מגיעים לחוף ארמבול
על Auroville קראנו קצת באתר האינטרנט, וב-Cochin ידענו שיש יהודים, אבל פרט לכך לא שמענו קודם לכן על אף אחד מהמקומות בהם ביקרנו. ואז הגענו לגואה...
"אין מקום בעולם כמו גואה" של להקת בויקה, התנגן כבר יותר מדי פעמים מהדיסק שאוריה קיבל מחבר ערב הנסיעה וזה לפני שמזכירים את התזה של בראין (על תרבות הטראנס בישראל) שעבורה ראיין עשרות צעירים שהושפעו עמוקות מהביקורים שלהם בגואה. הכניסה לגואה הזכירה לי (בראין) את הערבים בדירות חדר בתל אביב בהם שוחחתי עם אנשים על מסיבות בגואה. בקיצור הגענו לגואה מלאי צפיות, וגם חששות, עם סקרנות ושימחה ובנוסף על כך, לא מעט דעות קדומות.
הגענו לגואה, (ויש לזכור שמדובר במדינה, ולא באיזה חוף שנערכות בו רק מסיבות) ועצרנו ללילה בעיר הבירה Panjim- Panaji. הסיבה היחידה שרצינו להיות שם היתה לבקר חברים שגרים שם. פרט לעובדה שהמלונות מאוד יקרים ואין הרבה מסעדות, לא יצא לנו להתרשם מהעיר. עזבנו למחרת לא לפני שנפרדנו מאלקס אחרי שבועים ביחד. היא ירדה לחוף Palolam בקצה הדרומי של גואה, ואנחנו בחרנו את חוף Arambol שבקצה הצפוני. שמענו שאלה חופים שקטים יחסית ובמפה של גואה שהיתה לנו לא היה מסומן Party Spot בשום מקום בקירבת החופים האלה. מתאים.
כשהגענו לחוף גילינו שהוא רחוק מלהיות חוף בתולי ומבודד כפי שהוא מתואר במדריך הלונלי פלנט (המדריך שלנו כאמור אבד אז הצצנו בזה של אלקס)- יש בו סוכנויות, אינטרנט, מסעדות וכו` (רבים מאלה עתידים להעלם במהלך החודש שנבלה במקום). על Arambol ו- Palolam שמענו במהלך הטיול מכמה ישראלים בהקשר של חופים שקטים. התברר שאלה "חופים ישראליים" וכשהגענו אכן פגשנו לא מעט ישראלים (כמו בכל גואה).
הזהירו אותנו שלא אוהבים ישראלים בגואה, (יש מקומות בהם יצא לנו ממש שם רע ושמענו גם על בעלי גסט האוסים שאומרים שהמקום מלא כשהם מבינים שהתייר שעומד לפניהם הוא ישראלי). החוויה שלנו היתה שונה וזכינו ליחס מאוד נעים מכולם. אפילו לא נאלצנו להגיד שאנחנו מנאנונזיה (מדינת דמיונית שהמצאנו - מדינה קצת יותר קטנה ממיקרונזיה - בה מדברים בשפות מיונזיה בצפון ואמנזיה בדרום). הילדים מאוד נהנים לשנות מדי פעם את שמם או את ארץ מוצאם, אפשר להבין אותם כי זה קצת משעמם לענות על השאלות סטנדרטיות שכל הודי (ויש כידוע מיליארד כאלה) שהם פוגשים שואל: What is your name? Where you from?". ההודים מצידם מקבלים כל תשובה בהבנה ("Oh, Nanonasia. Nice.").
מתאקלמים
הימים הראשונים לשהותנו כאן היו מלווים בקשיים בריאותיים שלא היו לנו עד כה. בלילה הראשון כוורת דבורים החליטה לעבור בית אלינו לחדר. דנה נעקצה חמש פעמים בנסיון להוציא אותה. בסוף החלפנו חדר. פרט לכך, נאלצנו להשתמש פעמים באנטיביוטיקה (שהבנו מהבית), ופעמיים נוספות לקנות תרופות בבית מרקחת. אפילו הזמנו רופא "הביתה", דבר שלא קיים יותר בעולם המערבי (הביקור עם המרשם עלה סה"כ 100 רופי - 10 ¤). התגברנו על כל הבעיות יחסית בקלות (לשמחתנו רוב הבעיות היו אצל המבוגרים. הילדים עדיין היו חולים פחות בהודו מאשר בבית באותה תקופה אשתקד).
האוירה הרגועה סייעה לנו, והצלחנו למצוא כאן את הקצב שלנו (הוא יותר דומה ל"אמביאנס" מאשר ל"גואה טראנס"). הילדים הרגישו די מהר בבית והחלו ליצור קשרים. ההליכה בשביל הראשי מהגסט האוס שלנו (שנמצא בכפר), אל החוף היא כמו סצינה מסרט איטלקי. מכל עבר צועקים אלינו, "הי מעיין! שאהר! שחר! מעיין! שאקר! הלו שקר!" הבנות התחברו עם כל המוכרים וילדיהם ברחוב. יש אפילו אחד שתמיד צועק לעברינו "lametayel dot com" כי נתנו לו מדביקה והוא התלהב מהשם.
החוף ב- Arambol מורכב מכמה חלקים, ישנו חוף הים עם סירות הדייג שמאחוריו בנוי הכפר, באיזור זה נמצאות כל סוכנויות הנסיעות והאינטרנט, ופרט לגסט הוסים ניתן למצוא חדרים רבים בבתי התושבים. לכיוון צפון מעבר לצוקים שמזדקרים מהים נמצא איזור שני, זה הוא מצוק שגולש אל הים על צלעו ישנם חדרים להשכרה רובם עם נוף נפלא. הים בחלק זה בנוי ממפרצים סלעיים קטנים ויפים. מעבר למפרץ הסלעי (כ-20 דקות הליכה ב"קצב שחר" מהכפר). לאחר שעוברים את כל המסעדות, החדרים ואת הפרה הבהירה שתמיד יושבת בסוף השביל, מגיעים אל החוף הבא כאן אין חדרי מגורים, אבל בצד ימין ישנו אגם קטן וקסום. נהג מונית סיפר לנו שבאוקטובר נובמבר, האגם נקי וגדול יותר - ממש מתחבר לים. עבורנו האגם היה נפלא גם כך, אם כי במהלך שהותנו כאן הוא הלך והתקבץ.
איזור האגם אפוף הילה. פרט למפגש בין מים מתוקים ושקטים לים מלוח וגועש, יש כאן מפגש בין חול בהיר, מצוקים חומים, שמשמשים גם כנקודת זינוק למצנחי רחיפה, וגבעות מחוסות יער סבוך. אם ממשיכים ללכת מהאגם לכיוון הגבעות במעלה הנחל ישנן כמה נקודות עם בוץ צהוב, לבוץ זה מיוחסות סגולות מרפא (Ayurvedi) וחלק מהאנשים שנבלעים בגבעות חוזרים צהובים מכף רגל ועד ראש. אם ממשיכים לצעוד כרבע שעה ביער מגיעים אל עץ באניון שלו מיוחסות אנרגיות חזקות. מדי פעם מתארגנות קבוצות של אנשים לבלות את הלילה סביב העץ. בתוך היער, לא רחוק מהעץ, מתגוררים כמה אנשים מערבים שעוסקים במוסיקה. מי ששהה במקום מספיק זמן כבר ישמע מתי מתארגנת קבוצה למדורה ביער או מתי מתאספים מספר אנשים כדי לנגן ביחד. אל החוף מגיעות מדי פעם סירות קטנות שמובילות תיירים מחופים אחרים כחלק מסיבוב אטרקציות בו הם מתמרחים בבוץ ורוחצים באגם.
גואה באפריל, ממש סוף העונה, האוירה שונה לחלוטין מגואה הגועשת. מול העניים חנויות ומסעדות מתפרקות ועוזבות. רבים מההודים מגיעים לחצי שנה של עבודה ובסוף העונה חוזרים למדינות המוצא שלהם, או עוברים לעבוד בצפון. ריק כאן, וגם זה מתאים לנו. חלק מהמערבים שנמצאים כאן גרים במקום כבר שנים או חוזרים אליו מדי שנה לכמה חודשים. אחרים הגיעו במהלך טיול ופשוט התאהבו במקום ו"נתקעו" בלשון המטיילים, ויש גם כמה כמונו שפשוט אוספים עוד חויות ורואים במקום חלק מהודו.
היחסים בין התיירים ובין המקומיים בכפרים כמו Arambol, במיוחד לקראת המונסונים, הם מיוחדים במינם. יש כאן כאמור מספר זרים שגרים כאן במהלך כל השנה והם מקשרים בין התיירים לבין המקומיים. חלקם זקוקים לעזרה ומקבלים אותה באהבה מהמקומיים. דוגמה אחת לכך, אם כי קיצונית קצת, היא של אום הצ`יליאני. לפני שמכירים אותו הוא נראה די מפחיד, הוא מנותק, נוהג לדבר אל חפצים, וחזור על אותן תנועות שוב ושוב. ב-Arambol הוא חלק מהנוף ובמילים של דאגלס אדמס, "Mostly Harmless". לפי האגדה אום הגיע לגואה לפני חמש שנים ומיד גנבו לו את הכל. באותה תקופה הוא השתגע מסמים ושתייה. כיום הוא חי בסיוע ההודים המקומיים והתיירים "ארוכי התווך". הם נותנים לו חדר, וארוחות חינם וגם קצת תעסוקה. כולם מכירים אותו ואת הסיפור שלו. היחס אליו מהכפר והסיוע הרב שהוא מקבל מחממים את הלב. גם לנו היה סיפור מענין איתו - פרטים בכתבות הבאות.
ב-Arambol קנינו כרטיסי טיסה לאמריקה. זה סימל לנו את ההתחלה של סוף הטיול בהודו. בקרוב נתחיל לחשוב גם על הטיול בצפון אמריקה. אך לפני זה עוד Hill Station, Bombay ואולי עוד איזה כפר הודי קטן...
