נחיתה בסידני

אדם בגילי, לבוש חולצה פרחונית, כובע קש לראשו, זר פרחים על צווארו, עומד ביציאה משדה התעופה ררטונגה באיי קוק לבדו, בארבע בבוקר, מלווה בגיטרה מקומית את היוצאים בצלילי איים נוגים. אני חושב לעצמי, כמה עצוב המראה. התיירים צעירים והוא מבוגר, במקום להיות במיטתו, הוא מנעים להם את היציאה. לאחר כה הרבה שנות עמל וגיל זה פייר?! העולם אכזר והחיים לא הוגנים. מראה זה מגביר אצלי את הצידוק בדרכי החדשה. בתחושה זו המראנו לאוקלנד בניו זילנד ולטיסת המשך לסידני.

ביציאה מחכים לנו, כבר ארבע שעות, מדושני עונג, מחייכים שוש ודובי. חיבוק אמיץ (כדרכם של אמיצים) ומתיישבים. לא אצה הדרך. לא בוער דבר. בדיוק כפי שדיברנו בעבר, הסרט מתחיל ב-slow motion. התיישבנו בכורסאות ופטפטנו. התאמנו את הסלולרים למקום. לאחר שמיצינו את כל מה שיש לומר ולאכול, התקשרנו לבתי מלון בעיר. המחירים לבתי מלון המתאימים לנו (שירותים ומקלחת צמודה) במרכז העיר, אינם זולים כלל ועיקר. המחיר נע בין 70$ ללילה ומעלה. בחרנו באחד מרשימת בתי המלון הנמצאים בשדה ויצאנו לכיוון תחנת המוניות. המחירים: כרטיס אוטובוס- 6$, מונית 25$.

מיד ביציאה מהאולם תופש אותנו נוחם, יהודי רוסי, משכנע אותנו לנסוע לעיר במיניבוס שלו באומרו "יהודי מפרנס יהודי". בדרך למונית, בעודו דוחף ביד את עגלת המזוודות, מספר לנו באנגלית עילגת כמה קשה להיות יהודי פה בסידני אשר בגלות, הפקחים בשדה התעופה הם "גרמניים". נוחם הוא מאלו ששומר על כבודו של העם היהודי ומוכיח זקיפות קומה יהודית, כאשר "הגרמני הנאצי" ("זה שלא נותן ליהודים להתפרנס בכבוד") רושם לו דו"ח. נוחם אינו מוותר. הוא מנסה בחמת זעם ובקללות לרמוס את "הנאצי" במכוניתו וכל זאת מול עינינו המשתאות. נוחם, נסער, לאחר נסיון הדריסה הכושל, טס בכבישי העיר ואילו אנו מאחוריו, נזהרים מלומר מילה, מי יודע לאן זה עלול להוביל.

לאחר שעה קלה נוחם נרגע ולוקח אותנו ל-Noah המנוהל על ידי סינים המזכירים בדקיקותם ובכפיפות גוום בחורי ישיבה. המקום מתאים מבחינת המיקום, מתאים פחות מבחינת מחיר, מתאים יותר מבחינת השעה והעייפות וכלל לא מתאים מבחינת גודל החדר והמקלחת. החדר, בקושי רב מתאים לסינים קטנים ובטח לא למגודלים שכמונו. דובי היה עייף אחרי טיסה ארוכה. הוא מקבל כל מה שקורה בנמנום ובהסכמה. מחר בטח נספוג את הביקורת הצפוייה. היום, הולכים לאכול במסעדה. המסעדה וייטנמית עם "הנודלס הטובים ביותר בעיר". דובי מתעורר לרגע, מעיר "המרק של אמא היה הרבה יותר טעים" וחוזר לנמנם. היום עבר כאשר אנו תוהים באם הנמר הפך לחתלתול.

מחיר המלון ($89) כולל ארוחת בוקר. שלט בכניסה לחדר האוכל מורה באותיות קידוש לבנה "אכול כפי יכולתך!" אבל אכול כפי יכולתך בסין אומר: לחם וריבה. זה הכל. הערת דובי: "יכולנו ללמוד מהסינים איך לחסוך".

היות ולא ניתן להתחבר במלונון לאינטרנט עם הלפטופ, נסענו למרכז העיר. שם ברחוב Liverpool פינת רחוב Casilereagh, בית קפה אופנתי בשם "Gloria gene coffee" (מעל 300 עמדות אינטרנט), שם ניתן להתרווח על כוס קפה ועוגה ולהתחבר במחיר 2$ לשעה (לפטופ). ניסינו כ-3 שעות להגיע בדרך כל שהיא לאתרים רלבנטים ולמצוא דירה בת שני חדרי שינה שאותה נחלוק ונשכיר לשבועיים-שלוש עד אשר נמצא קרואן מתאים. זו הלא היתה התכנית מבית. הכל לשווא. לא הצלחנו למצוא דירה מתאימה.ד

 ובי זורק "נאלץ כולנו לצאת לעבודה בכדי שנוכל לממן את שהותנו פה". באמת, המחירים גבוהים פה להחריד. שכר דירה שבועי עבור דירה מתאימה מבחינת הגודל, החלוקה ומיקום הוא כ-600$ לשבוע. יצרנו קשר עם דיויד ואנג. יש לו דירה מתאימה עבורנו. המחיר אף הוא מתאים כ-270$ לשבוע. מחר נלך לראות. דובי אומר כי ודאי יש "קטץ" אחרת אין הסבר למחיר הלא מציאותי. אומרים כי מצוקת ההשכרה לטווח קצר נובעת מהעובדה כי החוק בסידני אינו מאפשר להשכיר דירות לטווח קצר, למעט יחידי סגולה ולכן המחירים הם בשמיים. אבי ז"ל לימד אותי לחפש תמיד את ההגיון המסתתר מאחורי כל חוק. באם אין בו הגיון יתכן שלא הבנתי אותו או זה "סיפורים". דובי לא מספק את הסחורה. עלי לציין בצער כי מאז שהגיע לסידני הוא אינו מפגין את יכולתו הצפוייה. אינו מבקר, אינו ציני ואפילו אינו פסימי. דובי נראה מאוהב, שמח, עליז וחביב על הבריות. אולי זה הבדל השעות שמשפיע עליו, אני מקווה ומחכה כבר שישוב לסורו.

לתחילת הכתבה

מלונות וירקות

התחלתי את הבוקר במשנה מרץ. היום צריך למצוא מקום מגורים חלופי למלונון הסיני הזעיר. דבר ראשון, קנינו כרטיס רכבת תחתית שבועי חופשי. המחיר 18$. המחיר הרגיל פר נסיעה הוא 2.40$. נסענו עם הספר "לונלי פלנט אוסטרליה" לקינגס קרוס רחוב ויקטוריה ודרלינג הרסט. רובם ככולם בתי מלון המיועדים לתרמילאים. המחירים נעים בין 60-50$ ליום עם אפשרות של דיל שבועי שבו היום השביעי חינם.

לא פעם, מול דלפקי הקבלה, הרגשתי כאילו דיירים בגיל שלנו עלולים לפגוע במוניטין הצעיר והחביב של המלון. תחושה זו התחזקה כל פעם כאשר התשובה היתה שאין מקום פנוי עבורנו והתחזקה יותר כאשר הופנינו לאחר כבוד למלון ש"מתאים עבורכם". לאחר שוטטות ארוכה של בוקר השתכנענו והגענו למלון מתאים עבורינו "bernly" ב-15 Springfield שהוא בקינגס קרוס. מנהלת אותו סטלה, יהודייה חביבה ולדברי דובי סוחרת נוקשה. דובי, הסוחר שבינינו, מודיע לנו מראש ובנימה פסקנית כי המלון מוצא חן בעיניו. "אני מושיב עצמי כאן" הוא אומר. באם זה לא מוצא חן בעינינו, מצביע באגודלו לקומה השנייה, שנלך לאגף הזול יותר או שנחזור לאחד מאותם בתי מלון שראינו. מבחינתו אין יותר מה לדבר, המלונות הקודמים הכניסו אותו לדיכאון היות והיו חשוכים ובכלל לא מתאימים לרמה. זו הסיבה כנראה שהוא הרים חיש ידיים בנוגע למחיר וזאת לאחר נסיונות קלים של כיפוף ידיים עימה. כאמור, נכנענו וסגרנו עיסקה של 400$ לשבוע. קל להכנע לתנאים טובים (יש אפשרות בקומה שנייה חדרים זולים יותר במחיר של 280$ שבועיים) החדר מרווח דיו, נקי, שירותים ומקלחת צמודים.
להתמקמות ראשונית יש לערוך קניות.

 עלינו על הרכבת החופשית שבועית לקנות ירקות בשוק מרכז העיר.

  • 1 ק"ג עגבניות 1.80$
  • ראש חסה 2$
  • 1 ליטר חלב-1.96$
  • 1 מלפפונים 4.50$
  • 1 תפוחי עץ 1.20$
  • בננות 4 פריטים -0.70
  • פלפל 2.80$
  • ביצים 12 -2.40$
  • 250 גרם גבינה צהובה-4$
  • גבינת קוטג` 2.23$
  • 150 גרם גבינת פילדלפיה 2.24$
  • 100 גרם סלמי-2$

כל יד עמוסת שקיות של ירקות ופירות, קניות. כל שקית קורעת את האצבעות... בישראל שקיות הניילון יותר נוחות כי השקיות "רצות" מעגלת הסופר למכונית. בכניסה לשוק חנות של מזוודות ועגלות. ראינו עגלה מתאימה לנשיאת קניות במחיר של 28$. המחיר נראה לנו גבוה למרות קריעת האצבעות. המשכנו בדרכינו לכיוון תחנת הרכבת. לא עברו מספר דקות ומגיעה אלינו במרוצה המוכרת מדוכן העגלות. אשה כבדה כבת 50 נושמת ונושפת בכבדות לאחר ריצתה הקצרה, פונה אלינו בעברית ובקול נרגש מטיחה בנו מילים כדרבנות "הגעתם לטיול יקר לאוסטרליה ואתם מקמצים בהוצאה כספית כה נמוכה שיכולה להקל על חייכם". נבוכים מעט, כי לא היה לנו מה לענות. הסתכלנו כולנו על דובי ולהפתעתנו אפילו הוא שתק. הגברת אמרה מה שאמרה והלכה כלעומת שבאה. תמהתי לעצמי מה מביא בן אדם לחפש אותנו ברחבי השוק כמחצית השעה רק בכדי לומר את דעתו עלינו?
בדרך חזרה, העניין נשתכח מאתנו כי דובי לא הפסיק לדבר על הירקות שזה עתה קנה, מה הוא זומם לעשות בהם ועל הסלט שהוא עומד לחתוך, במין כזו תשוקה, שקינאתי בו, כאילו מדובר במאהבת חדשה.

המטבח במלון שלנו הוא מטבח משותף. דיירים מגיעים במשך כל שעות היום להכין לעצמם ארוחות. ריחות שונים אופפים כל היום את המקום, מהומה וצפיפות, יש כיור אחד, ללא כיריים, ללא טוסטר. משפחה סינית של 7 נפשות השתלטה על המטבח. דובי עם תאוותו בידיו, מנסה להדחק בין הסינים למצוא לעצמו פינת עבודה פנוייה... אנו הותרנו את דובי עם תשוקתו במטבח ויצאנו החוצה לאכול. לא נוותר לסינים, גם למיעוט יש זכויות, אנו אומרים ומחליטים כי אנו צריכים להתארגן אחרת לקראת מטבח משותף. לאכול בשעות אחרות ולהתאים את הארוחות למגבלות המטבח וציודו.

 ב-Darlinghurst בית בירה Bourbon. מרשים מבחוץ, ומתקבל הרושם כי יקר פה. בכניסה התנוסס שלט גדל מידות "היום סטייק עם תוספות ב-10$". לא עמדנו בפיתוי למרות התקציב המדוד, נכנסנו פנימה המקום מעוצב צעיר, קוים לא ישרים, שולחנות גבוהים לעמידה, צעירים עומדים ושותים בירה לאחר יום עבודה. נראה שאנו היינו היחידים שהזמנו את מנת היום. הסטייק Te bone היה לעילא ולעילא, תענוג לחיך ובזול. מלקקים את השפתיים, קמנו בהחלטה כי מחר, אנו מתחילים תכל`ס -עבודה. למצוא את המוטורהום המתאים ולהתחיל...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה