אלסקה - שייט תצפיות על קרחונים, כרישים וכלבי ים

הדרכים של אלסקה מלאות הפתעות - דובי גריזלי עשויים לקפוץ אל הכביש בנסיון לחצות אותו, קרחונים ענקיים צפים, מפלים עצומים הנשפכים מקירות קניונים, סנפירים של לוויתנים המתנוססים מעל המים ובעיקר, תושבים טובי לב וחמים, שישמחו לנהל שיחות, ולהכיר את מי שהגיעו מהקצה השני של העולם.
לאה שויד
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אלסקה - שייט תצפיות על קרחונים, כרישים וכלבי ים
Depositphotos/Harvey Ster ©

טיסה אל מפרץ בארטלט

יום רביעי - השייט במעבורת להיינס נמשך שעה בדיוק. הגענו בשעה 08:00, ומיד פנינו לחפש את המשרד של ";Mountain Flying Service". לא היה כל קושי למצוא. הבעלים והטייס פול הצייע לנו לצאת לגוסטאבוס (Gustavus) מיד, כלומר בשעה 09:00 במקום ב-11:00 וגם סידר בטלפון שמהלודג' בגוסטאבוס, יבואו לקחת אותנו קודם, על פי שעת ההגעה.

אגם לואיז צילום: לאה שווידאגם לואיז צילום: לאה שוויד

עלינו על מטוס קטן, ארבעה מושבים בלבד, כולל כסא הטייס וזה שלצידו. לקחנו איתנו שתי מזוודות קטנטנות לחפצים אישיים ומזון ליום. מעולם לא טסנו בכלי טייס כה קטן ולא אסתיר שהיו לי חששות, לפני ותוך כדי הטיסה. מוזר היה לשבת במרווח ובנוחות בתוך קופסה קטנה כזו, שמטיילת בשמים ואנחנו בתוכה, אבל פול הוא טייס ותיק ומיומן (ומאד מומלץ להיעזר בשירותיו). הוא אמר לנו מראש שתהיינה צניחות קלות של המטוס מידי פעם, כשהוא נקלע לכיסי אויר, אבל אולי בשל מזג האויר, שהיה לטובתנו, או בשל מיומנותו של פול, הטיסה עברה בנעימים עד כמה שאפשר ולא חשנו כמעט בצניחות או רעידות בזמן הטיסה. מה שעזר לי לשכוח לגמרי את הפחדים שלי היו המראות שנשקפו מחלונות המטוס מכל צד. מהר מאד התמקדתי בצילומים, הן בוידיאו והן בתמונות, והטיסה מעל איזור המפרץ הגדול, מעל היינס ומעל ההרים והקרחונים היתה חוויה נפלאה, שחזרה על עצמה ביום שלמחרת, עם תוספת.

רכב שחיכה לנו מטעם החברה, הביא אותנו אל המלון לחופו של הים במפרץ בארטלט, אל המקום ממנו יוצאות אוניות אל הגליישר ביי בבוקר. הגענו מוקדם ובערך בשעה 11.00 כבר היינו בחדר שלנו ויצאנו לבדוק מתי יוצא סיור, מתי מוקרנים סרטי טבע וכו'. היה לנו זמן לנוח, להתכתב עם הבית באינטרנט חופשי ולהכיר את המקום היפה הזה. בהמשך יצאנו לסיור מודרך עם אשת החברה להגנת הטבע במקום. הסיור נמשך כשעה וחצי, בתוך שמורת יער הגשם בבארטלט. ההסבר המעניין ביותר היה שכל האיזור של הגליישר ביי וכל המסלול שהאוניה אמורה לעשות ביום שלמחרת היה עד לפני 200 שנה מכוסה בקרחון ענק. קיבלנו מפה של האיזור ובה רואים את קצב הפשרת הקרחונים. זה היה מדהים. "אנחנו דורכים על אדמה צעירה מאד, לא יותר מ- 200 שנה";, היא ציינה בחגיגיות, מבינה שדבריה משאירים רושם גדול על כולם. "והעצים שאתם רואים כאן, הם לא יותר מ- 200 שנה, אולי פחות, את הזרעים שלהם הביאו ציפורים" הוסיפה. טוב, לא אספר את כל ההסברים שלה אבל היה בהחלט מעניין. בערב עוד צפינו בסרטי טבע וחיכינו לחוויה המרגשת של יום המחרת.

