שלושה ימים בוינה - לא על השניצל לבדו

שלושה ימים בבירה האוסטרית, שמסתבר שיותר מהכל, היא בעיקר עיר מעבר. מטיילים מכל העולם עוברים דרך כאן בדרכם לכאן או לשם. פוגשים זה בזה, מחליפים חוויות, תופסים קצת שמש בגן הארמון, רואים תערוכה או שתים ואוכלים המון שניצל.
yaeli177
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: שלושה ימים בוינה - לא על השניצל לבדו
WienTourismus-Lois Lammerhuber

עוזבים את פראג ומגיעים לוינה

ערב. השמים ממשיכים עוד לטפטף ומהמטבח בקומה השניה עולים קולות שיקשוק צלחות. יושבים אל השולחן לאור נרות מהבהב. וולריה מוזגת עוד כוס יין- "חייבים לגמור את הבקבוק", היא אומרת במבטא איטלקי מתנגן, "חייבים לחגוג". וולריה, וולריה השניה, שתי סטודנטיות איטלקיות בחופשה, האחת מאנקונה (Ancona, בה גם נעבור בהמשך), והשניה מסרדיניה, מתענגות על היין האדום האיטלקי שהביאו מהבית, הגבינה המשובחת והלחם הרך. בשבילן כל ארוחה היא סיבה לחגיגה. פער התרבות קיים גם בדברים הפשוטים: האחד מסתפק בלחם עם נקניק, השני עושה משתה מכל ארוחה.

 היה קשה לעזוב את פראג. חמישה שבועות חיינו בדירה משלנו, התרגלנו וכבר הכרנו כל פינה. וכעת פתאום, שוב מטלטלים בדרכים. התרמילים נארזו בקפידה, כבדים אפילו עוד יותר מאשר בהתחלה. את מעט החפצים שצברנו שם ביקשנו לקחת איתנו להמשך, והיה קשה להותיר מאחור ולו את הדברים הקטנים ביותר. וכך עלינו על האוטובוס (עליו עוד יסופר בהמשך) ושמנו פעמינו אל היעד הבא- וינה. חמש שעות ושוב אפשר לראות את הדנובה, ארמונות פאר ובניינים מלאי הדר. שוב לא להבין איפה, מה ולאן הולכים. שוב להביט בשלטים ולא להבין מילה. שוב זרים בעיר חדשה.

 מסיימים לאכול ומקנחים בענבים. וולריה מגניבה עוד פרוסת גבינה עם עינב. אנחנו מרימים גבה מול השילוב המוזר- "מה? " היא אומרת בהשתוממות, "זה נהדר- אתם צריכים לנסות את זה. וגבינה עם מרמלדה זה בכלל נפלא". חצר האכסנייה מוארת באור קלוש של ערב, הגשם ממשיך לטפטף בעקשנות ומסרב להפסיק. אנחנו מצטופפים מתחת לפרגולה, סביב השולחן ושוקעים אל תוך שיחה נעימה, מלאים מדי מן הארוחה ומתעצלים לקום. בשולחן הסמוך, חבורת אוסטרים וערימת בקבוקי בירה שמתרוקנים בקצב. שתי הוולריות עלו על רכבת לטיול ביבשת. אחרי הכל, בשבילן, זה קרוב לבית. כשהן שומעות שאנחנו מתכוונים לטייל כמה חודשים הן מתפלאות שאנחנו לא צריכים לחזור לאוניברסיטה. סיפרנו להן על המסלול הישראלי המצוי של תיכון-צבא-טיול-לימודים, והן כצפוי היו מופתעות בעיקר מעניין הצבא. "כל כך הרבה זמן?" הן שואלות, "כן, מה לעשות", ענינו- תשובה יותר טובה כנראה שאין. אל השולחן מצטרפת מתילדה, בת 30, בעלת מבטא אוסטרלי כבד. כמה הופתענו לשמוע שהיא בכלל ספרדיה, ואת השנה האחרונה העבירה במלבורן, בלימודים. היא תסיים תואר שני בתקשורת בקרוב ונדמה שסיפוריה על הטיולים שעשתה בעולם, בלתי נדלים. אחריה מגיעים גם בן ואדם האמריקאים עם פחיות בירה והשיחה קולחת.

האמת שציפינו שכך היא תהיה. וינה עמוסת התיירים הזכירה לנו מאוד את בודפשט על ארמונותיה, הפסלים, המוזיאונים והמדרחובים המתויירים שבה. ומצד שני, יש בה גם מן הקצב והרב גוניות של הטיפוסים ברחובות שמזכירים מעט את ברלין. העיר מלאה בזרים: אסייתים, אפריקאים וריבוי גדול של תורכים וערבים (חלקם כתיירים אמידים וחלקם מהגרים). ניסינו למצוא הגדרה הולמת לוינה, אך ללא הצלחה. וינה חסרה את הדבר שייחד אותה משאר ערי אירופה והיא בעיקר תחנת מעבר בין בודפשט לגרמניה או להיפך. כדי להפיג מעט מהשיעמום החלטנו לבקר במעט מן המוזיאונים הרבים בעיר. היינו בתערוכת צילום ורישומים במוזיאון אלברטינה (Albertina), שהיו מוצלחות מאוד (כתובת- רחוב Augustine str. פתוח כל יום 10:00 עד 18:00 ובימי ד` עד 21:00, דמי כניסה 7.5 אירו למבוגר, 5.5 אירו לסטודנט /ילד). מול המוזיאון נמצאת לשכת המידע לתיירים (Information City- כל יום 09:00 עד 19:00), בה ניתן למצוא מידע בנושאים שונים. הצעירים מביניכם יעשו כמונו ויגשו ללשכת המידע לצעירים (Jugend Info). מלבד אלברטינה, מומלץ להיכנס לרובע המוזיאונים (Museums Quatier) או בקיצור MQ, רחוב Burgrring מול תחנת מטרו U2. באותו שם)- קומפלקס מרשים ומעניין של מוזיאונים וחללי תצוגה. מלבד המוזיאונים, יש כאן גם רחבה גדולה עם מן בטונדות כחולות וספסלים ואפילו בית קפה פעיל מאוד ובו מתקיימות הופעות בערבים. כמו שאר עשרות הישראלים שהסתובב ברחבה, גם אנחנו תפסנו פינה בצל על אחת הבטונדות ופשוט נהננו מהאווירה.

מסביב לשולחן ממשיכים להחליף חוויות מהטיולים. שני האמריקאים קמו מהשולחן ואת מקומם תפסו זוג אירים ועוד אמריקאית שכבר הספיקה לעבוד חודש באיטליה. כולם מקטרים על רכבות השינה ונאנחים לאות הזדהות כשמישהו מספר על לילה לבן ברכבת מכאן לשם. אנחנו מביטים מהצד בשקט. נדמה שאנחנו היחידים שנוסעים באוטובוסים. לא בגלל שאנחנו כל כך אוהבים אותם- הם לא נוחים ויוצאים בתדירות נמוכה ובדרך כלל מורידים אותך בחלק נידח של העיר- אלא פשוט שהם זולים. עוד בארץ, כשחלמנו על טיול רכבות באירופה, ניסינו לברר לגבי פסים לרכבות בינלאומיות כמו Eurail, Interail ודומיהם המקנים מספר ימים של נסיעות על פני תקופה של חודש או יותר, אותם ניתן לרכוש רק בארץ המוצא ובאירופה הם נמכרים לאירופאים בלבד. לאחר בירורים למדנו שהחברה שנהגה לשווק אותם בארץ נסגרה וכיום היחידה שמטפלת בנושא הפסים לרכבות והיא הסמכות העליונה לכך היא בחורה בשם אינה, אשר אליה ניתן להגיע רק דרך סוכני נסיעות. אלא שאינה מעולם לא היתה בנמצא וכל פעם שניסינו לבדוק היא היתה בשיחה אחרת, או שבדיוק יצאה, או שהיתה חולה או שאינה עובדת באותו יום. וכך, מחוסר ברירה, נותרנו ללא פס ונאלצנו להסתפק באוטובוסים. פעם אחר פעם אנחנו מוצאים עצמינו נגררים על פני כל העיר בחיפוש אחר משרדי יורו ליינס www.eurolines.com, שהם החברה הגדולה ביותר המפעילה קווי אוטובוס בינלאומיים באירופה. אבל לך תסביר צרות של ישראלים בארצנו הקטנטונת לאותם אירופאים ואמריקאים שבשבילם הכל פשוט, נגיש וקל.

לתחילת הכתבה

מבלים: רחוב קארטנר, הלונה פארק, ועוד

רוב האטרקציות של וינה מתרכזות ברובע מספר 1 - הרובע העתיק ושם גם העברנו את מרבית זמננו. המדרחוב הראשי ברחוב Kartner str. עמוס תיירים, חנוית, בתי קפה וגלידריות, ובערב נגני רחוב וזמרים מנעימים את זמנם של העוברים ושבים. בפעם השנייה זכינו לראות לצפות בקבוצת גרמנים שפצחו באופן ספונטני בזמירות אופראיות. בקצה רחוב Kartner נמצאת כיכר Stephan Platz בה נמצאת הקתדרלה המרכזית וסמוך אליה נמצא האזור היהודי העתיק של העיר. רחוב נוסף שהתחבב עלינו במיוחד היה רחוב Mariahilfer str, רחוב מרכזי הומה אדם ונעים מאוד לשוטטות, מזכיר מעט את ברלין, שלל חנויות פרצופים, עצים ואנשים שקופצים עליך ומבקשים כסף או מנסים למכור לך משהו שאינך צריך.

 ערב שני העברנו ב-Prater Park (תחנת מטרו Praterstern U1)- הלונה פארק הותיק של וינה. שאול מעולם לא היה בלונה פארק בערב ואפילו בשביל נירית היו המתקנים המוארים בשלל צבעים חוויה מעוררת זיכרונות נוסטלגים של ילדות. הכניסה לפארק חופשית והתשלום עבור כל מתקן בנפרד- עלית, שילמת! המחירים נעים בין 2-8 יורו לכל מתקן. הפארק מפורסם בזכות הגלגל הענק שלו (65 מטר!), שחוץ מיזה שהוא באמת ענק, הוא גם באמת יקר (7 יורו). נחמד אפילו סתם להסתובב בין עשרות המתקנים, בין אם לזוגות אוהבים, למשפחות עם ילדים, לכל מי שאוהב להזרים קצת אדרנלין בוורידים ולמי שמעדיף רק לצפות בהם מהצד.

בחצר באכסנייה מורגשת תכונה ערה של אנשים שאוכלים או מסיימים לאכול את ארוחת הערב ומתכוננים לצאת לבלות שוב ברחובות העיר. היפנים והקוריאנים מסתובבים עם מצלמות מיקרוסקופיות ותיקים מלאים בחבילות אוכל מוכן מהבית, האוסטרים והגרמנים ממשיכים לרוקן בקבוקי בירה ברעש גדול והאמריקאים לעד יסתובבו בכובע מצחיה, מכנסיים קצרים וסנדלים כאילו השמש קופחת בחוץ. למה? כי הם אמריקאים וככה הם אוהבים את זה. שאלנו אותם איך זה שיש כל כך הרבה תרמילאים אמריקאים באירופה. "זה פשוט קרוב, וזאת יבשת קטנה וקל ונוח לטייל בה"- הם הסבירו. "מילא קטנה"- אמרנו- "אבל קרובה?? לטייל בדרום אמריקה, זה קרוב!". אבל הם חייכו חיוכים אמריקאים ממוצעים ואמרו: "את מי זה מעניין? מה יש לעשות שם בכלל?". לא יודעים, חשבנו לנו בחיוך, לך תגיד את זה למאות הישראלים שמסתובבים שם... ברחובות העיר נראים יותר ויותר דוכני שוארמה ופלאפל. אנחנו אכלנו בוינה אומנם רק שניצל (בוינה התנהג כוינאי) אבל תופעת השווארמה דורשת התייחסות. כאן (כמו בגרמניה ובתורכיה) קוראים לזה Doner Kabab, בצכיה ובהונגריה זה נקרא Gyros. בצ`כיה שמו לנו רוטב יוגורט על השווארמה במקום טחינה ובוינה שם שמים אותה בלחמניה של ההמבורגר... בקיצור- בהחלט אפשר לומר שהפלאפל והשווארמה, מזמן נטשו את עמדת האוכל האוריאנטלי והקיקיוני ותפסו נישה מכובדת ומרכזית לא פחות מההמבורגר והפיצה. כמובן שכל זאת לא גרע דבר מטעמו המשובח של השניצל הוינאי. וחוץ ממנו גם הגלידה והעוגות לא נופלות באיכות, אבל, כמו שאר הדברים כאן- המחירים יחסית גבוהים. ברוב המוצרים יקר כאן יותר מבארץ ולכן אל תצפו לקנות כאן כלום, לא מכשירי חשמל, ואפילו לא סיגריות או סרטי צילום.

הלילה ירד לאיטו על האכסניה הקטנה שלנו. שתי הוולריות הלכו לחדרן לישון ואנו נכנסנו לדורם - חדר גדול המשותף להרבה אנשים עם המון מיטות קומותיים והתכוננו ללילה. גם באכסנייה הזאת קצת צפוף (Hostel Ruthensteiner רחוב Robert Hamerlinggasse 24), אבל עבור 11 יורו ללילה היא היתה מעין בית חם עבורינו. בסך הכל היה נחמד מאוד לבשל לנו במטבח הקטן והמשותף עד כאב, או לשבת ולהתרשם מכל מני טיפוסים מוזרים, כמו ג`רמי הבלגי שמטייל לבדו עם אקורדיאון, או שני יפנים ששיחקו בשח-מט הענק בחצר במשך שעה וחצי תחת מטריות, ובחורה אנגליה בלי שם שלא יצאה יום שלם מפתח האכסניה ורק ישבה בצד ועישנה בעיניים עצובות.

וככלות הכל וינה היתה וינה. לא ציפינו לגדולות ונצורות וגם לא מצאנו. נהננו פשוט ממה שאהבנו- אנשים, תערוכות מעניינות ורביצה נהדרת בגנים של ארמון הופברג Hofburg (רחוב Burgring str.) עם שאר הוינאים שבאו להשתרע על הדשא ולתפוס קצת שמש. ובאכסניה- אנשים חדשים תפסו את מקומם של אלה שעזבו- מתילדה חזרה לברצלונה, וולריה וולריה המשיכו למינכן וברלין, בן ואדם נסעו דווקא לרומא ואנחנו פנינו לקרואטיה. אנשים, אנשים, חבורות ובודדים, מסתובבים ביבשת ומחפשים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לוינה

כתבות מומלצות עבורך על וינה

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם