התחלה במחוז הולגין (Holguin Province)

בחודש אוקטובר 2008 יצאתי לטיול אופניים בן 20 יום בקובה. 12 יום טיילתי עם ידידה ו-8 ימים לבד. הטיול היה בסגנון Touring, כלומר רכיבה מעיר לעיר עם כל הציוד על האופניים, וביקור באתרים לאורך הדרך. קובה התגלתה כמקום מרתק מבחינת חיי התושבים, ההיסטוריה שלהם, והעיוותים כתוצאה מהשיטה הקומוניסטית והחרם הכללי. כמו כן, חווינו חוויות רבות ומיוחדת, שעליהן ארחיב.

באופן כללי קצת על הציוד והרקע: רכבנו על אופני שטח ברמת מתחילים, והחלפנו את הצמיגים לדקים יותר. לקחנו סבל אחורי (Rack), ואליו מחוברים שני תיקי צד (Panniers) ותיק גב עליהם. לא לקחנו ציוד קמפינג ובישול. נעזרנו בספר הדרכה של לונלי פלאנט Cycling in Cuba, שעזר מאוד, וכן במקומיים, שלהם הידע הטוב ביותר לגבי הכבישים, הדרכים השונות ומצבם, ומקומות לינה לאורך הדרך. מידע מפורט על כל ההכנות לטיול והציוד הנדרש לטיול אופניים - בכתבה "קובה - כל מה שצריך לדעת על טיול אופניים".

אני הגעתי יום לפני מיכל. נחתנו בהולגין, מה שהתברר כהחלטה נבונה מאוד, כי העיירה שקטה ורגועה, ואין בה את הלחץ והדוחק של הוואנה, שעלולים להרתיע את התייר עם נחיתתו בקובה. ביום שביליתי, גיליתי את מחסור המזון והמצרכים בקובה. לא מצאתי אוכל רחוב, ובמסעדה היחידה היו קבוצת מלצרים משועממת, שהגישו מנות קטנות ולא טעימות. למזלי, הכרתי מקומי נחמד דובר אנגלית (אני לא דובר ספרדית), התחברנו ויצאנו לבלות במסיבות בעיר (הקובנים אוהבים לרקוד). בתור מתנת פרידה, השארתי לו את הספר שסיימתי, והרגשתי כי תרמתי לתרבות והשכלה בקובה. החיסרון היחיד בנחיתה בהולגין הוא שקופסאות האופניים נשארו מאחור, ובהוואנה לא מצאנו קופסאות לארוז מחדש...

יום רכיבה ראשון - Holguin -> Mayari מרחק 88km: סוף סוף יוצאים לדרך. עזבנו את העיר הולגין, כשלצדנו כרכרות סוסים ומכוניות עתיקות. תדלקנו במים ובאוויר בתחנת הדלק ביציאה מהעיר. הרכיבה התנהלה בנעימים, תנועה מעטה וצמחייה טרופית בצידי הדרכים. הכביש סלול בהתחלה, ומ-Cueto נעשה משובש. במהלך הדרך ניתקלנו לראשונה במשאיות הישנות, הפולטות עשן שחור ובמדיניות הטרמפים של קובה. אנשים עומדים בצמתים ומחכים לעלות על משאית כמו חיות. בדרך סבלנו מרוח ראש מאוד מעצבנת, שנמשכה עד ברקואה.