עלי לציין, שבהזמנה ביקשנו אוכל כשר לשייט שיהיה למחרת, ובאמת, באוניה קיבלנו מארז מאוד מכובד, שכלל ירקות טריים, תפוח עץ, שתי ביצים קשות, סלמון מעושן, בקבוק שתיה, וופל מצופה ועוד כמה חטיפים, כולם עם הכשר. לחם הבאנו איתנו. הרגשנו שדואגים לנו וזה היה נעים.

לתחילת הכתבה

שייט במפרץ הקרחונים וטיול ביער

יום חמישי - השייט במפרץ הקרחונים היה שיא נוסף בטיול. יום שכולו חוויה. בשבע וחצי בבוקר כבר יצאנו אל הרציף. האוניה עמדה שם והעובדים הראשונים כבר היו במקום וארגנו מה שצריך. הגענו ראשונים. איננו דייקנים גדולים, אבל במקומות שאיני מכירה אני מקפידה להגיע אפילו לפני השעה היעודה, כי אולי הם דייקנים אז הם לא! האוניה לא היתה עמוסה. אפשר לומר, שלפי המקומות שם, יכולים לשוט באוניה כמאה וחמישים נוסעים ואולי יותר. להערכתי, היו כארבעים איש כולל ילדים קטנים וזה היה מעולה. זה אולי יתרון לבוא בתקופה שאינה העונה הבוערת. יצאנו אחרי 08:00 לשמונה. היה מעונן ולפעמים גשום, אבל זה ממש לא הפריע לנו לראות את בעלי החיים הימיים והיבשתיים.

 דובי גריזלי, שהלכו בודדים על החוף, הקפיצו את כל הנוסעים אל הסיפון החיצון. הם נראו אדישים לגמרי, פוסעים בנחת וללא חשש. כל פעם שנצפו בעלי חיים על ידי המדריך והקברניט, הם הכריזו במערכת הכריזה, הספינה נעצרה וכולם שוב יצאו לצפות בחיות היפות האלה. רצוי להביא גם משקפת ולא רק מצלמות. את עיזי ההרים החמודות הלבנות ראינו מטיילות על סלעים גבוהים מאוד, ממש על מצוק תלול. היו שם שתי עיזים אימהות ושני גדיים על הצוקים והם טיילו שם בנחת. הן כל כך חמודות, עמוסות צמר ארוך חלק ולבן והיה שם זאב שטייל על החוף. יכול היה להיות כאן סיפור מבהיל על הזאב הממתין לטרפו, אבל הוא היה רחוק מהן ולא היה סיכוי שהוא יגיע אליהן. מה גם שהן כל כך למעלה על הצוקים והוא לא יכול לדלג כמותן על הסלעים. המחשבה הזו היתה מרגיעה. לעומת זאת, חשבתי מה הוא יאכל אם הוא לא ימצא איזו עז? לבסוף החלטתי לא להתערב באקולוגיה העולמית ובשרשרת המזון הנגלית שם לעיני ולהניח לדברים להתנהל כסדרם. בנוסף, ראינו ציפורים, כלבי ים (או אריות) ונשרים, בקיצור, חגיגה של חיות בר.

ועוד לא אמרתי כלום על הקרחונים שהאוניה לקחה אותנו לצפות בהם. עמדנו שם מול אחד הקרחונים כמעט חצי שעה מתוך תקווה שגם נצליח לראותו מתנפץ, אבל זה לא קרה. הקרחונים התעקשו להשאר שלמים, ורק גושי קרח גדולים, הצפים על המים, מעידים שאכן לפעמים הם קורסים וצונחים אל הים. היה קרחון אחד שקרה בו דבר מדהים - ממש על קו המים נוצרה בו מערה ובאיזה אופן מוזר, זרם בתוכה קילוח אדיר של מים שאפשר בשקט לכנותו מפל, מן זרם בלתי פוסק של מים נופלים בעוצמה. מאחר ולא היו אנשים רבים על האוניה, אפשר היה לפתח שיחה עם המדריך. שאלתי אותו אם הפשרה כל כך גדולה של קרחונים יצרה הצפה של מים על פני השטח (זה מה שמספרים לנו שיקרה כשיפשירו הקרחונים הלאה, עם ההתחממות של כדור הארץ ). תשובתו הפתיעה. הוא אמר שאין סימן שהיו מקומות שהוצפו, לעומת זאת, דווקא הקרקע התרוממה. לאחר שעומס הקרח ירד, צצו ועלו איים והתרוממו ההרים. זה היה הסבר מקורי ומעניין ואני סקרנית לדעת אם הדברים שאמר מבוססים. אין ספק שהשייט הזה היה שיא נוסף בטיול. נפרדנו בצער ובגעגועים מהמקום המקסים הזה.

בשעה 18:00 בא פול, מיודענו, בליווי אשתו המקסימה איימי לקחת אותנו חזרה להיינס. איימי התעניינה מאד בישראל. "אתם ממש גרים בארץ הקודש?" היא התעניינה עם ניצוצות בעיניים והתמוגגה כשסיפרתי לה שבתי גרה בירושלים. היא כל כך שמחה והציעה לבעלה לעשות לנו סיור אוירי מעל איזור הגליישר ביי, וכך הרווחנו חינם סיור אוירי מעניין וראינו את הפיורד מלמעלה.

חזרנו להיינס, לעשות בה את השבת השלישית. היינס עיירה מקסימה, שנמצאת בתוך עמק לחופו של מפרץ. מסביב הרים גבוהים, שמורות טבע ופארקים לאומיים. בכל כיוון שתפנה נגלית פיסת נוף. בהיינס שכרנו צימר אצל גברת חביבה, זריזה וחרוצה העונה לשם דיינה. יש לה בית קפה במקום ודירת קוטג' גדולה, אבל אין מפתחות לדירה. היא אינה נועלת את הבית כי לא צריך. אף אחד לא יכנס לקחת משהו בגניבה. גם את הרכב אין נועלים כי אין כאן גנבים, לדבריה. אם מישהו יקח את הרכב זה מפני שהיה מאד צריך באותו רגע ולא היה לו פיתרון אחר, אבל כמובן הוא יחזיר וגם יודיע. אין כאן פשיעה בכלל. מקום נפלא לגדל בו ילדים. עולם מושלם. ואמנם, ישנו בדירתה מבלי לנעול ויצאנו לטייל ברגל בשבת והשארנו את הבית, ככה, סגור אבל לא נעול ולא חסר לנו דבר כשחזרנו. מתי אצלנו?

שישי - שבת - בבוקר יום שישי יצאנו לסיור ביערות שמסביב. גילינו שאנשים גרים בתוך היער, בבקתות מבודדות שבנו לעצמם, בתוך נופים שאפשר רק לחלום עליהם. כמה פסטוראלי. יש נגישות. הכבישים לא כולם סלולים, אבל אפשר בהחלט לנוע בהם בקלות. באחת השמורות ראינו בקתת עץ גדולה, הצופה אל נוף מהמם, אגם הר וקרחון. על שביל העפר פגשנו אשה, בת גילנו בערך, שסיפרה שהיא מוירג'יניה, וכל שנה היא ובעלה באים לחופשה ארוכה של ארבעה חודשים בבקתת העץ הזו השייכת לראשויות הפארק. סכום השכירות זעום, אבל אין שם חשמל ולא מים זורמים וגם הריהוט מאוד בסיסי. עונג אמיתי, אבל יש בקרבת מקום שירותים בפארק (סוג של בור מכוסה) ומשאבת מים בה יכול כל אחד להשתמש בבואו ליער. מקלחת הם עושים בעיירה וגם כביסה, עבור תשלום סמלי כמעט. צורת חיים זו קוסמת להם וזו השנה הששית שהם חוזרים לכאן. היא נראתה ונשמעה מאד שמחה ועליזה. לי זה נראה ממש חיים סיזיפיים, אבל כנראה מעניינים. השבת עברה ברוגע, היה יום שמשי זוהר ויכולנו לטייל כאוות נפשנו. זהו, אנחנו נכנסים לשבוע הרביעי והאחרון של הטיול. ביום ראשון הבא כבר נהיה בדרכנו הביתה. כמה חבל.

לתחילת הכתבה

יוצאים לדרך מהיינס לעיירה ואלדז 

יום ראשון - היעד הבא הוא העיירה ואלדז. אנו אמורים להגיע אליה ביום שלישי ומה שבדרך, בדרך. הדרך בין היינס לואלדז ארוכה מאד, ומכיוון שאין לנו תוכניות למסלול הליכה כלשהו באיזור, אנחנו מחלקים את הדרך לפי מקומות לינה פוטנציאלים, כך שהנסיעה לא תהיה ארוכה מידי בכל יום, ואפשר יהיה להתנהל במתינות וגם ליהנות מהנוף בדרכים. לכן חיפשנו מקומות בדרך לטוק (הנסיעה עד טוק כ- 13 שעות) ואין הרבה אופציות ללינה. הנקודה הראשונה שאפשר למצוא בה לינה היא היינס ג'נקשן אך היא קרובה מידי, ולכן עדיף להתקדם עוד קצת עד לדסטרקשן ביי או עד ביוור קריק.

 היום אנחנו עולים צפונה והדרך, כרגיל, יפהפיה. אנחנו יורדים בדרך בתחנות מומלצות, לתצפית או סיור. אין לנו יותר מידי זמן כי עלינו להגיע עוד היום לדסטרקשן ביי. בקטע שבין היינס לטוק יש פעמיים תחנת מעבר גבולות. אחת מהמעבר הפנימי של אלסקה לטריטוריה של יוקון -; קנדה, והשניה באיזור ביוור קריק מקנדה חזרה לאלסקה. בלבול מוח. מעברי הגבול האלה אינם בעייתיים בדרך כלל, כך למדנו עד כה. כך היה לפני דאוסון סיטי, בקארקרוס (Carcross) שלפני סקגוואי וכך גם באיזה שומקום על יד פארק קלואן, על כביש העולה מהיינס להיינס ג'אנקשן. דווקא בתחנה השניה, כשביקשנו לחזור לאלסקה, כנראה נראינו חשודים בעיני הבודק במעבר או שלא מצאנו חן בעיני קצין התחנה. הוא בחן אותנו בעין חשדנית ושאל שאלות של "מאיפה", "לאן", "כמה זמן" וכו'. הוא לקח את הדרכונים לתוך התחנה והשאיר אותנו להמתין ברכב כעשרים דקות. כשחזר, עוד שאל על פירות וירקות. כשאמרנו לו שקנינו את אלו בהיינס נחה דעתו. אז כן, יש מצבים מעצבנים, אבל לרוב הכל היה מהיר וחלק.

אנחנו ממשיכים בדרך ועוברים על פני פארק קלואן. הכביש הוא כביש טוב ורכבים נוסעים עליו במהירות הלוך ושוב. לפתע, ראינו שני גורי גריזלי מגודלים מתרוצצים לצד הכביש בשיפולי הדרך במרווח שבין הכביש ליער. ראשון לראותם היה בעלי יאיר. חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל לא, שני דובים רצו שם עם כיוון הנסיעה שלנו. שלפתי מצלמות, אבל אנחנו היינו בצד הנגדי של הכביש ומכונית שעברה במהירות בצד הצמוד לדובים הבריחה אותם ליער, ולא הספקתי לצלמם. חשבתי שאם נעצור בצד הדרך ונמתין, אולי הם יצאו שוב וכך עשינו. המתנו בסבלנות ולפתע הם צצו מאי שם, פוסעים עם כיוון הנסיעה שלנו ורוגזים. האחד, כנראה הזכר, ממש הלך ונחר בכעס כל פעם שמכונית עברה שם על הכביש והבריחה אותם אל היער. המכוניות רצו הלוך ושוב ללא הרף והפריעו לנו לצלם. החלטנו לעשות סיבוב פרסה עם הרכב ולעמוד צמוד לצד שלהם, כדי שתהיה לנו זוית טובה יותר לצילום. נעצרנו כדי לצלם מקרוב. מכונית נעצרה אחרינו וכמו תמיד, הנוסעים בדרך הבינו שיש משהו ששוה לעצור בשבילו ונעמדו גם הם. משנעצרה התנועה משני הצדדים יצאו הדובונים באומץ אל הכביש, חצו אותו במהירות ונעלמו ביער בצידו האחר של הכביש. עכשיו הבנו על מה כעסו השניים. הם רצו לחצות את הכביש ולא יכלו בגלל התנועה הסואנת. מישהו ברכב שעמד אחרינו נופף לנו ואמר תודה על שעצרנו אותו בצד הדרך, כך גם הם נהנו לראות את הדובים. עכשיו יש לי כמה תמונות נחמדות של דובים לאלבום. בהמשך הדרך נכנסנו לפארק קלואן. שוב אני מתפעלת מיופיו של אגם, אין מה לעשות, אגמים עושים לי הרגשה טובה של מרחב ואור. עצרנו לארוחת הצהרים. ישבנו על יד שולחן פיקניק מקומי ונהנינו מהשלווה. עוד אנשים ישבו שם ליד האגם, אכלו ושתו. חוץ מזה, השקט היה מושלם. ויתרנו על מסלול הליכה די גדול בתוך הפארק. שלט גדול הזכיר לכל המבקרים שזו היא ארץ הדובים ויש להתייחס בכבוד לכל בעלי החיים. כמובן היו כמה אזהרות איך להתנהג וכו'. נשארנו לישון בדסטרקשן ביי, מקום שכוח אל.

לתחילת הכתבה

יום בדרכים ולינה באתר קמפינג

יום שני - בבוקר המשכנו בדרכנו, חלפנו על פני ביוור קריק, ומשהגענו לטוק המוכרת והחביבה, כבר הרגשנו כמו בבית. ערכנו קניות בסופרמרקט כמו קונים ותיקים, כשאנו יודעים בדיוק איפה לחפש מה, כך שלא נגזל זמן רב. בצומת של טוק פנינו מערבה אל דרך שמסומנת במפה כ - Tok Cut off והמשכנו בנסיעה כמעט עד גקונה (Gakona). מכאן ליווה אותנו גשם כמעט לכל אורך הדרך, ואף שלא היה גשם חזק, היה בו כדי להטריד, הרי כבר התרגלנו לימי שמש ושמיים כחולים רוב הזמן ונעשינו מפונקים. היום קיבל צבע קדורני ובשעות אחר הצהריים כבר התחלנו לחפש לנו מקום לינה. הנופים היו פחות מדהימים. נסענו בהרגשה שפשוט צריך לעבור את הקטע הזה, במינון נמוך של אדרנלין ופשוט להמשיך הלאה. האמת היא שזה לא היה כל כך נורא כפי שזה עשוי להישמע ואולי מרוב שהתרגלנו לנופים עוצרי נשימה במשך שלושת השבועות האחרונים, ליבנו נעשה גס מעט בנופים רגילים של יערות והרים רחוקים. ואולי מזג האויר הגשום ערפל קצת את המראות. כל הזמן הזה זכרתי שאנחנו נוסעים על כביש שהוא מצדו האחר של פארק קלואן, שיש לי לגביו תחושת החמצה, על שלא סרקנו אותו כראוי.

קצת על הכבישים במקום הזה: כביש גלן חוצה את Richardson Hwy בצומת Gakona ומגיע בסופו למפגש עם כביש מספר 3 - Parks Hwy, בעיירה פאלמר (Palmer), שנמצאת צפונית לאנקוראז'. כביש Richardson Hwy מגיע מדלתא ג'אנקשן (שם הוא יוצא מאלסקה HWY) לעיירה החיננית ואלדז' בדרום, השוכנת על חופו של מפרץ פרינס וויליאם (Prince William Sound).

 ערב יורד ואנחנו מתחילים לחפש היכן נלון הלילה. אני יודעת שאין יותר מידי אתרי לינה סבירים עם שרותים צמודים באיזור זה על כביש גלן ואז, קצת לפני צומת גקונה, באתר קמפינג לקרוואנים, נכנסנו לשאול על אפשרות לינה, כי חשבנו שאולי יש להם גם בקתות או תנאי מגורים אחרים. למזלנו, היה להם מבנה דמוי איגלו בנוי יציקת גבס. ממש חדר גדול, שיכול היה להכיל עד 4 אנשים, עם שירותים ומטבחון.

החוויה היתה דווקא ההיכרות עם הבעלים ועם השטח שסביב. בעל המקום, בשנות הששים המוקדמות שלו, נראה אמריקאי לבן רגיל. אשתו, לעומת זאת, נראתה אינדיאנית לגמרי וכך גם בנו. התפתחה שיחת היכרות קלה שבמהלכה ניכרה מצידו אהדה רבה לעניין הישראלי, עד שחשדתי שאולי הוא משלנו, אבל התברר שהוא נוצרי לגמרי ואוהב ישראל, ומאד בעדנו. אשתו היא אמנם אינדיאנית, אבל סבה היה יהודי יליד רוסיה שהיגר לארה"ב במאה הקודמת ונשא לאשה בת לשבט אינדיאני. מרתק לשמוע את סיפורי החיים של אנשים. אחר כך השיחה התפתחה לכיוונים רבים, ובעיקר עניין אותו מאד נושא השואה והאיום האירני. אחרי שהתמקמנו בחדר היה עדיין מוקדם מכדי ללכת לישון ולכן יצאנו קצת לסייר במקום. מעבר לשטח החניון ולשורת עצים גבוהים זורם נהר קופר (Copper) באפיק די רחב. על האפיק נוצרה מעין דלתא של יובלים, שחלקם ממש רדודים ואפשר לעבור בהם רגלי ולראות את דגי הסלמון ששוחים שם. הדגים בעונה זו עדיין קטנים, ארוכים אבל רזים. זוג נשרים צעירים חגו שם באצילות, צללו אל המים והמריאו, שוב צללו והמריאו, כאילו מן משחק כזה. פתאום צלל אחד הנשרים בגיחה ישירה אל תוך המים, חטף דג אדום באצבעות רגליו ונסק למעלה במהירות, כשהנשר השני דואה אחריו והם נעלמו, לקחו את הארוחה למקום אחר. לצערי, לא הספקתי לצלם אותם. כמה תקלות צילום היו לי בטיול הזה!

לתחילת הכתבה

תצפית על קרחון, נסיעה בקניון קיסטון והגעה לוואלדז

יום שלישי - הדרך לואלדז רצופה הפתעות נוף - ראינו קרחון אחד, שנראה שהוא משתפל למטה על צלע ההר ואפילו נוגע בכביש, ומרחוק גם ראינו שהוא מתפצל לשתי קרנות. ככל שהתקרבנו, ראינו כמה שהוא ענק ושבאמת יש גישה מסודרת אליו. גשם או לא גשם, לא חשוב, יש קרחון בדרך וסתם ככה נחלוף על פניו? אז אנחנו יורדים מהכביש לחניה המסודרת שם ויש שביל, בעצם מדרכה ממש, לנוחות הבאים. יש גם לוחות הסבר ואפשר לקרוא לפני שממשיכים. קור עז שורר במקום וזה לא בגלל הגשם. השפעת הקרחון היא דרמטית. זה כמו לעמוד על יד או בתוך מקפיא עצום וככל שיורדים במורד השביל, כך יותר קר.

גם המשך הדרך היה מעניין ויפה. לקראת בואנו לואלדז, קשה לי להעריך זאת בק"מ, אבל ממש לא רחוק מואלדז, הכביש עובר מתפתל בתוך קניון קיסטון (Keystone Canyon), בין קירות צוקים זקופים וגבוהים. ממש צמוד לו זורם בשצף נהר וסירות גומי עושות בו ראפטינג. נהדר איך שזה בא לנו במפתיע. בסוף הקניון שני מפלים, הצונחים מגובה הצוקים. אחד נקרא "הינומת הכלה" והוא אכן נראה כך והשני נקרא "זנב הסוס" וראה זה פלא, גם הוא נראה כך. בכל מקום יש סימון של יציאה לטרקים למי שרוצה.

 הגענו לואלדז, יותר מהר ממה שחשבנו. עוד היום ארוך, וראשית אנחנו מחפשים את ביתם של גברת ג'ואן, בעלה בוב והכלבה גוזי, שם יש לנו B&B. אי אפשר ללכת לאיבוד בעיירת נמל חמודה זו. כמה רחובות שתי וערב על סיפו של נמל, וסיכמנו את העיירה. יש כאן הכל כדי לחיות חיים נורמאליים: יש מוזיאון, סופרמרקט, מלונות, אכסניות ומוטלים וגם B&B, משרדי Information לתיירים שנעזרנו בהם מאד, בנק, ובעצם כל מה שצריך בעיר מתוקנת. אפשר לומר שוואלז היא כזו, רק מיניאטורית.

האכסניה של ג'ואן היתה ייחודית מכל האכסניות שהיינו עד כה ובכלל, ואני מרגישה חובה להתייחס אליה. היה זה למעשה B&B מרוהט ומטופח עד לפרט האחרון: שטיחים מקיר אל קיר, תמונות, דובונים, כריות ואפילו נעלי בית סרוגות לרגליים, כדי שלא נהלך בנעלינו על השטיחים הבהירים וחלילה לא נלכלך אותם (היא אמנם ביקשה שלא נהלך על השטיח בנעליים). המקלחת והשירותים -; בית מרקחת. ניכר היה שהיא שומרת היטב על המקום ובאהבה רבה. קצת נבהלנו בתחילה ותהינו אילו מגבלות נוספות יופלו עלינו כאן (אי אפשר לאכול בחדר, אלא רק במטבח ובודאי שלא להכין אוכל -; חס וחלילה שיפול פירור!) ובנוסף לכל, המחיר היה בין הגבוהים ששילמנו. בלית ברירה, הכנתי את הסלט במטבח המבריק שלה, אבל בכלים שלי. היא בהתה בי קצת בעינים שואלות, לא הבינה למה איני משתמשת בכליה, הרי כל כך נקי אצלה, אבל בחוכמתה לא אמרה דבר. אכלנו בפינת האוכל שלה, ושוחחנו.

 בסופו של דבר, חביבותם של בני הזוג, ובמיוחד ג'ואן, שבתה את לבנו וגילינו זוג חביב במיוחד. כשהשיחה התפתחה, היא סיפרה בגילוי לב ובראיה מציאותית מאד שזו תהיה כנראה השנה האחרונה שהם מארחים, כי הם כבר זקנים מידי ושהם מתכוונים למסור את תפעול המקום למישהו אחר, ולעבור לגור על יד אחת מבנותיהם באנקוראז'. היא רק חוששת שהמקום לא יישמר כמו שהיא שומרת. הם חיים בואלדז מזה 40 שנה, מתוכם 20 שנה הם מנהלים את המקום. בעלה היה באלסקה עוד כחייל, בטרם זו הוכרזה כמדינה. היא תמיד מאד שמחה לשבת עם אורחים שמביאים לה סיפורי חיים מארצות אחרות, והתעניינה לדעת על חיינו בארץ. גם הם כנראה אוהדים שלנו בתבל הגדולה וכבר היו לה אורחים מישראל. בינתיים הם עוד מארחים, אבל בוררים בקפידה את אורחיהם. היה לנו קצת קשה להסביר את מגבלות הארוחה שהיא יכולה להכין לנו לבוקר, כי מה היא יודעת על כללי הכשרות, ולך תסביר על רגל אחת. בסופו של דבר, היא הבינה שארוחה רגילה לא נאכל ומצד שני גם היא לא לגמרי ויתרה ושאלה מה כן נאכל. בבוקר מצאנו ביצים קשות מבושלות וסלט פירות ענק לכל אחד. סלט הירקות כבר היה כמעט מיותר. היא היתה נהדרת עם הרצון שלה להיות הכי בסדר, והיא אכן היתה. אני מגלה תמיד שההיכרות עם אנשים מעשירה בתוכן, ועושה את הטיול לסך הכל של מה שהוא, בסופו של דבר. הגורם האנושי תורם לא מעט לחוויה הכללית והוא חלק מעניין לא פחות מהנופים, שאותם בעצם באנו לראות.

לתחילת הכתבה

כרישים וכלבי ים בשייט בוואלדז

יום רביעי - השייט היה מאד מוצלח, עם בונוס חוויתי בלתי צפוי. בחרנו את השייט בן שש השעות, על ספינה לא גדולה, של חברת Stan Stephens Cruises. גם כאן מימשנו את כרטיס ההנחה מפנקס הקופונים של ה- Touresaver וחסכנו כ- 115$. היה יום שמשי. חווית השייט היתה עתירת הרפתקאות. ראינו לוויתנים מתהפכים במים וזנבם מתנוסס אל על, להקה של כרישי האוראקה הגדולים בצבעי שחור לבן מקפצים מתחת לספינה, הלוך ושוב והמון כלבי ים וקרחונים.

 כאן גם ציפתה לנו חוויה אנושית מיוחדת במינה. שני צעירים, בחור ובחורה, שאחר כך התברר לנו שהם אח ואחות, פנו אלינו בהיסוס מה ושאלו אם אפשר לומר לנו שלום. הם כמובן זיהו את הכיפה הסרוגה של יאיר, ולכן פתחו איתנו בשיחה. הם גם הבינו שאנחנו מישראל כי שמעו אותנו מדברים עברית. היריעה קצרה מלספר את כל השיחה המרגשת והמיוחדת שהתפתחה בינינו. היינו בטוחים מיד שהם יהודים והצעירה אכן היתה לבושה כמו בנות בני עקיבא ואילו הוא היה גלוי ראש, ללא כיפה, וזה היה מוזר. הסיפור שלהם נעשה מוזר עוד יותר כשהתברר שהיא בת כמעט 18 וכבר גיורת מזה שנה, בגיור אורתודוקסי. הוא עוד לא, כך ציין בחיוך, אבל היה גאה מאד באחותו שכבר עשתה זאת בהצלחה יתרה, כדבריו. לשאלתנו מה הביא בחורה צעירה כל כך להתגייר, היא ענתה שהיא לא לבד. שהם משפחה של תשע נפשות, וכבר ששה מהם התגיירו, כולל ההורים שכמובן הובילו את המהלך המשפחתי הזה. מה שהביא אותם למהלך כה דרמטי היה האב, שהתעניין בלימודי דת והחליט לבסוף שהדת היהודית היא הדת הנכונה בשבילו ושהוא רוצה להשתייך לעם היהודי, וסחף את המשפחה אחריו. זוהי תמציתה של שיחה, שנמשכה למעלה מחצי שעה על האוניה וכאילו היתה לקוחה מארץ הדמיונות. חזרנו לוואלדז, נפרדנו בחיבוקים מג'ואן ובוב ויצאנו לדרך חזרה לאנקוראז'.

לתחילת הכתבה

בחזרה לאנקוראז'

יום חמישי - עם בוקר יצאנו חזרה לאנקוראז'. מימיננו הרי טלקיטנה ומשמאלנו הרי הצ'וגאצ' (Chugach). נופים נהדרים ביופיים ואנחנו עם שיר בלב. היה לנו בתוכנית להיכנס לחוות גידול הבהמות המיוחדות העונות לשם Ox Mushk ואפשר לומר שהמסלול תם ונשלם. את השבת האחרונה בטיול בילינו במוטל לא מוצלח במיוחד, אבל נסבל ועברה עלינו שבת נעימה, יחד עם אחי וגיסתי. מזג האויר היה נוח ויצאנו לטייל באויר הצח במקום. באיזור החנויות הגדולות במרכז החלק המסחרי של העיר התקיים בזאר צבעוני ויפה. זה היה כמו להתהלך בתערוכה, רק שהכל היה בדוכנים. אפשר היה לקנות שם הרבה מאד חפצי אומנות וגם מעילי פרווה וסוודרים מצמר שוורים ומצמר אלפקות וכבשי המארינו הניו זילנדיות. תודה לאל שהיתה שבת ואנחנו רק טיילנו, אחרת איך היינו עומדים בפיתוי?

עזבנו את אנקוראז' ביום ראשון בשעה 12:30 ולטורונטו הגענו ב- 06:00. היה עלינו להמתין עד חצות הלילה לטיסה הביתה. את זמן ההמתנה הזה ניצלנו כדי לראות את מפלי הניאגרה .למרות העייפות מטיסת הלילה, שכרנו רכב ונסענו למפלים, סך הכל כשעה וחצי נסיעה לכל צד. אמנם לאחר מפלי האיגואסו, הניאגרה לא הפתיעו, אבל בהחלט היו אדירים בעוצמתם והיה שווה לעשות את המאמץ.

זהו. כאן בעצם מסתיים הטיול. חוויה נפלאה של חודש ימים בהרי הרוקיס שבקנדה ובדרכיה המרוחקות והמאובקות של אלסקה. אלסקה -; ארץ של נופים, רק לנסוע בדרכים וליהנות. מבחינתנו, הכל תקתק כמתוכנן, לא שינינו מן התוכנית המקורית, וגם לאחר מעשה נראה לי שהתוכנית היתה טובה. מיצינו את העיקר, אם כי בודאי אפשר היה עוד, ואפשר היה אחרת, אבל זה היה הטיול שלנו, ואנחנו שמחים עם התוצאה. בצאתנו, אני נושאת תפילה שלא יהיו תקלות בדרך, ושנפגוש רק אנשים טובים בכל מקום ושנחזור לשלום. ובשובנו אני מודה לאל על כל הטוב שקרה לנו בדרכים, ושבסיכומו של יום, גם טיול זה הצליח לנו. ונקווה לטיולים נוספים ומוצלחים בהמשך.

לתחילת הכתבה

לכל חלקי המסע:

לחלק הראשון של המסע לחצו כאן

לחלק השני של המסע  לחצו כאן

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אלסקה