קניית מוטורהום

ישבנו בחדר האוכל, במלון אצל סטלה, וחזרנו שוב על מה שסוכם עוד בארץ. התכנית המקורית מבית דיברה כאמור, על קניית מוטורהום (חדש או ישן). ההוצאה הצפויה המוערכת הייתה כ 40-70 אלף דולר אוסטרלי. התכנית שערכנו אז, דיברה כי למעשה "נלווה" את הסכום הנדרש מחסכונותינו. בתום התקופה נמכור את הרכב ונחזיר לחשבון 90% ממחירו. אובדן הערך הצפוי מגולם בהוצאות המסע. אנו מחפשים חברה או דילר שיהיו מוכנים להתחייב בכתב לפנינו כי יקנו את המוטורהום חזרה באותו אובדן. קנינו את העיתון "Trading Post". בעיתון, שמענו, יש מודעות קנייה ומכירה של מוטורהום. עם העיתון רכשנו חוברת מקצועית "מי ומה חדש במוטורהום" היוצאת פעם בחודש. עם העיתון, התחלנו באג`נדה חדשה, סדר יום שבו ננסה ללמוד בזמן קצר את שוק הקרוואנים. דובי סורק בזריזות, כמו מקצוען את המודעות בעיתון ובחוברת, מקמט מצחו. לאחר הרהור ארוך ונותן הערכה ראשונית:

  1. אין שוק גדול כללי למוטורהום באוסטרליה.
  2. השוק הקיים הוא שוק דילרים.
  3. השוק הפרטי של מוטורהום הוא זעיר.
  4. מחירי מוטורהום לאחר השכרה, זהים לרכב פרטי מיד שנייה ולחדשים. כל השווקים הקיימים בסידני, מפוזרים על פני שטח עצום, דבר המקשה בחיפוש. 02, קידומת הטלפון של סידני, היא אף קידומת כל המדינה (ניו סאות). התקשורת המקובלת ברחבי היבשת היא תקשורת דרך האינטרנט. אין לרוב את המגע האישי, דבר שמקשה על כל מו"מ מקובל.
  5. מישהו מכתיב את מחירי שוק המוטורהום באוסטרליה.

דובי מסיק: אין הרבה מוכרים, אין הרבה קונים, שוק חלש, מחירים גבוהים. דובי מעריך: "אני לא רוצה להעריך בשלב זה, המסקנות לדעתי תהיינה עגומות". בעוד המסקנה העגמומית והפסימית של דובי מהדהדת באוזניי, התקשרתי לנורמן רו. נורמן הוא סוכן ארצי ראשי של חברת "kea", החברה להשכרת מוטורהום. החברה ידועה כחברה אמינה, יקרה ומתעסקת במכירת רכביה בתום תקופה. זה מספר חודשים התכתבנו איתו, שאלנו שאלות וביקשנו הבהרות. הוא תמיד ענה ומהר. הפעם הוא מתמהמה ולא חוזר אלינו. ביקרנו, כמנה מוקדמת, במרתף בניין בחנייה, "Car Market" ב-Kings Cross שם מגיעים כל אלו שרוצים למכור רכבם הפרטי. זה עולה 200$ לשבוע ראשון ו-85$ לשבוע שני. אתה יושב שם בחברותא עם מוכרים אחרים. חלק נכבד מהמוכרים נראים לחוצים ובאם תחפש מציאה-שם המקום. מה שאנו מחפשים לא היה שם ולכן נסענו למגרש Motorhome הראשון.

לתחילת הכתבה

מגרשי המוטורהום

"Wallaby" ב-35 Parramatta Rd זה מגרש המוטורהום הראשון שאליו הגענו. הוא מוכר רכב לאחר השכרה של החברות Maui ו-Britz. מקבל פנינו בעל המקום: בריא גוף, חייכן ובאדישות מופגנת מפנה אצבעו אל עבר הרכבים כמו אומר "תסתכלו לבד, אני עייף". המוטורהום, רובם מתוצרת פורד בני 4-5 שנים. המחירים נעים בסביבות 60,000$ ל-4 אנשים ו-70,000$ ל-6 אנשים. הרכבים נראים מהוהים ועייפים כבעליהם והם משנת 2003. רחוקים מהמראה המרנין שראינו בסיור הוירטואלי בזמנו באינטרנט. למרות שאנו יודעים שהחיים במציאות שונים מאשר בפרסום, אנו להוטים להתחיל במסע ולכן מוכנים לבלוע את הצפרדע העייפה הזו.

למעט דובי, אשר השבית את שמחתנו המוקדמת בתגובתו "עלוב שבעלובים" ואמר לנו כי אנו רק בתחילת הדרך ויש להכיר עוד את השוק. הרוח כבר יצאה ממפרשינו, רצינו ללכת למקומות אחרים אבל למען הנימוס, התיישבנו במשרדו העייף וניצלנו את הזמן לשאול שאלות מסקרנות. אין אובדן ערך בתום תקופה במכירה בשוק הפרטי, עונה Barry. הוא עצמו מוכן, לא רק להתחייב בעל פה (ללא כתב התחייבות אמיתי) לקנות את הרכב ב-10,000$ פחות, אלא הוא מוכן לצייד אותנו בכתב אחריות כללי הטוב ל-3 שנים. דובי מחשב מיד ואומר כי באם הסוחר מוכן לקנות את הרכב ב-18% פחות הרי נוכל למכור את הרכב בשוק הפרטי באובדן של 10%.

ברכבת, בדרכינו חזרה, דובי מפשפש בחוברת ומגלה כי אותו סוג רכב ובן אותה שנה ניתן למצוא במקום אחר ב-10,000$ פחות. "הסוחר "שלנו" מעלה את המחיר, מלאכותית ב-10,000$, וכתמורה מציע הסדר מפוקפק לקנייה חזרה ומין אחריות כללית", סח דובי. למחרת, שיחה טלפונית עם נציג kea, למרות שנורמן בחופשה. אוספים אותנו בתחנת הרכבת ומביאים אותנו לאחר כבוד להכיר, לרחרח ולמשש את מה שראינו כבר באינטרנט. מוטורהום ל-4 איש, לאחר השכרה, בן שנתיים עם 80,000 ק"מ עולה 75,000$. החברה מכשירה את הרכב לפני קנייה ונותנת 3 חודשי אחריות. הקרוואנים שלהם שמורים יותר מחברות אחרות, אולם רמת האבזור שלהם די נמוכה, כל תוספת עולה כסף, המחיר בהתאם. לשאלות נוספות עלינו לחכות לנורמן. מחירי החברה בהתחשב שרכבם לאחר השכרה שנה, גבוהים כמעט כמו רכב חדש. העובדים ממלאים פיהם מים ומפנים אותנו לקבלת תשובה לגורם המוסמך הוא נורמן. אין מה לעשות אלא להמתין לנורמן שיחזור מחופשתו.

 מכירה פומבית אשר תכננו להשתתף בה, התקיימה בשבת ב-10 בבוקר ונסתיימה תוך 30 דקות. התעוררנו מאוחר מדי. "ממילא לא מתאים לנו בשלב כה מוקדם בחיפוש" הרגענו עצמנו, הסתובבנו לצד השני וחזרנו לישון. קמנו לקראת הצהריים, לקחנו את הרכבת לקרדיף, צפונית לסידני, נסיעה של שעתיים ברכבת.

פה ראינו לראשונה מוטורהום חדשים שנת 2004 בסכום של 92-98 אלף דולר ושנת 2005 החל מ-100,000$". וכן משומשות,יד שנייה משנת 2003 בסכום של 100,000 דולר. לא, זה לא טעות. זו אמת לאמיתה. הסיבה לכך ... לא ברורה. כל מה שטרחנו והקשינו, נברנו וחיטטנו לא קיבלנו מאף גורם שהוא תשובה הגיונית. הם לא יכולים להסביר זאת ואנו לא מבינים זאת.

לאחר שתיקה ארוכה בת כמה תחנות ברכבת, דובי כאילו מתעורר, "לא יתכן כדבר הזה" זועק. דובי מעריך כי זו קונספירציה של היצרנים ושל המוכרים. כראייה לכך הוא מביא לדוגמה כי חברת Winnibago, עד לא מזמן היו מפעל הייצור היחיד לקרוואנים, הם שלטו בשוק והכתיבו מחיריו. כל שנה מחיר קרוואן מאמיר ב-10% כאשר האינפלציה היא כ-3% ומחירי המכוניות הרגילות אינן משתנות כמעט. בשנתיים האחרונות התחילו לצוץ יצרנים חדשים אך עדיין אינם מתחרים רציניים. "בקרוב", דובי צופה, "המחירים יצנחו מטה", "אנו נמצא מה מסתתר מאחורי כל זה". נחיריו רוטטים מהתרגשות. התרגשות של סוס מלחמה ותיק, המריח ריח אבק שריפה. דובי מריח את ריח ההתמקחות, המו"מ, קנייה. הוא נכנס לזה בכל מאודו. דובי הוא טוטליסט! הוא לומד כל נושא על בוריו. נכון, זה לוקח זמן, אולי לעיתים עצבים, אבל הסיכוי לקנות קנייה טובה בדרך זו, מפתה דייה כך שכולנו בעת ההיא משמשים שרתיו, עושי דבריו, נכונים עם נייר ועפרון לעשות כל תחשיב, להרים כל טלפון.

 התערוכה, כל יהבינו תלויים בה. זה המקום לפגוש תחת קורת גג אחת את כל היצרנים ואת כל הדילרים למיניהם. תערוכת המוטורהום והקרוואנים ב-Rosehill שבסידני. על התערוכה סיפר לנו אחד העובדים של kea בביקורנו שם. לבשנו את בגדי החמודות וב-10 בבוקר, בוקר יום א`, הגענו ברכבת ממש עד לשער הכניסה לתערוכה. שם חנו ברוב תפארתם קרוואנים, מוטורהום, קמפרואן. מסביב לקרוואנים מסתובבים המון אדם, רובם ככולם בעלי שיער לבן, מחזיקים בידיהם שקיות מלאות מיני פרסומים. מטפסים, בודקים, מתעניינים? אנו, מתערבים בהמון הצר על הרכב, אבל לאכזבתנו מגלים כי 5 דילרים בלבד במקום. מסתבר כי הקרוואנים שבכניסה מיועדים אמנם לגיל השלישי אבל התערוכה היא כללית ומיועדת לכלל צרכי הזקנים: דוכנים לבתי אבות ולשאר אביזרי סיוע לפנסיונרים. בתערוכה יצרנו קשר עם 2 דילרים שלא הכרנו. הקרוואנים עצמם הוא חלק מינורי מכל התערוכה הגדולה.

לתחילת הכתבה

נעזרים בדילרים

אנו חוזרים כלעומת שבאנו ללא הצעות וללא תשובות לשאלות הדורשות הבהרה. נורמן מיודענו, מנהל המכירות של חברת kea, היה אמור לפגוש אותנו לתת לנו עצה טובה, ולהסביר לנו את האי ההגיון בכל המערכת. אולם עדיין לא מגיע ואפילו לא מצלצל. כל מה שקורה עד כה לא היה נורא לולא הקרקע הפורייה שעליה נזרעו זרעי היאוש. סימני יאוש ראשונים נובטים אצל כולנו. מה שעורר בנו את התחושה הוא: מחיר גבוה בקנייה הן של רכב חדש או ישן, מחיר נמוך עבור מכירת רכב ישן או חדש אצל דילרים. מחיר עלום עבור מכירת רכב משוק פרטי. אובדן ערך צפוי על רכב חדש (2004) לדוגמה, שעולה כ-90,000$ הוא כ-20000$. (כולל ההוצאות של רגו, ביטוח חובה, ומס בולים) לא יעלה על הדעת שנספוג הפסד כזה בתום תקופה. לכן נותרו בפנינו מספר אופציות:

  1. למצוא דילר שיתן בידינו מכתב התחייבות אמין כי יקנה מאתנו חזרה את הרכב באובדן של 10,000$. דובי אינו מאמין לדילר. "שכח מזה, אין דילר שייתן מכתב כזה, ובאם ייתן הוא לא ימלא אחר התחייבותו".
  2. ללחוץ על מוכר פוטנציאלי להוריד מחיר רכב ב-10,000$, כך שאובדן הערך ישאר על 10,000$.
  3. לרדת מכל נושא המוטורהום ולמצוא דרך אלטרנטיבית.

נתנו לעצמנו זמן לבירורים עד להחלטה, בעוד 3 ימים. בינתיים פגשנו דילר נוסף מ-"Chester Hills", את טוני מ-"T.J. Motorhomes". טוני, בחור ממוצא הודי, נותן את התחושה שאתה רצוי, מתאמץ עבורך, משתדל לרצות אותך, לא מניח לך ולו אף לרגע. מכירה כזו היא עבורי משב רוח מרענן. עד כה נתקלתי בסוכני מכירות, אדישים, קרים, חסרי סבלנות ולא ממש מחזרים. דובי מקניט אותי באומרו "באם נפלת ברשתו, סימן שהוא דילר טוב יותר וערמומי יותר מהאחרים". אני יודע את זה, אבל למרות זאת, זה נעים לשמוע ולהרגיש מחוזר.

בשלב זה ביקש דובי לראות את הסכם ה-"BUYBACK", זהו אותו הסכם שבו מתחייב המוכר לקנות חזרה את הרכב במחיר מופחת. טוני, בבטחון מלא, מגיש לדובי הסכם מודפס לקריאה. לאחר שדובי מעיין במסמך בקפדנות רבה הוא מפטיר, אין קשר בין מסמך זה להסכם קנייה חזרה, המסמך הוא הליך חוקי וכפוי של הממשלה לכל עיסקה עם סוחר מכוניות. טוני, ללא בלבול אומר שאת פרטי הקנייה חזרה ירשום על הקבלה של הכספים. היה ברור עתה שלא תהיה שום קנייה חזרה בתנאים סבירים. טוני מוכן לקנות את הרכבים בחזרה, הפעם ב-15% פחות ממה שנקנה. הוא מראה לנו פורד שנת 98, בבעלות פרטית, 4 מיטות במחיר של 65,000$, אבזור מקובל. לאחר הרמת גבה מצד דובי וגילוי פני נעלב, התברר שהרכב איננו של ההודי אלא של לקוח שהשאיר את הרכב למכירה במגרש. דובי פונה להודי ואומר "לפני שאני אומר לך את דעתי על הרכב ושוויו,דבר עם הבעלים ושאל לאיזה מחיר מוכנים לרדת". טוני יוצא מהמשרד וחוזר לאחר מספר דקות "בעל הרכב מוכן להוריד 5000$". טוני ההודי, אולי חלקלק וערמומי אבל גם את דובי לא עשו באצבע. שריר לא זע בפניו של דובי וכדרך סוחרים הפטיר "נחזור אליך ביום שני לאחר שנבקר בעוד מספר מקומות". אלי, דובי קורץ ואומר בעברית "יש לנו עכשיו בסיס חדש למו"מ- 60,000$. טוני אמור לחזור אלינו עם הצעה לרכב נוסף, שאין באמתחתו ממילא בשלב זה.

אנו חוזרים למלון לקראת ערב, אחר יום נוסף מעייף וארוך. סטלה, בעלת המלון, אורבת לנו בכניסה כל אימת שאנו חוזרים. "נו?" שואלת, "יש חדש?". הריצוד בעיניה אינו יכול שלא להסגיר את שביעות רצונה, מכך שהרוויחה עלינו עוד יום. עם זאת, כיהודייה אל יהודים מרגישה צורך להזהיר אותנו הפעם מההודי הערמומי שהיינו אצלו היום: "אל תסובבו אפילו לרגע את הגב אליו", אני מכירה אותם. ככה מזהירה ולא פרטה.

על מנת להשלים את התמונה של השוק המוזר למוטורהום, אנו מתקשרים לבעלי רכב פרטיים המפרסמים מרכולתם בעיתונים. "יד פרטית, משומשת", מודעה בעיתון. קבענו עם הבעלים בתחנת הרכבת בעיר מגוריו. מיסטר מק`קאלן רוצה למכור את כלתו המתבגרת. האדון, מגיע עם הכלה עצמה לתחנת הרכבת לפגוש אותנו, המיועדים. מגיח ממנה ברוב כבדות, איש גדל מידות, מזכיר במראהו קאובוי מזדקן, לוחץ את ידינו בחוזקה ומזרז אותנו, פנימה, להכיר את הכלה ותוכה. היא, בת 11 (פורד עם מזגן, מקלחת, שירותים, עברה 207,000 ק"מ). מסתבר שתוכה כברה, הכלה נראית תשושה, סיעודית, מקומטת ללא חן, כמעט רקובה. לא הייתי רוצה לבלות איתה את ימיי הבאים. הקאובוי רוצה עליה 29,000 דולר. מספר שדילר הציע עבורה 20,000$. עבור מחיר כזה לא יפטר ממנה. יתן לה לבלות את אחרית ימיה במוסך. שירתה אותו באמונה (סחט את המיץ שלה) 11 שנה ולא עולה על דעתו להוריד אותה לזנות. מר מק`קלן, בנסיון שכנוע אחרון לקח אותנו לסיבוב עליה, לחוש אותה. אולי המגע הבלתי אמצעי יפתה אותנו, אבל מזלנו אנו לא חייבים להעתר לשידוך זה. "sorry", יש גבול "להתכלבות".

