הוא השתקפות של ה"פנים". קלישאה פשוטה אך כל כך נכונה. או קיי, מהתחלה...
מאונט אבו היא עיירה מקסימה, טובלת בירק שהוא שילוב מעניין של דקלים דקים וארוכים ועצי אורן, עם בתי אבן קולוניאליסטים, מכוני מחקר מדעיים, סלעים בתצורות משונות והרבה זוגות מאוהבים בחופשה. השיטוט ברחבי העירה בשקט של שבת בבוקר בין שדות לוילות אנגליות מתפוררות, החזיר אותי אל טיולים משפחתיים באזור בית לחם הגלילית או כרם מהר"ל אי-שם בחורפים של אמצע שנות התשעים. בטייפ של הרנו הישנה מתנגנת הקלטת החדשה של אריק איינשטיין "יש בי אהבה", ובבגאז` פיתות מהמאפיה שמול מחנה 80.
הברהאמה קומאריס
המכונית נעצרת מול האוניברסיטה הרוחנית של ברהאמה קומאריס (Brahama Kumaris Spiritual University). אשה הודית לבושה בלבן מכניסה אותנו פנימה לאולם המרכזי ב-Om Shanti Bhawan ונותנת לנו הסבר קצר על הברהאמה קומאריס. זהו ארגון רוחני בינלאומי ששואף ליצור שינוי חיובי בחברה. ומאז הקמתו ב-1937 נפתחו יותר מ-5000 מרכזים ללימודים רוחניים בכ-85 מדינות (כולל מרכז אחד בתל אביב). המרכזים מציעים קורסים וסדנאות שמטרתם להגביר את המודעות הרוחנית של המשתתפים, בין היתר בעזרת הראג`ה יוגה - שיטת מדיטציה ייחודית לברהמה קומאריס. הארגון פועל במסגרת האו"ם כגוף אל-ממשלתי, וברבות השנים קבל 7 פרסים של שליחי שלום מטעמו. באולם הגדול יושבת כיתה בטיול שנתי ומאזינה להרצאה. הדובר מספר להם שבין מוחמד, משה, בודהא או ישו אין שום הבדל. כולם בני אדם. מה למדתי אני בבית הספר באותן שנות 90 רחוקות?.
מקדשי דילווארה
משם אנחנו ממשיכים לאורך הוואדי ומגיעים למקדשים הג`ייניים - מקדשי דילווארה (Dilwara) המקדשים פשוטים מבחוץ אך מרהיבים מבפנים. לתופעה הזו יש שני הסברים: הראשון והרומנטי יותר גורס כי זוהי מחווה לעיקרי הדת הג`יינית ששמה דגש על היופי שבפנים ולא על היופי שבחוץ. השני, פרקטי יותר, טוען שהג`יינים סבלו מרדיפות ונטו להצניע את המקדשים כך שלא יעוררו תשומת לב שתביא עליהם חורבן. כך או כך, גילופי השיש העדינים הם מהעבודות היותר מדהימות שזכיתי לראות בחיים. אני לא זוכר דבר דומה לזה באף אחד מהיכלותיה המפוארים של אירופה. העדינות והדיוק של הגילופים העשירים, המלאים כל כך בפרטים, מצדיקים את העובדה שהאמנים קיבלו תשלום בזהב שמשקלו כמשקל אבקת השיש שנשארה בסוף יום העבודה.
אלים ואלות, פילים ואריות, לוטוסים ושושנים, כולם עשויים שיש אך דומים יותר למגזרות נייר או מפיות תחרה. כמה חבל שאת החוברת המושקעת, עם ההסברים המפורטים על כל חדר במקדשים מוכרים ליד דלת היציאה. לפעמים פשוט צריך לשאול: "הודו, מה יהיה איתך?".
בערב, כשחוזרים למרכז התיירותי שסביב אגם נאקי (Nakki Lake), גם הוא כבר לא כל כך נורא, יש דוכני בוטנים ופופקורן ותירס חם, אווירת היריד מזכירה מין יצירת פופ ארט שהוצאה מהקשרה. בטייפ שבראש מתנגן הג`ינגל המעצבן שסופשבוע הוא לא סופשבוע בלעדיו: ... סופשבוע רגוע במאונט אבו.. רגוע...