 עם ההגעה לעיר Mayari החל לרדת גשם, מה שגרם לי להחליק מספר פעמים (כנראה הכביש מלא בלכלוך ושמן) ולקרוע את החוט של הספידומטר. הגענו לקאזה (נראה לי היחידה בעיר), לא לפני ששתיתי מיץ גויאבה מרענן (סוף סוף אוכל רחוב נורמלי וכנראה עם מים מהברז, מה שגם לי להתחשל למים הקובנים). בערב יצאנו לעיר לאחר הארוחה בקאזה לגלידדריה המקומית (הבילוי הלילי המקומי). זכינו לחווית גלידה קובנית: מקום ענק עם מעט שולחנות וכסאות. מלצריות ו"טבח", שבקושי מכין משהו. יש תור והשירות מאוד איטי. הכל נראה מוזנח ומיושן. בתור התיידדנו עם נהג מונית קובני מהוואנה, שבא לבקר את אימו. הוא הזמין אותנו לגלידה, ושוחחנו רבות בספרדית קלוקלת. זה המשך לידידותיות של הקובנים, שנתקל בה במהלך כל הטיל.

יום רכיבה שני - Mayari -> Moa מרחק 100km: ממשיכים בכיוון מזרח. הדרך משתבשת ככל שממשיכים מזרחה. באחת העצירות, ירון אכל לחמניה עם חזיר (המאכל המקומי), כשלפתע התמוטט (כמעט עלינו) כבל חשמל. ב-Sagua עצרנו לפיצה הראשונה של הטיול וכך חזינו בתור לחלב טרי (מצרך מאוד נדיר בקובה). המשכנו ברכיבה עד לעיר הבאה Moa. ב-Moa יש מפעלים ומחצבות של כספית. העיר מזוהמת מאוד ושיעור התחלואה מסרטן גבוה יחסית לשאר קובה. רכבנו למלון היחיד שמאושר לארח תיירים, אך הוא מלא עד נובמבר 2011. כבר חשבנו שזה איזה כיסוי לסוד ממשלתי, אך לא - המקום מכיל עובדים זרים, קנדים, צ'יליאנים, טורקים שבאו לעבוד במפעלים - לבנות חדשים ולהכשיר את הקובנים. נתקענו ללא מגורים!

 התחלנו לשאול אנשים ברחוב, עד שאחד פנה אלי, ותהה אם יש לנו בעיה. תארנו את המצב והוא ביקש שנבוא אחריו. הוא הוביל אותנו לשכונה עניה בעיר, כבר פחדנו שישדוד אותנו, אך הוא חיפש מקום מגורים עבורנו. או מישהו שיסכים לעבור על החוק (אבל אף אחד לא הסכים), או שאנשי הכנסיה יארחו אותנו. בעבר כבר היו רוכבים שנתקעו כמונו, והתארחו אצל מקומית, אבל השכנים הלשינו והיא קיבלה קנס כבד. בכלל, בקובה יש מצוקת דיור חמורה, כך שלא לכולם יש מקום פנוי לארח אנשים (אם הם בכלל מוכנים). בכנסיה הראשונה דחו אותנו, אך בשניה התקבלנו בברכה לאחר ראיון קצר (כנראה לבדוק עד כמה יהודים ישראלים אנחנו, כי הם היו נוצרים אוהבי ישראל). לנו בחדר המסיונרים. בחור צעיר דובר אנגלית שוטפת בא לדבר איתנו, כיון שאנו ישראלים אהובים בעיני דתו. את הערב בילינו ב-El Rapido המקומי ואכלנו פיצה מגעילה. פגשנו קנדי אחד שעובד במפעלים, שותה בירה בלילות, ואוסף בחורות קובניות. המראה של העיר ואורחות חייה לא היה מלבב, אבל היה מעניין מאוד. זו המציאות בחורים בקובה (ורק דרך האופניים מגיעים אליהם). שם הבחור: Rander Barzaga Wenea האי-מייל שלו: [email protected].

יום רכיבה שלישי - Moa->Baracoa מרחק 77km: ביציאה ממואה רכיבה של 15 ק"מ לאורך מפעילם מסריחים ומזהמים ושוטר שליווה אותנו על קטנוע ודאג שלא נצלם את המפעלים (לא ברור למה). הכביש הולך ומדרדר ככל שמתקדמים, אך כך גם תחושת ההרפתקנות והיופי הפראי של הצמחייה הטרופית בצדדים. עצרנו במסעדה על חוף מדהים, 20 ק"מ מברקואה. כרגיל, האוכל יקר וסתמי, והמשכנו על דרך שהלכה והשתפרה, עם עומס והלך וגדל של מכוניות ואנשים, עד למפעלי השוקולד של ברקואה. הריח חזק כל כך, לא ניתן להתעלם ממנו, ועל המפעל תמונות של "קדושי" המהפכה הקומוניסטית, כל כך אופייני לקובה. הגענו לעיר, והתחלנו בחיפוש אחר הקאזה...

 לנו אצל זוג מבוגר נחמד מאוד עם בית גדול. כרגיל אירוח לבבי, אוכל טעים, ושם גם שטפנו את האופניים. למחרת ביקרנו באתרי האיזור, כשאני הכי נהנתי בביקור במוזיאון הארכיאולוגי. המוזיאון עצמו עלוב, אבל לקחנו סיור אישי, והמדריך סיפר לנו סיפורי זוועות מקובה (כשהוא מקפיד לבדוק שאף אחד לא בסביבה להאזין), בין היתר על המצב האבסורדי שבו פרות הן החיות היקרות ביותר על האי, ואיך אין לאף אחד תמריץ לגדל אותן, מה שמעלה מחיר של ליטר חלב טרי ל-100 ש"ח ובשר פרה אסור למאכל על ידי קובני (אחרת הוא נשלח לכלא). מטורף... חוץ מזה עשינו את הדברים התיירותיים הרגילים, כמו לשתות שוקו מגעיל, לצפות במופע מוזיקה קובנית ב-Casa la Trova (נחמד) ולעלות לתצפית במלון Castillo על העיר והנמל.

לתחילת הכתבה

רכיבה במחוז גוואנטנמו (Guantanamo Province)

יום רכיבה רביעי - Baracoa -> Playa Yacabo מרחק 77km: היום התחיל עם רכיבה בדרך מדהימה - לה פארולה. לה פארולה היא דרך ארוכה ומפותלת, שמטפסת במעלה ההר. היא נבנתה בעזרת הסובייטים, כולה כביש מבטון, ולכן השיפועים המפחידים (גם בעליה וגם בירידה). טיפסנו בכיף, התמודדנו עם כל השיפועים, ומהפסגה התחילה ירידה מהירה ומסוכנת, מלאה בשלטים שמזהירים מתאונות ומהירות מופרזת. כשהגענו לחוף פתאום הכל נהיה יבש יותר, ממש נוף מדברי עם קקטוסים. המשכנו ברכיבה קלה עם רוח גב טובה ועצירת גלידת רחוב ב-Imas (יישוב קטן מטופח וחמוד) עד ליעד הלינה להערב - הקאבנות ב-Campisimo Yacabo. מדובר בכפר נופש על חוף הים, שהו בו רק קובנים מלבדנו ואנחנו בילינו בו חצי יום בכיף. מאוד פסטורלי ושקט (חוץ מבלילה, כשמוציאים את הרמקולים ומנגנים סלסה בפול ווליום).

יום רכיבה חמישי - Playa Yacabo -> Guantanamo מרחק 77km: הרכיבה עברה בקלילות, המשיכה בנופים יבשים ודרך לא הררית מדי, עם רוח גב נוחה מאוד. במהלך הרכיבה רצינו לעצור באטרקצית התצפית על הבסיס האמריקאי של גוואנטנמו, אך היא נסגרה מזמן. בנוסף, פגשנו רוכב כביש מקצוען בדרך וסיפקנו לא חטיפים. הגענו מוקדם לגוואנטנמו, התמקמנו בקאזה משפחתית ויצאנו לתור את העיר. בדיוק התקיים מירוץ אופניים במרכז העיר, שבו ילדים קטנים רוכבים על גבי אופני כביש מקצועיות (אותם השאירו תיירים אחרים מאחור). בערב יצאנו ל"לילות גוואנטנמו", כל שבת בער יוצאים למרכז העיר ורוקדים ומבלים והכל מפוצץ בבליינים ומשפחות.

יום רכיבה שישי - Guantanamo -> Santiago מרחק 90km: היום התחיל ברכיבה על האוטופיסטה. מזג האוויר היה סגרירי ומהר מאוד החל גשם סוחף. לשמחתנו, האוטופיסטה הייתה רחבה עם מעט מאוד תנועה. לפתע הכביש המהיר מפסיק ועוברים לדרך כפרית יפה מאוד. סוף הרכיבה היה בירידה של כ-14 ק"מ על כביש מהיר (5 נתיבים לכל כיוון, לא שיש כזאת תנועה) לתוך העיר, שנמצאת על החוף. עם ההגעה למרכז נצמד אלינו מתווך קאזות, שלא הצלחתי להתמודד איתו כראוי והוא ממש עצבן אותי. בסוף מצאנו קאזה בטריק הבא - אני נשארתי בכיכר המרכזית עם האופניים והציוד, בעוד מיכל מחפשת קאזה. מה שעוד הפתיע - לא הציעו לנו ארוחת ערב או ארוחת בוקר.

 ביקרנו בעיר בבית כנסת ובעוד מיכל נפגשה עם אחת מנשות הקהילה היהודית, אני הצטרפתי לעוד שני תרמלאים וביקרנו במבצר El Moro, שעומד בפתח הנמל ומשקיף על כל האוניות המגיעות. הנוף היה יפה מאוד, וחבל שלא היה יותר זמן, כי הכי כדאי להגיע למבצר ברכיבה. אחד מהדברים שנהנתי מהם בביקור בעיר הגדולה זה שסוף סוף יש אוכל רחוב ב"שפע" יחסי, מה שהיה חסר לי במקומות אחרים (לא שהוא טעים או מגוון, אבל לפחות יש). כדי לקצר בזמן וכיוון ששמענו שמרכז המדינה פחות מעניין (מבחינת הנוף), לקחנו את האוטובוס של 18:00 בערב לטרינידד. הנסיעה נוחה, ומשלמים כחצי כרטיס עבור האופניים. איזור יפה נוסף ששווה לבקר בו הוא האיזור שנמצא מערבית לסנטיאגו, לאורך החוף. הלונלי ממליץ, אבל אנחנו דילגנו הפעם.

לתחילת הכתבה

עוני ועושר בטרינידד ואסקמבריאס (Trinidad & Escambrays)

הגענו ב-6:00 לטרינידד וקידם את פנינו חוויאר (שקבענו איתו אחרי המלצות באתר). הוא הוביל אותנו לישון אצל חבר שלו (טעות שהזמנו מראש, אחרת היינו מתמקחים). ארוחת בוקר, כביסה, ויצאנו לחוף היום הקרוב ברכיבה. את שארית היום בילינו בסיור בעיר היפה, ובערב יצאנו לצפות במופע ריקודים במרכז העיר (המדרגות). לא היה לנו זמן להתרשם מטרינידד, אך שמענו שיש עוד הרבה מה לראות.

