עפתי לתרמילאים

הפנטנאל

"וכך בין הליכות בוקר, רכיבה על סוסים, משחקי כדורעף וכדורגל, שחיה באגם, דייג באגם ואפילו סיבוב על הטרקטור חלפה לה שיגרת ימינו בפנטנל וגם ארבעת הימים המתוכננים." - ענבל נהנה להפרד מהעיר ולבלות עם עולם החי של אחד מאזורי הטבע המרשימים של ברזיל.
ענבל טובי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: הפנטנאל
Thinkstock Imagebank ©

מתעוררים בלב הפנטנאל


"So much of who we are is where we have been"
William Langewiesche

השעה 4:30 לפנות בוקר ורעש חזק בלתי פוסק גרם לי להוציא את אפי מחוץ לערסל. קור אימים בחוץ. באותה מידה שחם ביום כך קר בלילה. מסתכל סביבי, כולם ישנים כמו תינוקות, לא שומעים כלום. דקה שתיים עוברות עד שהערפל בראש מתפזר לו לאיטו ואז אוי לבושה. זה לא רעש, זה ציוץ הציפורים. וכשידיעה זו מחלחלת בראשי, חיוך עלה על פני. התרווחתי לי בערסל מקשיב לכל הטבע שמסביבי. פתאום עברה לי מחשבה. אם אעצור את חיי בנקודת זמן זו ואנתח את מצבי, הרי אין בר מזל גדול ממני. אני ישראלי, שנמצא אי שם בלב ברזיל, באיזור טבע מדהים, שוכב על ערסל עם ידיים שלובות מאחורי הראש, מקשיב לציפורים ומחכה לשמש שתעלה. מה צריך יותר בחיים? כוס קפה!

אתמול בלילה החלטנו כולנו שניפתח את יומנו בטיול רגלי לצפייה בחיות. התעקשתי שחייבים לצאת מקסימום בשש, בגלל שבעלי החיים גם יוצאים בשעה זו ובגלל החום, ולכן הוטל עלי להיות המשכים התורן, תפקיד שהפך לקבוע בימים הבאים. שלא תבינו לא נכון, הייתי עושה זאת בכל מקרה. השעה הכי אהובה עלי ביממה היא השעה שלפני הזריחה כשעדיין לא מחר אבל גם לא אתמול.יצאתי מהערסל בשקט, נזהר שלא להעיר את האחרים. דבר ראשון ניגשתי למדורה (לא צחקתי שאמרתי שהדבר היחיד שחסר זה הקפה). שתי נשיפות חזקות על שאריות הגחלים ולהבה קטנה החלה לרצד. יותר מזה לא צריך להתחיל מדורה. נשמע פשוט אבל לקח לי הרבה זמן ללמוד את אומנות הדלקת המדורה, לשיטותיה השונות (אוהל, קומות, כוכב) ללא שימוש בדלקים למיניהם או בנייר.

כשהתחלתי לטייל, וזה היה באפריקה, הייתי גומר חבילות שלמות של גפרורים ולא הייתי מצליח להדליק אש שגם תחזיק מעמד. יום אחד עברו לידי שני ילדים בני חמש שראו את ייסורי וכנראה ריחמו עלי. עם גפרור אחד ושלושה עלים הקימו מדורה לתפארת. מהם למדתי שאו שנולדים עם זה או שצריך לרכוש את זה כי אנחנו המערביים העירוניים (איזה קומבינציה קטלנית) איבדנו את היכולת והידע עקב אי שימוש מתמשך...השעה 05:40 והוד מלכותה, השמש, מתחילה להרים ראש. למזלנו היא זרחה בדיוק מעל האגם כך שהמחזה היה בהחלט שווה. 3 דקות והיא כבר בחצי דרך למרכז השמיים. כאילו על ספידים. 05:55, ולהפתעתי כולם כבר מוכנים. טוב, עשיתי להם קצת טרור עד שהסכימו לקום. ומי חסר. פדרו, המדריך. לאף אחד אין מושג היכן הוא ישן. למזלנו הוא נוחר וכך מצאנו אותו אי שם על ערסלו בתוך הצמחייה.

מילה על פדרו. בחור בן 30, שגדל כילד באחת החוות הענקיות שמשתרעות על שטחו של הפנטנל. חובב ציפורים מושבע שמכיר כל ציפור בפנטנל (כ-270 סוגים שונים), דובר אנגלית, ספרדית, גרמנית, עברית וכמובן פורטוגזית ומוציא את כל כספו על טיולים, בד"כ מחוץ לברזיל. בקיצור, חיית טבע.

 השעה 06:00 ואנחנו בתזוזה כולל פדרו כמובן. הוא לא מכיר את השטויות האלו של לצחצח שיניים, לשטוף פנים וכו`. קמים וישר החיים ממשיכים. תוך כדי הליכה אני מסתכל על רגליו של פדרו. הבחור הולך על עצים, קוצים, אבנים וכל זאת בעודו יחף. Vibram פראייר לידו (או יותר נכון, לרגלו). כל זה בלי להשמיע רעש בעוד שאנחנו צועדים אחריו ונשמעים כמו עדר פילים במסיבת טרנס.אחרי שעתיים וחצי של הליכה - בהן ראינו Capivara (המכרסם הגדול בעולם. בע"ח עם פנים של חזיר בר ופרווה כמו של דוב), אוכל נמלים ענק (ישנם שני סוגים. הענק והיותר קטן שבד"כ נימצא למעלה בעצים. שניהם נדירים ובסכנת היכחדות), Quati- נראה כמו שקנאי גדול עם זנב עוד יותר גדול (אחלה למחזיק מפתחות), טפיר (יונק ענק עם גוף אייל ופני חזיר), Jakare- הקרוקודיל המקומי, עשרות סוגי ציפורים ועוד כמה בעלי חיים שאין לי מושג איך קוראים להם - חזרנו רעבים אך מרוצים.

לתחילת הכתבה


דגים ויתושים


 10:00 בבוקר וכבר מינימום 35 מעלות בצל. כולם נראים כמו סמרטוטים, מעולפים על הערסלים. כמה מאיתנו החליטו להיות קצת אקטיביים וללכת לאגם לנפוש במים. זה לא כל כך ברור ופשוט כפי שזה נשמע. קודם כל האגם נמצא כ-10 דקות הליכה מהמחנה ובשמש הלוהטת זה לא תענוג גדול. שנית, המים פה זה לא כמו באי פסיפי בצבע טורקיז/כחול, הם יותר קרובים לחום/אפור. אני רק לא יודע האם הצבע הוא בגלל הקרקעית הבוצית או בגלל שהאגם משמש גם כמקלחת של כולם (לשמירת האגם אסור להשתמש בסבון, שמפו וכדומה). בשביל שתבינו את הדילמה תחשבו שאתם שוכבים מעולפים על ערסל בתוך תנור האפייה בבית, וצריכים להחליט האם ללכת לכיור להתרענן ועוד במים שעשו בהם כלים.

וכך, לאחר שלמדנו להכין חבלים מעלים של שיח מקומי, כלי למים מפרי של דקל ושיעור סמבה שדניז נתנה לאמריקאיות, הגיע אחה"צ. הרגע לו חיכיתי יותר מכל. הולכים לדוג פירנאות! בשעת ערביים יצאנו לדרכנו חמושים בחכות במבוק ושאריות בשר מארוחת הצהריים. כל הדרך פדרו טען שאין שום בעיה לשחות יחד עם הפירנאות (עכשיו אני מבין למה חסרות לו שלוש אצבעות ואוזן- סתם) ואכן כשהגענו לאגם הוא ניכנס למים בלי שום בעיה, דוחף את הסירה שלפניו. אם הוא יכול אז גם אני יכול, או אולי יותר בגלל שהוא היה זקוק לעזרה, ולכן נכנסתי גם אני. מה אני אגיד לכם, פחד כזה לא ראו בני ישראל מאז יציאת מצרים. כל שניה הייתי בטוח שאוטוטו הביס מגיע, אולם עברנו את פרעה, אז עברתי גם את זה.

וכך חמישתנו עומדים בסירה וזורקים חכות למים. חצי שעה עוברת וכלום לא קורה. אצלנו לפחות (תראו להיכן הגענו. לדגים לא מספיק טוב הבשר שאכלנו בצהריים). פדרו זורק חכה ומוציא דג. זורק ומוציא. כאילו יש לו איזה הסכם סודי איתם. החלטנו שזה לא שאנחנו גרועים כדייגים, אלא הנקודה היא לא טובה (התעלמנו מהעובדה שפדרו כן מצליח לדוג) ולכן התחלנו לחתור, או יותר נכון לדחוף בעזרת מוט, למקום אחר. עוד חצי שעה עברה ושוב שינוי מקום. וכך חלף לו רובו של אחר הצהריים.

פה אחד החלטנו שאנחנו לא זזים בלי דג אחד לפחות משלנו. זה כנראה מה שהיה חסר. ההחלטה. כעבור כמה דקות, מישהו מושך לי בחבל. כבחור מנומס, עניתי. הרמתי את החכה ובקצה הרחוק של החבל היתה תלויה לה פירנאה. מרוב שמחה, לא נזהרתי וכשבאתי להוריד אותה מהקרס, ה..... נתנה לי ביס בזרת! (זאת שהערסים מגדלים בה ציפורן). דם רב החל ניגר בסירה ובאגם והמים מסביבנו החלו גועשים ורועשים באלפי פירנאות שוחרות לטרף....... אל דאגה, זו רק הסצינה שעברה לי בראש ישר אחרי הביס, ואכן טפטפתי קצת דם למים אבל כלום לא קרה. מה אני אגיד לכם, ניראה לי שאלו פירנאות של תיירים. חזרתי למחנה כגיבור שדג את הדג היחיד (כעבור יומיים דגתי עוד חמישה) ועוד נפצע בתהליך. כפרס נשלחתי למטבח להכין את הדג. את הדגים אכלנו מטוגנים ומהראשים עשינו מרק. גועל נפש שניהם. בהתחשב ממה ניזונים דגים אלו זה מובן.

מה עם היתושים אתם שואלים? כל סיפורי האימים ששמענו עליהם? אז זה הולך כך: היתושים לא כ"כ נוראיים אלא בשעות מסוימות. מוקדם בבוקר ולפני השקיעה. כמובן שישנם כמה מפגרים שלא שמעו שאסור להסתובב בשמש בין 12:00 ל-16:00 אבל איתם עוד ניתן להסתדר. הבעיה הגדולה, מבחינתי לפחות, היתה המקלחת. כמו שסיפרתי לכם, את המקלחות עושים באגם. כמובן שאין טעם להתקלח באמצע היום כי תוך 10 דקות שוב מזיעים והופכים ג`יפתיים, ולכן מתקלחים כמה שיותר קרוב לסוף היום. את זה יודעים גם היתושים שאורבים במילוניהם ועטים על כל פיסת בשר חשופה (הם הם הפירנאות האמיתיות של הפנטנל). מהרגע שמורידים את הבגדים ומגיעים למים, ומהמים חזרה לבגדים, אללה הוא אכבר. רק מעטים שורדים. זה הגיע לכזה מצב שהייתי מנגב יד ומיד מורח דוחה יתושים. יד שניה ושוב דוחה..
.
אצלי המצב היה אפילו יותר גרוע. עם קרחת, גם במים לא היה לי מנוח. היתושים חשבו שזהו משטח נחיתה והביאו את כל החברה. נושאת יתושים נהפכתי. הפתרון הינו פשוט מאוד. או שתתקלחו יותר מוקדם ובשעה שהיתושים יוצאים לשחר לטרף כבר תהיו מרוחים ולבושים ארוך או שאל תתקלחו ואז אני בטוח שלא רק היתושים יתרחקו מכם. וכך בין הליכות בוקר, רכיבה על סוסים, משחקי כדורעף וכדורגל, שחיה באגם, היסמרטטות בצהריי היום, דייג באגם ואפילו סיבוב על הטרקטור (התעצלנו ללכת ברגל) חלפה לה שיגרת ימינו בפנטנל וגם ארבעת הימים המתוכננים.

 בלילה האחרון ישבנו כל החבורה מדוכאים מהרעיון שמחר עוזבים. הפתרון היחיד שעלה בדעתנו הוא לא לעזוב ולהישאר עוד יום נוסף. למה להיות מדוכאים היום כשאפשר מחר. בירור קצר עם פדרו העלה לא רק שאין בעיה, אלא שהתשלום עבור יום נוסף הינו סימלי ביותר. 10 ריאל שזה כ-$5.5. ווהשמחה חזרה למחנה.כשהגיע הזמן להיפרד סופית היינו כולנו כבר שבעים ומוכנים לעזיבה. העובדה שבסוף היום מחכה לנו מקלחת חמה, עם סבון (5 ימים לא עלה כימיכל זה על עורנו) ושמפו (לא רלוונטי לגבי) עזרה במידה מה לקבל את טלטולי הדרך באהבה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ברזיל