השכרת רכב בארגנטינה וצ'ילה: שאלות ותשובות
ההכנות - בחירת המסלול: עכשיו החל המסע המרתק שלנו בדרכים ברכב שכור לשלושה שבועות מלאים. האזור המיועד היה מסנטיאגו עד פונטה ארנאס בצ`ילה, עם תנודות זיגזג לארגנטינה כמתבקש מנתוני השטח. קדם לכך מסע קדחתני של הכנות, ולימוד העניין לפרטים. לא ידענו מאיפה מתחילים ואיפה מסיימים. לפיכך רשמנו לפנינו נקודות על המפה שידענו שנרצה לבקר בהן. ואלו הן : פוקון (Pucon) עד ויאריקה (Villarrica), ברילוצ`ה (Bariloche) והאגמים סביבותיה, הקרטרה (Carretera) ומה שיש לה להציע. אל קלפטה והקרחון המתנפץ, עם פזילה לאל צ`לטן, שמורת טורס דל פאיינה והפינגווינים באי מגדלנה. אלה היו הנקודות, וביניהן צריך לחבר ברכב או בטיסה. אוטובוס ירד מן הפרק מלכתחילה. התוכנית נראתה די עמוסה, ועכשיו צריך רק לראות איך עושים זאת בשלושה שבועותכי זה הזמן שהקצבנו לקטע זה מתוך הטיול הכולל, ומכיוון שאין בכוונתנו לערוך טרקים של ממש, אלא הליכות קצרות פה ושם, נראה היה שהזמן יספיק. חילקנו את המסלול לשלושה קטעים. בין שבת לשבת מתקדמים. בשבת שובתים. לא מתקדמים, רק נהנים מהמקום והסביבה.
היו רעיונות שונים מה לעשות, איך לארגן את המסלול. מרוב אופציות התחלנו להתבלבל כי אף אופציה לא נתנה תשובה מלאה לשאלות שצצו לנו, ואני רואה שהשאלות ששאלנו בפורום חוזרות שוב ושוב באותם עניינים, כי אין מספיק מידע כנראה, ומה שיש, לא מספיק ברור כנראה. השאלה שחזרה על עצמה הייתה : מאיפה להתחיל עם רכב שכור ואיפה לסיים ולהחזיר את הרכב. ואם כביש הקרטרה הוא כביש עביר לכל רכב או שמא חייבים רכב שטח ? ואותו דבר לגבי כביש 40 מפריטו מורנו עד אל קלפטה. הרעיון לערוך מסלול סיבובי -; למשל בברילוצ`ה -; כדי להחזיר את הרכב במקום שלקחנו לא נראה לנו, כי הוא מבזבז זמן, ובסוף צריך גם לקחת טיסה להמשך הדרך. גם טיסות גוזלות חצי יום פה וחצי יום שם, והעלויות של הטיסות - גם אותן צריך לקחת בחשבון... וכו` וכו`... מעולם לא נתקלנו בבעיה של שכירת רכב כמו שקרה כאן, אז כולם אומרים לנו, מה אתם מתרגשים ?
בחירת רכב - מלכתחילה גם באמת לא ידענו איזה רכב בכלל מתאים לפי תנאי השטח, ולאיזו חברה לפנות בנידון. וגם זו הייתה בעיה. החברות לשכירת רכב מהארץ ממש לא יכלו לעזור לנו. התחלנו לקרוא על הנושא ולשאול שאלות, הבנו שרצוי רכב שטח, מה שמכנים אבל לא הכרחי. כך אמרו לי בלמטייל. מצד שני אנחנו ארבעה אנשים מבוגרים עם ציוד כבד של 4 מזוודות גדולות ו -; 4 מזוודות קטנות +תיקים.... וצריך מקום לכל הכבודה הזאת !!! חיפשנו חברה בצ`ילה או ארגנטינה, שיענו על דרישותינו. אמרנו, נלך רק על החברות הידועות הגדולות שעובדות בכל העולם. התחלנו לחרוש באינטרנט. כל מידע על כל חברה נבדק על ידנו, שלחנו אימיילים באנגלית, רובם לא ענו. וזה היה די מבאס, והתבאסנו...
בתוך כל המידע שאספנו, שמענו גם על חברת דולר, שנותנת שירותי השכרת רכב גם בדרום אמריקה, ופנינו לסוכנות שלהם בסנטיאגו. הרכב שלקחנו מחברת דולר בסנטיאגו היה ניסן פאספיינדר, זהו ג`יפ מיני-ואן, לחמישה עם מקום לכל המזוודות. הזהירו אותנו בארץ, שיכול להיות שנבוא לשם, ולא יהיה רכב, כי מישהו אחר הקדים אותנו או שיהיה דגם אחר ממה שהראו לנו בתמונות או שיתנו טרנטה של רכב... בקיצור, הרגשנו שאנחנו מהמרים על סוס לא ידוע. אבל אין ברירה חייבים בשלב מסוים להחליט ולסכם, ולאשר את העסקה איתם. ואומנם כך עשינו. סיכמנו שניקח את הרכב בסנטיאגו בסוכנות שלהם בעיר.
אבל מר שם טוב היקר, מקהילת אש התורה, שאיתם עשינו את השבת, העלה רעיון נפלא. הוא צלצל לחברה ואמר להם היכן אנחנו, והיציע שהם יבואו אלינו עם הרכב, כדי להקל עלינו היות ויש איתנו מזוודות כבדות וכו`. הרעיון התקבל אצלם בהבנה, והם הגיעו, חתמנו שם על החוזה, והוא עיין עבורנו בכל המילים הקטנות, לגבי הביטוחים שראוי וחשוב שנעשה. בקיצור, נוכחותו הייתה לנו לעזר רב. בסופו של דבר, התגלתה העסקה שלנו עם חברת דולר כחיובית ביותר.
לשבחו של הרכב אני יכולה לציין שאפילו לא נזקקנו להחלפת גלגל, וגם לא היו תקלות אחרות איתו. כרכב שטח הוא הוכיח את עצמו בכל הדרכים המשוגעות שנסענו בהן. יצאנו לדרך.
איזה מסלול נפלא. עוד קולה של הרוח מנשב על אוזני.... וישאל השואל -בשביל מה היינו צריכים את כל בלבול המוח הזה ? והתשובה היא שפשוט שלא היינו מוכנים לוותר על המסע הזה ברכב, כי זה החלק בטיול שייתן לנו את תחושת החופש המופלאה, של התנהלות העצמית - אנחנו לבד בדרכים, והנופים הנהדרים מלווים אותנו כל הזמן. של ההתקדמות האיטית , והלינה המזדמנת במקומות נידחים , שרק תרמילאים מגיעים לשם. רק אנחנו עם עצמנו והנופים המשגעים. ואמנם כך היה.
איזור האגמים בצ`ילה
יצאנו לדרך. נטל הנהיגה התחלק שווה בין הגברים, כמובן. וזה יתרון ממש כשנוסעים יחד שני זוגות.שבוע ראשון התוכנית הייתה לראות את אזורי האגמים, החל מהעיירה קונקו ולסיים לקראת שבת בברילוצ`ה.יום שלם כמעט לקח לנו להגיע מסנטיאגו לקונקו, התמקמנו ללינת לילה בבקתה בעיירה. במחיר של 25 דולר לזוג . גם עם שחר, העיירה נראתה די עלובה, עם רחוב ראשי וכמה רחובות שמסתעפים ממנו. אבל סופרמרקט למצרכים חשובים להמשך הדרך, מצאנו, וזה מה שחשוב. וגם, חשוב לציין, התושבים היו אדיבים מאד בלעזור לנו למצוא מקום ללינת הלילה.
למחרת יצאנו למסלול היקפי, בפארק הלאומי שם, מסביב לאגמים הצפוניים. הדרך הייתה יפהפייה, בתוך צמחיה צפופה למדי,בתוך יער, כשמידי פעם מבצבץ לו אגם כחול, עם בתי נופש יפים, ונוף נפלא. עצרנו מידי פעם לצלם ולהצטלם. לפעמים חלפנו על פני מוצ`ילרים על אופניים. ומקומיים שעברו בדרך הביטו בנו, כאילו משתאים מה לנו ולמקום הזה, אבל כולם היו מאד ידידותיים. אבל הכביש, אבוי לאותו כביש, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, זוהי דרך כורכר כבושה, עם סלעים בולטים מידי פעם, וחורים שאיני יודעת איך לא מכסים אותם. הגברים שלנו גילו אורך רוח וסבלנות רבה בנסיעה, כי בלי זה פשוט אי אפשר היה להמשיך. אבל זה לא אומר שהם לא רטנו מידי פעם על "איכות" הדרכים.... אומנם במפה ראינו שסימון הכביש מראה שזה כביש סוג ג`, אבל לכזה כביש לא ציפינו. חשוב לציין שרוב הדרכים שנסענו בהן, נראו פחות או יותר ככה, וגם בהמשך לא נרתענו מלנסוע בהן, משום שזה מה יש. וברגע שמבינים זאת, לומדים להתנהג עם הדרך לפי נתוניה, ולא לפי מה שהיינו רוצים שיהיה.
גם משך הנסיעה נגזר מאיכות הכביש. וכבר ביום הראשון למדנו, שלא נוכל לנסוע בכל הדרכים שתכננו, כי התקדמנו ממש לאט ופשוט לא יספיק לנו הזמן, ולכן מיד עשינו הערכת מצב חדשה וכבר שינינו מסלול. הבנו לצערנו, שחונין דה לוס אנדס וסאן מרטין דה לוס אנדס שבארגנטינה , ירדו לנו מהמסלול. בצהרי היום יצאנו מאזור היער ושמנו פעמינו לכיוון פוקון. כאן כבר היו הכבישים תקניים לגמרי . הנוף נפתח ומולנו התנוסס הקונוס המפואר של הר הגעש ויאריקה. אפילו לרגע לא חשבנו להעפיל במעלה ההר, אבל חשבנו על הצעירים שעושים זאת. זיק של קנאה הבזיק במחשבתי, אבל מיד אמרתי לעצמי, הרי לא באנו לטפס על הרים בששת השבועות האלה. והסתפקנו בלהתפעל מיופיו של ההר המושלג מרחוק. אולי ההפסד שלנו ואולי לא. נסענו לחופו של אגם ויאריקה ונכנסנו לעיירה פוקון. שתי עיירות לחופו של אגם ויאריקה. ואיזה הבדל !
האחת - פוקון היא עיירה מקסימה, בתים יפים, רחובות תוססים ומלאי אדם, ושירות מידע למטייל ברמה גבוהה, ואפילו מצאנו שם אנשים שידעו לדבר ולענות לנו באנגלית. והשניה ויאריקה, ואיזו אכזבה. עיירה אפורה לגמרי, ללא שום חגיגיות שמצאנו בפוקון. בתחילה, אפילו חשבנו ללון בפוקון, כל כך היה מפתה לישון בעיירה ציורית זו, אלא שאימת הזחילה ב"כבישים" והחשש שמא נתקדם לאט, גרמה לנו שנתקדם עוד קצת מתוך מחשבה שיהיה לנו יותר זמן בהמשך. בשלב זה עוד היינו טירונים בטיול שלנו ולא הערכנו נכון את הדרכים. מצד אחד רצינו "לתפוס הכול" כמה שיותר, ומאידך ראינו שהדרכים מלמדות אותנו שיש לבחור מתוך כל המצוי את העיקר, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת.
עכשיו, שלושת האגמים -; קוליקו, קבורגווי וויאריקה -; כבר היו מאחורינו ואנחנו מצאנו עצמנו מתקדמים לעבר הסדרה המרכזית של האגמים. אל אגםקאלאפקוואן, אגם פאנגוויפוי ואגם רינייווי. את הלילה עשינו לבסוף בבקתה נחמדה טובה וזולה יחסית, אצל צ`יליאני קשיש, בעיירה פאנגוויפוי, שסיפר לנו בדמעות עד כמה הצטער על מותו של פינושה. כן, כך הסתבר לנו שרבים מן הצ`יליאנים היו עצובים מאד על מותו של המנהיג שנודע בעולם כעריץ, אבל היה נערץ על חלק לפחות מבני עמו. למחרת, וזה כבר יום שלישי בשבוע, החלטנו לנטוש את הדרכים הצדדיות והיפות לטובת הדרך המהירה כביש מספר 5 כדי באמת לחסוך בזמן, ולהתקדם לקראת קצה המסלול פוארטו מונטה (Puerto Montt), ומשם לעלות חזרה דרך עיירות פנימיות לאורך האגמים ומפלי פטרוהא, ולהגיע ביום חמישי לברילוצ`ה לקראת השבת הראשונה בדרכים.
אל תשאלו מה חיפשנו בפוארטו מונטה. כי גם לנו לא ממש היה ברור. כנראה לא קראנו די בעיון במדריך, ואיך שהוא בזבזנו זמן בהלוך וחזור. אז לא רק שלא הבנו מה סחב אותנו לשם אלא גם התקשינו לצאת ממנה משום שכל רחובותיה דומים זה לזה כמו איזה קסרקטין ענק, של רחובות אורך ורוחב. נו טוב, לפעמים דברים בלתי צפויים קורים, מזל שזה היה מרחק קצר, ולא נורא. ומשהיינו הריני יכולה להמליץ בכל פה שאין מה לחפש שם אלא אם כן אתה נזקק לשירותי הנמל כדי לרדת למעבורת שתיקח אותך אל האי צ`ילואה (Chiloe). שוכנו שתי עיירות שכדאי להיכנס אליהן. האחת היא פרוטיאר (Frutillar) לחופו שלאגם יאנקוויווי (Llanquihue) והשנייה פוארטו ואראס (P. Varas). הרחוב שעל האגם בפרוטיאר הוא רחוב מקסים עם בתים יפים ומעניינים, ואנשים משתזפים על החול, אבל מה שמשך יותר את העין היו ההרים הנישאים שמעבר לאגם. בלט ביניהם הקונוס המדהים של האוסורנו. ואילו פוארטו ואראס נראית עיר קייט מפותחת, שמושכת תיירות. יש בה בתי מלון רבים , בקתות משובחות במחיר סביר מאד,סופרמרקט גדול במרכז העיר, וחוף אגם יפהפה.
מכאן הנקודה המעניינת הבאה היא מפלי פטרוהא. שוב נכנסנו לדרכים צדדיות , דרכי עפר או כורכר או מה שזה לא יהיה כדי להגיע לאתר. יש מרחק הליכה קצר ממקום החניה של הרכב, עד למפלים. המפלים אינם גבוהים במיוחד, להיפך. נראה כאילו אתה עומד בגובה המים והם נופלים לתוך אפיק או ערוץ עמוק יותר. שורה של שבילים וגשרונים מאפשרת להגיע לנקודות תצפית גבוהות משהו מקו המים, ואפשר לראות היטב, לחוש כמעט, את עוצמת המים השוצפת ואת כמותם האדירה, והאופן שבו המים מפלסים דרך, ונופלים מטה. אך, הלוואי אצלנו ! בסוף אותו יום ולאחר נסיעה מגוונת בכבישים נידחים ובדרך המלך, חצינו בפעם הראשונה את הגבול, מצ`ילה לארגנטינה. ואת הלילה עשינו בעיירה חמודה בשם ויה לה אנגוסטורה. הלינה בעיירה זו די יקרה, ולכן חיפשנו בשוליה לינה בצימר או בקתה. וגם מצאנו.
לגבי מעברי גבול חשוב לי מאד לציין שצ`ילה מקפידה ביותר על איסור הכנסת כל פרי וירק חי לשטחה. אתה ממלא טופס הצהרה שבו אתה מציין אם יש לך או אין לך בין חפציך ירקות או פירות טריים. עדיף שלא יהיה לך שום תוצרת חקלאית, כי הם יקחו את זה. ואם הצהרת שאין לך ויערכו חיפוש בתיקים וימצאו, זה יעלה לך בקנס גבוה שיכול להגיע עד 50 דולר. ממש לא כדאי. ארגנטינה מקפידה פחות כך למדנו בכל מעברי הגבול, עד שהיגענו לאושואיה (Ushuaia), שם פתאום גם הם נזכרו שאינם רוצים תוצרת חקלאית ממדינה אחרת (זרקו לי סנדויץ` טרי וטעים כי הוא הכיל ירקות מפונטה ארנאס).
ונחזור למסלול. ביום חמישי בשבוע, כבר הגענו לברילוצ`ה. כאן אנו עתידים לבלות את השבת הראשונה. דבר ראשון שעשינו, חיפשנו את הבקתות שהזמנו עוד מהארץ. היינו מלאי סקרנות איך מקום זה יראה. תמיד באינטרנט זה נראה טוב יותר ממה שזה במציאות, ופה אנחנו עומדים לבלות חמישי - ששי - שבת וחשוב לנו שהתנאים יהיו טובים. התברר לנו שאין אלו בקתות אלא סוג של מלון דירות. לא חלמנו שזה יהיה כל כך טוב. המקום מחוץ לעיר, 4 ק"מ מהעיר. על הכביש הראשי, מול האגם הנפלא נוואל- וואפי. הבתים נמוכי קומה. מקסימום שתי קומות לבנין. אנחנו בקומת קרקע עם יציאה לדשא. נפלא. ובתוך הדירה - שני חדרי שינה. שני חדרי שירותים. כמובן מטבח ופינת אוכל לשמונה איש, וסלון שגם בו יכולים לישון לפחות שני אנשים. אגדה. איזה מקום מקסים לבלות בו שבת. בבקר טיילנו ברגל בסביבות האגם. אנחנו הקדשנו יומיים לסיורים במקום.
קודם כל שייט באגם הגדול והיפה, שכלל גם ירידה לשני איים ומסלול הליכה קטן בשניהם. על אי אחד ראינו עצי סאקויה, עבי גזע ובאי השני ראינו יער של עצים אדומי גזע, שקצת הזכירו בצבעם את הקטלב הארץ ישראלי. לא אומר שהיה מדהים, אבל אפשר לסכם ב"נחמד". והיות והיינו צמודי רכב, לא הייתה לנו בעיה לעשות גם סיבוב בכביש ה"לופ" שזו דרך יפה-יפה. וכמובן עלינו לתצפית ברכבל, שנותנת מבט פנורמי כמעט בסיבוב מלא על כל האזור והאגמים. ואם מישהו חושב שויתרנו על השוקולד, אז לא. לא פסחנו על חגיגת תעשיית השוקולד. המפעלים המקומיים לתעשיית שוקולד, הם גם תצוגתיים, כי אפשר לראות ממש במקום כיצד השוקולד מיוצר. והם גם בית מסחר לכל דבר, כי אפשר לקנות את התוצרת הטרייה במקום.
התורים הארוכים שהשתרכו שם, והצפיפות, מעידים טוב יותר מכל דבר, על הצלחת המקום. וגם קנינו שוקולד לכבוד שבת. אלא מה ? וכי אפשר לא לקנות כשאתה בברילוצ`ה ? ומה נגיד בבית אם ישאלו ? לגבי טיב השוקולד - אולי איני יכולה להיות שופטת בענייני שוקולד כי איני שפוטה של שוקולד, אבל מניסיוני הדל בשוקולדים אני יכולה לומר שכבר טעמנו גם טעמנו משובחים מאלה..... שבוע איזור האגמים נגמר בסיפוק רב. מיצינו את העיקר, התקדמנו פחות או יותר לפי התוכנית, ושמנו פעמינו אל הקרטרה.
יורדים דרומה
החלק היותר הרפתקני מתחיל כאן. אתה עוזב את ברילוצ`ה ואתה מרגיש איך אתה מתנתק מן הציביליזציה המוכרת והחמימה, ועובר אל ארץ בראשית. כך חשנו אפילו שזה לא היה ממש מדויק. הכיוון היה דרומה, על דרך שבחלקה היא רמה מישורית גבוהה. נדמה לך שאתה נוסע על איזו במה מוגבהת, והמרחבים הפתוחים נושקים לשמים בקו האופק הדמיוני שמעבר לו אין כלום. מזל שכל זה היה רק בדמיוני, כי לאט לאט החל הנוף להשתנות ואנחנו אכן מצאנו עצמנו יורדים לכיוון אסקוואל. והכבישים אף שהחלו יפה, הפכו תוך זמן קצר לכבישי עפר מוכרים....
ישבנו ברכב ספונים על המפות. זהו חלק מאד חביב עלי ומעניין. אם בתכנון הטיול המפה נותנת לך מידע יבש על המקומות וכיצד להגיע אליהם, הרי תוך כדי נסיעה, גם המפה מתחילה לקבל פנים אחרות. שם מקום הוא לא רק נקודת ציון על המפה אלא, הוא הופך להיות זיכרון של ישוב, בתים ,מראות, זיכרון של חוויה. הנה למשל אסקוול, עיירה שהפתיעה אותנו לטובה. ממש עיירונת נחמדה, עם פארק מרובע במרכזה. מצאנו תחנת דלק ממש בכניסה לעיירה, ומרכז מידע לתייר, ואפילו אנגלית קלה דברו שם. קצת לפני מעבר הגבול ליד פוטלפו נכנסנו לקניון נאנט וטילנו בשבילים אל המפלים שבו.המפלים פחות מרשימים, הקניון הרבה יותר. מזג האוויר החל להיות גשום והקשה על הנסיעה. אנחנו החלטנו שעוברים את הגבול עוד באותו ערב. נכנסנו שוב לצ`ילה, ושמנו פעמינו לפוטלפו. גשם ירד כל הדרך. והדרך הייתה גרועה כמו שזכרנו משכבר הימים. ואף כי השעה הייתה רק 7 בערב, אפלולית ירדה לעולם בשל העננים הצפופים והגשם הבלתי פוסק. בעיירה אין כמעט נפש חיה ברחובות, החנויות ברובן סגורות. לך תמצא מקום לישון, ואפילו שלט לבקתות (Cabbanas) לא הראה נכון את הכיוון.
נתקענו !. מה עושים ? המקום נראה סוף העולם ועלוב, ואנחנו עייפים ומרוטים, מסתובבים ברחובות, פתאום משום מקום מופיע קשיש עם ילד על ידו, הולכים לאט בגשם הדק, הולכים כאילו מתעלמים מהגשם, כאילו אין גשם, אנחנו שואלים, הוא רוצה לעזור.מסתכל לפה ולשם אם מישהו בא. למרבה הפלא ברחוב מולנו נוסעת מכונית ואן גדולה. הקשיש אומר לנו אולי הוא יוכל לעזור לכם, ויורד לכביש לעצור את הוואן, ומדבר עם הנהג. וכל הזמן הילד איתו והם נרטבים בגשם, אבל כלום.... לכו איתו הוא יראה לכם, כך אומר לנו הקשיש ומסתלק לדרכו והילד איתו. וההוא ברכב,עם פנים אינדיאניות טיפוסיות אומר לנו בואו אחרי. נוסעים אחריו. הראש שלי כבר חושב קרימינאלית, קראתי בלמטייל ש.... וכו`... וצריך להיזהר זוכרים ? הזהירו אותנו מראש, שלא נגיד לא ידענו.... עוד אני מנסה להזהיר אותם ממה שהולך לקרות לנו. ואנחנו כבר במורד הדרך על אדמה די בוצית, כאילו יורד לאיזה ואדי. לא היינו נכנסים לשם בעצמנו, אילו לא הוא. חשש מנקר במוחי, בלבי, אבל אני לא אומרת בקול, לא אומרת כלום!
והנה, אנחנו אחריו. נוסעים ונכנסים לאיזה שער יורדים בשביל, הכול בדרך בוצית, מן שום מקום כזה ולמרבה הפלא, יש פרחים יפים שם, יש בקתות שנראות טוב. רווח לי. אנחנו נכנסים אחריו לבקתה, לראות מה יש שם, ואורו עינינו, יש חדר שינה נורמאלי ואחד לילדים עם וילון לפרטיות או להסתיר את האור ואפילו טלוויזיה יש. לצורך העניין אנחנו היינו הפעם הילדים.וישנו בחדר עם הוילון. ובינתיים הבחנו שאין חימום בבקתה, אבל יש אח ! האינדיאני הזריז מביא כמה בולי עץ וכמה קרטונים. ומיד האש מרצדת באח. קבענו תורנות להזנת האש במשך הלילה ונרדמנו כמו תינוקות. קמנו בבקר לבקתה קרה. שומרי המדורה שלנו נרדמו על משמרתם,והאש כבתה בלילה. מזל שהשמיכות היו חמות ולא קפאנו, או שאולי היינו עייפים כל כך שלא הרגשנו את קור הלילה, או שבכלל לא היה כל כך קר..... אחת מאלה בודאי נכונה.
מכל מקום הגברים שלנו ישנו היטב. אין דבר, באור היום הכול נראה אחרת, לא הרגשנו קור, ואפילו הגשם פסק לקראת יום חדש בנדודים שלנו. בחוץ שמענו רעש של מים זורמים, יצאתי לראות. נהר רחב ידיים זורם לנו מתחת לאף ואפילו לא הרגשנו . את הנהר הזה אנחנו ממשיכים לפגוש במשך היום עד לדרך הקרטרה. בבקר, פוטלפו נראתה מסבירת פנים הרבה יותר. ראינו לא מעט בתים יפים ובקתות רבות ופארק עירוני נאה, אף הוא בצורת ריבוע ובמרכז העיר, מה שלא ראינו בערב. יצאנו מפוטלפו לכיוון הקרטרה ולא פסקנו מלהתפעל. זוהי אחת הדרכים המרשימות ביופיין. אמנם איכות הכביש ירודה כמו שכבר למדנו , אבל הנופים... הנופים... איזה יופי ! איזה יופי !
אנחנו מכריזים כל הזמן. ואילו היינו עוצרים כל פעם כדי להתפעל בנחת מכל יחידת נוף מרשימה, היינו נוסעים יומיים עד פוהויאפי. הנתיב עבר דרך עמקים צרים, ולמרגלות הרים שפסגותיהם המחודדות עוטות שלג לבן, נסענו מעל ערוץ עמוק כשאנחנו על הגשרון ורואים את המים זורמים למטה בשצף קצף מתרונן. ומן ההרים ממול זולגים מים בנקיקים, ונהר מתגלגל לצידי הדרך שלאורכה עצים עבותים וצמחיה סבוכה. קבוצות מוצ`ילרים יורדת אל נהר לעשות רפטינג, ובין כל אלה חוות חקלאיות, בתי איכרים מעלים עשן בארובות, סוסים רועים באחו, ועדר פרות ואגמים פזורים פה ושם. ומעל הכול,מעל כל אלה, שמש מבורכת שלחה קרנים עליזות מבין ענני הבקר, וצבעה לנו את הנוף בצבעים השמורים לה בלבד.רק היא יודעת לגוון את הירוק ולהצית שלהבת בכל פרח . פסטורליות מופלאה במיטבה. ואנחנו רביעית גמלאים ספונים בתוך הפאספיידר הנהדרת שלנו, מרגישים ברקיע, ובולעים בחדווה את המראות. איזה יופי, אנחנו מכריזים שוב ושוב.
הקרטרה
אל הקרטרה נכנסנו כבר במזג אויר גשום. איך השתנה לנו ! גשם גשם גשם, ואנחנו נוסעים, מושכים דרומה לאט. הנוף ממשיך להיות יפה אבל אי אפשר לראות הכול בשל העננות והערפילים. אמרנו ננסה למשוך עד פויוהאפי , ואם לא נצליח נשאר ללון בלה חונטה. הגענו ללה חונטה בשעת צהרים. אם כל הדרך חשבנו שאנחנו ואלוקים לבד על הנתיב המהולל הרי בבואנו לעיירה, גילינו מקום הומה אדם. נו, טוב,הכול יחסי, אז לא ממש הומה, אבל הסתובבו שם כעשרים אולי יותר אנשים, חלקם מקומיים רובם מטיילים. נעצרנו בתחנת הדלק כדי למלא את המיכל. מתברר שהם מאד יעילים, הכול תחת גג אחד. הסופרמרקט של העיירה. וגם הבנק או מישהו שמתפקד שם בקופה על תקן של חלפן כספים. ויש גם עמדת אינטרנט עם שני מכשירים. וכמובן תחנת הדלק. וטלפון לתקשורת בין לאומית שהצליח לא לקשר אותנו עם הבית, ובנייד לא הייתה תקשורת כל הדרך בקרטרה, וגם אחר כך. כן הכול יחד במקום אחד קטן וקומפקטי. הסופרמרקט של לה חונטה. ואין זה פלא שהם יקרנים שם, בהכל. הדלק המכולת המרת הכסף ואפילו האינטרנט, יותר יקר שם.
זהו גם המקום הטבעי לפגוש מטיילים בכלל וישראלים בפרט.ובאמת מצאנו אותם שם תרמילאים עמוסי משקל. כמה מהם סיפרו שהם תקועים בחור הזה ששמו לה חונטה, כבר ארבעה ימים. מקווים לתפוס טרמפ, ומשלא נמצא להם מושיע הם שבים למחרת להמתין שם בסבלנו אין קץ. ליבנו יצא אליהם ורצינו לעזור, אבל גם אנחנו לא יכולנו להושיע, כי הרכב שלנו היה כזכור עמוס לעייפה בכל ציודי הדרך. מישהו סיפר ששמע ממישהו שמזג אויר גשום, מעונן וערפילי זה עומד להימשך עוד עשרה ימים ל-פ-חו-ת !!!. ובמצב כזה חשבנו לא נשרך רגלינו אל הקרחון התלוי. שזו הייתה תוכניתנו המיועדת ליום המחרת. מה טעם ללכת למקום תצפית, שממילא לא תראה כלום בהגיעך אליו. ובמצב של חוסר ודאות לגבי התוכנית,העמסנו עצמנו על הרכב עם שלל הירקות והמכולת שקנינו, ושמנו פעמינו אל פויוהאפי היעד הבא ללינת הלילה.
המשך הדרך היה דומה. גשם לסירוגין והצצות קלות של שמש. ולפעמים קשת בענן או יותר נכון על ההרים. עברנו על פני כפרים וחוות עברנו על פני מרחצאות מים חמים, ולמדנו מהצעירים שסיפרו שיש דרגות שונות של מרחצאות. יש את אלו המשוכללים בתוך מבנה עם מקלחות וכל התנאים. אלו גם עולים בהתאם. ויש מקומות שבהם הרחצה תחת כיפת השמים, לגמרי בטבע, כמו שאתר אל חמה הייתה בימים ראשונים. ויש כמובן גם דרגות ביניים. אומנם הבאנו איתנו בגדי ים וחשבנו שאולי נעשה בהם שימוש.אבל היינו עצלים ללכת למרחצאות, וכי מה, בשביל זה טרחנו לבוא עד כאן, ולבזבז זמן יקר, בלרבוץ במים ושיהיו החמים ביותר שאפשר. נפצה את עצמנו בבית,הרי יש לנו מזה בארץ....
בפויוהאפי מצאנו את משרדי המידע למטייל פתוחים ומזומנים לתת שירות. אחרי שסידרנו לעצמנו בקתה לתפארת ללינה, בדקנו את אפשרויות הטיול במקום. הובהר לנו שרק אם יקרה נס נוכל לראות מחר את הקרחון התלוי. עוד אנחנו מדברים והחבריה שפגשנו קודם בלה חונטה, נכנסה גם היא למשרדים, שמחה קפצה על כולנו. כמעט חיבוקים ונשיקות. הרגשנו כמעט כמו ההורים של כולם, למי מאיתנו אין לפחות בן אחד שהיה מוצ`ילר בעבר ?
הם סיפרו שהתייאשו מלחכות לטרמפ ולבסוף שכרו נהג וואן שלקח את כולם, וגם לקח מכולם 18 דולר עבור הנסיעה. גזלנים ! חשבנו, וכעסנו. אין כמו אחוות ישראלים בגולה... אבל באמת הם היו חמודים. מאוחר יותר שמענו גם כמה הערות מבעלי אכסניות שחלק מהצעירים שלנו מתנהגים ממש גרוע, וזה היה מצער מאד לשמוע. אספר על כך מאוחר יותר. נפרדנו בתקווה שאולי עוד ניפגש. בינתיים אני חייבת לציין שהצעירים הביטו עלינו קצת בעין מתמוגגת, איזה יופי הם אמרו לנו ... כל הכבוד לכם... הלוואי ההורים שלנו היו ככה מטיילים בכל החורים.....והיוזמה והאומץ... אנחנו מצידנו הצטנענו, נו טוב לא צריךלהגזים, אמרנו, זה הרי טיול דה לוקס מה שאנחנו עושים. זה לא באמת כמוכם, הדגשנו להם. אבל מה אגיד, המחמאות ערבו לאוזנינו.
היינו הראשונים לפתוח את הפארק שבו חבוי הקרחון התלוי. היינו כל כך ראשונים שאפילו השומר בשער עוד לא הגיע. חיכינו לו. ולמה כל כך מיהרנו ? כי רק אתמול דברו החבריה שמזג האוויר נגדנו. והנה קמנו בבקר ושמש במרום זורחת, והעננים מתרגשים עוד מעט להופיע. צריך להזדרז אמרנו לפני שיבוא גשם וגרוע ממנו שלא יבואו עננים ויסתירו הכול.... שמענו שאומרים שלא ממש שווה לטרוח עד לקרחון התלוי. כי יש יפים ממנו, אבל אם הגענו לפה לא נלך? וכך היה. נכנסנו לפארק. בתוך הפארק לא היה מי שידריך ולו במילה לאן לפנות. והשילוט - לא יאומן - לא ממש היה שילוט נורמאלי שינחה לאן ללכת. היה שם שלט יחיד שהראה כיוון ימינה למסלול הליכה שהיה חסום בבול עץ רחב שאומר בלי מילים: לא מכאן הכניסה ! אז מאיפה כן ?
התחלנו לחפש. זה היה מוזר ביותר. ירדנו בכיוון הפוך ומצאנו גשר עץ תלוי מעל נהר סוער. והזהרה לבל יעלו על הגשר יותר מששה אנשים בעת ובעונה אחת. היינו רק ארבעה והגשר רקד מצד אל צד. פחד !! אל תצפית הקרחון התלוי הגענו כעבור כמה דקות הליכה, בשביל יפהפה בתוך צמחיית יער, ועלים ענקיים שהזכירו עלי גפן, בצידי הדרך. חשבתי שאפשר היה להכין עלים ממולאים לתחרות בשיאי גינס.... תמיד חשבתי ש"הקרחון התלוי", זהו שם מוזר, ולא הבנתי למה הוא נקרא כך, עד שהגענו.
כבר ראיתי בעבר, בתמונות את הקרחון "יושב" כלוא בזוית הוואדי שבין שני ההרים. אבל לא ראיתי שהוא תלוי. למעשה הוא נראה יותר - מונח. רק כשהגענו למקום עצמו, הבחנתי שיש מצד ימין על ההר מן גוש עצום של קרח, תלוי ועומד כמו מצחייה של כובע, בולט מאד קדימה לעומת קו ההר. הקרחון כנראה גולש קצת קדימה כדרכם של קרחונים להחליק במורד, ויש להניח שבשלב מסוים החלק הבולט או התלוי,יקרוס ויצנח ברעש גדול אל האגם הרגוע שלמרגלותיו. חבל שזה לא קרה בזמן שהיינו שם. מכל מקום הבנתי למה הוא נקרא תלוי. עד שסיימנו להתלהב, החל לטפטף גשם וענן סימן את כוונותיו. ואנחנו אצנו רצנו חזרה, אל החניון לתפוס מחסה ברכב שלנו. את מי אנחנו פוגשים על הגשר מצידו האחר, אם לא את מיודעינו מאתמול.הישראלים החביבים שפגשנו כבר פעמיים. רוצו רוצו אנחנו מזרזים אותם לפני שהכול יתכסה שם בענן. והיו שם גם זוג מבוגרים שזיהו על פי הכיפה של בעלי שאנחנו מישראל, והתרגשות אחזה אותם. הם מבואנוס איירס,סיפרו, ויש להם כמובן משפחה בהרצליה.... הסיפור הזה גם כן חזר על עצמו בכמה מקומות וזה נחמד.
קויהיקה ומערות השיש
עכשיו אנחנו בהתלבטות קשה, עד איפה נתקדם היום. על כניסה לפוארטו סיישן ויתרנו, אם כי מלכתחילה היו לנו כוונות להיכנס לשם ואולי לקחת שייט אל לגונה סאן רפאל כדי לראות את הקרחון שבלגונה. אבל התברר לנו שהשייט אינו מתבצע יום יום, וגם שהוא חלק ממסלול ארוך של יומיים או שלושה, ולא יכולנו להקציב לכך את הזמן וגם לא את התקציב, התנחמנו בכך שנראה את הקרחונים האחרים ולא מוכרחים לראות את כולם. מה עוד שאמרו לי מטיילים שהיו, שפריטו מורנו וקרחון גריי מדהימים יותר אז ויתרנו. קואייקה נגלתה לנו בהפתעה. כלומר ידענו שאנחנו בדרך לשם, ונסענו ונסענו ונסענו, בדרך פתלתלה בין הרים ויערות, ולפתע נפתח הנוף ומרחוק -; עיר . ממש עיר. זיהינו שזאת עיר אפילו ממרחק. כי לעומת כל צורות היישוב שראינו עד עתה כפרים ועיירות קטנים כאלה. זו ללא ספק עיר. וכשנכנסנו, אכן הופתענו לטובה. ממש ממש עיר.עם כל המשתמע. אולי אין זו עיר ענקית אבל היה זה מרענן לפגוש עיר בתוך שום מקום שומם. היו שם רחובות עם חנויות, כמה תחנות דלק, בתי מלון, מסעדות, ומרכזים עירוניים.
נכנסנו למשרד מידע לתיירים באחד הרחובות הראשיים, ושם טיפלה בנו בחורה בשם פטרישיה. היא נראתה מודאגת משהו ממראה ארבעתנו. כנראה נראינו לה עייפים מהדרך, אחרי הכול הגענו לשם ב- 4 אחר הצהריים ובכוונתנו היה להתקדם עד פוארטו איבנייז. למעשה, רצינו להתייעץ איתה אם כדאי לנו להמשיך לנסוע בדרך הקרטרה, במסלול המקיף בתוך השמורה דרך ויה סרו קסטיליו, או שאולי עדיף לחצות את אגם חנרל קררה במעבורת. ולהגיע אל ריו טרונקילו כשמטרתנו הפעם אלו הן מערות השייש.
פאטרישיה עשתה כל מאמץ לעזור לנו והיתה אדיבה מאד. היא בררה אם יש מקום על המעבורת ביום שלמחרת, והתברר שאין, ואז כשהיא ראתה שאנחנו נחושים להמשיך בנסיעה עד פוארטו איבנייז, היא נתנה לנו שמות של מקומות לינה שלא נצטרך לחפש הרבה כשנגיע. אבל בעיקר היא יעצה לנו עצה טובה הנוגעת לכביש 40 שבארגנטינה , אבל על כך אספר כשנגיע לכביש. הנה הפרטים של הסוכנות אם מישהו רוצה או צריך לארגן או להזמין שייט במעבורת או כל שירות אחר בקרטרה, כולל שכירת רכב.מתוך כרטיס ביקור שקיבלנו שם. האתר הוא www.patagonianueva.com . המשך הדרך דרומה היה יפהפה, נסיעה בין הרים מושלגים ופסגות נישאות, ביניהם גם כמובן בלט הסרו קסטיליו שעל שמו נקראת כל השמורה שם באיזור, והעיירה הקטנה. ראינו את השילוט המלמד שפוארטו איבנייז היא בפניה שמאלה. אבל היות וידענו שאין לנו מה לחפש שם, כי אין סיכוי לעבור במעבורת, אמרנו שנמשוך כמה שיותר דרומה עוד באותו יום, אבל לא יותר דרומה ממה שיהיה לאל ידנו למצוא מקום ללינה הלילה, כי בהמשך הדרך אין כל כך הרבה עיירות.
הגענו לעיירה הקטנטונת סרו קסטיליו, וחיפשנו צימר, בקתה או כל צורת לינה סבירה שנמצא. כבר החל להחשיך אולי בגלל העננים כי היתה השעה רק 8 בערב בערך. בבקר עזבנו את הבית של מארי, מקומית שארחה אותנו באופן יוצא מגדר הרגיל וויצאנו דרומה להמשיך את המסלול. יום ארוך ועמוס חיכה לנו. זה כבר יום שלישי בשבוע ופשוט לא להאמין איך הזמן טס כשנהנים. על המפה הדרך נראית כמו עוברת בתוך שום מקום בין הרים ועוד הרים ועוד...וזה די מאיים, במיוחד שאין כמעט ישובים מסומנים לאורכה. הכביש הרשום על המפה הוא אותו סוג כביש משובש, שכבר ראינו את "סגולותיו" והתנסינו בו בקטעים הקודמים של הקרטרה. ועכשיו אנחנו נכנסים לקטע האחרון שלו, מבחינתנו.
המפה עוד מלמדת שאפשר להמשיך בו, והיינו רוצים להמשיך עד או`היגנס, אלא שזוהי דרך ללא מוצא (והיא ללא מוצא משום ששתי ארצות נכבדות אלה -; צ`ילה וארגנטינה -; לא השכילו לסלול כביש ביניהן שיחבר אותן שם באיזור ההוא, בין או`היגנס לאל צ`לטן, נגיד). לא ברור לי למה לא סוללים שם כביש לטובת האזרחים שגרים שם, או / וגם לטובת המטיילים -; כמונו למשל. קראתי שהנופים שם מדהימים לא פחות מנופי הקרטרה שעברנו עד כאן, ואם אפשר היה להדרים עד או`היגנס ואולי יותר, יכולנו בכך לחסוך את הנסיעה בכביש 40 המעיק, הארוך והלא מעניין במיוחד. אבל על פי המציאות של היום, עלינו לצאת מהקרטרה על יד אגם חנרל קררה, שאחר כך כשעוברים את הגבול לארגנטינה, הופך אותו אגם במטה קסם לאגם בואנוס איירס, ולהמשיך כמתוכנן.
התחנה הבאה שלנו אם כן, היא להגיע לאגם, למקום ששמו ריו טרונקילו ושם לחפש חברה שמסיעה אנשים בסירות אל מערות השייש, ועוד באותו יום להמשיך עד העיירה פריטו מורנו בארגנטינה, לעבור את הגבול עוד לפנות הערב, מעבר הגבול שם פתוח עד שעה 8.00 בערב. ושם לישון, כך שלמחרת בבקר נקום מוקדם, ומיד נצא לדרך, בלי להתמהמה. כי כביש 40 הוא ארוך והוא גם סיפור בפני עצמו. כל זה לפי המלצתה של פטרישיה מסוכנות מידע למטייל בקואייקה, וזו היתה עצה חכמה כפי שהתברר לנו בהמשך. בכניסה לריו טרונקיליו מצאנו מקום שבו אפשר לקבל שירות שייט בסירות אל מערות השייש. התברר שזה סיפור שמתמשך שעה וחצי בערך. כך אמרו לנו במשרד. אבל כרגע כל הסירות יצאו, ועד שיחזרו, זה לפחות עוד שעה וחצי בערך. לא חפצנו להמתין ואמרנו נמשיך הלאה, אולי נמצא מקום נוסף שנותן את אותו השירות, ואם לא, תמיד אפשר לחזור.
.
למזלנו, משהמשכנו בדרך לאורך האגם, מצאנו מקום אחר שנותן את אותו שירות, ושלט צהוב נחמד בעברית, מספר לנו על כך. החסרון של אותו מקום בכך שהוא מאד גבוה מעל קו פני המים של האגם וצריך לרדת אליו בזהירות רבה. לנוהגים ברכב, כי השביל די תלול, וביום גשם עשוי להיות בוצי לחלקלק. ואלו שאין להם רכב, והם יורדים רגלי, לא נורא לרדת אבל זו ממש עליה רצינית לצאת חזרה אל הכביש. היתרון הגדול שלהם הוא בכך שהם ממש קרובים למקום המערות, וזמן השייט אליהן הוא אולי עשר דקות, אפילו לא. ואם הסיבוב סביב המערות נמשך כעשרים דקות, כל הסיפור כולו לוקח אולי 45 דקות במקום שעה וחצי אצל הראשונים.
הביקור הזה היה יפהפה. המים של האגם בגון ירקרק -; טורקיז. והצבע משתקף בסלע ומרצד על דפנות המערות. מרקם האבן של המערות נראה כשייש, במיוחד במקומות שהגוונים בסלע מתפתלים אלו באלו, בשחור - אפור - טורקיז. העמודים -; אחד מהם ממש דק -; שעדיים עומדים ומחזיקים את ה"פטריה" הגדולה נראים נהדר מכל זוית, והשייט שעשה לנו שיוט פרטי היה מאד נדיב, והסתובב שוב ושוב, בין העמודים ומסביב לפטריה המרכזית. הוא ממש ידע כמעשה אומן להביא אותנו אל כל זוית ופינה בהם נראות המערות במיטבן, ואף נעמד במקום לזמן מה, כדי שנוכל להתפעל, להתמוגג, וכמובן גם לצלם. צילמתי בלי הכרה, בסטילס הדיגיטאלית, ובוידאו בו זמנית, זה היה מרטון של צילומים. והתוצאות בהחלט מרשימות. בסיום השייט, צחקנו לעצמנו, איזה מזל היה לנו שהחמצנו את המקום הראשון,כי כך חסכנו זמן, וכסף וראינו כל מה שיש לראות.
המשך הדרך לאורך האגם היתה יפה גם היא, בכלל, הגענו למסקנה שהדרכים כולן שנסענו בהן עד כה, היו יפות ואפילו מדהימות. ובעצם לא עברנו דרך משעממת, אבל זה היה כבר קרוב, וידענו, והכנו את עצמנו. נפשית לקראת כביש 40. במעבר הגבול בלוס אנטיגוס, הבנו כמה נבונה הייתה העצה של פטרישיה. תעברו בערב היא אמרה. לפעמים יש עיכובים בתחנות המעבר, מסיבות שונות, וזה יבזבז לכם את שעות הבוקר ויש לכם נסיעה ארוכה. הערכתה הייתה, שנסיעה זו יכולה להימשך לנו בערך 11 שעות. עצה טובה לפעמים שווה יותר מכסף, ואנחנו קיבלנו חינם. הפעם עברנו את הגבול מצ`ילה לארגנטינה בשלום. כמה טוב שעשינו זאת בערב. מסקנה, מעברי גבול עדיף לעשות בסוף יום ולא בתחילתו אם אפשר, במיוחד אם מצפה לנו יום ארוך בכביש 40.
מה יש בו בכביש 40 שכל כך הקדשנו לו זמן ומחשבה ? וכאן אני חייבת לעצור ברצף הסיפור כדי לספר מעט על ההתארגנות הזו לקראת כביש 40. מדובר כאמור בקטע שאורכו 600 ק"מ, מפריטו מורנו העיירה ועד טרס לגוס, בכביש משובש, ומשם עוד קטע קצר יחסית אולי 150 ק"מ בכביש תקין לגמרי, עד אל צ`לטן. אני חושבת שפיתחנו לנו טראומה טרום נסיעה בכביש זה. אולי המינוח מוגזם, אבל באמת קבלנו רגליים קרות רק מלשמוע את כל האזהרות. למה ? המפה לימדה אותנו שהכביש לא משהו, בלשון המעטה, וחשבנו שצריך לשאול יודעי דבר מה היא דרגת האיכות של הכביש. שאלתי בלמטייל, וקיבלתי תשובות. ורק אחר כך כשהתחלנו לקרא ולשמוע על איכות הכביש, הבנו שהכביש לא כביש אלא דרך עפר "מרופדת" אבנים קטנטנות. ושאי אפשר לנסוע שם במהירות בשום אופן. משהוא דומה לקרטרה, אלא שאז עוד לא ידענו איך נראה הכביש בקרטרה גם כן.....
סיפרו לי בלמטייל, שהמהירות המומלצת נעה בין 50 ל - 70 קמ"ש, כי זה מסוכן. ומיד הבנו שגם משך הזמן לעבור את הדרך הזו יקח יותר ממה שחשבנו.... ואיכות הכביש תלויה לא מעט במזג האויר. ואם יש גשם יש בוץ, ולפעמים הדרך נחסמת על ידי שלוליות רחבות ובוץ חלקלק, ואין ישובים של ממש בדרך כדי להיעזר בהם אם צריך, ואז איפה ישנים לילה אם נתקעים שם. ובנוסף לכל זה הבנו שאין שם יותר מידי תחנות דלק בדרכים. אולי שתיים. ואז גם עוד לא ידענו איזה רכב יהיה לנו, ואחד השיקולים שהשפיעו על החלטתנו בהמשך, לקחת את הפאספיינדר היקר אבל איכותי היה גם השיקול של כביש 40 הבעייתי. אבל החלטנו שלא לוקחים סיכונים, רכב צריך להיות מתאים למשימה שלשמה נשכר. ואנחנו לא ילדים קטנים. יש אחריות. בקיצור, ממש בהלה אחזה בנו בנתיים. ותהינו בינינו לבין עצמינו אם אנו עושים נכון כשבכלל מחליטים לעבור בכביש הזה.
הרגיעו אותי שהכביש בהחלט עביר, אבל צריך לנהוג בתבונה ובזהירות. ובכל זאת, 50 קמ"ש לשעה זה אומר להיסחב הדרכים יומיים.וזה מייאש. בחיפושים רבים אחר מידע עדכני, הגיע לידי אתר של חברה שנותנת מידע למטייל בכל הקשור לפטגוניה בכלל והסדרי לינה בחוות בכל מחוז סנטה קרוז, ולאורך כביש 40 , תמורת תשלום לא פעוט. וזה האתר לכל המעונין. שלחתי להם אימייל ושאלתי את כל השאלות שהציקו לנו בנוגע לנסיעה בכביש המדובר. קבלתי מהם תשובה מסבירה ומרגיעה. הם אומנם המליצו לישון באחת החוות באמצע הדרך, אך גם הרגיעו שאין גשמים בתקופת דצמבר, כך שלא סביר שיהיה בוץ בדרכים. ולגבי דלק אמרו לי שבכל תחנת דלק.
לחלק א' של הכתבה לחץ כאן
לחלק ג' של הכתבה לחץ כאן