יום רכיבה שביעי - טרינידד -> עיירה שכוחת אל מרחק כ-60km: היום רכבנו והחלטנו ללכת על המסלול האתגרי ליעד הבית שלנו, בדרך להוואנה. המסלול האתגרי יתברר כטעות. נתחיל מזה שטעינו בדרך, ונמשיך בכך שמדובר בדרך עפר מאוד תלולה, שלא הצלחנו לרכוב אותה (ושנינו רוכבים חזקים מאוד), וגם בירידות אני נפלתי. אך לטובה אפשר לציין את העלייה הקשה והיפה ותחושת השום-מקום. היום התחיל בעלייה וביקור רגלי קצר למפלים, שהיה כיפי מאוד. בהמשך טעינו בדרך, והדרך עצמה הייתה דרכי עפר שנאלצנו ללכת מרוב תלילות. בנוסף על כל זה התחיל לרדת גשם. כמו כן, נגמרו המים ומילנו מים מברז עם טבליות טיהור. לא הייתה ברירה אלא לחפש מקום לינה. עצרנו בעיירת שכוחת אל של איזה 100 תושבים, וזו הייתה חוויה מעולה. מסתבר שיש שם מלון (שכמובן היה ריק), ולקחנו חדר זוגי בשני שקל. האוכל היחיד ביישוב הזה (שהתעסק בהכנת קפה) היה לחמניות עם נקניק או מיונז. בערב צפינו בסרט פנטזיה במתנ"ס המקומי ביחד עם הילדים, וזה נתן לנו הזדמנות קצרה לצפות על חיי הכפריים בקובה. בדיעבד, כנראה שהיה עדיף להמשיך לאורך החוף בדרך שחובקת את החוף הדרומי, אבל אז לא היינו חווים את החוויה המגניבה הזאת..

יום רכיבה שמיני - עיירה שכוחת אל -> Jagua מרחק כ-60km: לא נותר לנו הרבה מהדרך האתגרית, אבל עכשיו באיזי ובלי לחץ זמן היא הייתה כיפית ויפה. הייתה לנו ירידה תלולה לחוף, ומשם שם המשכנו ברכיבה נוחה עד לנקודת הפיצול. מיכל המשיכה ל-Ceinfegus ואני לאורך החוף ל-Pasa de Caballos. כשהגעתי לנקודה שבה חוצים את מפרץ Ceinfegus, פגשתי שתי בחורות, אחת קובנית נשואה לקנדי והשניה קובנית שגרה באנגליה, והן הזמינו אותי לביתן. כיוון שלא נותר הרבה זמן אור, ולהזמנות כאלה חיכיתי, קפצתי על ההזדמנות ונשארתי אצלן. אז זה היה מטורף... הן עשירות לאללה (במונחים קובניים), ומחזיקות משרת, שכל הזמן פינק אותנו, בין היתר אכלתי לובסטר (פעם ראשונה בקובה ובחיים), שתיתי מלא בקרדי רום עם קרח כתוש (הכי טוב בכל הטיול) ורקדנו לשירים קובניים...

 לנתי בלילה בבית של המשרת, כיוון שאסור למקומיים לארח זרים ללא אישור מתאים וכל התושבים בעיירה מסתכלים על הבית העשיר. בחושך הבריחו אותי בדרך צדדית לביתו ובבוקר לפני זריחת החמה, החזירו אותי לביתן. רק בקובה אפשר לישון באופן בלתי חוקי ככה... במקום אמור לקום Ranchon (מועדון עם סככה) וגם קאזה, אז הנה הפרטים: Castillo de Jagua ולבחורה קוראים Kati. אימייל: [email protected]. מומלץ מאוד למי שרוכב (או לא) ועובר במקום.

לתחילת הכתבה

המרחקים של מחוז מתנזאס (Matanzas Province)

יום רכיבה תשיעי- Jagua -> Australia מרחק 127km: היום התחיל ברכיבה מאוד מיוחדת: רכיבת שטח לאורך הים (לא רואים אותו), כשכל הזמן סרטנים רצים לאורך הדרך, וצריך להיזהר לא לעלות עליהם (שמא תקבל פאנצ'ר). היציאה מהעיר משקיפים על ה"עיר הגרעינית", עיר שלמה שהוקמה לשיכון העובדים שיעבדו בתחנה הגרעינית, שמעולם לא הופעלה... ואז מתחילה דרך השטח ההרפתקנית. באמצע עצרתי בעיירה שכוחת אל בדרך (כרגיל אכלתי לחמניות...) ולפתע שמתי-לב לפאנצ'ר. העדפתי להעזר במקומי שיש לו משאבה טובה. בעזרת תנועות ידיים הסברתי את עצמי והובילו אותי לאחד הבתים, שם יצא בחור ואחיו הנכה, שתיקנו ועשו את כל העבודה עבורי. רציתי לשלם להם, אך הם סרבו. החיוך על פניו של האח הנכה, שלקח חלק בתיקון היה מרגש מאוד... וזה בדיוק מה שפגשתי וראיתי בקובה - מחוץ לאיזורי תיירות העם הקובני הוא בין העמים המקסימים ביותר בעולם.

 המשכתי לרכוב בדרך, כשאני חוזר לקרקע סלולה ועובר על פני מספר Resorts במפרץ החזירים (מקום הפלישה האמריקאית הכושלת). לאורך הדרך מצבות ואנדרטאות לזכר הנופלים בניסיון הפלישה. בדרך פגשתי רוכב אופניים גרמני, פטפטנו קצת, ונתתי לו טבליות לטיהור מים. אחחח... אין כמו אחוות רוכבי אופניים! עצרתי בחוות תנינים (בזבוז כסף וזמן), והמשכתי עד אוסטרליה, שם יש קאזה שמנוהלת על ידי שף מאוד נחמד. האורחים הם רוכבי אופניים בלבד (איזה תייר יגיע לאוסטרליה?), אני הייתי היחיד באותו לילה, והמעדן הייחודי למקום זה מאכל קרוקודיל.

יום רכיבה עשירי - Australia -> Varadero מרחק 85km: היום היה יום רכיבה לא מרגש, וקל. המטרה הייתה להגיע לורדדו הידועה לשמצה. ורדדו היא העיר שמרכזת את כל אתרי ה-Resort ל-Package Tours. אין בה שום דבר קובני. מרוב שדיברו רעה על המקום, הייתי סקרן לחוות אותו בעצמי. הרכיבה עברה בקלות יחסית, כשבדרך זכיתי לליווי של אלוף הנג"ש (רכיבה נגד השעון) הקובני, והוא גם הזמין לי סנדוויץ' וגם לביתו, אך אני מהרתי. הגעתי לורדרו ונאלצתי לחפש מלון זול (אין קאזות בעיר עפ"י הוראת הממשלה). בסוף מצאתי מלון זול טורקינו ב-23 דולר. שאר היום השתעממתי. התרשמתי מהעיר, שחיתי קצת, אך כיון שהכל מלונות ואין תרמליאים היה לי משעמם וביליתי בצפיה בטלוויזיה.

יום רכיבה אחד עשר - Varadero -> Havana מרחק 135km: הרכיבה בהתחלה מהירה ושטוחה עד העיר מטנזם. משם התחילה עליה עם נוף של עמק יפה. הדרך עוברת על פני הגשר הגבוה בקובה, שם יש נקודת תצפית לתיירים. עצרתי בחוף הים Playa Jicaboa לסעודה במסעדה, שבנויה על מגדל, נותן תצפית על החוף. ההמשך היה רגוע ו-15 ק"מ מהוואנה התחיל גשם שוטף. עצרתי מתחת לגשר, כמו כל רוכבי הקטנועים והאופניים. היה נחמד מאוד לחלוק איתם את הזמן. המשכתי לתוך העיר בדרך עוקפת, שמאפשרת רכיבה לתוך העיר. הדרך הקצרה יותר מגיעה למעבר ימי, שחייבים לעבור במעבורת אופניים. הדרך נעשתה חלקלקה וכיוון שמלאה בבורות, הם התמלאו מים והיה די מסוכן, לא ראיתי עד כמה הבוקר עמוק. רוכב מקומי הוביל אותי למרכז העיר, ומשם מצאתי קאזה בשכונת ורדדו היוקרתית. בערב יצאתי והלכתי עד Hotel Nacional, בדיוק התקיים פסטיבל ריקודים, עם מלא דוכני אוכל רחוב (הפתיע אותי, כנראה בהוואנה יש יותר עשירים).

