סנטיאגו דה קובה
מהוואנה נסענו לסנטיאגו דה קובה באוטובוס. בקובה יש שתי חברות אוטובסים: Viazul ו- Astro, אבל רוב התיירים משתמשים ב-Viazul, למה? ככה! אוטובוס לסנטיאגו דה קובה עולה כ-51CUC ויש שלושה כאלה ביום. האוטובוס של 18:00 הוא האקספרס וזמן הנסיעה שלו הוא 12 שעות, בעוד בשני האוטובוסים האחרים זמן הנסיעה הוא 15 שעות. האוטובוסים בנסיעות לילה מקפיאים וחובה להצטייד בלבוש חם מאוד (הרבה יותר קר מבאוטובוסים במקסיקו, למשל). בתחנת האוטובוס בסנטיאגו נתקלנו בגועל ובאגרסיביות: על דלת התחנה צבאו עשרות אנשים שלא נתנו לתיירים לצאת מהדלת (לתחנה עצמה המשטרה לא מאפשרת להם כניסה). אנחנו ושאר התיירים המסכנים נאלצנו לדחוף את דרכנו בכוח מבין כל נהגי המוניות ומציעי הקאזות למינהם, בעוד הם חסמו את הדרך, נגעו ומשכו בלי בושה. לא מדובר באלימות או בנסיון לשדוד מאיתנו דברים, אלא בנסיון למשוך תשומת לב. הצלחנו להגיע לנהג המונית שהחזיק את השלט שלנו - למזלנו הומברטו (ראו טיפ בכתבה קודמת) דאג שבעלי הקאזה בסנטיאגו ישלחו נהג מונית שיחכה לנו ב-06:00.
סנטיאגו דה קובה עצמה היא לא העיר הכי מענינת, והאווירה הקריבית שכלם מבטיחים כבר מזמן לא שם. האנשים שורקים וקוראים ומציקים והכל בשביל להוציא מאיתנו מעט כסף, אך עם זאת יש מספר אתרים בעיר שחייבים לראות:
הכיכר המרכזית, כיכר סספאדס (Céspedes), היא כיכר גדולה ובה עיקר הפעילות בעיר, אנחנו אהבנו יותר את כיכר דלורס (Dolores) המוצלת והנעימה יותר, הנמצאת מספר רחובות מעל לכיכר סספדס. בכיכר סספדס עצמה יש את מלון Casa Granda ולו בר על הגג (אבל הוא היה בשיפוצים בזמן שאנחנו ביקרנו). מוזיאון הקרנבל (Museo del Canaval) הוא אולי אחת האכזבות הגדולות של הטיול: המוזיאון קטן וחם מאוד (אין מזגן) והתצוגה מעליבה. אומנם מחיר הכניסה נמוך, אבל אין מה לצפות יותר מידי.
אתם מכירים את השם Bacardi מבקבוקי הרום או מהבקרדיבריזר, אבל משפחת בקרדי היתה אחת המשפחות העשירות בקובה, והם התעשרו נחשו ממה - מייצור רום! אב המשפחה הקים את המוזיאון הראשון בקובה בשנת 1500 ומשהו: Museo Provincial Emilio Bacardi. המוזיאון עצמו נחמד. בבית הקברות של סנטיאגו דה קובה (Cemeterio Santa Ifigenia) קבור חוזה מארטי, ובכל חצי שעה יש מעין טקס בו החיילים יוצאים ועושים תרגילי סדר - די יפה. עוד בבית הקברות קבור אחד מכוכבי בואנה ויסטה סושיאל קלאב. הביקור בבית הקברות הוא בתשלום, וכמובן שאפשר למצוא שם מדריך. קסטיליו דה מורו (Castilo del Morro San Pedro la Roca), הוא מבצר מדהים ומרשים שנבנה ב-1643 והגן על הכניסה לעיר מפירטים. הוא נמצא במרחק מונית מהעיר, ובעלי הדמיון בינכם יוכלו לדמיין איך נלחמו כאן. אפשר לקחת מפארק סספאדס גם מונית שהיא רכב אמריקאי ישן - זה יוסיף לאווירה.
גראנד פיאדרה (Gran Piedra) הינו סלע ענק היושב על ראש הר, שאפשר להגיע עליו בנסיעה קצרה מהעיר ואז לטפס. הטיפוס אינו קל אך גם אינו מן הקשים, והשמועות אומרות שביום בהיר ניתן לראות את ג`מאייקה ואת האיטי. שמועות אחרות מספרות שאולי בלילה יהיה ניתן לראות את האורות שלהם. חשוב לזכור כי אומנם בטוח בקובה, אבל אם תלכו באמצע הלילה בפארק בלי אף אחד מסביב, ניתן להניח שלא תחזרו לעיר עם כל מה שהבאתם איתכם להר.
החוויה הכי חיובית שלי בסנטיאגו הייתה מסיבת הרחוב שעברנו בה. מסיבות רחוב הן בעצם מסיבות שכונתיות - הבתים בקובה קטנים מידי ובטח שחמים מידי להזמין את החבר`ה, אז מוציאים רום וזוג רמקולים ענק לרחוב, מזמינים את החבר`ה ויש לנו מסיבת רחוב. אולי הדבר שהכי הדהים אותי היו השכנות הזקנות, אלה בארץ רק היו צועקות ומתקשרות למשטרה. באותו רחוב השכנות הוציאו כסאות הנדנדה שלהן לרחוב, ישבו והסתכלו בחיוך על הצעירים שנהנים.
אם מישהו חושש שבמסיבת הרחוב לא ניטפלו אלינו והציעו לנו דברים, הוא טועה טעות מרה. ירדן חששה מהחבר`ה שניסו להציע לנו כל מיני דברים - אחרי הכל לא נעים להיות ברחוב חשוך עם עשרות בחורים קובנים שמנסים בדרכם האגרסיבית למכור / להציע / לתחמן. כחלק מההכרה שהתיירים הם מקור הכנסה גדול למטבע החוץ, הבינה המדינה כי עליה לשמור על התיירים ולעודד אותם להמשיך ולהגיע לקובה. מכיוון שהרבה מובטלים מקבלים דמי אבטלה הזהים למשכורות במשק, החליטה ממשלת קובה להגדיל משמעותית את כמות השוטרים ברחובות ולכן בכל איזור תיירותי ניתן לראות שוטרים. אנחנו לא ניתקלנו בבעיות מסוג זה בקובה. שימו לב: בספר התיירים Foot print handbook מצויין כי ישנה תרמית, בה בחורה צעירה מפתה בחור, ולאחר המעשה מגיע מישהו שטוען כי היא קטינה וכי הוא הולך להלשין עליך למשטרה אלא אם כן תשלם לו סכום כסף מסוים.
ברקואה
מסנטיאגו לברקואה (Baracoa) יש אוטובוס אחד ב-07:30 בבוקר. בעונת השיא (יולי-אוגוסט, נובמבר-פברואר ועוד משהו קטן במאי) האוטובוסים מלאים ואי אפשר להשיג מקום על האוטובוס, וכך היה בשבוע שלנו. נאמר לנו בתחנת האוטובוס לבוא ב-06:00 ולהמתין בתור של אלו שאין להם כרטיסים - לפעמים אנשים שיש להם הזמנה לא מגיעים, כלומר הזמנת מקום לא כרוכה בתשלום. התייצבנו ב-05:30 ונעמדנו מאחרי זוג בריטים מדהים (מייק ואווה) שסיפרו לנו שאתמול הם גם עמדו בתור אבל היו בסופו ובגלל זה לא עלו, אבל מזלנו התמזל באותו יום, ועלינו על האוטובוס. כשהגענו לתחנה בברקואה הזמנו לעצמנו מקום חזרה על שלושה אוטובוסים שונים, כדי לא להגביל את עצמנו. לכאורה, ניתן היה להוסיף עוד אוטובוסים, כי כל יום עומדים בתור עוד עשרות תיירים שלא עלו לאוטובוס, או לגבות את התשלום בעת ההזמנה, אבל זה לא קורה.
ברקואה עצמה הזכירה לי את קובה של 2003, את החיינטוס העדינים והמצחיקים שבשיחה קלה איתם אפשר לצחוק ולהגיד להם לא תודה והם ילכו, את שמחת החיים המפורסמת של העם הקובני, את הסמפטיות הכל כך מדוברת - אני התחלתי להתאהב בקובה חזרה, וירדן החלה להבין על מה דיברתי עד עכשיו.
ברקואה היא העיר הראשונה שהספרדים בנו בקובה. כאשר הגיע כריסטופר קולומבוס בפעם הראשונה לקובה, הוא דרך בברקואה ושם, לפי האגדה, הוא תקע את הצלב הראשון של האי. הצלב המקורי, לטענת אנשי העיר, נמצא בכנסיה המרכזית, Cathedral de Nuestra Señora de la Asuncion, בתוך ארון זכוכית. נוסף אליו, בברקואה יש חוף ים וטבע מדהימים. אנחנו ממליצים על טיפוס על הר Avil, הר עם ראש קטום בצורת טרפז. החוף השווה ביותר נקרא חוף מאגוואנה (Playa Maguana), וכל המקומיים ידעו לכוון אותכם בכיוונו. יש גם אוטובוס שיוצא מהעיר ב-10:00 בבוקר.
בברקואה, הקאזה דה לה טרובה (Casa de la Trova) היא ברחוב ובכל לילה יש הופעה חיה. זוהי נקודת המפגש העיקרית בערב הן של התיירים והן של המקומיים, וחייבים בכל ערב לצאת, לעבור על רשימת הקוקטלים שאפשר להכין מרום ולהינות משמחת החיים - הרי אתם בקובה!
לינה: כמו שכבר ציינו, להומברטו חברים בכל האי וגם בברקואה ישנו אצל אחת מהם, שהייתה אחת משתי הקאזות הטובות ביותר שישנו בהם! הקאזה של נלסי נקיה ומפנקת, עם יחס חם ואישי. ישנם שני חדרים זוגיים וארוחת הערב מוגשת על הגג באווירה רומנטית. ברקואה נמצאת באזור המספק קקאו לכל קובה. שאלנו את נלסי היכן ניתן למצוא קקאו להכנת שוקו טעים בדיוק כמו שהכינה לנו באחד הבקרים, ובקבות כך אפילו קיבלנו מזכרת מברקואה: קקאו מקומי במתנה.
פרטי המקום:
Nelsy Borges Teran
Maceo # 171 e/t Cespsdes y Ciro fries
טלפון: 021-643569
[email protected]
Baracoa, Gtmo, Cuba.
אזור פינר דל ריו
ההורים שלי באים! ההורים שלי באים!! ההורים שלי תמיד אומרים לי שהם באים לפגוש אותי בטיול, אבל לא כל כך האמנתי שזה יקרה. כשהתקשרתי לברר, אמא שלי הרימה את השפופרת ואמרה בקול חגיגי "יש לנו כרטיסים של הרגע האחרון, ואנחנו נוחתים עוד יומים"! וכך מצאנו את עצמנו נוסעים 25 שעות באוטובוס חזרה להוואנה. משם, אחרי ששכרנו רכב, נסענו לאיזור פינר דל ריו (Pinar del Rio).
ווינאלס (Viñales) הוא כפר קטן, גן עדן טרופי, השוכן במחוז פינר דל ריו, צפונית לעיר פינר דל ריו. הכפר שוכן בעמק ירוק ומדהים ויש בו הרים מאבן גיר המתרוממים מתוך האדמה באמצע העמק. איזור פינר דל ריו הוא האיזור הפורה ביותר לטבק בקובה, ורוב הטבק במדינה גדל באיזור זה, והוא גם נחשב לאחד האיכותיים בעולם. בכפר, מלבד נוף עוצר נשימה, יש גם את מערת האינדיאני (Cueva del Indio), מערת נטיפים שבסופה מגיעים לנהר תת קרקעי וממנו מפליגים בסירה החוצה. כמו תמיד, חשוב להגיע לפני 10 בבוקר, אז כל האוטובוסים של הטיילים באים ויש תור ארוך לסירות קטנות. ממערב לויניאלס תמצאו את הציור הפרה-היסטורי Mural de la Prehistoria, שהוא ציור שצייר על צלע הר צייר קובני בשנת 1961 והוא מתאר את התפתחות האדם מהתקופה הפרה-היסטורית.
