סרדיניה - ארץ חדשה
לאחר הפרידה (המרגשת) מארץ שהיא אי, שהוא עולם ומלואו הפלגתי לעולם אחר. מרחק אווירי של כ-300 ק"מ מפרידים בין סרדיניה וסיציליה. האבחנה שלי על איטליה מוכיחה את עצמה שוב: הדומה מסתכם לעתים קרובות בשפה ובשמות - של רחובות, של חנויות, של אנשים. השונה - מאיפה בכלל אפשר להתחיל לתאר?
לילה באניה זה משהו שלא עשיתי מאז יוון. לילה על הסיפון, כזה שפוגשים בו אנשים וטיפוסים, בקושי מחזיקים את העינים פתוחות, ומנסים לקרוא קצת במדריך טיולים על היעד הבא. מאוד התגעגעתי להרפתקאה כזו, שהיא הרבה לבד ולפיכך - בתנועה (החברים של נטשה, זוכרים?). לילה קפוא על האניה שעגנה בשעת בוקר בקליארי (Cagliari), העיר המרכזית בסרדיניה, הזכיר לי שיש פער בין הזכרונות הנוסטלגים למציאות. וכך, מצאתי את עצמי מבלה ארבעה ימים של חוסר ודאות ב-Cagliari, הסתובבתי ברחובות ובסמטאות במשלך שלושה ימים, בודקת מיילים, שולחת תמונות, מספר סיפורים, עושה סידורים (כביסה למשל יכולה לקרקע בנאדם למקום לכמה ימים טובים). הבחור עם האורז הסיני, הפקיסטני בחנות אינטרנט כבר בירכו אותי בבוקר טוב כל יום. עיר שממלאה בעבור תיירים פונקציה של יום נמתחה על ארבעה. מצאתי את עצמי במעמד אמצע לא מוגדר - לא עוברת אורח ולא תושבת קבע.
קליארי
Cagliari היא עיר מצויינת, שלא תבינו אותי לא נכון. העיר העתיקה יפה, הכל מלא צעירים, אנשים אמיתיים ויפים שבאמת חיים שם: לא הזקנים של סיציליה, לא הסטודנטים של בולוניה - משפחות ותינוקות, עיר עם איכות חיים, כזו שמי שגר בה עושה את זה בכיף. הפארקים וגני המשחקים מתמלאים אנשים אחרי הצהרים, הפינה עם הגלידה ב-Piazza Yenne מפוצצת בנוער (בצדק - זו הגלידה הכי טובה שאכלתי אחרי sorbeteria Castelione בבולוניה). ראיתי את האתרים המרכזיים, עליתי וירדתי ברחובות הצרים, עד לטיילת שמשקיפה על כל הנמל וחזרה. בסוף זה קרה: אחרי ימי שיטוט ספורים, מצאתי חברים וקיבלתי אורחים, וחוסר הוודאות לגבי דעתי על סרדיניה החל להתפוגג. בנתיים ביקרתי לי בחוף ים יפה במיוחד, בעיר עם פוטנציאל נופשים עצום, לפני תחילת העונה - Villasimius, שעה וחצי באוטובוס מ-Cagliari, שווה כל דקה בפיתולים של הכביש.
חברים לחוד ואורחים לחוד. כל אחד בזמנו. אחר הצהרים לפני השקיעה הלכתי לחפש ספר באנגלית. לאורכם ורוחבם של הרחובות של Cagliari לא מצאתי ולו ספר אחד. אבל פתאום צץ לי מול העינים בית קפה אדום וקטן, עם מוסיקת ג`אז בוקעת מבפנים, אנשים נחמדים בחוץ עומדים ושותים יין לבן. הצצתי פנימה. שרה, בחורה יפה עם צמות בכל הראש הזמינה אותי להיכנס. נשארתי עד עשר בלילה, משוחחת עם החברים החדשים שלי על ישראל ועל הבעיות החברתיות בעולם, באיטלקית צולעת כשברקע על הקיר מוקרן הסרט אפוקליפסה עכשיו. סוריאליסטי משהו.
למחרת הוזמנתי לארוחת ערב עם החברים החדשים. התאריך היה ערב פסח. מעולם לא חגגתי ערב פסח כל כך מוזר וכל כך לא פסחי, רשימת המשתפים כלל קובנים, מצרים, מרוקאים, סארדים וישראלית אחת. כמו ששרון, חברה שלי, כתבה במייל הקולקטיבי שלה לחג - "חירות לכל מי שצריך אותה". היה מעניין ומרגש וקשה, קשה לתקשר בשפה שאינה שפת אם ואפילו לא כקרובה אליה, ערב שלם בלי כל מפלט אנגלית. היה מרתק להכיר אנשים מקומיים, גאים בתרבות שלהם עד מאוד (ולא, הם לא איטלקים, אם שואלים אותם) אבל פתוחים לאנשים זרים ולתרבויות אחרות. את שרה, אגב, נראה לי שעוד אקח איתי להרבה זמן.
ואז באו האורחים. ליתר דיוק אורחת, אחת שהיא עולם ומלואו. חברה שלי רויטל החליטה שעם פרוץ הפסח הבא עלינו לטובה, אפשר לקחת מעט חופש מהעבודה ולעשות איזה טיול קטן, על הדרך. הפגישה שלנו לוותה באופרציה כמעט בלתי אפשרית של תיאומי זמני טיסות, הפלגות, נסיעות, השכרות רכב ועוד ועוד. כפי שאפשר לנחש כבר מנימת הכתיבה שלי, אין כל ספק שכל דקת מאמץ והמתנה ואי וודאות הצדיקה את עצמה. ללא רויטל לא הייתי נהנית לא מחברה מצויינת ולא מהאפשרות לראות את סרדיניה Comme Il faut (כמו שצריך). לקחנו רכב ויצאנו לדרך. מסלול סובב סרדיניה - ממערב ולמזרח. סוג של טיול ים לים של תנועת נוער, אבל לחצי מפונקים. עשינו פיקניקים בטבע, הלכנו לטייל ברגל, ישנו בקמפינג (כמעט כל הזמן), וכשרצינו באמת לנוע פשוט נהגנו. לא פשוט להסתדר בתחבורה ציבורית בסרדיניה, צריך להשקיע זמן לא מבוטל בלאסוף מידע ולתכנן היטב. הדרך לוותה ביופי של נוף ובפסקול שירים ישראלים בביצועים חדשניים. אני מזכירה לעצמי כל הזמן לא לשכוח לכתוב את הריח, הריח של סרדיניה ואת הריח של תחילת האביב, ריח של פרחים לבנים וצהובים וסגולים. ריח שליווה את הטיול כולו ומתיישב לי בתוך האף בעת כתיבת שורות אלו. לחופש יש ריח.
מערב סרדיניה
מערב סרדיניה הוא איזור גבעתי הררי, עם צוקים שמגיעים עד לים כולם מכוסים ירוק ופריחה. בקצה מתחבא ים בכל הצבעים של הכחול האפשריים. פתחנו את החלון, הקשבנו והרחנו את האוויר. הצלילים של העזים במרעה יחד עם הריח של הרותם יצרו יופי של דרך. כזו שכל החורף חיכיתי לראות, ובסרדיניה, כמו ששרה הבטיחה לי, הטבע הוא בכל מקום. בקצהו (כמעט) של החוף המערבי מחכה העיר אלגרו (Alghero). בספר טיולים כתוב שזו עיר קטלונית, כן, כמו בספרד, אבל עוד לא הייתי אז אני לא יכולה להשוות, וכל שנותר לי הוא להאמין. העיר באמת נראתה שונה מיתר סרדיניה - אפילו השלטים היו באיטלקית, סארדית (שזה ניב איטלקי) וקטלונית. כמו הסיציליאנים, אגב, גם הסארדים חצי מתגאים חצי מתלוננים על היותם עם כבוש. הרחובות והסמטאות, הכנסיות והגגות, באמת הרגישו שונים, צבעים חמים יותר, כיפות (או יותר נכון כיפה אחת) מאוד מאוד צבעונית. העיר כולה צבעונית ציורית ומזמינת תיירים. רויטל ואני קיבלנו את ההזמנה ואירחנו את עצמנו ביופי של ארוחת ערב.
איזור אלגרו מצטיין בלא מעט אטרקציות: מסלולי טיולים ברגל, חופי ים, אתרי עתיקות וארכיאולוגיה, ומערת נטיפים אחת גדולה במיוחד: Grotta do Nettuno, או פשוט המערה של נפטון. נראה כי לנפטון היה ממש מצב רוח טוב כשהוא ביקר במערה, כי היא יצאה ממש יופי. מערת הנטיפים ממוקמת בתחתיתו של צוק מרשים במיוחד, אבל כמו כל צוק שצריך לרדת אותו, אחר כך צריך לטפס 652 מדרגות - לא קל... אבל גם ההליכה וגם המערה בהחלט היו שוות את המאמץ, ואת 10 היורו שעלתה הכניסה כולל הטיול המודרך באיטלקית עם תרגום מקוצר לעוד שתי שפות.
ממערב האי הפלגנו (עם האוטו) לכיוון מזרח, במסגרת הטיול ים אל ים שלנו, עם עצירות נוף וביקור בכמה אתרים, קצת הליכה וכמה עתיקות. כבר בכתבה הקודמת סיפרתי שעם חלוף גיל ההתבגרות הפסקתי להשתעמם מעתיקות והתחלתי להבין עד כמה יש המון סיפורים מאחורי כל האבנים האלו שרואים מסביב. אל חשש - אני לא עד כדי כך בעניין, ואת אתרי העתיקות למיניהם אני ממצה די מהר (ולעיתים קרובות מרחוק ולא מקרוב) אבל כיוון שכל סרדיניה מלאה במעין ערימות אבנים שיוצרות מגדל בהמון מקומות, התעורר הצורך להתייחס לכל האבנים הללו. מגדלי האבנים שייכים לעם הנוראגי (Nuraghi). גם אני לא ידעת על קיומו לפני ביקורי בסרדיניה, אך מדובר בנוודים-שייטים-דייגים בדומה לויקינגים, שהיו מאוד מאוד מפותחים לתקופתם, והשאירו הרבה חותם על האי. חותמים נוספים מתקופות עתיקות ונשכחות ניתן לראות בדמות מערות קבורה ענקיות ותת קרקעיות, שכולן נחפרו בידי אדם, כנראה, למרות שאין הרבה מאוד מידע על מקורן.
כדי להרגיש שבאמת כיסינו מספר תחומים שיש לסרדיניה להציע, ולא רק נופים ונופים, נכנסנו לראות את אחד מאתרי הקבורה הללו, שמכונה `מערות הקבורה של הפיות` (בחרנו לפי השם והקירבה לכביש, אבל יש עוד המון). המערות של הפיות הן סט של כתשע מערות, כולן מתחת לפני האדמה, עם חדרי-חדרים ואמצעי פולחן. למרות שרויטל צחקה עלי על הסטייה שפיתחתי לגבי מוות, עם כל המערות הללו, המשכנו לאורך כל הטיול לדבר על איך לעזאזל הגיעו לכאן הנוראגים האלו, למה הם התפשטו על כל האי, ובכלל, על נדודים לאורך ההיסטוריה וגם על נדודינו שלנו, ועל ההצדקה להם. ממש פילוסופיה תחת השמש.
החוף המזרחי
החוף המזרחי של סרדיניה קיבל את פנינו בשמש בהירה ומאירה של קיץ, ביופי של ים (עדיין היה קצת קר להיכנס) ובטיול-שיט לאורכה של רצועת חוף סלעית המתחילה מהעיירה דורגאלי (Dorgali) וממשיכה כמה קילומטרים דרומה, לחופים Cala Luna, Cala Gonone ו-Cala Goloritze. את הדרך לחופים עושים בסירה, כי רובם אינם עבירים ברגל, ולמרות המחיר היחסית-מופקע של ההפלגה, היה כיף מאוד לראות את הים מהצד השני, במיוחד שהוא סיפק יופי של מערות ימיות לבנות שהגלים יצרו בשוליו של האי ולפיכך גם יופי של תמונות. השמש תרמה גם היא את חלקה, וספינת התיירים, שהיתה מלאה איטלקים בחופשה, כולם צוהלים ורעשניים ועושים שטויות כמו ילדים בטיול שנתי, השלימה את האווירה.
הלומות שמש ראשונה של אביב, חזרנו לאוטו במטרה לערוך הכרות קצרה עם אזור הררי וקסום, Gennargentu, שנמצא בסמוך לחוף המזרחי של סרדיניה. מדובר בשמורת טבע ע-נ-ק-י-ת ונהדרת, שמשכיחה לחלוטין את העובדה שאנחנו על אי ולא במרכזה של איזו יבשת רחוקה. כמו שכבר סיפרתי, הטבע התפרץ מכל מקום וכל סיבוב בכביש סיפק לנו עוד נקודת תצפית יפה על עמקים עמוקים, הרים גבוהים, רועי צאן והמון בעלי חיים שמסתובבים להם חופשי חופשי לאורך הכבישים - כבשים וחזירים ופרות וכלבים וסוסים, גדולים וקטנים. כמעט בכל מקום יש מסלולי הליכה ארוכים וקצרים (ומשולטים לא רע), מקילומטר אחד ועד להליכה של כמה ימים.
הכביש מטפס ממש על קו ההרים, במקסימום גובה, ויורד לאט לאט לכיוון מפרץ העיר Arbatax. לאורך הכביש יש המון דרכים קטנות, חלקן עבירות יותר וחלקן עבירות פחות לרכב, ומציעות המון אפשרויות לעצור להביט להריח וגם קצת להסתובב ברגל. באזור זה מצויים מרבית רועי הצאן והכפרים המרוחקים יותר של האי, והוא ידוע כיצרן הטוב בעולם (כך לטענתם) של גבינת הפקורינו המפורסמת. זו שאנחנו קנינו לפיקניק הצהרים אכן היתה מצויינת.
כמעט ארבעה ימים עם רויטל חלפו הרבה יותר מדי מהר - את השלמות האינפורמציה אמנם עשינו מאוד מהר, אבל היו עוד כל כך הרבה נושאים לדבר וכל כך הרבה דברים לחוות, לא פשוט לראות חברים שרואים כמעט על בסיס יומיומי רק אחת לכמה חודשים. סיימנו את הטיול בלילה מפנק ונטול קמפינג, בעיירה קטנה וציורית המכונה Santa Teressa Navaressa, על שם קדושה שמקורה בספרד (כבר הסברתי שגם הם `ביקרו` באי), במלון שהרגע יצא מהניילון. עיירה קטנה עם מסעדה לא מוצלחת אבל עם יופי של חוף ים, כזה שמבצבצים ממנו סלעים כמו בא-צ`י תרצה בסיציליה, רק בקטן. לאחר יום נוסף שכלל מסע לאורכו של נהר-קניון בדרך חזרה ל-Cagliari, נפרדנו רויטל ואני בצער, ובהבטחות להיפגש עוד רגע וחצי שוב פעם.
את יומי (ולילי) האחרון באיטליה ביליתי בעיר Santa Teresa di Gallura, אחרי הטלטלות אוטובוסים ורכבות שנמשכה המון שעות. העיירה נמצאת בצ`ופצ`יק הצפוני של סרדיניה, כולה מוקפת בים הכי צלול ובהרבה תיירים מקומיים וזרים שבאים להתפנק בשמש הראשונה של הקיץ. בעל בית מלון (פשוט אך מוצלח ונקי ונעים) הסכים לארח אותי במחירי חורף, ואפילו דאג שאוכל יופי של פסטה עם הרבה פירות ים. בבוקר עשיתי לי טיול פרידה מהאי ומאיטליה, לאורך החופים, במעלה המצודה שנמצאת בקצה הכמעט הכי צפוני של סרדיניה ובבית הקפה בכיכר המרכזית.
בצהרים עזבתי את סרדיניה. ההטלטלות עם התיקים העלתה הרבה פלאשבקים של מסעות (ובעיקר טלטולים) קודמים. האוטובוס לא יוצא מאיפה שהרכבת יוצאת מאיפה שהמעבורת, יש תיקונים בכביש, חברת האוטובוס בשביתה ועוד חוויות שכל מטייל עבר. לפני העליה למעבורת שלחתי הביתה את הספר על איטליה, העברתי עם רויטל את המפות, ועכשיו אין לי שום מידע חוץ ממה שבראש ובפנקס הירוק. אחרי שעה הפלגה הגעתי לקורסיקה, תחילתה של צרפת.
החיים היפים שלי בפרובנס
יום של תקלות בקורסיקה הסתיים בעליה לאניה לכיוון ניס (Nice). הגעתי מאוחר (מדי) ל-Bonificio, הכי דרום בצרפת, הכי קרוב לסרדיניה. אוטובוס ל-Bastia, העיר ממנה הייתי אמורה להפליג לצרפת "האמיתית", לא היה. מצדיקה את קיומו של האוהל שקניתי ב"למטייל", העברתי את הלילה על סף דמעות (ועל סף קיפאון) בקמפינג. בבוקר מוקדם נסעתי לעיר Ajaccio. בערך 150 קילומטרים בארבע שעות. נפוליאון, אגב, נולד בעיר הזו ולכן כל העיר כולה סובבת סביב הסיפור שלו.
כשהצלחתי לפתוח את העיניים בדרך, קורסיקה נראתה כיופי של אי. ממש יופי. שמחתי לגלות שמעט הקילומטרים שמפרידים בין סרדיניה האיטלקית וקורסיקה הצרפתית מביאים גם להחלפת פיקוד - הקפה האיטלקי המצויין מוחלף בקפה הדוחה הצרפתי, אבל סוף סוף הקוראסון מצדיק את המוניטין שלו, וחסל סדר בריושים גרועים משלשום, כיאה לאיטלקים. העייפות והרצון להגיע כבר למקום קבוע הסיחו את דעתי מיופיה וייחודיותה של העיר Ajaccio, בה העברתי יום שלם. פתאום כל ערי הנמל נראות אותו דבר, רק השפה מתחלפת. תחנה אחרונה. 600 קילומטרים בשלושה ימים, לשועלי הטיולים שביניכם זה עשוי להישמע מוכר. עם סיומה של סרדיניה הסתיימה תקופת המוצ`ילריות באופן זמני, והתחלתי לבנות לי שגרה חדשה בעיר אקס-אן-פרובנס שבצרפת. אחרי חודש במגורי הסטודנטים באוניברסיטה, מגורים שווי ערך לאלו של התקופות הקשות בצה"ל, סוף סוף יש לי בית משלי. במרכז העיר. מהמסעדה שמתחת שומעים את האקורדיאון, ואפשר להסתובב שעות על גבי שעות בים החלונות והחנויות והמון המזרקות שיש כאן מכל פינה.
בלה, חברה שלי יושבת באחת הכיכרות של אקס אן-פרובנס, קוראת ספר של יהודית קציר וחוזרת ואומרת שהיא מרגישה כמו גיבורה של סרט, עלא מסתובב ברחובות, שותה קפה וטוען ש: this city is fucking Romantic, לנה חולמת ומתכננת טיולים, ומתלוננת על ההוצאות, הבנים האחרים מסתכלים על הצרפתיות בהערצה. אני מנסה לכתוב וגם להשתתף בחגיגות (וכי מה נותר לנו לעשות אם לא לשחק קלפים ולצאת לשתות, ללמוד חס וחלילה?). בתוך כל מהומת האביב התחילו לי חיים חדשים ומלאי אור בפרובנס, בין הסמטאות, עם כל המסעדות הצבעוניות, החנויות המעוצבות להפליא, הדירות הקטנות, החלונות הגדולים, והשלווה של תחילת הסמסטר. על האור של פרובנס ועל עוד כמה מקומות שעוד מותר לגלות עליהם, בכתבה הבאה. רבים מהדברים אמרו קודם לפני. זה לא משנה.