 למחרת עברתי קאזה, שבה הבעלים דוברי אנגלית. גיליתי, שיותר נעים לי בקאזה עם דוברי אנגלית, כי אז אני יכול לנהל שיחות ולא להרגיש "בודד". הסתובבתי בעיר העתיקה, שמלאה בבניינים יפים ומקסימים. כמו כן, ניצלתי את השהות בעיר, ואכלתי מלא אוכל רחוב במדרחוב Obspiro.

לתחילת הכתבה

מחוז פינאר דל ריו (Pinar Del Rio Province) וסיום

יום רכיבה שנים עשר - Havana -> Baiha de Honda כ-90km: את היום התחלתי ברכיבה לחנות אופניים בהוואנה. היה קשה למצוא מקום שיוכל לתקן לי חישור שבור, אבל בסוף הצלחתי, אחרי ששילמתי מחיר מופקע (7 דולר). לפני היציאה הצטלמתי עם הפסל המפורסם של ג'ון לנון והתחלתי ברכיבה דרך השכונה הכי יוקרתית, שם גרים כל השגרירים. בנין מוזר שרואים ביציאה זה בניין השגרירות הרוסית, שנראה כמו טיל יותר מבניין. הדרך נהפכת ל-Circuto Norte, דרך מקסימה, עולה-יורדת עם נוף של הרים ועמקים עם מלא צמחיה טרופית.

יום רכיבה שלושה עשר - Bahia de Honda - Vinales כ-50km: היום הדרך הייתה מהממת, מלאה נופים ועם רוח גב נהדרת (כמו אתמול). באחת העצירות ניגשתי למאפיה המקומית בזמן חלוקת הלחמניות. המקומיים, שלא הבינו כי התבלבלתי, סיפקו לי את הלחמניות שהם קיבלו בהקצאה. כשהתקרבתי עברתי על פני האטרקציות של האיזור, ביניהן סיור במערה (שהיה די מרדים). היישוב מאוד תיירותי, אך עדיין קטן ושקט, ואפשר להבין למה התרמילאים מאוד אוהבים אותו. לנתי בדירה, שמשקיפה על הנוף היפה של העמק וכמובן הבעלים דוברי אנגלית. בין היתר שיתפו אותי במצוקה להשיג תיירים בתקופת ה-Off-Season, כל יום מחכים לאוטובוס שמגיע. עזרתי להם להכין שלט מזמין בעברית...

למחרת חזרתי באוטובוס להוואנה. ב-Las Terazas הצטרף בחור ישראלי שפגשתי לפני כן ונראה כי זה עוד מקום נחמד ומעניין לבקר בו (אולי לחזור ממנו להוואנה). גם הקצה המערבי ביותר של האי הוא דרך שוממה ומעניינת, לפי הלונלי. ביליתי עוד לילה בהוואנה, והכנתי את האופניים לקראת הטיסה. עטפתי אותן במספר קופסאות קרטון, שבקושי החזיקו. הצלחתי להגיע לשדה בלאדה מקרטעת, אך העיקר שהמחיר היה נמוך (15 דולר) ומשם חזרה ללונדון.

 לסיכום, אני מצאתי את קובה יעד מרתק מבחינת החיים הקומוניסטים. המדינה מאוד נוחה לטיול, רק כדאי לדעת ספרדית כדי להתחבר עם המקומיים. הכבישים עם מעט מאוד תנועה, ואפשר לרכוב בבטחה. כיון שבאתרים תיירותיים נמצאים המציקנים והמקומיים כבר לא כל כך מתלהבים, האופניים הם דרך נהדרת "להכריח" מעבר דרך חורים וכפרים נידחים, שם פוגשים את הקובנים האמיתיים ומגלים כמה הם נחמדים וידידותיים. בקיצור, מומלץ!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה