מה יש לעשות חודשיים בארמבול??!
לא פחות משישים יום בחוף הנפלא של גואה חלפו לפני שאנו אורזים מחדש את התיקים ויוצאים שוב לדרכים. אנחנו שזופים מהשמש הטובה, בריאים מאוכל טוב ומהפירות הנהדרים בהם השתבחה אדמה זו, וחזקים משעשועי החוף היומיים. הספקנו לגור בארבע מקומות שונים לחלוטין - על הצוק עם נוף מטריף (350 רופי), אצל החייט בדירה מאובזרת עם מטבח בו התנסינו בבישול הודי (250 רופי לדירה קטנה ומצויינת) ובשני מקומות ברחוב הראשי (250 רופי לחדר קרקע עם מרפסת מושלמת), עושים טייק אווי של קפה ועוגות ופיצה למרפסת שלנו שהפכה לזמן מסוים לזירת חברים, שבאו לנגן או לאכול איתנו או להשתתף בסדנאת ציור עצמאי שליטל אירגנה במרפסת.
להלן מעט מהקורות אותנו, תחת שני ירחים מלאים על החול הלבן והרך של ארמבול.
"וכך טירות עשויות חול מתמוססות אל תוך הים, לבסוף" (ג`ימי הנדריקס)
בלילה הראשון ראיתי אותם מושחים שכבות בוץ על הסלע שניצב דומם בקצהו הצפוני של החוף. לאור נרות הם יישרו את השטח והדגישו את קווי המתאר של הסלע. שני בחורים, אחד שקט עם כפות ידיים יציבות כמו פלטה של שבת, והשני קרח ודברן. בלילה השני כבר הופיעה בצידו הגבוה של הסלע טירת חול עצומה ומספר צריחים מפוזרים. השקט עבד בריכוז, לוקח מהדלי חול רטוב ומסמן את חלונות הטירה באצבע החלטית ומדוייקת. התפלאתי שאני לא שומע את הדברן וראיתי שהוא עסוק בבנית צריפי מגורים למשרתים בצד הנמוך של הסלע, קיסמי עץ תחובים בין שפתיו והוא משתמש בהם אחד אחד, מכניס אותם במקומות המתאימים כדי לתרום ליציבות המרפסות ולגגות הרעפים.
כשהגעתי, היו שם מלבדם גם שתי בחורות קוראניות, אחת ניגנה בחליל צד והשניה ענתה לה ביבבות כינור ענוגות. הבהובי הנרות משווים לפניהן יופי נדיר. הסתכלתי על הבניה האיטית והמדוייקת ונזכרתי בחיוך בהתקפי ההיסטריה של ליטל כשהיא מבחינה בכל ליקויי הבניה המקומיים - בזעזוע שלה כשהיא מגלה ששורת מתגי החשמל הארוכה והטיפשית בכניסה לחדר שלנו שולטת גם על האור בשירותים, וגם על המאוורר של השכנים, ושחלק מהמתגים בה מכוונים הפוך, ואיך באצבע מאשימה היא מסיבה את תשומת ליבי לאנשים שבונים יסודות על כלונסאות לא תקניות. "אין פה פיזיקה, רק כוונות טובות והרבה מזל" היא מסכמת את כתב האישום בחיוך מיואש. חשבתי כמה היא מסכנה עכשיו בחדר, אחרי ששוב תקפו אותה האמבות המסתוריות - מסבות לה כאבי בטן.
באורח פלא הודי נפוץ, פגשתי באותו הרגע בדיוק את האיש שיודע כנראה הכי הרבה על האמבות חוץ ממי שפיתח אותן. הוא התיישב לידי מתבונן בעיר החול ההולכת ונבנית על הסלע ואמר במבטא אנגלי רך, "וואו, יופי של עבודה". נקשרנו בשיחה ואז כשאיכשהו הגענו לליטל והאמבות אורו עיניו והוא אמר לי שהיתה לו את אותה הבעיה במשך תקופה של שנים ושזה אולי הדבר שהוא יודע עליו הכי הרבה, "אני חושב שיש לי את התרופה בשבילה" הוא מסכם בחיוך. "האמבות מגיעות אליך לקיבה בהמון סוגים אפשריים של טרמפים" הוא מתחיל בחיוך, עיניו הכחולות מנצנצות במשובה לאור הנרות, "הן נמצאות במים ששוטפים את הירקות שאתה אוכל במסעדה, ובמים שמוסיפים לך לפעמים למיץ הפירות, ובקרח שמרסקים לך במשקה, ואז הן מגיעות לך למעי ופותחות שם מושבה שיתופית. בעיקרון הקיום שלהם במעי איננו מזיק כשלעצמו, אך הגוף מכריז בדרך כלל מלחמה על הטפיל החוצפן ואז מתחילות הצרות.