מעל לכפר הפסטורלי שוכן מלון Los Jazmines, בו יש נקודת תצפית ואפשר גם להיכנס לבריכה שלו, שמהמרפסת שלה יש נוף עוד יותר יפה. רצינו להמליץ לזוגות המגיעים באזור לשהות במלון זה - אולי זה יקר, אבל רומנטי בטירוף, אבל חברינו אווה ומייק, שישנו בו, סיפרו שקיבלו חדר ללא נוף והכל היה ממש מלוכלך, אז אנחנו כבר לא נמליץ על המלון. לצערינו אין לנו כתובת של קאזה בווינאליס כי סתם עצרנו באחת ואומנם היא לא הייתה רעה אבל היא גם לא הרשימה במיוחד.
העיר פינר דל ריו היא לעניות דעתינו אחת הערים היותר מיותרות שביקרנו בהן. במדריך הטיולים (באנגלית) היא מתוארת כדוגמה עילאית לפרובינציה קובנית, אבל אנחנו מצאנו שם רק מפעל סיגרים מאוד מפורסם (שהיה סגור לשיפוצים וישאר סגור לשלושת החודשים הקרובים) ורחוב ראשי שלא מציע הרבה. אנחנו ממליצים בחום לוותר על העיר. בנוסף, ואולי גרוע מזה, כולם בעיר הם חיינטוס אגרסיבים במיוחד. אם חשבנו ששיא האגרסיביות היה בתחנה האוטובוס בסנטיאגו דה קובה, התבדנו וגילינו לצערנו שאפשר להיות יותר אגרסיבים.
באזור פינר דל ריו, שכבר ציינו שבו מגדלים את הטבק הטוב בעולם, נמצאים המטעים של דון רובינה, דור שלישי למגדלי טבק, והאדם היחיד בקובה שיש על שמו מותג של סיגרים. דון רובניה, נחשב למגדל הטבק הטוב בעולם ואוטוריטה בתחום הסגרים. הבעיה שבקובה כמדינה קומוניסטית אסור שיהיה אדם מפורסם ומוקד עליה לרגל ולכן אין שלטים איך להגיע אליו. יש שתי אפשרויות: הראשונה והפחות מומלצת - בחור מקומי שייקח אותכם אל המטעים. השניה היא לנסוע לסאן לואיס (San Luis) ולהעזר במקומיים. בכל קובה יש בעית שילוט, אבל תמיד אפשר לעצור ולשאול מקומי איך מגיעים למקום כלשהו - הם תמיד ישמחו לעזור ולכוון. יכל להיות שהמפה, שרובם לא ראו אחת כזאת בחייהם, מלחיצה אותם, אבל פשוט תשאלו את שם היעד והם יעזרו בשמחה. בכל אופן כך אנחנו הגענו אל הדון, שם עשינו סיור של שלבי גידול הטבק, הסבר על התהליך שעובר הטבק עד הגילגול והדגמה של הגילגול עצמו. סיור עלה לנו 2$ לאדם. (למידע נוסף קראו כתבה על סיגרים בקובה מתוך האתר).
סיינפואגוס
סיינפואגוס (Cienfuegos) היא עיר נמל נחמדה מאוד אשר לדעתינו שווה לבקר בה, ונמצאת בערך 5 או 6 שעות ברכב מפינר דל ריו. את הסיור אנחנו מציעים להתחיל בכיכר המרכזית של העיר, כיכר חוזה מרטי, סביבה ניתן למצוא מבנים קולוניאלים מדהימים ביופים ובשיחזורם. כאשר עומדים עם הפנים לקתדרלה, מצד שמאל ניתן לראות את בית הספר המקומי (שאליו לא ניתן להיכנס), ומשמאלו יש את התאטרון Teatro Tomás Terry, מבנה מטורף ביופיו. שווה להכנס פנימה ולראות את תפארת העבר. האגדה מספרת שהתאים הפרטיים מצד ימין ושמאל של הבמה שימשו בעבר את המשפחות המכובדות בעיר בשנת אבל, שנה שבה אסור להם לשמוח או להיות נוכחים בהצגות וכדומה. לתאים אלו יש כניסה נפרדת והם היו נכנסים להופעה אחרי תחילתה. אבא שלי אמר הם משוגעים שהם עדיין משתמשים בתאטרון, כיוון שהיציעים לא יציבים ועוד יפלו במהלך הצגה.
אם נמשיך בסיבוב שלנו לשמאל נוכל לראות בפינת הרחוב המאונך הבא מבנה בצבע כחול עם רוטנדה קטנה על גגו. זהו ארמון פרר (Palacio Ferrer) וממנו ניתן לראות נוף מדהים של כל סיינפואגוס. המבנה עצמו היה בשיפוצים ושחזור במהלך ביקורנו אבל נראה כי הם עומדים לסיים אותם. את הנוף הבלתי נשכח אני זוכר מהטיוול ב-2003. בהמשך הסיבוב שלנו נראה משמאל את בניין העירייה הענק והמשחוזר והוא מדהים ביופיו. שמאלה מן הבנין יש כניסה למדרחוב - לכו לאורכו והתרשמו מהחיים בעיר, עד רחוב 37 (שדרות Paseo del Pardo). בשדרות אלו כדאי לפנות ימינה ולהמשיך עד לטיילת, לצד הבנינים המפוארים והארכיטקטורה המדהימה. אם תמשיכו על הטיילת עד סופה, מרחק של חצי שעה הליכה או כמה דקות באוטו, תגיעו לארמון ואי (Palacio de Valle) שמעוצב בסגנון ספרדי-ערבי - אפשר להיכנס למבנה ולהתרשם מעושר העבר. הארמון משמש כמסעדה אבל אין בעיה להיכנס ולהסתובב כרצונכם. בגג המבנה ניתן להנות מהנוף העיר. בעיר יש גם את גני ג`ורדין, גנים שהיו בעבר של אוניברסיטת הארווארד ובהם חקרו צמחים טרופיים. חשוב לציין שהגנים לא מטופחים, הצמחיה גדלה בצורה טבעית, אין סיורים או מדריכים וגם המפה שמוכרים שם אינה מציעה מסלול או מראה את הדרך. מי שאוהב צמחייה טרופית ומתמצא בה יכל להנות מאוד, לאדם הפשוט קצת קשה להתרשם מפאת ההזנחה.
לינה: כשהגענו לעיר התחלנו לחפש קאזה. זה היה ניסיון חדש, כיוון שעד עכשיו היינו רק אצל חברים של הומברטו ומשום מה את הכתובות בווינאלס ובסיינפואגוס לא היה לנו. החוויה של לחפש קזאה היא מעניינת, ואותי היא הוציאה מדעתי. איך אנשים יכלים להשכיר חדרים שאין בהם מושב לשירותים? זה לא שאנחנו פלצנים אבל באמת אם אנחנו משלמים כל כך הרבה, לא מגיע לנו לפחות כסא לשירותים?? בכל אופן, מצאנו את עצמנו בסוף היום בקאזה מדהימה, אצל בחורה בשם מילאגוס - אולי אחת הקאזות המדהימות שהיינו בהם והיא מומלצת בחום! בכתובת: Milagros Herrera Rodríguez, Calle 41 No.4407 e/44y46. אתם יותר ממוזמנים להגיד שסניורה פריימן שלחה אתכם!
לתחילת הכתבה
טרינידד
טרינידד (Trinidad) היא אולי העיר הכי מפורסמת בקובה אחרי הוואנה וסנטיאגו דה קובה. העיר נבנתה ב-1541, והינה מרכז שימור של אונסקו והרבה מהבתים בעיר העתיקה משופצים. בעיר עצמה יש כיכר מרכזית, Plaza Mayor, סביב הכיכר ניתן למצוא את המוזיאון לאדריכלות קולוניאלית (Museo de Arquitectura colónial, רחוב calle Ripalda מספר 83, בין הרחובות Hernández Echerri ו- Ruben Martínez Villena), ואת מוזיאון הרומנטיקה (Museo Romántico, רחוב Fernando Hernández Echerri מספר 52) ב- Palacio Brunet, שמציג בית של משפחה עשירה מאוד - בכל חדר מוצגים חרסינות וכלי פורצלן מכל העולם. המוזיאון נקרא מוזיאון הרומנטיקה על שם התקופה בעלת השם הזה מתקופת הרנסס, ורוב המוצגים בתערוכה מהתקופה. המוזיאון מומלץ פה אחד מכל משפחת פריימן. מוזיאון נוסף הוא מוזיאון המאבק בבנדיטים (Museo Nacional de la Lucha Contra Bandidos, רחוב Hernández Echerri מספר 59 פינת Guinart), שנמצא במבנה שבעבר שימש כמנזר. שם המוזיאון אינו מייצג את המוזיאון עצמו - הנחתי לתומי שמדובר במוזיאון על פירטים, אולם, המוזיאון מספר את סיפורם של הלוחמים בתקופה המהפכה ולדעתינו הוא הרבה יותר ממצה ושווה ממוזיאון המהפכה בהוואנה, בייחוד מגדל הפעמון הישן שהוסב למגדל תצפית, וניתן לראות את רוב טרינידד משם.
מחוץ לטרינידד עצמה, ניתן לעשות הרבה טיולים רגליים, ביחוד באיזור הרי Tope de Calinte. מידע על המסלולים ומפות ניתן למצוא בטרינידד, כמו כן גם טיולים מאורגנים. יש מסלול הלוקח את המטייל למפל מטורף, ומסלול אחר בו ניתן לשחות דרך מערה. בנוסף יש את מגדל מטחנת קני הסוכר הישנה שבאחוזת Manacas-Iznaga, בעמק מטחנות הסוכר (Valle de los Ingenios). המגדל הנמצא במרחק 10 דקות נסיעה מחוץ לטרינידד (לכיוון Sancti Spíritus), והוא נבנה בכדי להשגיח על העבדים שעבדו בשדות קני הסוכר. האגדה מספרת שבעבר בקצה המגדל היו שני פעמונים: באחד היו מצלצלים בכל יום בכדי לציין את זמן הפסקת הצהרים ובפעמון השני צילצלו כאשר אחד העבדים ניסה לברוח. את הפעמונים המקוריים אפשר לראות בכניסה על הרצפה. התצפית עצמה מדהימה, וניתן לראות ממנה את כל העמק.
בילויים בטרינידד: כמו בכל קובה, מוסיקה ריקודים רום ושמחת חיים הם תמצית החיים בטרינידד ויש כאן את ה-Casa de la Música. בכל ערב ליד הכיכר המרכזית ניתן לשבת על המדרגות ולחוות מוסיקה חיה וריקודים בחינם. המקום מושך מקומיים רבים עם הרבה שמחת חיים והרבה ריקודים! יש בעיר גם דיסקוטק שנקרא Las Cuevas שנחשב לאחד הדיסקוטקים הטובים ביותר בקובה, בטח בסופי שבוע. הדיסקוטק ממוקם במלון Las Cuevas Hotel. יש בר מסעדה נחמד בשם La Canchànchara, בה מגישים משקה באותו השם (Canchànchar), וזהו המקום היחיד בעולם שמגיש את המשקה הזו, שהוא מצוין ושווה טעימה.
לינה: הקאזה Casa Cantero Migdalia שמוהברטו ממליץ עליה בטרינידד אינה שווה את הכסף, היחס לא נעים, האוכל בינוני, המנות קטנות והכי נוראי זה שלמרות המחיר הגבוה בעלת הבית ניסתה לרמות אותנו בחשבון בסוף (טוב, הגיע הזמן שאני אראה את אבא משה מתווכח עם מישהו).
לתחילת הכתבה
סנטה קלרה
לסנטה קלרה (Santa Clara, או Villa Clara בפי המקומיים) נסענו לטיול של יום אחד מטרינידד. הדרך שעברה בהרים היתה מדהימה ולקחה בערך שלוש שעות לכל כיוון (אין מה לעשות - אי אפשר לנסוע מעל 100 עם אמא באוטו!). לעניות דעתינו סנטה קלרה הינה עיר אפרורית ולא נעימה, המבנים מסביב לכיכר המרכזית אינם מרשימים, בטח לא אחרי הכיכר בסיינפואגוס! אנחנו הגענו לסנטה קלרה בשביל לראות שני דברים בלבד: את כיכר המהפכה עם המוזילאום של צ`ה גברה ואתר ההנצחה של הקרב על סנטה קלרה.
מעט היסטוריה רבותיי: את המהפכה התחילו פידל קסטרו, אחיו ראול, סיינפואגוס, ואיזה רופא משוגע מארנטינה, צ`ה גברה (ועוד 23 חברים, שאליהם נצטרפו הרבה יותר, ונלחמו ברודן בטיסטה). את הקרב המכריע ניצחו צ`ה גברה ועוד שמונה מורדים נוספים, כאשר הורידו מהמסילה רכבת אספקה של הצבא. ברכבת היו 400 חיילים חמושים, הרבה תחמושת ואספקה, והמורדים הצליחו לנצח את הקרב סביבה. בטיסטה, ששמע על ניצחון המורדים ברח מקובה והמהפכה הסתיימה. במקום המקורי בו הורדה הרכבת מהמסילה יש אתר הנצחה: Museo del Asalto al Tren Blindado, בפינת Carretera Camajuani ו- Linea, אבל תעזרו במקומיים - כולם יודעים איפה זה.
צ`ה גברה, שהיה לימים שר התעשיה והמסחר של קובה (הוא היה מתלוצץ ואומר שבסוף כל יום עבודה הוא היה יושב עם היועצים ולומד כלכלה) התפטר במכתב מפורסם בו הוא מודה לעם הקובני, אבל אומר שיש עוד עמים נזקקים והוא חייב לעזוב לעזור לעמים אלו. הוא מת בסופו של דבר בבוליביה, אבל הובא לקבורה בקובה ב-1997, והוא נקבר עם עוד גיבורי מהפכה בכיכר המהפכה בסנטה קלרה. מתחת לפסלו של צ`ה גברה יש את המכתב במפורסם.
בכיכר המהפכה פגשנו חבר`ה ישראלים (מבוגרים) שטיילו עם מדריך מקומי. בעזרתו האדיבה של המדריך, הם הפנו אותנו לבית הקברות היהודי בסנטה קלרה, ואני לא מוצא את המילים לתאר את החוויה שחווינו בבית קברות זה, את המזל הגדול שנפל בחלקנו, והיינו יותר משמחים ובטח שיותר ממליצים לכלם לבקר שם!! בית הקברות נקרא בית הקברות לוסיריוס וכמעט כל המקומים מכירים את בית הקברות - הוא נורא מפורסם, אולי בגלל הטקסים שנערכו שם לאחרונה. מכיכר המהפכה (המוזילואום של צ`ה גברה) צאו לכביש הראשי הסובב את סנטה קלרה, ובו פנו שמאלה. עוברים את הכיכר הראשונה ואז גם הפניה הראשונה ימינה וגם השניה יובילו לבית הקברות. בית הקברות קטן וחייבים לשים לב. בבית הקברות יש אנדרטה לזכר הנספים בשואה, שהאחראי על בית הקברות (גוי, כמובן) טוען שזוהי האנדרטה היחידה באמריקה הלטינית (אנחנו אומנם סקפטים אבל...). בית הקברות הוא חובה לכלם ולדעתינו זוהי ההמלצה הטובה ביותר שנתנו עד כה.
לתחילת הכתבה
האי סנטה מריה
אי אפשר להיות באי קריבי ולא לבלות מספר ימים בחוף האי סנטה מריה (Cayo Santa María), הנמצא במחוז סנטה קלרה. לאי עצמו נסלל כביש על המים, משהו שלא כל כך ניתן לתאר אבל זו חוויה מעלפת. באי עצמו ישנם רק בתי מלון מסוג הכל כלול, במחירים של 136CUC לילה במלון 4 כוכבים. החוף עצמו מדהים והצבעים - להשתגע!! מי שהמחיר הזה לא בהישג ידו, אפשר לישון בעיר ליד (רמדיוס) בקאזה ובבוקר לנסוע לחוף הים.
ההוריקן משנה לנו את הטיול
בעודנו יושבים על החוף הקריבי נהנים מהחיים, שלושה ימים לפני הטיסה המיוחלת לרפובליקה הדומינקנית, ראינו בחדשות כי ההוריקן דין (!) יעבור בעוד מספר שעות מעל הרפובליקה הדומיניקנית ודרום קובה. הטלביזיה הקובנית שידרה הוראות חירום ומחוז גוואנטנמו וסנטיאגו דה קובה נכנסו לכוננות ספיגה. אנחנו התחלנו לחשוש מה יהיה עם נסיעתנו לרפובליקה הדומיניקנית. לאחר שההוריקן כבר עבר אותנו והמשיך למקסיקו, הבנו שהרפובליקה ספגה פגיעה כמעט ישירה והאי עסוק עכשיו בשיקום. בספר הטיולים כתוב שמגיעים למדינה אחרי הוריקן רק כדי לעזור לשקם אותה ולא לטייל בה. החלטנו החלטה "אמיצה": אנחנו לא ניסע לרפובליקה הדומינקנית. ניסע כבר עכשיו לפנמה ונראה משם מה עושים. ומה יהיה על כרטיסי הטיסה שלנו?? לא היה לנו מושג. בעוד יום נהיה חזרה בהוואנה, נלך למשרדי קובנה איר ונראה מה הם יגידו.
את המפגש שלנו עם קובנה אייר התחלנו עוד בקנקון: עלינו למטוס שהחום בו היה גבוה יותר מהחום בחוץ. הם לא הדליקו מזגן, ואנחנו הנחנו שהם חוסכים. המזגן לא פעל גם כשהמטוס התחיל לנסוע ורגע לפני ההמראה הטייס הודיע שיש תקלה במטוס ואנחנו חוזרים בשביל לתקן את המטוס. כשהגענו לעמדת החניה ציפינו לרדת מהמטוס אך להפתעתינו נשארנו על המטוס בחום. הקובנים התחילו למזוג מים קרים ולהוריד את החולצות. לאחר מספר דקות של בלאגן במטוס הקברניט עלה והודיע בספרדית כי המטוס מתוקן ברגעים אלו והחברה עושה את כל המאמצים בכדי שנטוס בבטחה. הוא מבקש מכלם להתאזר בסבלנות, לשבת במקום ולא להפריע לצוות הדיילים. באנגלית נשמע ההודעה הבאה: "Sit down and be quiet". ישר התחלנו להרגיש בטוחים. כאשר המטוס התחיל כבר להמריא, יצא מפתחי האיוורור עשן לבן והדיילת הודיעה כי "העשן שאנחנו רואים הוא נורמאלי וזה אמור להיות ככה". ממש!!
אבל אין מה לעשות - כבר היה לנו כרטיס אצלם, אז נגשנו שוב למשרדיהם. כשניגשנו לפקידה / דיילת לשנות את הכרטיס היא ישר אמרה לנו לא. כאנשים שלא מוכנים לקבל לא כתשובה, הלכנו לדבר עם אחראית המשמרת, שבדקה את הכרטיס ואמרה, שאין בעיה - יש מחר טיסה ואתם יכלים לטוס. "אבל אנחנו לא רוצים לטוס למדינה שעכשיו עבר בה הוריקן", הסברנו, והיא הרימה גבה ואמרה שאין בעיה - יחליפו לנו את הכרטיס ונשלם רק את ההפרש. וכך היה.