למרות האכזבה מכל מה שראינו עד כה לא הרמנו ידיים. רמסנו ברגלינו את נבטי היאוש הקודמים ואנו ממשיכים בחיפושינו אחר דילר שייתן בידינו מכתב התחייבות ל-"buyback". הגענו ל-Gosford, עיירה צפונית לסידני, בדרך ל-New Castle, שם נמצאים מגרשי הדילר "Allen graham". הכרנו את המוכר (נורמן 2) עוד בתערוכה. במגרש יש כ-40 מוטורהום, קמפרואן וקרוואן. המוטורהום מוכרים לנו, המודלים, הגדלים הציוד, האבזור. נורמן 2 פיתה אותנו לבוא אליו בהבטיחו כי ייתן בידינו מכתב התחייבות כהלכתו, לקנות את הרכב ב-10,000$ פחות מקנייתו. ראינו 2 מוטורהום מתאימים וכמעט זהים (ההחלטה מבית היתה כי לא נגיע למצב של זוג עשיר וזוג עני). מחיר כל אחד מהם הוא כ-100,000$ כאשר ההתחייבות של גרהם היא להחזיר 90,000$. כל זה בתנאי שנחזיר את הרכב במצב סביר (מי קובע מהו סביר?). האופציה השנייה 2 טרנזיט קטנים בהרבה, מאובזרים פחות ונוחים פחות, בסכום של 62,000$ ההחזר יהיה גם 10,000$.

 דובי החשדן חוזר על דבריו, לא יתכן שדילר יסכים לסכום כזה. זה כאילו שילמנו שכירות חודשית של 1,200$ לחודש, כאשר המחיר להשכרה למוטורהום הוא כ-270$ ליום אחד!. "מכתב ההתחייבות של הדילר לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב". למרות החשדות אנו בודקים את שתי האופציות ומעדיפים בעקרון את האופציה השניה, הזולה יותר. לא היינו שלמים מנוסח מכתב ההתחייבות ולא מהמחיר הנדרש. איך שלא יהיה, אף להם לא היו 2 כלי רכב זהים למכירה. ברוב טובו, נורמן 2 מציע לנו להתחייב על רכב אחד ואז הוא יעשה מאמץ למצוא את הרכב השני (אפילו אני, לא פראייר כזה).

דחינו את ההחלטה למחר ובינתיים חזרנו ל-Winnibago אשר בקרדיף שעה נסיעת רכבת צפונית ל-Gosford. רצינו לראות שוב את כלי הרכב שראינו בעבר. קיבל את פנינו, הפעם, בעל החברה בכבודו ובעצמו. נתן לנו שיעור בשיווק לקונים מהססים וזהירים המגיעים פעם שניה. אנשי השיווק ישבו או עמדו מסביבנו באולם התצוגה. השעה היתה שעת ערב כמעט 5 שעת סגירת המשרדים. מתיו, איש המכירות, צעיר, ג`ינג`י חביב ונמרץ סיים לענות על שאלותינו. עמדנו לצאת, עדיין ללא החלטה כאשר נכנס פנימה בצעד זריז. רון ורדן, גבר בן 45, גבוה ואתלטי. מציג עצמו כבעל המקום שואל ומשנן כל שם ושם שלנו. מושיב אותנו מסביב לשולחן באולם התצוגה, מוציא לוח עם מספרים, וכמו ילדים בכיתה משתף אותנו בשיעור, שואל ורושם כל תשובה. כמה פנסיונרים יש לדעתנו באוסטרליה? וכמה מהם ירצו קרוואן? מסביר לנו באנגלית מהירה שהיתה קשה לנו להבנה, את הסיבות והתחזית ובסופו של שיעור מגיע למסקנה כי כל יצרני הקרואנים למיניהם אינם מסוגלים לייצר כל כך הרבה כלי רכב על פי הדרישה המצופה ולכן, מצביע לעברנו, למה לו בעצם, לרדוף אחרינו?

ישבנו המומים מול ההצגה המבריקה, מול הנהוני הראש וקולות צקצוקי ההסכמה של מנהלי השיווק מסביבנו ומול המסקנה העגומה כי למעשה אנו כקונים, יעשו לנו רק טובה באם יעתרו להפצרותינו לקנות מהם קרוואן. יצאנו להפסקה קצרה של קפה ועוגיות וללא בזבוז זמן מיותר עברנו לשיעור שני. בשעה זו קיבלנו שיעור מי הם הדילרים שישנם בשטח, וכמה אנו צריכים להיזהר מרמאים שהמטרה היחידה שלהם היא לגזול את כספינו. החברה שלו לעומתם, דורשת מחיר גבוה, נותנת סך של מתנות, אבל אמינה! לשאלתנו, ענה חד וחלק, החברה לא מוכנה להתחייב לקנות את רכבינו חזרה. עם זאת, הוא מוכן באופן יוצא מהכלל, כי אנו הישראלים הראשונים אשר עומדים לקנות אצלו קרואנים, להציע לנו שתי אופציות: אחת, לקנות את הרכב מאתנו ב-20,000$ פחות. או לחילופין, לאפשר לנו להשאיר את הרכב במגרשי החברה, לנקוב במחיר (רק מחיר ריאלי יתקבל). הם יוסיפו עמלה (5000$) למחיר שננקוב.