הגוף, כמו ערס טוב, מנסה לפרק לאמבות את הצורה, והפירוק הזה גורם לשלשולים ולגזים - גרעפסים או פליצות או גם וגם, תלוי כמה גבוה או נמוך הם התיישבו במעי. אפילו אנטיביוטיקה לא הורגת אותם, רק הכדור הזה" הוא מוסיף ביראת כבוד של אחד שלמד את יריבו ושוקע בהרהורים. "אתה יודע מה, אני חושב שאולי יש לי כדור אחד בחדר, חכה כאן". הוא אמר, ובאותו הלילה נפתרה בעיית האמבות של ליטל. לכדור קוראים Tinizadole Tiniba 500, וניתן להשיג את הכדור בכל בית מרקחת, וללא מרשם רופא (כמובן שמומלץ להתייעץ עם רופא לפני שלוקחים כל תרופה).
כשהגענו ליטל ואני לסלע בלילה השלישי, הפך המקום לאטרקציית לילה. נרות פוזרו על הסלע, בין הטירות והמקדשים ובתי המגורים, ושני מתופפי ג`מביי וכמה רקדניות אש שהתקבצו, נראות למרחוק כמסיבת טראנס של גחליליות. ראיתי שהיצירה מתקרבת לסיומה והאומנים היו עסוקים בבנית תעלת ההגנה העמוקה והגשר המרשים בכניסה לעיר החול. למחרת בבוקר, כשהגיע צלם העיתונות המקומית חשבתי בפליאה כמה נחמד זה שמשהו יכול להיות כה מלא משמעות בו בזמן שהוא כה ארעי.
מלחמת ירון במנקי האוזניים
בעת השקיעה, כשאור הקסם מלטף את אנשי ארמבול, המשחקים על החוף, או עושים יוגה או רוחצים באגם הצלול הסתובבתי אני וצילמתי.
"יו ספיק אינגליש?" הוא פנה אלי, "היי, יו הב סואפ..."
"מה?" שאלתי אותו, "מה?"
"סואפ, יו הב סואפ, ווייט ווייט"
הוא התקרב אלי ונגע לי באוזן, "דונט מוב נאו", שניה אחר כך הוא דוחף לי איזה חפץ חד וארוך לאוזן ומראה לי גוש צהבהב שהוא כנראה גילף מדפנות האוזן הפנימית שלי. התעצבנתי, בטח שהתעצבנתי. אמרתי לו "היי, מה אתה עושה!" אז הוא הראה לי תעודת קרטון מנויילנת שצד אחד שלה מעיד שהוא מנקה אוזניים מקצועי מזה שבע שנים מבומביי, והצד השני הציג תמונה שלו מחייך ליד תיירת בלונדינית מבוהלת, אבל כנראה עם אוזניים נקיות למשעי. לא, זה לא הרגיע אותי. אמרתי לו שזה לא עסק ככה לדחוף לאנשים דברים לאוזניים בלי שהם יודעים על זה מראש ועזבתי אותו.
עם הזמן ראיתי שכמוהו מסתובבים דיי הרבה מנקי אוזניים על החוף וששיטת ה-"סואפ סואפ" (קרי - סליחה אדוני, יש לך שאריות סבון באוזן) היא טכניקת צייד הלקוחות היחידה. אך אף לא פעם אחת ראיתי מישהו מסכים לקבל את הפינוק המפוקפק.
למוד כשלונות עסקיים משל עצמי, הרגשתי הזדהות עסקית ונכנסתי איתם לשיחות באנגלית עילגת. ויום אחד, כשישבתי לאכול קוקוס על החוף וכל מנקי האוזניים של ארמבול עברו בקבוצה, אמרתי להם שנראה לי שהשיטה לא עובדת. "אף תייר פה על החוף לא יסמוך עליך לעשות לו ניקוי פולשני באוזן עם הסכין הזו" אמרתי לו, "יותר טוב בשבילכם - לכו למספרות ותשכנעו את הספר להציע שירות ניקוי אוזניים למי שמגיע אליו להסתפר ולהתגלח". הם הסתכלו בי בדממה כמה שניות ואז התחילו לדבר ביניהם בהתרגשות ואחר כך אמרו לי - "!!Thank you very much, this is a good good idea". הם עזבו את החוף בקבוצה רועשת ואף שנשארנו בארמבול עוד שבועות אחרי, מעולם לא ראיתי אותם שוב.
לליטל יש במבוק גדול
הלכתי לחפש את ליטל הרחק בדרום החוף, מעבר לסירות הדייג האחרונות, היכן שהחול ישר תמיד מחמת הים המציף אותו בגאות הלילה. כבר מרחוק הבחנתי בקבוצת האנשים ובתנועת הבמבוקים. המשכתי להתקרב ומצאתי לי נקודת תצפית נוחה. כמה שניות אחר כך גרמו לי האינסטינקטים לקפוץ שוב על רגליי כשראיתי ברנש מגודל צהוב-פדחת שמתקרב לליטל בפסיעות רחבות, אוחז בידו במבוק מעט יותר גבוה ממנו. ליטל דווקא לא נראתה מוטרדת ועברה לאט לעמידת הגנה, מחליקה את הבמבוק שלה מעבר לכתף באיום שקט. התיישבתי. רק חמישה שיעורים והיא כבר מגינה על עצמה מלבקנים מגודלים, יפה.
פיליפ, המאסטר הצרפתי שמעביר זו השנה השניים עשר(!) בארמבול את הקורס באומנות לחימה מיוחדת זו - שינטיידו הסתובב בין צמדי הלוחמים ותיקן בעדינות, מדגיש כיצד על אנרגית המקל והגוף להתמזג, ומהיכן מגיעה התנועה. השתרעתי על החול הלבן וצפיתי בהם ממרחק בטוח נאבקים כמה זמן על השליטה בפיסת אדמה של ארמבול. הרגשתי קצת כמו שוודיה וזה גרם לי להרגיש טוב וטיפה בלונדיני.
נזכרתי באחת השיחות הראשונות שלי עם רולי, האיש שפגשנו באחד הימים הראשונים שלנו בגואה והפך לחבר אמיתי בחודשיים שאחרי. "איך תסביר לי", הוא שאל אותי בחיוך, "איך פקיסטן - מדינה כל כך קטנה על גבול הודו העצומה יכולה להציק לה כל כך הרבה זמן? הרי הודו היתה יכולה לבלוע את פקיסטן ברגע אם היא רצתה. אתה יודע? הסיבה לכך היא שמתוך עשרה הודים שתשלח למלחמה, שמונה יהיו צמחוניים. מי שלא אוכל בשר לא יכול להרוג." הוא אומר לי, מסכם את הנקודה בחיוך, ואז הוא מתנער לרגע - נזכר שאני מישראל - אני רואה פתאום פחד בעיניו הירוקות החזקות והוא ספק שואל ספק אומר בחשש - "אתה אף פעם... נכון? אף פעם?" הנהנתי לשלילה והוא נשם לרווחה והניח את הידיים על החזה בתחינה - "אף פעם! אף פעם!... בבקשה, אם אי פעם תצטרך להרוג מישהו, בוא תהרוג אותי, זה עדיף".
רולי הוא גואני נוצרי. "לא הודי", הוא מסביר לי בסבלנות, "גואני. אתה לעולם לא תראה גואני מקבץ נדבות, אנחנו דואגים אחד לשני". גואה היתה במשך מאות שנים ועד 1960 מעין קולוניה פורטוגזית ורולי אומר שהדבר האחרון שהגואנים רצו זה שהפורטוגזים יעזבו. הם הציעו בית אבן גדול למי שיהין להתנצר ולימדו אותם שפה ותרבות. המשפחה של רולי הלכה על זה. עם קשר או בלי קשר אמא שלו שתתה את עצמה למוות כשהוא היה בן שש עשרה. הוא תמיד היה תלמיד שובב אבל זה גמר אותו לחלוטין. "אתה יודע, כשאמא מתה זה כמו שאלוהים מת" הוא אומר לי, עיניו גולות ירוקות עצובות. בערך באותה התקופה החלה קדחת המסיבות לשטוף את גואה וסצינת האסיד והטראנס התחילה ללבוש צורה בנקודות סודיות וחופים נסתרים. רולי גדל במסיבות האלה, והיופי שלו כשהיה צעיר פילס לו דרך קלה לליבן ולמיטותיהן של אירופאיות רבות. לקח לו זמן להבין שהן לא מחפשות אהבה אלא מישהו להעביר איתו קצת זמן.
אבא של רולי שעבד באותו זמן בסעודיה נזעק לגואה ושלח אותו לעבוד בבומביי. הוא שנא את שלוש השנים בהם עבד במשרד הנסיעות הצפוף, מגיע כל בוקר לאחר מסע של שעתיים ברכבת הבוקר הצפופה. "היה כה צפוף" הוא מספר לי בחיוך, "שערימת אנשים נתלתה באורך קבע על דלתות הקרונות מבחוץ, כולם עם רגל אחת מתנפנפת ברוח - לכל אחד היה מקום רק לאצבע אחת על מפתן הקרון, אחרי כמה זמן כבר הכרנו אחד את השני והיינו מפנים איש לאחיו מקום בסבלנות - אצבע אחת לכל אחד".
`ימיי...` אני שומע את פיליפ קורא לסיום הקרבות והלוחמים החלו מתקבצים סביבו במעגל, צלליהם ארוכים לאור קרני השמש האחרונות.
הופעות ומוזיקה בארמבול
סצינת ההופעות והמוזיקה החיה של ארמבול היא בהחלט משהו ייחודי שלא כדאי לפספס. כמעט בכל ערב קורה משהו, ב`פירמידס` או ב`דבל טרבל` ובדרך כלל בחינם.
היינו בהופעה של "Heeyam", הרכב שהקים שי בן צור - בחור ישראלי מוכשר ומקסים שהיגר להודו. על הבמה ישבו כולם על כריות, שני נגנים וזמרים הודים נהדרים, נגן תופי טבלה ערבי וקולות ואווירה ואיך אפשר בכלל לתאר איך הם העיפו את המקום לשמיים בשירי ההתמסרות ואהבת החיים שלהם.
ומספר הסיפורים - ישראלי כריזמטי עטור רעמת רסטות מעוררת כבוד, שמספר אגדות, מהפולקלור ההודי, והבדואי והיהודי. מלווה בחבורת נגנים מרשימה `יאללה יג`מעה` כמו שהוא קורא להם בחיוך.
וההופעות של מוחמד - נגן עוד עירקי עם שיער של ברי סחרוב, עם בת זוגתו הרקדנית הישראלית דניאל. איך בפריטות עוד עמוקות ובקול סדוק הוא מחזיר את ריחות המדבר של סיני לנחיריי ושולח את דניאל למופע מרהיב של שליטה יוצאת דופן בגוף.
יער של אנשים צהובים (או - צהוב זה טוב)
שמעתי שיש ביער עץ מנגו ענקי ושבסמוך אליו מישהו סידר בריכה טבעית קטנה ושזה מקום נהדר להירגע בו. בהיעדר מידע נוסף על מיקום העץ, החלטתי להיכנס ליער ולמצוא אותו בעצמי. דממה, אין את מי לשאול לאן פונים. אני באמצע הנחל ואין פה נפש חיה. אני מוקף בסבך ועצים אין ספור ואני פה לגמרי לבדי, חוץ מהאיש הצהוב הזה.
היי יש פה איש צהוב. אני נזכר ששמעתי אנשים מדברים על הבוץ הצהוב שניתן לחצוב בנקודה מסויימת במעלה הנחל ושהוא עושה נפלאות למראה העור. נראה שגם הגבר הגרמני - שכעת ראיתי שהוא מגיע ורוד במקור, שמע על כך, כי הוא נעמד מולי ערום כביום היוולדו -; מבהיר שבכוונתו שכל פיסות העור של גופו יראו נפלא. שאלתי אותו אם הוא יודע היכן העץ והוא פנה והצביע לי ימינה. כן, גם עם האצבע.
לאחר הליכה נוספת בין הסלעים המפוזרים במעלה הנחל, שמעתי פתאום צלצול פעמונים מעבר לעיקול והתקדמתי לשם. עץ המנגו ניגלה אלי ראשון, הוא היה עצום בגודלו. סביבו היתה רחבה עגולה עליה מונחים מספר מחצלות ועצי הסקה. גזע העץ היה מקדשון קטנטן, מעוטר בתמונה של גאנש - אל הפיל, שתי מראות קטנות ובוהקות ושלוש נוצות של בעלי כנף שונים.
על אחת המחצלות ישב בחור הודי צעיר וחסון והוא הזמין אותי להתקרב. `שמי גאנש`, הוא הציג את עצמו, מתבונן בי בעיניים רציניות כמסילת מתכת, `אני מקרלה`. האנגלית של גאנש היא אתגר מרתק, אבל אחרי ששתינו צ`אי ביחד והוא החל מספר לי אט אט על המינזר והצבא ועל אביו הרופא האיורוודי נמשכתי בכל מאודי להאזין לו. הוא סיפר על ילדותו, על השחים הסעודים העשירים שהיו באים להתארח לפרקי זמן ולהעזר בחוכמת הרפואה האיורוודית העתיקה של קרלה - המדינה הדרום מערבית של הודו, המוגנת ומבודדת כמעט לחלוטין ממנה על ידי רכס ההרים העצום. אביו היה מטפל גם באותם אנשים שנואשו ממציאת מזור ברפואה המערבית, ובאו למצוא תשובות בקרלה - מעוזם של האנשים שיודעים אולי הכי הרבה על הגוף האנושי.
הוא סיפר על התקופה שבילה מאחורי חומות המינזר אליו נשלח על ידי אביו, על הגלימה הלבנה, השיער המגולח וסדר היום הנוקשה המורכב מיוגה ועבודות גופניות ואומנות הלחימה המיוחדת של אנשי קרלה - קלרי (Kalaripayattu). הוא סיפר שאחרי שנתיים הוא רצה לעזוב וכתב מכתב לאביו שיבוא לקחת אותו. הוא כתב שברצונו להתגייס לצבא. בפועל, הספיקה לו תקופה קצרה מאוד במדים הירוקים - כצעיר שהגיע ממשפחה מכובדת, הוא התקשה לקבל את היחס המזלזל שקיבל ממפקדים שבאו ממשפחות עניות וכעת יכלו להתעלל בו כרצונם. המכתב הנוסף הביתה לא איחר להישלח, ומכיון שהוא עבר זה מכבר את תקופת האימונים הבסיסית, נאלץ אביו לשלם 75,000 רופי על מנת לשחרר אותו. אחר כך הוא שב הביתה והתמסר לעבודה ולימוד בבית אביו הרופא.
אחר כך דיברנו על עץ המנגו - תחתיו הוא גר, והוא סיפר לי שבקרוב שוב יצטרך ליישר את הריצפה. הוא אמר שהריצפה הנוחה מורכבת מחרא של פרה שעובר ייבוש ומעורבב באפר מדורה לבן, ושזו דרך מוצלחת כי היא מרחיקה את הטרמיטים השונאים את ריח האפר ואת צבעו הלבן הנידבק לגופם. "אתה רואה, כעת זהו זמן הפריחה של העץ, תסתכל -" הבטתי למעלה וראיתי שבענפים הגבוהים יש המון קופים, "הם מתים על צוף הפרחים", הוא מסביר לי בחיוך.
שאלתי אותו על הבוץ הצהוב והוא אמר שאם אני רוצה, הוא יראה לי היכן ניתן לחצוב Proper Mud ושאם אני רוצה, הוא מוכן להעניק לי את מסאז` הבוץ של קרלה - "אחריו, חום יוצא, ואז אני שם את האנרגיה שלי, והאנרגיה שלי נהיית האנרגיה שלך". זו היתה חוויה מיוחדת במינה. ראיתי כיצד הוא שובר את הסלע בגרזן ואז חוצב מתוכו גבישים צהובים, איך הוא הופך אותם לאבקה בהלמות איטיות של גב הגרזן, איך הוא ממיס את האבקה במיי הנחל, הופך אותה אט אט לקרם גרגירי נעים למגע. לאחר מכן הוא פנה אלי, "בוא", הוא דילג מעל כמה סלעים - "שב פה" הוא הצביע על סלע שנראה לחלוטין לא יציב וודאי לא ישיב. התיישבתי איכשהו והוא החל למרוח אותי, רגליים, גב, ראש, זרועות, מעסה בכח מתואם של זוג ידיים מוכשרות וחזקות. שפשף חזק בירכיים, בתחת, ובלי בושה דחף לי בוץ לתחתונים. הוא עיסה לי את הקרקפת ואז אמר "עיניים סגורות, לא פותח בבקשה", ומרח לי את הפנים בקרם עדין במיוחד. איך שאני ככה על הסלע, בלי יכולת לראות מה קורה איתי הוא מבקש ממני לעמוד ולהסתובב, איכשהו אני מצליח לעשות את זה והוא ממשיך לעסות אותי כשאני מתנדנד כמו לולב על הסלע ללא שום נקודת אחיזה. כשהוא מסיים את העיסוי במחיאת כף, ומנקה לי את העיניים בשתי אצבעות אני פותח אותם וכל צבעי העולם נשפכים עלי חדשים ורעננים. חזרנו לשבת ליד עץ המנגו. גאנש ביקש ממני סיגריה ועישן אותה בהנאה שקטה, מרגיע את נשימתו ואני ישבתי ובחנתי כיצד חום הגוף שלי מייבש את הבוץ במהירות ושואב ממנו את הטוב. אחרי כחצי שעה הבוץ התייבש לחלוטין וירדתי לבריכה הטבעית הקטנה להישטף, משלח בכל תנועה שלי סופות אבק צהוב סביבי.
כך תם לו המפגש הראשון שלי עם האנשים היוצאי דופן של מדינת קרלה.
כדי למצוא בעצמכם את הבוץ הצהוב, יש ללכת לאורך הנחל, ביער של ארמבול (צפונית לאגם) ולמצוא את הבוץ הצהוב. להימרח בו זה נחמד, הפול מונטי הוא לקבל מסאג` בוץ צהוב ממישהו שיודע. לי זה עלה לי 100 רופי.
ערב שבת בבית היהודי
ערב שבת. הגענו לבית היהודי לבושים יפה, ליטל ואני וגם אילן ואירינה. עד כאן נשמע בסדר, אבל אילן הוא בכלל בחור הודי מלדאק ואירינה היא אכן רוסיה, אבל כל קשר שלה ליהדות מיקרי בהחלט. הגענו בדיוק לקבלת שבת. הבנות נשארו בחוץ ואני מצאתי לאילן ולי כיפה ונכנסנו פנימה. בפנים המולת תפילה, בחור ג`ינג`י עם פאות מפוארות וחיוך מסביר פנים ניצח על השירה שהזמינה את הכלה -; השבת, אל בית החתן המשתוקק. הוא הגיש לנו שני סידורים. לקחתי אחד בשביל שנינו (-; אילן לא יודע לקרוא בשום שפה שהיא), ופתחתי אותו במקום המתאים. עבר המון זמן מאז התבוננתי לאחרונה במילים הללו הזכורות לי כל כך מימי נעוריי. השתוממתי כיצד אני עדיין מסוגל למלמל במהירות ערבית של שבת כמעט בעל פה וללא צורך במחשבה. שלחתי מבט קצר ימינה, אילן נראה כאילו הוא מסתדר מצוין וגם שאר המתפללים בחדר הקטן לא נראו מוטרדים מהעובדה שאיתנו בחדר, ממלמל תפילה עם כולנו עומד בחור מונגולי חייכן, עם עיניים סיניות סקרניות מציצות משיער פרוע ועגיל פרסה דקיק בוקע משני נחיריו.
נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו, אילן ואני לפני כשבועיים וכמה הספקנו לעבור ביחד מאז. הרגע הראשון תפס אותי לא מוכן. ראיתי אותו יושב על החוף ובונה תעלה שתכניס מיים לטירת חול צנועה. הוא חייך אלי, חייכתי חזרה. `טיבטי` חשבתי לעצמי ברגע הראשון ואז הבחורה היפה להפליא שעבדה על התעלה לצידו הרחיקה בעדינות סרטן קטנטן שהתקרב לכפות הרגליים שלו והוא צחק ואמר לה `ספסיבה`! כשהוא החזיר את המבט אלי הוא שוב חייך ואמר לי בעיברית מתגלגלת - "אחי, לאן אתה הולך יעני, בוא שב, בונים פה משהו גדול חבל על זמן יעני". כשהוא אמר לי שקוראים לו אילן כבר התיישבתי. "לאחי הקטן קוראים אילן" אמרתי לו. אילן עזב את בית הוריו בנסיבות שאינני יודע בגיל שמונה ומעולם לא חזר. הוא התגלגל מהצפון הרחוק של הודו לרחובות דלהי וחיי שם חרישית בין הצללים הקשוחים. אחרי שגדל קצת הוא החל לשים את ליבו למטיילים הרבים בהודו וחיים אלו קסמו לו כחלום.
כוכבא, הג`ינג`י החביב עם הפאות הסביר שכעת מתפללים את תפילת העמידה ושצריך לקרוא בלחש עד עמוד מאה תשעים ושתיים -; רק את האותיות הגדולות. אילן הנהן והתבונן בריכוז בסידור שלי. ראיתי את העיניים של כוכבא מתעכבות עליו עוד רגע בשאלה, ואת אילן מפיס את דעתו בחיוך נערי. סביב המולת התפילה נרגעה וכולם עברו ללחש. אילן עמד דומם עם כולם וחיקה את הקידות המזדמנות שקדו המתפללים פה ושם.
נזכרתי בחוף אום ביץ` שבגוקארנה (`אוזן פרה` בתרגום חופשי), נסענו לשם לגיחה קצרה להשתתף בפסטיבל השיווארטרי -; המציין את מולד הירח החדש לאחר שלושת לילות האפילה. נסענו לשם ליטל ואני עם אילן ואירינה - חברתו הרוסיה ועוד לא פחות מארבעה רוסים נוספים - שתי בנות ושני בנים ואפס מילים באנגלית. כגודל הקבוצה (שמונה במיספר) כך גודל הרכב הנידרש לנייד אותה מבסיס הקבע ארמבול, מרחק של כחמש שעות נסיעה אל החוף הנכסף של מדינת קרנאטקה שכוחות הטבע עיצבו אותו לצורת הסמל המקודש.
נפגשנו במאפיה הגרמנית של ארמבול - מסעדה קטנה בפינת הסמטאות. הסברנו לנהגי המוניות שצבאו סביבנו מיד - מזהים את התיקים ואת תחושת המסע - שאנו זקוקים לרכב גדול. הם הסבירו לנו שזה בלתי אפשרי ושאנחנו צריכים לקחת שתי מוניות, כל אחת ב-3000 רופים טבין וטקילין. הסתכלתי על אילן בשאלה, הוא החליף כמה משפטים בהודית עם נבחרים מהנהגים ואחר חייך אלי ואמר: "מה אתה דואג אחי, ביג קר איס קמינג" ויצא מהמסעדה, רגליו היחפות תמיד פוסעות בצעד בטוח על האספלט השבור והחם שהיה הכביש. בפועל לקח לרכב שלנו יותר משש שעות להגיע, כשבתוכן צפות בועות של תקווה: "עוד עשר דקות הוא פה" ורגעי יאוש - "אולי נוותר וזהו?.." הספקנו לאכול, לפטפט עם אירינה שציירה פרפרי חינה עדינים על כף ידה השמאלית ולכלות את זמננו בניסיונות עקרים לתקשר עם ארבעת הרוסים - תוך התעלמות מאדון הגיון שלחש בשלווה עוקצנית - "זה לא משנה כמה לאט מדברים איתך בשפה שאתה לא מכיר".
לבסוף, כשהרכב הענקי שלנו הגיע ואנחנו קפצנו עליו בקריאות שימחה, יצאו כל בעלי החנויות והחברים שחלקו איתנו יום של ציפיה להתבונן בפלא הטכנולוגי שנהם באצילות שלווה בסימטא הראשית של ארמבול כמו חיה מארץ רחוקה, מספק לנוסעים הנרגשים לא רק שמונה מקומות נוחים אלא גם מסך DVD שנפתח מהתקרה באיוושה מעוררת כבוד ואוסף של סרטים הודים מובחרים. נפרדנו מכולם בנפנופי מלכת אנגליה ויצאנו לדרך, השמש מנצנצת אלינו בשלווה במרחק בטוח מהים, הרוח מרפה את מתיחות היום ורק הזוג ההודי שהחל את מרדף האהבהבים המסורתי סביב העץ על המרקע מולנו השרה בי חוסר נחת מסוים. זה נפתר דקות אחר כך, אילן ואירינה שתפסו באלגנטיות את שני המקומות לצד הנהג - סמיר, פטפטו איתו ושמו דיסק טראנס שאירינה קנתה במסיבה.
בדרך עצרה אותנו משטרה שטענה שהרכב לא מיועד להסעת תיירים, סמיר המפוחד הלך לדבר איתם וחזר אחרי כחצי שעה. "בסטרדס.." ראיתי שהוא מתקשה להסתיר את החיוך שלו, "but only two hundred rupees" הוסיף בקריצה. אילן זירז את הרוסים שנכנסו לחקור את צריף הפח שהיה המעדניה המקומית בקריאות "פריביאט, פריביאט" לחזור ולעלות על המונית ויצאנו שוב לדרך - השמש כבר מונחת כתפוז ענקי באופק הכביש. כשהגענו לחוף הניכסף השעה היתה כבר אחרי חצות, היינו שבעים מהארוחה שאכלנו בדרך ומנומנמים. נפרדנו מסמיר וירדנו בדרך היורדת מהכביש אל החוף נעזרים בפנסים. בדיעבד, אגב, הדרך הנכונה להגיע מארמבול לאום-ביץ היא ברכבת ולא ברכב שהוא פסגת הטכנולוגיה, זה פשוט הרבה הרבה יותר זול.
כשהגענו, הלכנו אילן ואני לאורך החוף לחפש גסט האוס והשאר נערכו למנוחה זמנית על החוף. בהמשך החוף נראו מדורות רבות, ואנחנו חצינו את המרחק האפל במהירות, האנשים בכל המדורות ענו לנו את אותה התשובה - "אממ, הכל מלא, לא נראה שתמצאו חדר". כמה בנות הכירו את אילן וקפצו עליו בחיבוקים. אחרי שהם הלכו הוא הסביר בחיוך וקריצה - "היא היתה girlfriend שלי לפני שנתיים". סביב המדורה הדועכת ישבה קבוצה גדולה של אנשים, חלקם מפטפטים, חלקם מנגנים. אילן שישב לצידי התרומם, הפך את הכובע הלבן שלו ואמר לי "Fire Donation Please". הסתכלתי עליו בשאלה, אבל נתתי לו 10 רופי בכל זאת, גם ליטל תרמה 10 רופי משלה אחרי שהוא התחנף אליה "דידי, סיסטר, עושים אש גדול עכשיו... פליז גיב דוניישן..." הוא חייך וקרץ לנו, פונה לשאר האנשים במדורה. אחרי עשרים דקות ראיתי אותו יוצא מהיער בעצמו מלוכלך, אך עם עצים למכביר והמדורה נשמה לרווחה בפצפוצים. אילן חזר לשבת לידי, "רוצה לאכול משהו?" הוא שואל אותי בעיברית המתנגנת שלו - "עכשיו יש טו הנדרד רופי, אפשר לאכול משהו טעים... אאאאאאא" הוא צחק בשובבות, מראה לי שטרות מציצים לו מהכיס. ובכן, חדרים איין, חזרנו לחבורה, התארגנו על מדורה ונערכנו לשינה על החוף.
זכרון הצינה של הלילה הזה מעביר בי צמרמורת בדיוק כשהתפילת הערבית מגיעה לסיומה, אנחנו מברכים את שאר המתפללים בשבת שלום ויוצאים החוצה. בחוץ שולחנות ערוכים, ואני שוב משתומם איך ה`בית היהודי` של ארמבול מצליחים לעמוד בנטל הכלכלי של להאכיל את שלושים הישראלים שישבו שם כרגע, חלקם באים לאכול שם כל ערב בימי השבוע כדי להנות מאוכל כשר וכל זה חינם אין כסף. הצטרפנו לחברים שלנו לשולחן לשירת `שלום עליכם מלאכי השלום`.
"יש פה משהו" לוחש לי אילן ומצביע על בליטה במחצלת בין הרגליים שלנו. הוא נוגע עם האצבע ומושך אותה מיד בצחוק. "יש פה משהו!" קמנו והרמנו את המחצלת חושפים תחתיה צפרדע ענקית שהתגנבה להציץ במתפללים מקרוב בסקרנות. ליטל קמה באומץ וליוותה אותה החוצה בנפנופי שירון "הודו לה` כי טוב" וחזרנו לאכול בתאבון.
נזכרתי בצפרדעים הרבות מהנחל, איך הן מציצות אלי בסקרנות ומתקרבות אט אט לבחון אותי מקרוב. בזהירות אך בנחישות. עם אחדות מהן פיתחתי יחסי אימון שהתירו להן לתפוס לי ברכות את האצבע בעודן נאבקות ברגליהן האחוריות באדוות הנחל המאיימות לנתק בינינו. כמה משונה ההתנהגות הזו, חשבתי לעצמי, זה כאילו הן רוצות משהו ממני... מעניין מה זה יכול להיות.... אממ, אולי הם שמעו על אגדת הנשיקה?.... אממ, היי, אולי זו לא אגדה... אולי אם אני רק.... למזלם של כל הצדדים בפרשה לא פיתחנו אינטימיות מספקת לבחינת התיאוריות לעיל.
ואולם, אין ספק שההתנהגות שלהם משונה, איזה אינטרס יש לצפרדע גויה להתגנב בינות למחצלות של הבית היהודי בערב שבת?
כמו אז, אחרי הלילה הצונן על שפת הים של אום ביץ`, כשליטל הכריחה אותי לשכור את החדר הכי יקר בחוף כדי לפצות את עצמינו. זה היה חדר מרווח עם מקלחת, שהגיע - הכל כלול - עם צפרדע ענקית על האסלה.
`ליטל, יש צפרדע ענקית במקלחת.`
`כן, ראיתי.`
`ראית? יופי, איך אני אמור להשתין ככה?`
`תשתין באלכסון, היא לא תעשה כלום.`
בלילה סגרנו את חדר המקלחת היטב, נכנסנו למיטה, והידקנו היטב את הכילה תחת צידי המזרון מאימת היתושים שעופפו בחדר כאילו הם שילמו עליו את השלוש מאות שבעים וחמש רופים. אחרי כמה שעות ליטל מתעוררת לפתע בגועל כשהיא חולמת שהצפרדע נוגעת לה ביד.
דרך קורי השינה אני רואה את ליטל מזנקת מהמיטה בתנועה אחת ומדליקה את האור. איתנו על המיטה, מוגנת מהיתושים בחוץ תחת הכילה, יושבת גברת צפרדע ומסתכלת עלינו בשלווה מנופחת סנטר.
ארוחת השבת נמשכת וכעת מגישים לנו דגים טריים כיד המלך.
נזכרתי בפסטיבל השיווארטרי שבגוקארנה, אותו פסטיבל המציין את מודל הירח החדש ואת יום הנישואים של האל שיווא לאשתו פארווטי. הגענו בסירה שלקחה אותנו מהחוף בו ישנו - אום ביץ` לגוקארנה. כבר מהסירה ראינו את רבבות האנשים שישבו על החוף, ולא ידענו שזהו רק קצה קצהו של ההמון - האנשים שברחו מהצפיפות ברחובות לקצת אוויר צח על חוף הים.
סופר מוכשר כבר הראה זה מכבר כי ניתן לגדוש חמישה דפים מלאים רק בתיאורי הפדחות השונות על אם הדרך ההודית, המכוסות והגלויות, אלה שתער לא עלה על ראשם עם הללו המגולחים ובעלי הציץ והג`ולה, אלו המרוחים בשמן יסמין ואלו שבשמן דגים, אך רחובות גוקארנה השוקקים בדרך כלל נראו כעת כאלמוג אנושי ענק ששלח זרועותיו הארוכות במורד הסמטאות וגרורותיו אל כל המרפסות. המוני אנשים גדשו את הסמטאות מלווים כמה כרכרות ענקיות שנראו כלקוחות מהפקה יצירתית במיוחד של סיפור אגדות. הכרכרות נחו במרכז הרחוב, גלגליהם ענקיים כקומת אדם, ועשרות אנשים מושכים אותם בחבלים בעובי דמיוני.
לעין בלתי מיומנת נראה פסטיבל השיווארטרי כמו מסיבת סיום של כיתה ו` - המון אנשים זורקים בננות על כמה ילדים לבושים לבן שיושבים בתוך כרכרה ענקית, מידי פעם מופיעים לפתע סולמות עתירי שלבים וקבוצה נבחרת וממושמעת למראה של אנשים עולה אל הכרכרות בסדר מופתי כאילו תתכן שיטה וסדר כלשהם בעין מערבולת הזרועות והטורבנים והדגלים והמולת האלוהים.
כעת אנחנו שרים ביחד, אילן ואירינה מזמזמים איתנו בעליזות את שירי השבת, והשולחן מתמלא מולנו בעוגות ופירות, אני נזכר בסיפור של רולי -
"זה היה במנלי", הוא אומר ואני רואה שהעיניים שלו הפליגו כבר הרחק מהמסעדה שישבנו בה, שנראתה במיוחד כעת, בזמן השקיעה, כאילו נפלה כך מוכנה מהרקיע אל צוק הבזלת שתחתינו. "הסתובבתי באיזור והחלטתי לטפס מעלה מעלה אל פסגת ההר, מעל למפלים הנשפכים בכוח. יצאתי לדרך בטיפוס קשה, נלחם בסלעים ונשרט מהצמחיה הקשוחה. אחרי כמה שעות של טיפוס מפרך, אני מבחין פתאום במישהו יושב בעיניים עצומות על סלע באמצע שום מקום, מול הנוף הפראי הנפתח. התקרבתי בשקט, אלוהים אדירים, איש זקן - סאדו מתבודד, איך הוא הגיע לכאן?!, בלי שתיה בלי אוכל?, איך ייתכן?!"
"הנחתי לידו אחד משני בקבוקי המים שסחבתי ותפוח אחד מתוך השניים שהיו לי והמשכתי לטפס. אחרי כמה שעות מצאתי את השיח היחיד שהיה על הפסגה ונשארתי שם כמה זמן, נח. אחרי זמן מה התחלתי לרדת מטה, איכשהו הובילה אותי הדרך שוב לאותו סאדו, שישב שם באותה התנוחה, עיניו עצומות בשלווה. עמדתי להמשיך בדרכי כשהבחנתי בתדהמה שליד המים שלי היה מונח כעת גם בקבוקון מיץ מנגו וליד התפוח האדום שלי היו גם שתי בננות. מי שם את זה שם? אינני יודע, אבל כשהאיש הזה יסיים את ההתייחדות שלו, ימתינו לו שתיה ופירות טובים. God`s Gift".
סעודת השבת מסתייימת ואנחנו קמים - שבעים ושמחים, והולכים לחטוף משהו מתוק במאפיה הגרמנית.
לתחילת הכתבה
