אלסקה - נופים פראיים ועיירות לחיפוש זהב

ביקור בפארק דנאלי הוא חוויה שאסור להחמיץ - פסגות הר המקינלי מסביב ושפע של חיות בר בסביבתן הטבעית. באזור גם נמצאת דרך הקרוייה "גג העולם", כי במהלכה נוסעים מעל פסגות ההרים ונהנים משקט מופתי. מי שירצה להתעשר במהלך הטיול, יוכל לחפש גרגירי זהב בעיירות השונות, שהיוו את מרכז תקופת "הבהלה לזהב".
לאה שויד
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אלסקה - נופים פראיים ועיירות לחיפוש זהב
Depositphotos/Harvey Ster ©

מוונקובר לאנקוראז' וטיסה לדנאלי

מעבר הגבול בין קנדה לאלסקה נעשה בוונקובר, לפני העליה למטוס. ביקורת הגבולות בשדה התעופה היתה מייגעת וטרחנית. רק את הבגדים לא הורידו לנו, נעליים כן וחפרו לנו במזוודות כאילו יש שם זהב. נחתנו בסביבות השעה 14:30 באנקוראז'. ערכנו הרבה קניות כפי שהמליצו לנו אנשים שהיו שם לפנינו, כי כאן יש הכל ויותר זול, לעומת עיירות נידחות בצפון, שאולי אין בהן כל מה שצריך וסוף סוף יצאנו צפונה לעיירה בשם טלקיטנה (Talkeetna), אם אפשר לקרוא למקום זה עיירה.

יום רביעי - זו היתה הפעם הראשונה שהשתמשנו בכרטיס ההנחה של ה- Touresaver. את הדיל מזמינים בחברה המבצעת ולא בחברה שמפיצה את ספר הקופונים. בשעת הזמנת הדיל בטלפון או דרך האימייל חשוב לציין שיש בידכם את ספר הקופונים (אין לתלוש את הדף המיועד, אלא להביא את כל הספרון). אנחנו הזמנו את הדיל הזה עוד מהארץ. בדיעבד, ראינו שאפשר היה להזמין בו במקום, כי לא היה לחץ, אבל אנחנו בעד להזמין כל דבר מראש, אם זה בבירור כלול בתוכנית. העיסקה כללה טיסה לדנאלי וחזרה עם חברת התעופה הפרטית Talkeetna aero service, כרטיס כניסה לפארק וסיור באוטובוס בפארק. כמו כן, ארוחה ארוזה, שכללה סנדויץ' שלא יכולנו לאכול מטעמי כשרות, פירות, שתיה וחפיסת שוקולד, שהתברר ככשר. אנחנו, כמובן, לקחנו איתנו סנדויצ'ים משלנו. חשוב לקחת אוכל ושתיה, כי אין בכל הפארק שום קיוסק, מסעדה או מקום לקנות בו משהו. שירותים דווקא יש וזה מאד חשוב. החברה שהטיסה אותנו היתה אמינה ומאורגנת היטב: אתר אינטרנט: www.talkeetnaaero.com, טלפון: 907-733-2899, Talkeetna Aero Services

הטייס שלנו דייב הוא טייס וותיק, חייכן ויודע דבר או שניים על המקום. הוא חי באלסקה שנים רבות וניכר בו שהוא אוהב את הארץ הזו ואת עבודתו. מכיוון שהיינו הנוסעים היחידים על אותה טיסה (יש מקום לשבעה אנשים במטוס), כל הסבריו היו מיועדים לנו ויכולנו לשאול ולשוחח באין מפריע. הוא העניק לנו שיעור פרטי על הגיאוגרפיה של אלסקה, על הרכסים ושמותיהם (איך הוא זוכר?), על מאות או אלפי הקרחונים הקטנים והגדולים ועל רעידות האדמה התכופות המתרחשות שם (בממוצע שלוש רעידות אדמה כל יום), שרובן לא משמעותיות ולכן לא שומעים עליהן בכלי התקשורת העולמיים. הוא סיפר לנו שאלסקה חוגגת 50 שנות מדינה, ואמנם ראינו זאת בשלטים שונים בדרכים ובעיירות, אך לא הבנתי איך רק 50 שנה, כשארה"ב כבר חוגגת יותר ממאתיים שנה. שאלתי מה היא היתה קודם, לפני היותה מדינה והוא הסביר שזו היתה טריטוריה אמריקנית, שנקנתה לפני כמאה או יותר שנים מידי הרוסים, שהיו רוצים אותה היום בחזרה בשל מצבורי הנפט שנתגלו שם ושמאז גילויים, אלסקה התעשרה מאד. האיזור היה טריטוריה ממשלתית, תחת סמכות השלטון הפדראלי, ללא הסדרי שלטון מקומיים לתושבים המקומיים. מזה 50 שנה הם מדינה בתוך ארה"ב, כמו שאר המדינות, עם ממשל ומושלת (פיילין עד לא מזמן). מאז היות אלסקה למדינה, השתנו לטובה חייהם של תושבי המדינה. אלסקה, כך סיפר דייב, היא המדינה הגדולה ביותר בשטחה מכל מדינות ארה"ב האחרות, אך היא מאכלסת רק כ - 600 אלף תושבים. עיר הבירה ג'ונו נמצאת במעבר הפנימי שבמפרץ הגליישר ביי ואין נגישות אליה דרך הקרקע אלא דרך הים או בטיסה. העיר הגדולה היא אנקוראז' וגרים בה כ- 250 אלף תושבי קבע, גם בחורף גם בקיץ.

ממה שראינו ושמענו, זו ארץ שקשה לחיות בה לאורך השנה כולה. עיירות רבות מתרוקנות מתושביהן בימות החורף הקשה והם חוזרים לקראת הקיץ, בעיקר לעסקי תיירות. אפילו ג'ונו, פיירבנקס, היינס וסקגוואי נשארות דלילות אוכלוסיה בימות החורף החשוך והקר. חשוך -; כי הרי כל החורף אין השמש מאירה את הארץ הצפונית הזו, כשם שבקיץ היא אינה שוקעת אף פעם. באמצע יש להם תקופת ביניים נורמלית של יום ולילה לזמן קצר. עוד סיפר דייב, שבעבר המדינה נתנה לאנשים קרקע חינם להקים חוות חקלאיות של גידול בקר ואפילו שילמה להם על מנת למשוך אותם שיבואו לגור באיזורים אלו. הוא דיבר גם על אוכלוסיה חלשה ואוכלוסיה ותיקה וחזקה, ומסתבר שאיך שהוא זה מתחלק גם על פי צבע האנשים ומוצאם. האנשים מצאצאי האינדיאנים נתפסים כאוכלוסיה חלשה.

 החברה מציעה גם טיסת נוף בלבד, למשך כשעה וחצי, כשהמסלול כולל גם סיבוב מעל הר המקינלי העצום, שפסגתו נישאת לגובה של יותר מ- 6,000 מטרים. זהו ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה, אם איני טועה. אחי וגיסתי, עימם נסענו, בחרו לטוס את הטיסה הנופית והחוויה הזו השאירה אותם נפעמים, נרגשים ומלאי התפעלות. גם עסקאות אלה נמצאות בדילים של ספר הקופונים Touresaver ואפשר להזמין טיסה כזו לשניים במחיר כרטיס אחד, ממש כך, וזה מצטבר לחיסכון משמעותי בסוף הטיול.

לתחילת הכתבה

הסיור בפארק דנאלי

בעיני זו חוויה שאסור להחמיץ. בתחילה הנוף סביב די חדגוני, בין עצים, אחר כך הנוף משתנה ונעשה מעניין - הרים גבוהים וחשופים או יערות בצידי הדרך, לפעמים הנוף מתחלף ומקבל צבעים של מדבר ובמקומות מסויימים רואים את פסגות הר המקינלי במלא הודו המושלג . פשוט יופי! המדריכה - הנהגת הבטיחה שנראה דובים ועוד חיות וכעבור כשעתיים של נסיעה, חיות הבר המדהימות החלו להיראות. ראינו כמה פעמים דובי גריזלי פוסעים בטבע ביחידים. הם פוסעים בנחת, הטבע הוא שלהם ולמענם, אנחנו רק אורחים, הפולשים לטריטוריה שלהם ולכן אנחנו בכלוב. מכל מקום, הדובים בשטח שימחו מאד את כל המטיילים וגם אותנו, כמובן. פעם אחת זכינו למחזה ממש מרגש ומשעשע, כששני גורי גריזלי, די מגודלים, השתעשעו על חלקת שלג, קפצו זה על זה ושיחקו ב"תופסת" ואמם, היא רבצה על חלקת עשב והשגיחה מרחוק שלא יאונה להם כל רע. היות והם חומים והשלג לבן, יכולנו ממש לראותם ברור. באמת מחזה מלבב. מצחיק היה שהמדריכה עברה לדבר בלחש, כל פעם שנעצרנו לצפות בחיות. הייתי נשבעת שהיא גם קצת התכופפה כדי שהדובים לא יראו אותה, כאילו חוששת שהדובים ישמעו אותנו, מתוך השאטל שנמצא במרחק של 100 מטרים, ישמעו וובודאי מיד יברחו. מצד שני, אולי חוש השמיעה שלהם כל כך מפותח שאולי...

 המדריכה הסבירה שהדובה האם ממליטה במחזוריות של שלוש שנים בערך. לאורך כל אותן שלוש שנים היא קנאית מאד לגורים, דואגת ושומרת ואוי למי שיתקרב. בתקופה זו של גידול הגורים היא אינה מתעברת שוב, לא מפני שאינה יכולה, אלא משום שאינה מסכימה. שום דוב לא יכול להתקרב אליה, כי היא אינה מעוניינת. לפעמים, כך סיפרה המדריכה, כתוצאה מכך, דובים חמדנים הורגים את הגורים כדי שהיא תהיה פנויה לחיזורים מחדש. בהמשך המסלול בפארק גם ראינו עיזי הרים על הסלעים בגבהים, קבוצה של קאריבו שגם הם נראו שאננים לגמרי במרחבי הפארק, מי רובץ בנחת ומי מלחך עשבים וכמובן סנאים וארנבות, שחלפו על פנינו במהירות ולא תמיד אפשר היה לצלמם. ככל שמתקדמים בנסיעה, מראה המקינלי נעשה ברור יותר וקרוב יותר, אך לא ממש התקרבנו אליו. שמונה שעות נמשך הסיור הזה והיה מאד מעניין. יש גם סיורים שנמשכים 11 שעות. מומלץ מאד.

בדרך חזרה הצטרפו לטיסה לטלקיטנה שתי נשים אמריקניות, אם ובת. היתה זו פעם ראשונה שפגשנו התייחסות של אנשים זרים לעובדת היותנו מישראל. עלי לציין את רגישותי ל"מה יגידו לי על...", בעיקר משום שהיינו ממש זמן לא רב לאחר מבצע "עופרת יצוקה", ותמיד מקנן בלבי חשש שמא יוטחו בפנינו דברים קשים בשל החדשות שרואים כאן בטלויזיה בעקבות המבצע או כל תקרית אחרת. התקשורת לא ממש אוהדת אותנו, כידוע, ומסתבר שהאזרחים דווקא כן. הן היו מיוטה, ולהפתעתי, היתה להן אמפטיה גדולה למצבנו והסכמה כמעט מלאה עם העם בישראל. היתה להן ביקורת נוקבת דווקא על אובמה ועל יחסו המסויג כלפי ישראל. זו היתה שיחה מרגשת וחוייה מחממת לב. במהלך הטיול פגשנו אנשים נוספים שמאד האירו לנו פנים, דווקא כששמעו שאנחנו מישראל. אומנם המפגש המקרי שלנו אינו מייצג שום סטטיסטיקה, אבל כמות האוהדים אותנו שהביעו זאת במילים היתה גבוהה. כמה נעים לדעת שיש לנו ידידים בקרב האוכלוסיה. בודאי באלסקה, אבל לא רק. חזרנו בשעה 20:00 לטלקיטנה. היה עדיין אור יום בסביבה והחלטנו שנתקדם עד קנטוול (Cantwell), אליה הגענו ב- 22:30. ישנו במוטל בקווד לודג' (Backwoods Lodge). החדר היה נוח וסוף סוף נחנו מעמל היום הנפלא הזה.

לתחילת הכתבה

נסיעה מקנטוול על כביש דנאלי עד פאקסון

יום חמישי -  בתוכנית להיום: נסיעה איטית בכביש דנאלי, שנחשב לאחד הכבישים היפים והפראיים של אלסקה. האורך שלו הוא 133 מייל או 214 ק"מ והנסיעה לכל אורכו נמשכת כחמש שעות, לא פחות. אם תעצרו גם קצת לצלם ולהתבשם מהנוף, זה יקח אפילו יותר. נסענו לא מהר מידי, כי כאמור זה לא כל כך אפשרי ועצרנו בהרבה מקומות כדי לצלם וכדי לאכול. הנסיעה שלנו נמשכה קצת יותר מחמש שעות. העובדה שהכביש אינו סלול ממש, אלא בנוי מכורכר היא הגורמת לאיטיות בתנועה והוא מעלה אבק לרוב אם יש בו תחבורה סואנת. מכיוון שאין הוא כביש המיועד לנסיעה מהירה, אין בו תחבורה סואנת. למעשה, יש תנועה מועטה של רכבים פרטיים, קרוואנים וכל מי שרוצה לראות נופים ורכבי שירות. מי שממהר, נוסע דרך העיר פיירבנקס או בוחר את דרך גלן Hwy. הדרך בכביש דנאלי היא אחת הדרכים היפות והבראשיתיות שנסענו בהן והיא שווה את המאמץ. הנופים, המלווים את הנוסע, הם רכסי הרים גבוהים, מימינינו הרי  Talkeenta ומשמאלנו הרי רכס אלסקה (Alaska ange), קרחונים משתפלים במרחק בואדיות שבין ההרים, כמו נהרות שקפאו ונעצרו באמצע הדרך, אגמים מימין ומשמאל ואם מתמזל המזל גם רואים כמה חיות בר. אין יותר מידי מקומות לינה על הדרך למי שמתכנן לישון באמצע. יש מקומות לינה בשני קצוות הכביש, לא הכל איכותי, אבל נסבל והאיכותי יקר.

לתחילת הכתבה

מפאקסון עד לעיירה טוק

יום שישי -  זהו יום של נסיעה על מנת להגיע מוקדם ולהתארגן לשבת. עברנו את צומת פאקסון. קשה לקרוא למקום זה בשם ישוב, חוץ מהמוטל על הדרך בצומת ה -T של הכבישים דנאלי וריצ'ארדסון, לא ראינו בתי מגורים, אולי הם דווקא בצד השני של הצומת. מקום שכוח אל, אבל הכביש שאליו נכנסנו, Richardson Hwy, לכיוון צפון, דווקא הפתיע לטובה. זהו כביש שמחבר בין דלתא ג'נקשן והעיירה ואלדז (השוכנת לחופו של מפרץ יפה, בהרי הצ'וגאצ' - Chugach). מפאקסון נסענו לכיוון דלתא ג'נקשן, עיירה בסדר גודל סביר, עם אתרי לינה וחנויות ומשם לטוק. התברר שדווקא חנויות הסופרמרקט בעיירות הקטנות הפתיעו לטובה. יש בהן הכל ממש. המקום שלנו בטוק לא היה ממש על הכביש הראשי של העיירה, אלא מספר קילומטרים מערבית לה, בתוך איזור מיוער. שם המקום: Cleft of the Rock Bed & Breakfast.

במקום בקתות בגדלים שונים. בעלי המקום גרים בקרבת מקום ממש, בתוך האתר, אבל בבית נורמלי. קרבתם מאפשרת לבקש משהו אם צריך והם אנשים נחמדים מאד, שניסו לעזור בכל דרך כשהבינו שיש לנו צרכים מיוחדים לשבת ולמזון כשר. לארוחת בוקר הם הביאו לנו לבקתה ביצים קשות, מים חמים, ירקות ופירות. על הלחם ויתרנו. במשך השבת היה קצת גשום, אבל בכל זאת יצאנו לטייל קצת באיזור, טיול רגלי כמובן, לחילוץ עצמות. זו שבת ראשונה באלסקה ובאיזור די צפוני, על כביש אלסקה Alaska Hwy, ולמי שאינו יודע, שבת באיזור זה יוצאת בבוקר יום ראשון. הלכנו לישון בסביבות שעה 24:00, כשבחוץ אור ממש. הבדלה בין קודש לחול עשינו ביום ראשון בבוקר, יחד עם תפילת שחרית.

לתחילת הכתבה

עוברים לחבל יוקון ומגיעים לגג העולם

יום ראשון - היום נחצה את הגבול אל חבל יוקון שבקנדה. משך הנסיעה, בערך כשש שעות, עם עצירות פה ושם. אם עד כאן הרגשנו כאילו שאנחנו בתוך הציויליזציה, הכל יחסי כמובן, שהרי פגשנו אי אילו עיירות בדרך, הרי שמכאן והלאה חשנו כאילו שאנחנו נוסעים בארץ בראשית אל שומקום אחד גדול, שמוליך אל שומקום אחר. מה שהפתיע וגם הרגיע, אלה כל אותם הקרוואנים והרכבים שנסעו מולנו, והיו די הרבה, מה שאומר שיש קצה אחר לכביש הארוך הזה. יוצאים מטוק על כביש Alaska HWY, ובצומת טטלין (Tetlin Junction) פונים שמאלה לצפון, לדרך שתוביל אותנו למה שהם אוהבים לקרוא לו "Top Of The World".

המרחק בין טוק לטטלין ג'נקשן הוא קצר ביותר וצריך לשים לב לשילוט על הכביש, כי בקלות אפשר לפספס את הצומת, שנראה כמו פניה קלה צפונה ולהמשיך על כביש Alaska Hwy, שלוקח אתכם לגבול עם קנדה, בעיירה ביוור קריק. כאמור, פנינו צפונה, אל הדרך העולה והמתפתלת בין הרים ועליהם ועוברת באיזור שהיה מיוער בעבר ושריפת ענק כילתה בו יערות בשטח עצום. קשה לאמוד את גודל השטח, אבל נוסעים כמה שעות בתוך איזור היער השרוף וזה נראה אינסופי. נדמה לי שקראתי באיזה מקום שהשריפה היתה לפני כשבע שנים. בשורה משמחת למי שהיערות חשובים לו - חלק מהעצים משקם את עצמו וכבר רואים סימני לבלוב על חלק מהעצים שנשרפו וכנראה לא מתו בשריפה.

לתחילת הכתבה

תותי בר ומחפשי זהב

עד לעיירה צ'יקן (Chicken) הכביש טוב. מכאן ועד לדאוסון סיטי (Dawoson city) הכביש הופך לדרך כורכר, שמעלותיה כבר מוכרות לנו מכביש דנאלי. קצת לפני העיירה צ'יקן, על גשר הנטוע מעל נהר מוסקיטו פורק, אנחנו עוצרים לאתנחתא. יש כאן שירותים ואנשים עוצרים לנוח. על יד הגשר עמד זוג אחד עם טנדר, שירד לגדת הנהר עם קילשון, עקר שתילים של תותי בר (הנראים ממש כמו שתילי תות גינה מתורבתים, עם פריחה לבנה) והעמיס אותם על גבי הטנדר. ניגשתי לדבר איתם, לשאול מה הם הולכים לעשות עם כל השתילים ואיפה הם הולכים לשתול אותם. אצלנו בארץ יש מודעות שלא לקחת מהטבע את מה שיש בו. באלסקה הגדולה, כנראה זה לא מפריע, לא לטבע ולא לאנשים. האישה, עוד לפני שהספקתי לפתוח בדברים, פנתה אלי בעברית עם "שלום", "מה שלומכם" ו"מה נשמע?" ועוד כמה מילים, שהיה די בהן כדי לחמם את הלב. התפתחה ביננו שיחה מעבר לעניין תותי הבר והתברר שהיא היתה מתנדבת בארץ, בקיבוץ צובה שבמבואות ירושלים, לפני 30 שנה בערך. היא שהתה בארץ במשך כשנה ואהבה מאד להיות כאן. היא ידעה טוב עברית בעבר וכל מה שנשאר זה לקט קטן של מילים שהיא שמחה להשתמש בהן לעת מצוא. כמובן שדיברנו גם על הארץ וה"מצב". היא היתה מאד סקרנית ואמפטית לשמוע קצת יותר על מה שקורה אצלנו.

 היא סיפרה שהיא ובעלה גרים בצ'יקן, מקום קטנטן בקצה העולם או על גג העולם. על העיירה היא ידעה לספר, שגרים בה בסך הכל 15 אנשים (לא משפחות), אבל כרגע, היות ששתי בנותיהן לומדות בקולג' במקום אחר, זה משאיר אותם עם 13 תושבים בלבד. את התותים הם שותלים בגינת ביתם שבעיירה והיות שכבר יש פרחים, היא מצפה ליבול טוב כבר בעוד חודש, כך היא סיפרה. לא שאלתי מה הם עושים וממה הם מתפרנסים (בטח לא ממכירת תותים), אבל ממה שראיתי כשהגענו לשם מאוחר יותר, יש בית קפה ועוד שירותים לתיירים, יש כמה מקומות לינה וקמפינג לקרוואנים ויכול להיות שזה מקור הפרנסה העיקרי בחבל ארץ נידח זה. הנוף האנושי שפוגשים בדרך הוא לפעמים חוויה מרגשת לא פחות מהנופים הגיאוגרפיים.

ויש כמובן את מחפשי הזהב. איזור זה היה בעבר מאוכלס באלפי אנשים שבאו לחפש את מזלם בזהב. גם כיום ניתן לעשות זאת. אולי זה גימיק, אולי שעשוע ואולי אם יש לכם הרבה סבלנות ומזל אפילו יותר, תמצאו כמה גרגרי זהב. תמורת 10$ מקבלים זכיון ל- 24 שעות לחיפוש זהב במקום. האנשים שחיפשו זהב היו תיירים כמונו, שביקשו לחוות את החוויה לרגע, אולי כשעשוע, והרשו לי לצלם אותם, וכך יש לי מזכרת ממחפשי זהב מזדמנים אבל אמיתיים, בכל זאת. תחנת הגבול נסגרת בשעה 20:00 ויש להקפיד להגיע בזמן כדי לעבור. בתחנה זו ביקשו לדעת אם אנחנו נושאים נשק איתנו. לא שאלו על פירות או כל סוג אוכל אחר. יש מקומות שמחרימים את הפירות והירקות.

כאמור, הנוף הוא סיפורה העיקרי של הדרך הארוכה הזו. הדרך עולה כל הזמן, עוד ועוד לגובה ואומנם, היא נראית כאילו היא נטועה על קו פרשת המים. משני הצדדים רואים פסגות הרים ואתם מביטים בהם מגבוה. ההרים נראים נמוכים מכם, הם פרושים מלפנים, מימין ומשמאל, כגבעות רכות ותכלכלות עד לקצות האופק הרחוק. אתם מביטים בהן מלמעלה למטה, ומסביב שקט מלא הוד. רק אנחנו והיקום. אתם מרגישים ממש על גג העולם, כמה נפלא. עד שלא ראיתי במו עיני, לא הבנתי את השם היומרני שנתנו לו אוהביו -; גג העולם ומשראיתי -; הבנתי.

לתחילת הכתבה

מעבורת על נהר היוקון עד לדאוסון סיטי

נקודת השיא כבר מאחורינו ואנחנו מתחילים לרדת עם הכביש. נהר היוקון המתפתל מתגלה לעינינו מבין ההרים. אנחנו נעצרים להתפעל מיופיו ונעשה זאת בהמשך עוד כמה פעמים גם מצידו המזרחי. הגענו אל גדת היוקון והמתנו למעבורת שתיקח אותנו אל העיירה. הגענו ראשונים, אבל לא היינו לבד. תוך דקות של המתנה צמחה אחרינו שורה ארוכה של רכבים, כולל קרוואנים, משאיות ואפילו אוטובוס אחד, כולם עלו על המעבורת והיה מקום לעוד. המעבורת היא חינם והיא משייטת בין שתי הגדות ללא הפסקה, מעין שירותי כביש צף, המאפשר להגיע מצד אל צד ללא הגבלה. בצד השני כבר חיכתה שורה ארוכה של רכבים הרוצים לעבור לצד המערבי. מה לעשות, כל אחד והתוכניות שלו. הגענו בשעה טובה לדאוסון סיטי - עיירה קטנה עם אוירה. במשרד המידע לתיירים, שנמצא על הרחוב שעל גדת הנהר, קיבלנו שירות אדיב ומידע משתי עלמות חן לבושות בבגדים נוסטלגיים, על מה שאפשר לראות ולעשות במקום זה, בזמן הקצר שנבלה בו. סגרנו על מופע קברט בקזינו בנוסח המערב הפרוע וציפינו לבאות. לפני כן, ניצלנו את הזמן לטייל קצת ברחובות העיירה, שחלק מבתיה הם בתים מקוריים מתקופת הבהלה לזהב. חלק מהבתים עומדים בשממונם, מקולפים וקרועי חלונות. אין ספק שידעו ימים יפים יותר ועתה הם מחכים למשקיע שיזהה את הפוטנציאל, ישפץ וילין גם בהם תיירים. חלק מהבתים אכן שופץ בנאמנות למקור. בכלל, המקום והתושבים מנסים לשמר את אווירת הישוב כמה שיותר דומה למה שהיה. כעיירה שמספרת את סיפורי מחפשי הזהב, זהו מקור פרנסתם והתיירים המרחיקים עד כאן, רוצים לשמוע אגדות ועוד יותר לראותן מהלכות ברחובות בבגדים תואמים ובתפאורה נכונה. גם ברחוב, פה ושם אנשים לבושים בבגדים של פעם, וזה כבר יוצר אוירה תיאטרלית נוסטלגית.

הבילוי בקזינו היה שילוב של קזינו הימורים, בית קפה ומופע מוזיקאלי. עלי לציין, שקזינו אינו סוג הבילוי שאני מחוברת אליו, אבל במקום כזה, שהכל בו כאילו, גם הקזינו הוא כאילו וישבנו לצפות במופע הקברט -; כאילו. לסיכום, המופע היה די צפוי, זמרת צעירה בעלת קול חם ויפה, ששרה שירי קברט, בליווי כמה נערות וריקודי פולקלור. הכל נמשך לא יותר ממחצית השעה ועלה 6$, מה שתרם למצב רוח קליל ומרומם ולאווירה של ימים רחוקים.

לתחילת הכתבה

דרך ארוכה ויפה עד לסקגוואי

יום שני - למחרת, התחלנו את המסע דרומה. לפני שעזבנו, עוד עלינו על גבעה שלפני כ- 100 שנה הכריזו עליה את הקמת היישוב. מישהו חמד לצון ובנה ספסל ענקי. טיפסנו על הספסל ומשם השקפנו אל פיתולי נהר היוקון, 360 מעלות לתצפית על הנוף ממרומי הגבעה. כמה יפה כאן מסביב ושקט. הנוף, כרגיל, עוצר נשימה. שאפנו אוויר פסגות וירדנו. תדלקנו לפני היציאה, תמיד כדאי לתדלק את הרכב לפני היציאה למרחקים גדולים ושוממים מישוב.

אנחנו בדרך לסקגוואי, אלא שהדרך ארוכה ויפה ולכן קבענו שנלון באחד המקומות המעטים על הדרך. זה היה יום של נסיעה ארוכה עם הזדמנויות נוספות לראות את היוקון ואולי גם חלק מיובליו ופלגיו. כמובן שהיו גם אגמים מרשימים בצידי הדרך, נקודות תצפית מסודרות והמלצות לטרקים קצרים. תקוותינו לפגוש חיות כלשהן על הדרך לא צלחה. לא דובים ולא קריבו, רק מוס אחד ענק, כנראה נקבה עם צאצא. האטנו את הרכב, אבל מכונית שבאה ממול הבהילה אותה והיא ברחה מהר לתוך היער. אכזבה רבתי. הגענו לעיירה Caramacs בסביבות השעה 17:00 ונשארנו ללון בה, במוטל היחיד שיש בה. טוב שהזמנו מקום מראש, כי הוא היה, כך נראה, בתפוסה מלאה. עברנו את וויטהורס, לא ממש התעכבנו שם והמשכנו עד סקגוואי, חוויה מתמשכת של נופים מדהימים, מפלי מים על מורדות ההרים ואגמי טורקיז. פשוט חגיגה.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות הגענו אחר כבוד לעיירה. לפי התוכנית שלנו, עלינו לצאת להפלגה בשעה 07.00 על מעבורת עם הרכב ולהגיע להיינס. הזמנו מקומות עוד מהארץ אבל יש צורך לעשות צ'ק אין במקום ואפשר לעשות זאת כבר בערב. פתוח שם עד 23:00, והדבר חוסך את הצורך לקום מוקדם בבוקר ולהסדיר את הרישום. חיבבתי את העיירה הקטנה השוכנת צמוד לנמל בתוך מפתח צר של ההרים. מקום שהיה כנראה בעבר הרחוק קרחון. אהבתי את מראיה, על בתיה הצבעוניים, על הרחוב הראשי שמוליך לים, שכולו חנויות של מזכרות ומסעדות למיניהן. גם לא הפריעו לי אוניות התיירות הענקיות שעגנו שם בנמל, והיו שם לא פחות משלוש אוניות תיירים ענקיות, אחת הולנדית, אחת נורבגית ועוד אחת כנראה אלסקאית. כל אוניה הכילה בסביבות 4,000 איש. עיר שלמה נוסעת בים. המוטל שלנו היה Sergeant Preston's Lodge.

לתחילת הכתבה

לכל חלקי המסע:

לחלק הראשון של המסע לחצו כאן

לחלק השלישי של המסע לחצו כאן

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אלסקה