רון הדילר נפרד מאתנו בלחיצת יד איתנה ובטפיחת שכם באומרו, "תשנו על על זה, להתראות מחר", בביטחון מלא כי השתכנענו. חזרנו כלעומת שבאנו אבל יותר מבולבלים. אין באוסטרליה "יצחק לוי", אין מחירון מסודר של קרואנים יד שניה. כל קרואן שונה ממשנהו, כי התוספות בתוכו הן שונות. לא פעם אתה רואה רכב בן 6 שנים יקר יותר מרכב חדש לחלוטין. כך מתברר שהרכב שלך שומר על מחיר טוב. אבל בגלל גודל המדינה והטרחה הרבה למצוא קונה עקב כך, אנשים נוטים למכור רכבם לדילר אשר מנצל את המצב ו"שוחט" אותם במחיר.

 נכנסנו לשבוע השלישי. ההוצאות בסידני גבוהות מאוד ואנו צריכים לעשות כל מאמץ ולצאת מכאן. בשלב זה דובי נוטה להאמין כי לא יהיה אובדן ערך רכב רציני באם נקנה רכב חדש משנת 2004 ב-90,000$. מחירי המשומשות שומרות על מחיר טוב. הערכתו כי נאבד כ-10% מערכן (לא כולל הוצאות דמי בולים ורישוי)ולא יותר. באם נוכל לקנות אותן זול יותר האובדן יהיה אף נמוך יותר." זוהי המשימה שלי, כאשר נמצא את המכוניות המתאימות לקנות אותן זול יותר". אומר דובי," צריך סבלנות, למי שאין סבלנות, משלם יותר". לעומתו, אנו כלאחר יאוש, לא מסתמן שום פתרון באופק. מיכל זוגתי פונה אלי ומציעה לי למחול על כבודי ולהתקשר שוב לנורמן מיודעינו, למרות שהתעלם עד כה בשיטתיות מהודעותיי הטלפוניות. מחלתי על כבודי, וצלצלתי. כחכחתי בגרוני, אני מזכיר לו שוב מי אני. נורמן עונה, מתנצל ומסביר שהשאיר לי מספר הודעות... מציע לנו לבוא עכשיו ברגע זה, כי יש לו מה שאנו מחפשים.

לתחילת הכתבה

מבצעים את הרכישה

מגיעים לתחנת הרכבת וממתינים לבואו. נורמן איננו. מקננת בי תחושה לא טובה לגביו, מי יודע מיהו, מה זה צריך להיות? אנו כבר מחכים חצי שעה זה כבר לא פעם ראשונה... לא הספקתי לפתח בדמיון מה עלול לקרות כאשר נורמן מגיע עם רכב שעליה מוטבע שם וסמל החברה. נורמן קופץ בזריזות מן הרכב לוחץ ידיים, מתבדח אתנו ומיד משרה עלינו תחושה טובה. אנו מתיישבים במשרדו הרחב שבמשרדי החברה. לאחר כוס קפה באה מיד ההצעה. ההצעה שלו היא רכישת 2 רכבים, שאנו כבר מכירים, מודל 2003 לאחר השכרה, בסכום של 55,000$. אומר וממתין נורמן להצעה נגדית.

 דובי נכנס לפעולה, אולם, במקום להציע מחיר, שואל מהן התוספות האפשריות להתקנה ברכב זה. נורמן מתחיל לפרט את התוספות האפשריות ואנו בוחרים איזה מהן נרצה שיהיו מותקנות ברכבים. נורמן מסמן את התוספות המבוקשות ומפנה אותנו לבית קפה סמוך כדי שיוכל לבדוק את עלויות התוספות ולשוחח עם הבוס שלו על המחירים. קבענו להיפגש שוב במשרדו בעוד זמן מה. לאחר שעה קלה חזרנו למשרדו. נורמן חזר עם נתונים, מוכן להציע את הצעתו כולל התוספות והשינויים. דובי חוזר להצעתו הקודמת, מעט מרוככת, נורמן מסמיק קמעא, כמעט מאבד סבלנותו, אבל מחליט שהצעתו של דובי אינה בסמכותו ועליו לפנות שוב לבעלים. לאחר כמה דקות נורמן חוזר עם הצעה שונה קמעא, דובי מקבל את הצעתו אבל מבקש להוסיף באותו המחיר גם את התוספת המשפרת. לרגע נדמה כי נורמן שולח אותנו לכל הרוחות, אולם כאילו תש כוחו מתיישב בכבדות על כסאו ולוחש "אתה איש מכירות, רואים זאת עליך" אוקיי! דובי פונה אלינו ואל דעתנו. כאשר מקבל תשובה חיובית, קם, מחייך אליו ואומר "עשינו עסק"!

לתחילת הכתבה

מהסל של מיכל

זה לא באופיי לעמוד באור הזרקורים. אין בי את הלהט ולא את תחושת השליחות, לשתף מישהו בעובר עלי (למרות שעובר עליי לא פחות מכל אחד אחר). ההיסטוריה מלאה במיליוני אנשים קטנים שתרמו תרומה מכרעת בהרבה תחומים אבל לא היה מי שיכתוב או יאזכר אותם כמו את מי שכותבים או משכתבים את ההיסטוריה. החולשה שלי היא, בעלי. לא עומדת מאז ומתמיד בפני צרור הפצרותיו, הסבריו ושכנועיו. ובכן, למרות המאה ה-21 ,שחרור האשה ושוויון זכויות, אצלי בבית לקחתי מאז ומתמיד את האחריות על ניהול הבית. זה בנוסף לעבודתי דאז, הרגילה. אולי חינוך מבית, אולי הרגל של בני דורי. שוררת הרמוניה מלאה אצלנו בתא(אני המפנקת והוא המתפנק). הוא מרוצה ואני מרוצה. אין טוב מכך... ורגע של רצינות...אני שותפה מלאה ואקטיבית לכל שנעשה, נעשה ויעשה. הבהרתי מה ואיפה מיקומי בסיפור פן יהיו כאלו שירחמו עלי או יתבעו את עלבוני. סל זה מתייחס לפן נוסף של אותם עניינים שאינם עומדים ברום עולמו של הכותב.

גברים עצמאיים עלק:
 הייתם צריכים לראות אותם, את הגברים שלנו, מתרוצצים בתחנת הרכבת מצד אחד למשנהו, עם מפה ביד אחת, עט ביד שנייה, מחפשים שלט או מספר רציף מתאים בין כל השלטים המתנוססים, משווים את מה שכתוב במפה למה שמסומן בשלט,מתווכחים ביניהם כבר עומדים לצחצח חרבות. המפה עוברת מיד ליד... הכל... רק לא לשאול: "פגיעה בגבריות". אנו הבנות, יושבות על הספסל בניחותא, פונות לעובד תחנה עובר, שואלות שאלה אחת ומקבלות את מספר הרכבת הנדרש.. נגמר הסיפור. הסיפור הזה חוזר על עצמו עד לעייפה. לקח לא נלמד( עצמאיים עלאק) כל נסיעה, הכבוד הגברי הוא מעבר לכל הגיון.

פינג פונג גברי יומי:
 יום הקנטות טיפוסי אשר מעשיר וממלא בשעשוע את הזמן בין לבין, מין דו קרב עוקצני על גבול העלבון והכל נעשה במין דרך היתולית שכזו. ההצגה מסתיימת כל יום בהפיאנד. זה בזכותן של שתי נשותינו מיכל ושוש. ומידותיהן הטובות. הן מאפשרות לנו, לבנים, להמשיך ולהשתעשע כל עוד אין סכנה להתדרדרות המצב להאבקות והתגוששות. מה לעשות? הגברים הם ילדים שהתבגרו, צריכים משחקים. עצמאיים עלאק!

לתחילת הכתבה

עשרת הדיברות לקניית קרוואן

  1. סמן לעצמך לאיזה תקופה אתה יוצא ואיזה סכום אתה מוכן להפסיד- ככל שתקופת הטיול תהייה ארוכה יותר, כך אובדן ערך הרכב (המחולק לתקופת זמן) בין קנייתך למכירתך יהיה נמוך יותר. קח בחשבון אובדן של 10-20 אחוז (בתום שנה).
  2. קרוואן המיועד ל-4 אנשים ההפסד במכירה גדול יותר.
  3. מחירי קרוואן בבעלות פרטית או לאחר השכרה הם כמעט זהים. Berth (ארבע�מיטות) חדש מתוצרת Winnebago, החברה המובילה, הוא כ-12,0000$ מאובזרת קומפלט.
    Berth (שתי מיטות) חדשה כ-75,000.
     שניהם מאבדים ערך של כ-25% לאחר שנה.
  4. Buyback- הדילר קונה ממך חזרה את הרכב במחיר מוסכם מראש. הפרצות בהסכם זה הן גדולות מדי. פרשנות הדילר לגבי מצב הקרוואן עלולה להיות לרעתך ואי כיבוד ההסכם מצידו.
  5. התאם את הקרוואן לצרכיך ושים לב לפרטים לכאורה לא חשובים אבל בפועל חיים איתם:
    • אוטומטי או ידני- הנהיגה בצד שמאל, המהלכים אף הם בצד שמאל.
      אוטומטי יקר בכ-10,000$ מידני.
       רכב גדול ומסורבל קשה ומסוכן יותר בנהיגה בכבישים לעומת הנ"ל, רכב קטן נוח יותר לנהיגה וחניה גם בערים הגדולות.
    • מקרר 90 ליטר לפחות העובד הן על 12 וולט, 240 וולט והן על גז.
    • טנק מים לשתיה ורחיצה לפחות 110 ליטר.
    • עדיף מיטה זוגית פתוחה קבועה ולא מתקפלת המקשה על החיים.
    • כל אבזור נוסף מעבר לסטנדרט (מקלחת, שירותים מים חמים, כיור, ארונות מטבח, מקרר, מזגן, כיריים, מיקרו) כגון: טלביזיה + אנטנה, די.וי.די, שואב אבק, מצעים, כלי אוכל, סירים, סכו"ם, קומקום חשמלי וקומקום לחימום מים על גבי כיריים, גז, שמיכות, כריות, מגבות, סוכך, טוסטר, מעביר לשקע חשמל אוסטרלי, שולחן וכסאות פיקניק.
    • חשוב מאד להוסיף האפלת חלונות (חלונות כהים) המאפשר לשמור על פרטיות מלאה והגנה מפני שמש.
  6. מחירי אתרי הקרוואנים כפי שלמדנו עד כה הם 20-30$ ללילה. מקבלים חיבור לחשמל, מים חיים, ריקון מי קלחין, שירותים ומקלחות, שרותי כביסה וייבוש, ובטחון במקום מוגן וסגור.
  7. להביא ציוד מינימלי ורק חיוני.
  8. דילרים נותנים אחריות כללית. כדאי לקרוא באותיות הקטנות באם האחריות מכסה כיסוי מלא או חלקי בלבד בעת הצורך. אחריות יצרני כלי רכב באוסטרליה היא ל-3 שנים. כך שרכב חדש יחסית מכוסה מכנית.
  9. ביטוח מקיף לתייר אך ורק דרך מועדון המטיילים c.m.c.a. דמי חבר שנתיים הם 60$. ביטוח מקיף עולה כ-550$ לשנה (החזר יחסית מתקבל). יש להביא אישור של העדר תביעות מחברת הביטוח בארץ. ביטוח חובה ורגו (רשיון רכב) הוא 600$ שנתי. מס בולים מחושב אחוזים מערך הרכב. כדאי לעשות ב-Quinsland, שם זה זול יותר.
  10. הדיברה 10 תנתן בתום הטיול לאחר המכירה.
  • מערכה ראשונה: 10:00 בבוקר, לאחר ארוחת בוקר זוגית בחדרים. החלפת הלצות בוקר גבריות טיפוסיות הנוגעות לעוללות הלילה.
  • מערכה שנייה: 11:00 בבוקר, "מה חשוב יותר", "מה עדיף", "לאן הבוקר", "באיזה דרך". שיח הגברים מתנהל בערך כך: "אבל בבית אמרת כך ועכשיו אתה משנה דעתך?", "אתה ממש לא מבין בזה דבר", "ראינו אותך כבר אתמול", "ממש חבל על הזמן".
  • מערכה שלישית: 13:00 בצהריים, יציאה משיחה משותפת אצל דילר: מדוע אתה שואל אותה שאלה שוב"?", אתה לא מבין דבר".
  • מערכה רביעית: 17:00 אחה"צ : "בזבזנו את כל היום על שטויות", "מחר צריך ככה, וצריך להזהר לא לומר אחרת", "מחר אני אשאל והתשובות תהייה ברורות יותר!".
  • מערכה חמישית: 19:00 בערב, המסך יורד, כולנו עייפים, אנו - הנשים - מסתלקות מן הזירה, הולכות לחדרים .אין קהל, שותים בירה, מסתחבקים, מתבדחים על ארועי היום. נשבעים בהן צדק כי לא התכוונו ואל תקבל את זה אישית. מחר הסיפורים, העקיצות, העלבונות והטלות הדופי חוזרות חלילה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה