בדרך לאנג'ונה
"אתה יודע למה אני לא אוכל אצלך?" שאל אלכס. היו לו שיער ארוך קשור בקוקייה, עגילים וזיפים מעוצבים. "כי יש לך טבחים נפאלים דפוקים." צורי, בן שלושים ושלוש, פלג גופו העליון השזוף והדק חשוף, לבוש במכנסי בד אדומים דהויים ונועל נעלי עור שחרטומן המחודד מתעקל כלפי מעלה, הביט בו בעלבון. זקן התיש שלו הזדקר מסנטרו. "יש לי שף ישראלי חדש", הוא אמר. אני הייתי השף החדש.
"ו�לקאם טו� גו�אה", חייך אלכס וקפץ על דוושת הא�נפילד, עולה ברעם את המורד הקטן שמפריד בין המסעדה לכביש של א�נג`ו�נה. "בטח", אמר צורי. "החבר`ה שלי לא באים לאכול אצלי לא בגלל שהאוכל לא טוב, אלא בגלל שיש לי טבחים נפאלים. למי פה אין טבחים נפאלים? מה יש להם נגד טבחים נפאלים? הם אוכלים במסעדות אחרות אבל לא אצלי. אבל עכשיו, כשהם ישמעו שיש לי שף ישראלי חדש"- הוא חייך. "מתי אתה רוצה להתחיל לבשל?" .
"ברגע שיהיו לי הדברים שאני צריך".
"מה אתה צריך?"
עברתי על המטבח הקטן והמבורדק. היו חסרות בו קדירות וקערות חומר. רציתי גם סכינים חדשים. צורי לא בישל דגים. הפורטוגלים שניהלו את גואה במשך למעלה מארבע-מאות וחמישים שנה אוהבים סרדינים בכל מיני צורות. לא יכול להיות שאין סרדינים בשוק הדגים של מאפ�ו�סה.
"מחר מתאים לך?"
"כן".
"אז ניסע מחר בבוקר עם האופנוע", אמר צורי והרים את הגיטרה, מנמיך את המוזיקה שניגנה ברמקולים. הוא החזיק את הגיטרה בחיבה והגיטרה נאנחה.
תחנת הרכבת בטיווים
תחנת הרכבת בטיווים היא אחת התחנות הנחמדות בהודו. רציף אחד נקי, פחים, עציצים, ירידה של עשר מדרגות אל שורת האוטו-ריקשות, המוניות והאופנועים המחכים ברחבת האספלט שמסביבה ירוק טרופי דשן. אולי הדבר הבולט ביותר בתחנת הרכבת המתוקה הזאת הוא דווקא מה שאין בה - ריח כבד של חרא ושתן. שירותי הרכבות מנוקזים היישר אל המסילה. שום רכבת לא עוצרת בטיווים יותר משתי דקות, ופה, בניגוד לתחנות העמוסות בצפון, יש די זמן לשטוף את הפסים ולהיפטר מהריח. גם האוטו-ריקשות הצהובות-שחורות נראות הרבה יותר טוב. הן סגורות ודומות לכלי רכב מסודרים. לגואה יש סגנון.
הכביש הקטן מטיווים לאנג`ונה חוצה את הכביש הרחב שמחבר את גואה עם בומביי, ונכנס למאפוסה, עיירה המרוחקת שמונה קילומטרים מהים. כנסיות בכל מקום, עננות של ריח מתוק שמזכיר את פריחת ההדרים במישור החוף הישראלי בסוף החורף. דקלי קוקוס, בננות, ירוק בכל מקום, מים נקיים באגמונים ובנחלים. הכנסיות הלבנות מטופחות, סגנון לא הודי. בדרך מטיווים לאנג`ונה התאהבתי בגואה. היתה לי הרגשה שהגעתי למקום הנכון, שאוכל להניח בו את העצמות שהתעייפו מנסיעה של ארבעה חודשים.
לא היתה לנו שום נקודת אחיזה בגואה. הגענו קצת לפני הסילווסטר שאמור להיות הזמן העמוס ביותר בשנה, אבל גואה היא המקום הפשוט והקל ביותר בעולם. בשביל להגיע למסעדה של צורי היה צריך רק לנסוע ישר, אל הים. צורי הוא גיס של חברה של דורית. מסוג הקשרים הרחוקים מספיק. הכביש נגמר במסעדה. המסעדה נמצאת על מצוק מעל הים, במקום היפה ביותר באנג`ונה. עשרה שולחנות פשוטים שחלקם גזעי עץ וחלקם דיקט, ושולחנון אחד שנמצא על גג השירותים הקטנים, וממנו נשקפים המצוק הוולקני האדום והחול השחור, ודקלי הקוקוס הירוקים, והים הערבי שנמשך צפונה ודרומה ומלקק את גושי הסלעים.
התאוששתי מנסיעת הלילה מבומביי כששתיתי מיץ פירות, מביט בים הכחול, בדקלים. הם לא הלכו לשום מקום. גם אני לא. צורי התעורר מלילה בטיפ�י - האוהל האינדיאני שהיה בנוי מתחת למסעדה בין הדקלים, ועלה לשבת לידי על גג השירותים. ההסכם בעל-פה שצורי ואני הגענו אליו על גג השירותים קבע שאני אבשל והוא יספר לי על גואה, על הגרעין הישראלי שחי באנג`ונה. שנינו היינו מרוצים. אני אוהב לבשל וצורי אוהב לספר.
זה היה בוקר ה-31 בדצמבר 2001, וצורי הרכיב אותי על הא�נפילד לבית שמכר גו�אני שלו רצה להשכיר. הבית הבודד היה מרוחק קילומטר וחצי מהחוף. מסביבו היה שדה שלף קצור, עוד בית, ומעבר לדרך החול קבוצת אוהלים שבהם התגוררו שתיים או שלוש משפחות. "זה בית חדש, בנו אותו לפני פחות משנה", אמר צורי. הבטתי בגדר השחורה מרטיבות. "ככה הבתים פה", הוא אמר. "מייד אחרי שבונים אותם נדמה כאילו הם תמיד היו פה".
בבית הסמוך השתכנה חבורה של צעירים ישראלים. אנפילדים וקטנועי הונדה קינ�טיק מילאו את רחבת העפר שליד הבית. האופנועים נסעו הלוך ושוב על דרך העפר. שיער ארוך מתנופף ברוח, פזור או אסוף לזנב-סוס בקוקייה, פלג גוף עליון חשוף, עגילים באוזניים, באף, בשפתיים, בגבות, עגילים מנצנצים בטבורים החשופים של הבנות. מוזיקת טראנס וטכנו נבעה מהרמקולים הניידים שחוברו למכשרי האם-פי-3 והמיני-דיסקים. "זאת הפעם השנייה שפורצים אלינו", אמר אחד מהם. היו לו תלתלים צהובים שגלשו עד הכתפיים.
"איך?"
"הכניסו יד דרך הסורגים שמעל הדלת והרימו את הבריח".
"לא נעלתם מבפנים?"
"למי יש כוח כשאתה מסטול לנעול כמו שצריך? והם יודעים את זה".
"זאת המשפחה שהשכירה לכם?" המשפחה שהשכירה להם גרה בחצי השני של הבית.
"בטח שזאת המשפחה".
"ומה תעשו?"
"אני נוסע הביתה. אני כבר שבעה חודשים בהודו. עשיתי סמים, עשיתי אופנוע, עשיתי כל מה שרציתי. אחרי הפעם הראשונה שגנבו לנו אמרתי שישלחו לי מזומן מהבית ואם יגנבו לנו עוד פעם - אני נוסע הביתה".
"ומה עם הגניבה?"
"אנחנו נתחשבן עם המשפחה לפני שנלך. הם עוד ישמעו מאיתנו".
החניתי את הקינטיק ששכרתי ליד המסעדה. צורי גמר לשתות את הקפה של הבוקר, נעל מגפי עור על כפות רגליים יחפות, לבש חולצת טריקו אדומה, אסף את השיער הארוך לזנב-סוס, הרכיב משקפי שמש, וניגש אל הא�נפילד החלוד, שעמד מוטה באלכסון ליד רחבת הבטון שמחוץ לשער הקש של המסעדה. "אופנוע נהדר", הוא חייך חיוך כרישי לפני שקפץ על רגלית ההתנעה. "קניתי אותו לפני שבע או שמונה שנים ומאז אני לא נוגע בו. שום תיקונים. רק דלק ושמן".
האנפילד היה נקי מהתקנים. אופנוע בסיסי. מושב אחד בלי ידיות או רגליות.
צורי דהר לתוך הכביש, משכיב את האופנוע בסיבובים הירוקים שבין גואה למאפוסה. קפצתי מאחור, בלי ידיים, שומר על שיווי-משקל. צורי החנה את האופנוע מול השוק. שוק קולוניאלי נחמד עם חנויות שיש בהן שמן-זית ספרדי, בלסמיקו איטלקי, זיתים יווניים, פסטה, קדלי חזיר, קצבים של בשר בקר, ירקות, פירות, תבלינים ושוק דגים גדול, יפה ושופע פירות-ים.
גואה היא משולש לא גדול שצלעו האחת היא כמאה קילומטרים של חוף, ושתי צלעותיו האחרות חודרות לתוך גבעות ירוקות, גובלות במהראש�ט�רה ובק�רנ�טאקה, ונפגשות מאה קילומטרים מזרחה מהים. הנהרות והנחלים נקיים, אין הרבה אנשים, הכבישים במצב טוב, יש שפע של דברים שמגיעים מכל העולם. מדינה ששומרת על קסמיה הטבעיים. מיליון אנשים על שטח שגודלו כמחצית מזה של ישראל בגבולות הקו הירוק, המשמש אבן שואבת למי שרוצה לנוח מהודו ומכל מקום אחר בעולם.
"אהלן, מה העניינים?" אמר צורי לבחור ישראלי מגודל-שיער שנשא שני סלים, ושני סבלים עמוסים נשרכו אחריו. "יום קניות, אה?" אמר הישראלי, שהיה גם הוא בעסקי המסעדות. "יש לי שף חדש," חייך צורי את חיוכו הכרישי. "אהלן," אמר הישראלי, "ו�לקאם".
התרחקנו כמו ספינות עמוסות שחולפות זו על-פני זו. הסבלים הלכו אחרינו, מניפים את הסחורות שקנה צורי על כתפיהם. ירקות, פירות, קדירות חומר, מחבתות, סכינים, כוסות. אחרי שלוש שעות של הליכה בשוק החם ליוו אותנו ארבעה סבלים אל ריקשת המשא שחיכתה מחוץ לשוק. ילדים התחרו ביניהם מי יסחב את שקית הסרדינים שקניתי. הסבל הבכיר קיבל שלושים רופי, השני עשרים ושני האחרים עשרה. הילד שסחב את השקית קיבל רופי אחד. עשר אגורות.
"אל תעלה אף פעם על אנפילד מצד ימין, כדי לא לקבל כווייה מהמפלט," אמר לי צורי רגע לפני שחטפתי כווייה, וזינק לתוך הכביש המפותל. ניסיתי לשמור על שיווי-משקל עם שקית הסרדינים ביד כשצורי, מאושר וחסר דאגות, השכיב את האנפילד בסיבובים.
סוף השנה באוויר
באחר-הצהריים של ה-31 בדצמבר היה חשמל באוויר של אנג`ונה. הצומת שמוליך לדרום אנג`ונה, לו�גאטו�ר ביץ`, להיל טו�פ� ולדיסקו ו�אלי, שהישראלים קוראים לו צומת המאנצ`יז, היה עמוס בתנועה. ישראלים צעירים על אנפילדים, על הונדה קינטיק אוטומטיים, ברגל, בשיער ארוך מעוצב, בזקנקני תיש, עם משקפי שמש, עם תלתלים ארוכים, במכנסיים צבעוניים מתרחבים עם כיסים ושרוכים לפי האופנה האחרונה בגואה ובשינקין, הבנות בחולצות בטן, בגופיות, בסנדלים עם עקבים - כולם הצטופפו בחנויות האינטרנט ובבורקס של סמי, עומדים בקבוצות גדולות ומנופפים אחד לשני. אוטובוסים עם תיירים הודים מבומביי חנו במגרש שמימינו המסעדה של צורי ולפניו הירידה לחוף, מוקפים במוניות סוזוקי קטנות ובאופנועי אנפילד וסוזוקי שנצבעו בשחור-צהוב ומשמשים גם הם כמוניות. ההודים באים לגואה לראות תיירים שבאו לגואה כדי לנוח מהודו.
הערב האחרון של דצמבר ירד לאט, מצניח את השמש, כדור אדום נפלא, דרך דקלי הקוקוס. ישבנו על גג השירותים. היתה שם פרטיות ונקודת תצפית שאין דומה לה. מאחורינו ישבו אנשים צעירים סביב השולחנות, מתכוננים למסיבה.
"לאן אתה הולך?"
"להיל טופ," ליטף צורי את זקן התיש שלו. "זה מתחיל באחת-עשרה. לפני זה אפשר ללכת לדיסקו ואלי, הם מתחילים מוקדם יותר".
באחת-עשרה בלילה הפכה אנג`ונה לפקק תנועה גדול. המסיבות בין אנג`ונה לווגאטור ביץ` הרעידו את הלילה. זיקוקים בשמים.
"לאן נלך?" שאלה דורית.
"אין לי מושג", אמרתי. "איפה הכי טוב?"
הקפצתי את דורית ודריה להיל טופ וחזרתי לקחת את ניצן והגר. מסיבת הסילווסטר הראשונה שלהן בגואה.
נהרות של צעירים ברגל, על קטנועים, על אנפילדים, במוניות, טיפסו אל השדות הקצורים והצהובים. השומרים גבו מההודים מאתיים רופי לכניסה. התיירים נכנסו בלי לשלם. גם כך, למרות האפליה, היתה השליטה ההודית בגואה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מלאה.
"זה נראה כאילו הם באים למסיבות כדי לסחוט שדיים של מערביות," אמרה בכעס בחורה ניו-זילנדית.
נחילים צפופים של אנשים עברו ממקום למקום בכל שעה של הלילה, מחפשים את המסיבה הטובה מכולן. רבצנו על מחצלות הקש בין מוכרי הסנדוויצ`ים, השתייה, המאנצ`יז, סיגריות של צ`אראס וגאנג`ה מנצנצות מסביבנו, פה ושם צ`ילומים. אלה שהיו על אקסטזי חייכו בידידות אל העולם. המוזיקה היתה טראנס. הרוקדים נראו כמו עדר של עצים משוגעים שרוקעים ברגליהם בחושך שהואר בזיקוקים. אשכולות של נורות צבעוניות היו תלויים על העצים.
דריה נרדמה עלי. "אני הולך," אמרתי לדורית בתוך הרעש. "אני לוקח את דריה. לחזור לקחת אתכן?" אח, המסיבות הגדולות של גואה. "נסתדר, סע", אמרה דורית. הרכבתי את דריה המנומנמת על הקינטיק, ואחר-כך ישבתי על המרפסת בלילה החמים, מקשיב להתפוצצויות ולדפיקות המוזיקה מהגבעות שמעל אנג`ונה. אני בגואה, והייתי במסיבה והיה... מה היה?
"זה רק הלילה השלישי של המסיבות," אמר צורי בבוקר שאחרי. "המסיבות הטובות הן בסוף העונה, כשאין תחרות, כשיש רק שתי מסיבות בשבוע. אז נשארים פה לא יותר מחמישים חבר`ה, ואז הם באמת חבר`ה. המסיבות הטובות באמת זה לא עכשיו." לא באנו בזמן.
"כמה זמן אתה בגואה?" שאלתי.
"אחת-עשרה שנה. אני בא חודש לפני התחלת העונה ונשאר עד שהיא נגמרת".
"מתי זה?"
"כמה שיותר מאוחר. סוף מארס. אני שונא להיות בארץ. אני לא מוצא את עצמי שם."
"ואז?"
"אני נוסע לארץ, לאירופה, וחוזר חודש לפני שהעונה מתחילה, בסביבות אוקטובר, לסדר את המסעדה, להכין מה שצריך".
"למה אתה בכלל חוזר לארץ?"
"אם לא היתה לי משפחה וחברה, הייתי בא אולי חודש בשנה, ונוסע לכל מיני מקומות באירופה. המנטליות בארץ היא של מפגרים. לפני כמה שנים, כשחזרתי לארץ והייתי עוד בעסק של הכובעים, עצר אותי מוכס. הוא שאל אותי מה אני עושה ואני אמרתי לו: המון דברים. היו איתי כובעים, המון כסף וגיטרה. הוא מצא את הכל ושאל אם אני מנגן. אמרתי שבטח, והוא אמר שהוא מנגן בסקסופון ושהגיטרה שלי לא מכווונת. צחקנו קצת והלכתי. שנה אחרי זה חזרתי וראיתי אותו. ניגשתי אליו וחייכתי ואמרתי לו שלום. הוא לא זכר אותי, אבל מוכס אחר, בחור גדול כזה, ניגש ואמר לי: מה אתה צוחק? אמרתי לו שחשבתי שאני מכיר מישהו ובאתי להגיד לו שלום. `תוריד את החיוך מהשפתיים,` הוא אמר לי.
"`תגיד לי, התחרפנת?` שאלתי אותו, `אתה כבר לא בצבא.`
`תפסיק לצחוק,` הוא אמר. `תוריד את החיוך!`
`אל תבלבל לי את המוח. בשנה שעברה דיברנו, הוא לא זוכר, לא קרה כלום, שלום.`
`מה שלום, תיכנס לחדר ותוריד את החיוך מהשפתיים.`
אמרתי לו שלא יזיין לי את השכל ונכנסתי לחדר. הם פירקו וחיפשו ולא מצאו כלום. מדינה של משוגעים. אחר-כך אני עומד בדיזנגוף סנטר ומחכה למונית כדי לנסוע לפגוש את החברה שלי ואני ממהר. שני אנשים שעומדים לפני, למרות שבאו אחרי, תופסים את המוניות שמגיעות, וכשמגיעה המונית השלישית ואני נכנס, מגיעה איזו זקנה שמלווה אישה עוד יותר זקנה ושואלת אם לא איכפת לי שהן ייסעו איתי.
"`לא,` אני אומר. `לא איכפת לי.`
"היא לא מקשיבה ומתחילה לצרוח, `לא איכפת לך? ככה להתנהג לאישה זקנה?` ואני אומר לה, `לא איכפת לי, גברת, תיכנסי, ניסע קודם לאן שאת צריכה ואחר-כך אני אמשיך.` ונהג המונית אומר לה, `גברת, תיכנסי, זה בסדר, הוא מסכים,` והיא ממשיכה לצעוק. בגואה זה לא יכול לקרות."
עסקים מסוכנים
שתי נערות בנות עשרים ומשהו נכנסו אל המסעדה. צורי רבץ עם הגיטרה בפינת הישיבה שבכניסה. "הי, צורי, מה העניינים?"
"אהלן, לימור, מתי הגעתן?"
"מזמן, אנחנו כבר חמישה ימים פה. יש מצב לאוכל?"
"יש, יש," חייך צורי את חיוכו הכרישי, מותח את עצמו על המזרון שבפינת ההסבה, בטנו השחומה מתגלה מתחת לחולצת הטריקו האדומה. "יש לי שף חדש."
"אתה הולך עליה?" שאל נועם שזינק מהשולחן שסביבו ישב עם החבר`ה. היה לו שיער חלק, מסורק, שהגיע לכתפיים. "לא, לא, חופשי," אמר צורי וחייך אלי. "זו אחת הסיבות שהחבר`ה מקנאים בי כל הזמן. בגלל הבנות. יש לי פה שני חברים, נועם ועופר הפיראט. עופר, למרות שהוא בן שלושים ושמונה, עדיין קילר גדול, ונועם, זה שביקש רשות להתחיל עם הבחורה, הוא בן עשרים ושמונה. אלה שמוצאות חן - מוצאות חן בעיני שלושתינו, והוא בא לברר שאנחנו לא מפריעים אחד לשני. אבל יש פה כאלה שזה מפריע להם, שהם מזיקים ומלכלכים ומספרים לבנות כל מיני דברים. צרי-עין. על מה דיברנו?" הוא עצר לרגע באור הצהוב של המנורות. "ג`וליוס! פ�ו�ט מיוזיק דאון!" הוא סרק את השולחנות, בודק שהכל מתנהל כהלכה.
"אה, כן", הוא חייך, נתקע לתוך הבורות הקטנים של השיכחה שהחשיש גורם. "אין לי מה לחפש בארץ, רק צרות, היום היה צריך להיות לי משפט על עשרים ושבעה גרם חשיש שתפסו אצלי, דחיתי את זה כמובן, אם השופט היה רואה את מה שהם תפסו אצלי - הרוב היה ענפים, רק בתחתית השקית היו כמה עלים".
"איך תפסו אותך?"
"הם מחפשים אותי. הם חושבים שאני אחד מראשי הפשע המאורגן. זה שאני חי כבר שתים-עשרה שנה לא בארץ, שאני נוסע וחוזר, שיש לי כסף, שיש לי כל מיני חברים ישראלים ולא ישראלים..."
"סוחרי סמים?"
"חלקם".
"מהחבר`ה פה?"
"תראה, כשבאתי לאנג`ונה, גרתי בבית הזה, לא היתה לי מסעדה, אבל היה לי המון כסף מזה שמכרתי את העסק של הכובעים. אתה מכיר את הכובעים האלה עם הפעמונים? אני עיצבתי, תפרתי והבאתי אותם לאירופה. אז גרתי באירופה והיתה לי דירה בגרמניה. זה היה בית גדול ונוח מאוד, וחברים שבאו מכל מיני מקומות בעולם היו משאירים אצלי את הדברים שלהם. אתה מכיר ככה הרבה אנשים. וגם כאן, אנשים באים לראות את השקיעה, אני מנגן, מעשנים, הדי-ג`ייאים הכי גדולים בעולם מבקשים ממני לנגן כאן כי זה המקום הכי מוצלח באנג`ונה. אז בטח שאני מכיר אנשים. בכל מקרה, כשחזרתי, המשטרה התחברה לטלפון שלי. וכאן יש לחבר`ה כל מיני כינויים, עכביש, חתול, צ`יף, עכברוש, הפיראט. השמות של אנג`ונה. זאת היתה התקופה שתפרתי כובעים בקטמנדו ושיווקתי אותם באירופה. היו לנו מחזורים של מאות אלפי דולרים".
"בשחור?"
"כן. שום דבר לא רשום. בתקופה ההיא היה לי המון כסף והייתי צרכן סמים כבד, אז בטח שסוחרי הסמים אהבו אותי והכרתי אותם. מכרנו את העסק כשהוא היה בשיא".
"איך אתה עושה עסקים?"
"במילה. בלי ניירות. אחד מול אחד. רק אני ואתה יודעים. שום דבר לא רשום".
"וזה עובד?"
"תראה, בתקופה שגרתי באירופה הייתי מלווה כסף לאנשים. אלף דולר, חמש-מאות, ארבעת אלפים, אנשים היו חייבים לי כסף. הייתי אומר להם שיחזירו מתי שיש להם. אין טעם להלחיץ את מי שאין לו".
"ואם לא מחזירים?"
"אני בא ולוקח".
"מה זאת אומרת?"
"אני קודם כל בא קו�ל ומבקש שיחזיר לי את הכסף, ואם לא - אני מוציא את זה ממנו".
"במכות?"
"תלוי. אם הוא לא מסוכן - אני מכניס לו מכות, אם הוא מסוכן - אני מוריד אותו. בצבא הייתי ביחידת המסתערבים. אני יודע להוריד בנאדם במכה אחת. אם הוא מסוכן, אני אוריד אותו ישר. ארסים זה ישר ראסיה לפנים, מכה אחת תוריד אותם. היה אחד שמכרתי לו דברים בארבעת אלפים וחמש-מאות דולר והוא ביקש עוד חודש. אחרי ארבעה חודשים התקשרתי אליו. פה זה עסקים, לא חברים. זה כסף שהוצאתי והוא צריך לשלם. קבענו בחנות שלו. באתי והוא לא היה. חיכיתי שעתיים. אחר-כך התקשרתי אליו, לחברה שלו, לשני ההורים שלו שחיים בנפרד, ובשום מקום לא היתה תשובה ולא ידעו איפה הוא. אחר-הצהריים התקשר אלי צ`יף, שהוא חבר ואנחנו תמיד מדברים על הילדים ושואלים מה נשמע. הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יבוא איתי לבנזונה, ככה קראנו לו בטלפון. אמרתי לו שאני אסתדר לבד ואם הוא לא משלם לי היום, אני מפוצץ לו את הראש בראסיה. באתי קו�ל. הוא שילם על המקום שלושת אלפים דולר והבטיח שיביא את השאר תוך שבוע. המדור, שהקשיבו לטלפון, ישבו וחיכו לראות אם אני גומר אותו".
"היה לך מזל".
"כשהם עצרו אותי אחר-כך, הם ניסו להגיד שצ`יף הוא ראש הכנופיה ואני המוח שמאחוריו. הם שאלו אותי מה זה צ`יף. לך תסביר להם שבאנג`ונה יש לכל אחד כינוי, וצ`יף זה בגלל שהוא נראה כמו צ`יף אינדיאני. אתה מבין שאם הם מחליטים שאתה פשע מאורגן - זה יכול להיגמר בהרבה שנים בכלא. אחרי זה הם שאלו אותי מה יש לי לחפש בחיפה ולמה אני נוסע לשם כל יום. אמרתי להם שמאז שהגעתי לא יצאתי מתל-אביב. גרתי אצל חבר בשינקין, וחיפה זה עוד כינוי של אחד מהחבר`ה שגר שני רחובות ממני, וכשהחבר`ה היו שואלים אותי מה אני עושה הייתי אומר שאני קופץ לחיפה. מזה המשטרה הסיקה שאני ראש השוק האפור בחיפה, כי הייתי מתקשר לאלה שהלוויתי או הבאתי להם דברים כדי לשאול מתי הם מחזירים לי. מצחיקים כאלה. רק צרות יש לי בארץ. המשטרה אמרה שאני מעביר חמישה קילו חשיש. אמרתי להם שבחיים לא ראיתי חמישה קילו. ראיתי פה, אבל לא הייתי מסתכן בשביל חמישה קילו."
"כמה זה?"
"פה? מוכרים טולה (עשרה גרם) במאה רופי (עשרה שקלים). בארץ טולה עולה מאה דולר." פי חמישים. "אם אתה מוכר חמישה קילו בהו�לס�ייל אפשר לקבל שמונים דולר לטולה - שלושים-ארבעים אלף דולר."
"ויש מי שעושה את זה?"
"יש. יש לי חבר שהבריח קוקאין. החבר`ה הקולומביאנים אהבו אותו. האינטרפול עלה עליו אחרי שלוש שנים. הוא קיבל תשע-עשרה שנה בארצות-הברית. הוא עשה שלושה מיליון דולר שמחכים לו שייצא. הוא נכנס לפני שלוש שנים כשהיה בן שלושים, וכשייצא הוא יהיה בן כמעט חמישים. לא מתאים לי." גם שלושה מיליון דולר לא יכולים לקנות תשע-עשרה שנים בבית-כלא, שנים שיכולות להיות נפלאות מאוד אם אתה גר באנג`ונה.
כשחזרתי למחרת בערב, עמדו ברחבת האדמה המהודקת עשרים אנפילדים וקטנועי הונדה קינטיק. צורי פגש אותי בכניסה למסעדה. "אתה לא יודע מה היה פה." הוא הוביל אותי אל הטראסה שמעל החוף. הבטתי שמאלה לעבר המקום שהרעיש כל הלילה במוזיקת טראנס. הכל היה שקט והרוס.
"מה קרה?"
"ההוצאה לפועל והמשטרה היו פה. הם לקחו לי את הטיפי והרסו לשכנים את הכל."
"למה?"
"לא יודע. השכנים שלי אפילו שילמו בשביל הרישיון לבנות."
"והטיפי?"
"אני אסע בעוד כמה ימים למשטרה ואשלם כמה מאות רופי."
"ואיפה תישן בינתיים?"
"אצל חברות," הוא אמר וחייך. "אתמול היתה לי מריבה עם החברה שלי בארץ. לא יכולתי להירדם והלכתי לישון אצל שתי בנות כאן. בבוקר התעוררתי ביניהן."
"הי, זורי, מה העניינים?" אמרה מו�ק�ט�ה, אנגלייה קטנה וחטובה בת שלושים ותשע. היא טיילה עם בתה בת הארבע-עשרה, שנראתה בדיוק כמו הישראליות הצעירות של אנג`ונה, אף-על-פי שהן מבוגרות ממנה בשש שנים לפחות. שתיהן, האם והבת, הסתובבו כל אחת עם קופסת סיגריות. הילדה צלתה במומחיות סיגריה, מפוררת את הטבק לקערה קטנה ומערבבת אותו עם חשיש, מכינה ג`וינט. "אני צריכה גבר," אמרה מוקטה, משתעלת את השיעול מלא הליחה והמופרע של מעשני הצ`ילום הכבדים. "הכל קורה לי היום. בית-הספר ששילמתי לו מראש בשביל הילדה נסגר, זרקו אותנו מהבית והחבר שלי עזב אותי. או�ם ביץ` זה מקום לא טוב, הלכתי עם מומי למסיבה שם, והוא אמר לי שהוא רוצה לעזוב אותי. אני רוצה גבר שיטפל לי בהכל," היא סיפרה לצורי, תולה בו עיניים גדולות של ילדה קטנה. מוקטה היא מאלה שבאים לאנג`ונה כל שנה. "לקחנו חדר במלון עם טלוויזיה, ועכשיו כבר יומיים אנחנו רק רואות טלוויזיה ומזמינות דברים מהרו�ם סרוויס. לא שילמנו כלום." היא בחנה אותי היטב. "אז זה השף החדש שלך?"
"אני מת על מוקטה," אמר צורי. "יש כאן חבורה כזאת של נשים בנות שלושים ושבע, שלושים ותשע, ארבעים, ארבעים ואחת, כולן שמורות מאוד. היא אמרה לי שהן עשו ביניהן תור. אבל אני אומר שמי שמעיזה מקבלת. יש כאן כל-כך הרבה נשים."
לא היה טעם להגיע למסעדה לפני השקיעה. כל יום לפנות ערב הייתי הולך באוויר שהשתחרר מהשמש הקופחת, צועד אל תוך השקיעה בדרך המוליכה לים, שותה כוס תה מול שמים אדומים, ומתחיל לבשל בסביבות שבע וחצי. בעשר וחצי כבר הייתי מתיישב בחוץ, שותה אחד ממילקשייקי הפירות של ש�רמילה, מקשיב לצורי שיושב עם הגיטרה, מפטפט עם הזרימה המתמדת של מי שנכנס ויוצא מהמסעדה. במשך היום קראתי, כתבתי ונסעתי עם הילדות על הקטנוע האוטומטי לאחד החופים. באחד הבקרים שכרנו עוד קינטיק ונסענו לאראמב�ו�ל.
באווירת החופש שלה, גואה דומה לאי יווני: הקלות שבה ניתן לשכור קטנועים, הדרכים הנחמדות וההרגשה שהכל אפשרי, פתוח, קל וזול, הופכים סתם נסיעה בקטנוע עם שתי ילדות מאחור לכיף אדיר: דקלי הקוקוס לאורך פלגי המים, הירוק הדשן, הכנסיות הלבנות, הכפרים בדרך שבכל אחד מהם יש מסעדות וחנויות ספרים וחנויות בגדים, וההרגשה של מקום שמציע את עצמו בידידות.
אראמבול
באראמבול, אחד החופים היפים שיש, כמה עשרות קילומטרים מצפון לאנג`ונה על כבישים טרופיים נהדרים ומעבורת אחת, יש אגם של מים מתוקים שבינו לבין הים מפרידה רצועת חול של מאה מטרים. החנינו את הקטנועים על קצה הדרך, לפני הירידה לחול, ופנינו צפונה אל האגם. טבלנו בים ואחר-כך נשטפנו באגם. שוב ים ושוב אגם. ושוב אגם, ונמנום ארוך על גדות האגם, הריח המתוק של המים נמהל ברעש הגלים ובפטפוט הנחמד של כל מי שבא לרבוץ בין הים והאגם של אראמבול, עם הגו�אניות ומגשי הפירות על ראשיהן, והצעירים שמג`אגל�רים מהבוקר עד השקיעה ולתוכה.
בערב שוב ישבתי עם צורי על גג השירותים. ינואר. הימים היו חמים והלילות לחים, אבל על משטח הבטון מול דקלי הקוקוס היתה רוח נחמדה שהפיגה את הלחות. אמריקאי בשנות השישים לחייו, גבוה ושזוף, לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו, נכנס למסעדה. הוא בירך אותנו בחיוך והזמין לעצמו כוס תה עם נענע. "הוא גר פה כבר שנים," אמר צורי. "הוא למד פיזיקה גרעינית בקאלטק. בגיל עשרים ושש כבר היה אחרי פוסט-דוק והציעו לו מישרה נהדרת בפיתוח כלים גרעיניים. ואז הוא לקח את הטריפ הראשון שלו. כשהוא סיפר לי הוא אמר: פתאום נפתחו לי העיניים, ראיתי את החיים מזווית אחרת, ממקום אחר, וחשבתי על זה שרצו לדחוף אותי לחדר בתוך מעבדה לכל החיים. הוא עזב את קאלטק והתחיל לנסוע ומאז הוא נוסע. לאל-אס-די אין השפעות מעבר. כשהוא נגמר הוא נגמר. לא כמו אקסטזי. אם הטריפ הוא טוב אז הוא הכי טוב בעולם, אם הוא רע - זה הכי נורא שיש."
"נכנסת לטריפ מחשיש?"
"ניסיתי כמעט כל דבר - אקסטזי, פ�יאוטה, א�י�ה-וואס�קה, דטו�רה, סאן פדרו, עשיתי את זה בחווה בפושקר. היה לי את המורה שלי. הוא לא ידע שהוא המורה שלי, אבל אני סמכתי עליו. ידעתי שהוא ידאג לי. גם אתה, אם תחליט שאתה לוקח טריפ, תמצא לך מישהו שישגיח עליך."
שתי נערות צעירות נכנסו, בלוויית אמה של אחת מהן. האם באה לביקור של שבועיים בהודו, נחתה בבומביי, נסעה לפ�ו�נה וטסה משם לגואה.
"כמעט כמו בסיני," אמרה האמא.
"מה פתאום," אמר צורי בעלבון.
"כמעט כמו בסיני, אתה צריך..."
"לא כמו בסיני!" אמר צורי בנוקשות, כאילו יש תחרות בין המקומות. ואולי בעצם יש.
ניסן, אחד מהגרעין הישראלי הקשה של גואה, נכנס למסעדה.
"טו�מו�רו� יו� קאם נ�יין מ�יי האוס. פיניש," אמר ניסן להודי שקנה ממנו תכשיטים, ועדיין לא שילם. מחר תבוא אלי בתשע. סגור.
"ואי ל�ייק דיס?" שאלה אחת מהבנות את סארו�ז`, הטבח הנפאלי שהגיש לה מנה של שניצל עם צ`יפס וסלט. "תראה," אמר צורי כששאלתי אותו על העברית שמדברים באנגלית. "בקניה, כשהתחלתי לטייל, פגשתי פרופסור במוזיאון ששאל אותי מאיפה אני בארצות-הברית. האנגלית שלי היתה אנגלית אמריקאית מהטלוויזיה. אבל אחרי כמה שנים בהודו ראיתי שלא מבינים אותי אם אני מדבר אנגלית טובה, ושאם אני מדבר ככה, אנגלית-עברית, כולם מבינים אותי. יותר מזה, כשהגעתי לאירופה חשבתי שכדאי שאדבר אנגלית טובה, כמו שידעתי, ואז קלטתי שאף אחד לא מדבר אנגלית באירופה וכולם מבינים בדיוק את מה שאני אומר להם כשאני מדבר ככה. "ג`וליוס! פ�ו�ט מיוזיק דאון! יו� דו�נט היר מי? אנד ק�לין ט�ייב��לס, ד�יי פיניש איטינג!"
"ג`וליוס, יו� ב��רינג מי ג`ינג`ר האני?" אמר עופר הפיראט. "מאץ` האני, הא?"
"באיזה שפה אתם מדברים?"
"אנגלית שבורה," אמר עופר. "קוראים לזה אנגלית של יונים. פ�יג�`ן אינגליש. בלי פעלי עזר, בלי נימוסים, בלי כלום, הכל פשוט." הוא פנה לג`וליוס שממנו הזמנו קפה לפני די הרבה זמן, ואמר בהגייה ברורה ונטולת מבטא פרט לגרמיות הישראלית: "ו�ר איז ד�ה טרי אספרסו שייק, נו� שו�גר ס�ט�רו�נג קו�פי?"
"קופי שייק, ג`וליוס!" הוסיף צורי, "בגואה להיות בעל מקום לא מקנה שירות מהיר יותר מהרגיל".
"אנחנו הרי מדברים עשר שפות מכל המסעות, ואפשר ללמוד את השפה, אבל פה מדברים ק�נקו�נית כי זה גואה, ובבומביי מדברים מראטי ובהרים מדברים ד�שית ובדלהי מדברים הינדי. אבל כולם פחות או יותר מדברים אנגלית. אז חוץ משמאלה, ימינה וכמה זה עולה, לא ממש צריך ללמוד הודית. האנגלית פה היא שפה שנייה - בעצם שפה רשמית".
"האנגלית הישראלית דומה להודית?"
"לא. אבל ישראלי שגר בהודו, נשמע מהר מאוד כמו הודי".
"עושים קומבינה," אמר צורי. "היום באנגלית של כולם, לא רק של ההודים והישראלים, יש סלנג ישראלי כמו בלגן, סבבה, אחי". הוא ציחקק. "מ�`נ�י�נים. כל הספרדים וכל האיטלקים: מ`ניינים מ`ניינים. וההודים גם. אז היום זאת אנגלית משולבת עם כל מיני מילים עם כל מיני מבטאים והכי חשוב, שכולם מבינים את כולם ואף אחד לא מבין את האמריקאים או את האנגלים. כולם מבינים אנגלית שבורה. אז אני מדבר אנגלית שבורה".
החבר'ה הקבועים
בשולחנות הקרובים לים ובמיטה המשקיפה אל החושך ישבו "החבר`ה", כמו שקרא להם צורי. עשרים ומשהו אנשים בני שלושים עד ארבעים ומשהו שעיסוקיהם תכשיטים, מסעדנות, סמים, מסחר. הגרעין הקשה. הצ`ילום עבר ביניהם בשיעולים לחים. במעגל החיצוני ישבו הצעירים שלא היו חלק מהקבוצה הקבועה. הצעירים הגיעו עם אופנועי האנפילד או הווספות מב�ירו�ת הצעירים הלא-מאורגנות בפולגה, בקיריגאנגה, בב�אגסו�, בפושקר. הם יהיו פה שבועיים, חודש או חודשיים, וימשיכו להאמפי, ניזונים מהאוכל, הסמים והתכשיטים שימכרו להם הסוחרים שבמעגל הראשון, שגואה היא הבירה שלהם. בין המעגל הראשון לשני נמצאות הבנות הצעירות והיפות שבאות עם הצעירים אבל נמשכות אל הבגרות והסמכות של החבר`ה, אל העוצמה, הכסף, דרך-החיים, פריקת העול האגרסיבית, השפה הדלה והגברית של קבוצה קטנה שהחוקים הלא-כתובים שלה הם ערבות הדדית, חטטנות, רכילות ומכנה משותף רחב של סמים מסוגים שונים. הצעירות נספגות לתוך הקבוצה, מעשנות, מזדיינות, כמה מהן נדבקות ויישארו עם הקבוצה, יחזרו כל שנה לגואה, יצטרפו למעגל החיים הפנימיים של המקום.
"אלה לא ממש החבר`ה, אלה חדשים, הם פה רק ארבע או חמש שנים. החבר`ה האמיתיים, אלה שהם פה אחת-עשרה או שתים-עשרה שנה, יגיעו רק בעוד חודש בערך", אמר צורי כששאלתי אותו על החבורה שישבה שם. הבנות מפטפטות זו עם זו, שתיים מהן בהריון מוקדם ונאה של בטן שזופה ועגולה המציצה בעיגול מדליק מתחת לחולצת בטן, עוד אחת עם חפיסת סיגריות התקועה בחלק האחורי של מכנסיה, הבנים בשיער ארוך, הרבה תכשיטים וקעקועים. לרגע אפשר היה לחשוב שהפיראטים האנגלים של המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה חזרו לבזוז את החופים הפורטוגליים של גואה. הרבה צ`אראס, כוסות ג`ק דניאלס וסטייקים אדירים שצורי צולה על האש ובמחבת. "החבר`ה האמיתיים גרים ביפן, בתאילנד, באירופה, רק חלק קטן מהם בארץ. אתה לא יכול להתעלם מאף אחד מהם. כל אחד הוא מספר ברמה. הם לא ילדים, אלה אנשים בני שלושים וחמש ויותר. הם יותר רגועים, לא בהכרח אנשים טובים, אבל הם יודעים מה הם רוצים. לכל אחד יש את הלו�ק שלו. גואה נראית אחרת לגמרי כשהם באים.
"יש פה כל מיני טיפוסים. יש פה בחור צרפתי אלג`יראי, בחור ענק, שני מטר גובה, מפחיד ממש. חברה שלי, צרפתייה, מכרה לו אלף כדורים והוא לא רצה לתת לה את הכסף. יש פה איטלקים, כל מיני אנשים שברחו ממה שעשו, מרצח, מהריגה בטעות. חלקם חיילים של המאפיה האיטלקית שחיים פה כבר עשרים שנה על משכורת של המאפיה. אחד מהם הוא מטורף אמיתי, ואם מישהו מהחבר`ה הישראלים מסתבך איתו, אין לנו מילה אצלו, ואנחנו צריכים לגשת לאיטלקים שאנחנו מכירים כדי שידברו וירגיעו אותו שלא ייגמר רע. האיטלקי הזה תפס את האלג`יראי שישב על החוף בווגאטור, וככה, באמצע היום, דחף לו אקדח לפה ואמר לו שלא ישחק משחקים. האלג`יראי השתין בבגד-ים. האיטלקי הסתובב והלך. עד הערב האלג`יראי החזיר לצרפתייה את כל הכסף עם התנצלויות והבטחה ששום דבר כזה לא יקרה יותר. אבל מי מהאנשים שבאים לגואה יודע על דברים כאלה? אלה החיים של גואה שנסגרים בתוך גואה. אתה יכול להיות פה חודשיים, במסעדות ובים, לעשן וללכת למסיבות, ולא לדעת כלום" .
יצאתי בצהריים לשרוף את האשפה ליד הבית, והדלקתי את שדה השלף הצהוב. הבטתי באש שהבערתי, מחכה שתכבה מעצמה כשתגמור לכלות את השלף. האש התפשטה לעבר הבתים השכנים. אחת השכנות יצאה והתחילה לכבות את האש בשתיקה. מבויש הצטרפתי אליה, ויחד חבטנו בלהבות שהתפשטו על-פני עשרות מטרים רבועים של שדה שלף. "אתה צריך להיזהר יותר," היא אמרה כשסיימנו לכבות את השריפה.
עופר הפיראט הופיע במסעדה כל יום בצהריים, בשיער ארוך ומעוצב, פאות לחיים חדות, זקנקן ותכשיטים. לעופר יש עיניים כחולות מדהימות, נוכחות שקטה, מיושבת, שונה מאוד מהזריקו�ת המקרינה סוג של סכנה ופראות שנדפה מצורי. באחד הימים, בצהריים, כשהמסעדה היתה יותר ריקה ממלאה, ושתי השוודיות שחגגו עם עופר וצורי רבצו לאות, מאושרות ומסטוליות על המזרונים שבאגף המוצל, משכנו כיסאות לחלק המזרחי של המסעדה, מתחת לאחד הדקלים.
"עזבתי את ישראל בגיל עשרים ושש," אמר עופר. צורי ישב לידו ושיחק בשיערו הארוך. "אחרי מה שנקרא חיים נורמליים: צבא-קבע, לימודים, עבודה, לגמרי מאמין במערכת. באיזשהו שלב פתאום קלטתי שיש איזה לוקש. אפעס משהו לא הסתדר לי פתאום. רציתי להסתכל קצת קדימה לראות אחרים שהלכו כבר בתלם, לראות לאן זה מביא. לא אהבתי מה שראיתי. לקחתי פסק-זמן, נסעתי לטייל, חצי שנה, שנה, אמרתי לעצמי, נראה מה נעשה, תמיד אפשר לחזור. היה מקצוע, היה כסף, אבל איכשהו החיים הביאו אותי למה שקורה היום - לחיות את החיים בצורה אחרת לגמרי, שתים-עשרה שנה בדרכים."
"למה הפיראט?"
"הוא היה עם קרחת, עגילים, שיער קצוץ כזה ופאות," אמר צורי. "עם הבנדאנה, הוא נראה כמו פיראט".
"חיינו פה חיים של פיראטים. עבדתי ביפן ודיגמנתי ועשיתי כל מיני דברים. בשנים האחרונות אני בעיקר מעצב תכשיטים ובגדים ומוכר אותם באירופה. אני מכין אותם בתקופה שאני בהודו. על הדרך, בין המסיבות, הכל קורה, היי-טיים."
"יש לך תוכניות?"
עופר צחק. "מזמן נטשתי את הסיפור הזה. היו תוכניות לעתיד כל הזמן. משימות, מטלות, משיגים אותן, משתעממים, ממשיכים הלאה. אבל אי-אפשר לשלוט במה שקורה. אז עדיף להנות מהרגע, להסתכל אחורה על העבר בחיוך גדול, והעתיד יביא מה שיביא".
"כמה זמן בשנה אתה בארץ?"
"לארץ אני משתדל להגיע לביקור של חודש בשנה, לראות את המשפחה בחגים. לפעמים אני מפקשש. זה עדיין נורא כיף בהתחלה, אתה תייר, אבל אחרי שבועיים-שלושה אתה נכנס לאווירה, אני רואה את עצמי מתחיל לשמוע חדשות, קורא עיתונים, נכנס לסיפור, מושפע מאחרים. עד חודש אני מעביר בכיף, אבל אם אני צריך להעביר יותר מזה, אני מתחיל להשתגע".
"אני הגעתי לפה בן עשרים ושתיים," הרים צורי גבה מגחכת.
"למה?"
"סתם, טיול, דרך קו�פ�אנגאן, ששם הייתי עם אחי הגדול. כל מי שהכרתי אמר לי סע לגואה, סע לגואה, סע לגואה, יתאים לך גואה. האמת? פחדתי מגואה".
"ממה?"
"מהסיפורים, מכל מה שקורה. נראה לי גדול עלי. בעיקר מהבחורות ומהמסיבות. היו הרבה סיפורים. באתי לגואה למרות שחששתי ממנה. הגעתי יחד עם עופר פחות או יותר, ומאז אני בא לפה כמעט כל שנה."
"מה עשית באחת-עשרה -"
"שתים-עשרה שנים", אמר צורי. "יצאתי, טיילתי, עבדתי קצת פה, קצת שם - באוסטרליה, ביפן, באירופה. היה לי הרבה כסף. היו שנים שלא עבדתי בכלל. מה שנקרא אנחנו אוהבים להנות, אומרים `נהנתנים`, לא?"
"נהנתנים," אישר עופר.
לפני ארבע-חמש שנים הכסף הידלדל, והיה לי הבית הזה שגרתי בו, וחברים באים כל שקיעה בין חמישה לחמישים איש, והחלטתי לפתוח בית-קפה ולהתפרנס קצת. בהתחלה זה היה בית-קפה ואז זה הפך למסעדה".
"ואנשים באים?"
"החבר`ה באים. הגרעין הקשה בא כמעט כל יום. גם אנשים שהיו לפני ארבע שנים באים. המקום עובד בסדר. לא מתעשרים, אבל אין בעיה".
"ולארץ?"
"כל חצי שנה אני בא לחצי שנה".
"אתה נהנה מזה?"
הוא צחק והסתכל במבט מלוכסן אל עופר. "לא נהנה מזה. בארץ יותר מדי בירוקרטיה, אנשים מתוסכלים, כנראה לא טוב להם וזה מקרין על הסביבה. בארץ אתה נתקל בדברים שאתה לא נתקל בהם בחו"ל, גם לא אצל הישראלים שלא גרים בארץ תקופה ארוכה. כי הישראלים שגרים בארץ ויוצאים רק לתקופה קצרה הם כמו בישראל. מי שגר מחוץ לארץ תקופה ארוכה יותר משתנה, הוא רואה את העולם אחרת. אני תייר פה. לא מעניין אותי מה קורה בממשלה. ותמיד חשבתי שאם אתה לא יודע מה לעשות בחיים, תבוא לאיזה ארץ בעולם השלישי ותעשה את זה שם. הרבה יותר זול".
"ובינתיים תהנה," צחק עופר. "אנחנו כבר הרבה שנים מעבירים אותה בסבבה עד שנבין מה אנחנו רוצים לעשות".
"אם לא יודעים מה לעשות, למה לא להנות?" אמר צורי.
"המטיילים הצעירים שמגיעים לפה מגיעים כמו שאנחנו הגענו, להרפתקה. הם לא באים לשנות את החיים, הם באים לראות מה קורה. או שזה פוגע או שזה לא פוגע," אמר עופר. "במקרה שלנו זה פגע. אפילו שבפעם הראשונה שהייתי כאן לא אהבתי את הודו. אמרתי לעצמי שאני לא חוזר. יצאתי מפה חולה. לקח לי חצי שנה להבין כמה הודו נגעה בי, פרטה לי על כל הנימים, כמה נקשרתי למקום הזה".
"למה באמת?"
"יש כאן שילוב של כמה דברים שעושים את הכל נורא נעים. אחד זה חוסר לחץ. אין כאן לוח-זמנים. הכל זה מחר, הכל זה סבבה, הכל בשאנטי שאנטי הקלאסי. יש לזה גם מינוס - כאילו שום דבר לא קורה בזמן. אבל מי קבע את הזמן? מי החליט שזה הזמן? לוח-הזמנים שלנו מאוד אלאסטי, אז אנחנו אף פעם לא בלחץ".
"לוח-הזמנים שלנו הוא בין יום ההגעה ליום היציאה", התערב צורי.
"השקיעה מכתיבה לנו את כל החיים. אנחנו רצים סביב השקיעה והולכים למסיבה בזריחה ופתאום חזרנו לטבע, לוח-הזמנים שלנו זה לוח-הזמנים של השמש. אנחנו עם הציפורים, פחות או יותר. הסידור של גואה עובד פצצה עם אירופה. כשנעשה קר באירופה בכריסטמס, בורחים לגואה לחום. וכשפה זוועה - בורחים לאירופה".
"ההבדל בינינו לבין הצעירים", אמר צורי, "שהם יוצאים למסע, ואנחנו חיים. הם יבואו למסעדה שלי וזה יהיה יקר להם על התקציב. היום הם יבזבזו מאתיים רופי ולא יותר. אצלנו אין מה לעשות, אני רואה אוכל טעים - אני אוכל, רואה משהו שאני רוצה - אני קונה. אין לי כסף - אני הולך לעבוד. הם חושבים: אני אחסוך עוד מאתיים רופי ויהיה לי עוד יום או יומיים לטייל".
"זה המקרה הקלאסי של לחסוך היום כדי ליהנות מחר", אמר עופר. "ואצלנו זה קודם כל היום - מחר נהיה רעבים".
"מה יש בגואה?"
"בחורות", צחק צורי.
"יש בגואה כל מה שאתה רוצה שיהיה בגואה. יש חופים, יש טבע, יש הרבה יותר פתיחות לזרים ממה שיש במקומות אחרים בהודו. לקבל אותנו כמו שאנחנו לבושים. הגו�אנים התרגלו אלינו, חיים איתנו די בהבנה. אנחנו מפרנסים אותם והם נותנים לנו שירותים. זאת הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום".
"ב�יו�טיפו�ל", אמר צורי כשהאספרסו שייק הקר הגיע סוף-סוף, והוא הקיש כוס בכוס עם עם עופר.
"שלא יגידו שאנחנו נהנתנים", חייך עופר.
"ד�ה ב��סט קופי שייק", אמר צורי.
"תחשוב על זה שבחור ישראלי צעיר יכול לקנות פה בשבע-מאות דולר אופנוע שהוא חלם עליו כל החיים ולדגם אותו".
"אני בניתי פה ב�יץ`-ב�אגי מטריו�מף סקנדן 64. עלה לי אלפיים דולר. פה זה ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. גואה, לא אמריקה. פה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, לבנות ולהרוס מה שאתה רוצה, לא על החוף, אבל בג`ונגל. שלוש קומות על שלושה דונם. מי יודע? ואם הוא יודע? מאה רופי והכל בסדר. המכונית שבניתי אין לה שום תקן. שלוש פעמים נפל לי הגלגל האחורי וראיתי אותו עובר אותי".
"בשום מקום בעולם", אמר עופר, "לא היו נותנים לזה לנסוע - אפילו לא בקרקס. פה זה האחריות שלך, תעשה מה שאתה רוצה עם החיים שלך ועם הילדים שלך. עם הכל".
"תשמע, כשהייתי פה באחת הפעמים הראשונות, בן עשרים ושלוש אולי, פגשתי פה מורה שהיה אז בן שלושים ושבע, והוא בא לגואה לשבועיים. הוא היה בשנת שבתון, והחליט לבוא הנה ולראות מה השיגעון של הישראלים לנסוע למזרח. הכרתי אותו פה באיזה מסיבה. הוא התחיל לבכות. מה זה הגן-עדן הזה? איפה הייתי כל החיים שלי? איפה הייתי כל החיים שלי? בן שלושים ושבע! פה כולם יפים-יפות, תראה את הים - בנאדם בן שלושים ושבע, מורה ומחנך בישראל, לא תגיד איזה..." הוא הניף את ידו לכיוון הים הכחול וצחק צחוק קצר. "ואז אמרתי לעצמי, אני מקווה שבגיל שלושים ושבע אני לא אגיד לעצמי איפה הייתי כל החיים שלי".
"כן," אמר עופר, "בדיוק זה מה שהוציא אותי מהארץ בגיל עשרים וחמש. קלטתי שאולי יהיה לי כסף, אבל אף פעם לא יהיה לי זמן להנות או להשתמש בו. לא רציתי לעמוד במקום שבו אני אגיד: איך? איפה הייתי? איך עברו לי החיים? איך לא הספקתי? איך אכלו לי, שתו לי? לא רציתי להיות במצב הזה. הסברתי להורים שלי את זה יפה. אמרתי להם: תראו, בעשרים וחמש השנים הראשונות עשיתי כל מה שאמרתם לי, הייתי ילד טוב, הגשמתי את כל השאיפות שלכם. אפשר שעשרים וחמש השנים הבאות יהיו שלי? אפשר לעשות איזה עיסקה? עשרים וחמש שלכם, עשרים וחמש שלי. בגיל חמישים נשב ונסגור חשבון, נראה מה יצא יותר טוב. אז אמא שלי מחכה, אין לה עוד הרבה זמן, רק עוד עשר שנים."
"טכנאי שיניים", הצביע צורי על עופר הפיראט בגאווה.
"זה באמת ככה. כשאתה צעיר, אתה מגשים חלומות לא שלך".
"יש קטע מסוים במערב", אמר צורי, "רוב האנשים, אני לא מכליל כלום, אבל רוב האנשים, חיים בשביל העתיד ומדברים על העבר. הם לא נמצאים בהווה, הם נמצאים בעתיד - בעבודה הם חושבים על המשכורת של סוף החודש, על הילדים, על הצבא, על החופשה. וכשנפגשים החבר`ה הם אומרים: אח, אתה זוכר איזה כיף היה פעם? איך ההוא היה ואיך ההיא היתה? הם תמיד חיים בעבר ובעתיד. והעתיד? אף פעם לא מגיע - הוא תמיד בעתיד. לכן הגענו למסקנה שכמה שיותר להתעסק בהווה ככה יותר טוב. אנשים שעושים כסף, ואני עשיתי הרבה כסף, שוכחים לפעמים שהכסף הוא האמצעי להגשמת המטרה ולא המטרה. יש לך כבר כסף, אז למה אתה ממשיך לעבוד?"
"זה המעגל שקלטתי", אמר עופר, שהמשיך לבחוש בקש את האספרסו הקפוא. "שכסף מביא איתו עוד התחייבויות ועוד עבודה ועוד התחייבויות ועוד עול".
"ואתה מדבר רק על כסף - קניתי את זה, מכרתי את זה..."
"אבל השיחרור מהעול בא מתוך הראש", התערב עופר. "מתוך ביטחון במשהו. לא לחשוש ממה היה ומה יהיה, אלא פשוט להתמודד עם מה שבא. זה כמו סטנד-אפ קומדי - לאלתר. החיים זה אילתור. אתה חושב שאתה מתכנן, אתה חושב שאתה נוהג בספינה שלך. אבל אתה תמיד מריונטה של מישהו, אפילו לא יודע של מי. אתה אומר: לוחצים לי פה - אני ארים את היד, לוחצים לי שם - אני ארים שם".
"אני חושב על אח שלי במשרד", אמר צורי וציחקק. "הוא נהנה מזה! הוא נהנה מזה! יושב במשרד ומקלל כל היום", הוא הרים גבה זוממת, מעיף עין אל השוודיות. "לך לחוף, קח איזה שוודית, לך!"
"אנחנו חבורת בטלנים, עצלנים, לא עושים כלום", מתח עופר את ראשו לאחור והביט בצורי.
"רגע, יש פה נקודה שאני חייב להדגיש", עצר צורי את עופר בניע יד. "יש הבדל גדול בין לא לעשות כלום ולעשות כלום".
"זה טוב", צחק עופר.
"כי ברגע שאתה לא עושה כלום - אתה משועמם", המשיך צורי. "אבל כשאתה עושה כלום, כששואלים אותך מה אתה עושה ואתה אומר: אני? אני עושה כלום! ושואלים אותך, מה זאת אומרת לעשות כלום? אז אני תמיד עונה - אני רוצה לראות אותך עושה כלום. שב ותעשה כלום יומיים, אני רוצה לראות אותך עושה כלום יומיים. בנאדם שעובד! שים אותו יומיים על המיטה שלי מול החוף, תגיד לו: רק תשב מול הים ותהנה. אני מביא לך שתייה, אוכל, מה שאתה רוצה. אבל הם לא יכולים. הם לא מסוגלים. למה? הם לא מכירים את עצמם".
"פה הקוו�ליטי-טיים שלך הרבה יותר זול פ��ר א�ו�ר", הוסיף עופר, מרוצה.
"תחשוב כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם להשתעמם בעולם. הממסד שונא אותנו. גם אם אנחנו לא מפריעים לאף אחד - זה מפריע להם. כמו שלדתיים מפריע שבחורה הולכת עירומה בחוף, לממסד מפריע שאני הולך עירום מהממסד. לא אוהבים אותך כי אתה עירום ואתה שונה. ואני לא איכפת לי מכלום, שכולם יעשו מה שהם רוצים.
"אני", המשיך צורי, מרים קצת את קולו, "אין מקום בעולם שאני הולך בו, ולא עוצרים ושואלים אותי אם אני רוצה סמים או אם אני מוכר סמים. זה לא משנה אם אני באיזה עיר של עשירים בגרמניה או בסלאמס בג`מייקה. כולם רוצים למכור לי או לקנות ממני, ולכן יש לי גם תמיד בעיות עם המשטרה כי גם הם חושבים תמיד שאני החשוד המיידי עם הזקן, כי יש לי שיער ארוך ותליון וצמידים - החשוד המיידי. אבל בתכל`ס, מה שלא מבינים במערב, זה שהמחשבה שלנו והמחשבה שלהם זה שמים וארץ. אני לא יכול להסביר להם איך אני חי. זה לא בלקסיקון המוחי שלהם".
הוא השתעל מעומק הריאות.
"אלה הרגעים האחרונים שלך, צורי?" שאלתי, "היית רוצה למות פה?"
הוא חייך. "פה על המיטה", הצביע צורי על מיטת העץ הרחבה בקצה המרפסת שמשקיפה על הים. "בשקיעה עם שתי השוודיות".
"למות בזרועותיהן", אמר עופר.
"אתה יכול למות בזרועותיהן אם אתה רוצה", אמר צורי, מנענע בראשו, מחייך אל השוודיות שחייכו אליו בידידות מהמיטה.
"תחזור לארץ?"
"אני לא פוסל כלום", אמר עופר. "יכול להיות שהגורל יחזיר אותי. נ�ו�ר ס�יי נ�ו�ר. בינתיים אני לא מוצא שום סיבה לעשות את זה, אבל ימים יגידו. השילוב הזה, לנוע בין כמה מקומות שאני אוהב, וכשנגמר לי מלעשות כלום במקום אחד אני הולך לעשות כלום במקום אחר, ועל הדרך אני גם עושה משהו בין הכלום, מוצא חן בעיני. זה בא והולך לבד. מה שצריך זה טראסט, אמונה, ביטחון. לא במשהו מסוים אלא שהכל יהיה בסדר. והיה קשה לי ללמוד את זה".
"יש אנשים שלא מסוגלים לקלוט את זה. זה כמו איש דתי וחילוני. זה כמו שהדתי אומר בעזרת השם", אמר צורי.
השמש כבר היתה נמוכה. מתקרבת לשעות הרחומות, הפחות חמות. צורי נשכב על המיטה והשוודית הקטנה ("היא נהדרת, מה שעופר ואני...") רכבה על עופר ועיסתה אותו. השנייה עיסתה את שוקיו של צורי ("ראית שהיא לא לובשת תחתונים?"). הם הכינו צ`ילום והעשן התערבל ברוח, נושא עימו את ריחות הגוף והנפש והים.
עוזבים את גואה
הלכתי הביתה לאורך הכביש. בצומת המאנצ`יז פגשתי את אילן. דורית הגיעה, רכובה על הקינטיק עם הבנות. דריה ישבה לפניה והגר וניצן מאחוריה. ניצן שמחה לפגוש את אילן שחיכה בצומת לחבר. היא רצתה להישאר איתו, ללכת למסעדה שהגישה סרטנים על החוף. דורית נסעה עם דריה והגר לים ואני חזרתי הביתה. אמרתי לניצן שתחזור לפני שמונה בערב. דורית אמרה שאחרי הים היא תיסע עם הגר ודריה לשוק הלילה בדרך לק�לאנגו�ט. בשמונה בערב ישבתי על המרפסת וקראתי. הצעירים בבית לידי השמיעו מוזיקת טכנו מחורבנת. דורית והילדות עוד לא חזרו. ישבתי בחושך החם ודאגתי לניצן. בכל זאת ילדה בת חמש-עשרה, גם אם אילן הוא בחור נפלא. היא חזרה בתשע וחצי.
"לא ראיתי את הזמן אבא, באמת," היא התחילה להצטדק. "אתה תספר לאמא?"
"ניצן", אמרתי, "חזרת? הכל בסדר?"
"כן", אמרה ניצן, מחייכת ומסמיקה. "ישבנו ודיברנו על כל מיני דברים". הפנס של הקינטיק הופיע מכיוון דרך העפר. "אתה תגיד לאמא שחזרתי לבד בחושך?"
"אוף," אמרה דורית, מחנה את הקינטיק מחוץ לשער החצר. "כמה נחמד בגואה".
"כן", אמרתי. "נקנה פה בית?"
בבוקר שבו עזבנו את גואה הלכתי למסעדה של צורי, להיפרד. קבענו בתשע אבל הוא לא היה, נסע עם האופנוע ונעלי העור המחודדות של הליצנים לאנשהו, זנב-הסוס שלו מתנופף מאחוריו בשמש הנעימה. סירות מנוע ארוכות הביאו תיירים מאראמבול ומווגאטור לשוק הפשפשים של יום רביעי. אחרי השוק חזרתי למסעדה וישבתי עם סארוז`, הטבח הנפאלי. שתינו תה במסעדה שהיתה ריקה מסועדים. הים היה כחול מאוד. בשבועות שבישלתי במטבח של צורי הייתי טועם מהמנות של סארוז` והוא היה טועם מהמנות שלי. גואה בשבילו היתה מקום להתפרנס.
אמרתי שלום גם לשרמילה, הבת השנייה, הלא-נשואה, של המשפחה שמשכירה לצורי את הבית. שרמילה מכינה את מיצי הפירות והשייקים. היה משהו עצוב בפנים של שרמילה שלא הצליחה להתחתן בעצמה, ועכשיו ההורים שלה צריכים למצוא לה חתן. נפרדתי גם מאחותה הגדולה של שרמילה, שבעלה מת לפני שנתיים בתאונת דרכים, מהילד שממונה על התה, משני המלצרים - ג`וליוס ומוה�ן מאנג`ונה, ומאמי, אישה שתקנית ושחורה מק�רנ�טאקה שרחצה את הכלים. אמרתי שלום גם לאם-המשפחה, השליטה האמיתית של הבית. חשבתי על זה שהכל מעורבב בגואה, ומעורבב טוב: הינדואים, נוצרים, ישראלים, איטלקים, אנגלים, סטייקים, צמחונים, ים, נהרות מתוקים.
מקום טוב, גואה. מקום שטוב לעשות בו כלום.
לתחילת הכתבה
מתוך הספר: שאנטי שאנטי בלגן שיצא בהוצאת חרגול.
