בס"ד
פונטה ארנס
האי מגדלנה- ביום השלישי לשהותנו בשמורה, עזבנו בצער לטובת העיר הדרומית פונטה ארנס, כשאנו חשים שהזמן הנפלא שלנו בחיק הטבע המדהים של פטגוניה, הולך ומסתיים, וגם הרכב שליווה אותנו בנאמנות עומד לעזוב אותנו, אבל לא לפני שננצל אותו עד תום כפי שתכננו. עברנו שנית בפוארטו נטאלס, הצטיידנו בכל הנדרש לדרך, כי לא ידענו אם כבר באותו יום נגיע לעיר. חשבנו שאולי הדרך ארוכה ולא משובחת כידוע.
לפנות ערב, עלה בידנו להגיע אל פוארטו נטאלס, והתמקמנו במלון, יותר נכון אכסניה ביתית עם חדרי מלון נוחים וטובים ושירות נדיב ואדיב. את המקום הזה מצאנו באינטרנט אחרי חיפושים רבים, כי המלונות במרכז העיר ממש יקרים, ואילו האכסניה הזו זולה יחסית, והיא במרחק הליכה של רבע שעה ממרכז העיר.לנו זה היה חשוב, כי יכולנו בשבת לצאת לטיול רגלי, ועברנו את כל העיר ברגל. המחירים היו סבירים 49 דולר לחדר זוגי עם שרותים צמודים. יש להם גם חדרים ללא מקלחת והם זולים יותר כמובן.
למעוניינים:
Ovejero hostel
Vicente Reyes 757
Tel-Fax (56-61) 232850
[email protected]
העיר עצמה, אף שהיא באמת גדולה יחסית כ -; 50 אלף תושבים, אינה מרשימה במיוחד במבט ראשון, אבל ככל ששהינו בה יותר -; 5 לילות -; כן למדנו לחבב אותה. מבני ציבור גדולים ומעניינים, חנויות בשפע רב במרכז העיר, סופרמרקטים גדולים ומכובדים. ממש יש הכל, ותחבורה ציבורית מסודרת, או מוניות. כאן עשינו את השבת הרביעית ברצף הטיול, אבל היתה זו השבת השלישית במסענו עם הרכב. כאן גם החזרנו את הרכב. נפרדנו ממנו בצער. כמה טוב היה להיות צמודי רכב למשך זמן רב כל כך.
אבל עוד הספקנו לנצל את הרכב גם כאן. שני אתרי פינגווינים נסענו לראות. האחד צפונית לפונטה ארנס, אוטווי סנו ובו נמצאת השמורה - בית גידול פינגווינים. זהו מקום שהפינגווינים בחרו להפוך אותו לאתר מדגרה, והוא נקרא הפינגווינריה. המקום מגודר, ומסודר עם שבילים למבקרים, ותשלום כמובן. כמות הפיגווינים שם אינה מדהימה, בלשון עדינה, אבל היות וטרם ראינו משהו אחר, לא ידענו למה לצפות ושמחנו מאד לראות קהילת פינגווינים פעילה ועליזה מתנהלת בשטח הנרחב. אבל מי שהיה באי מגדלנה או בפונטה טומבו, ממש יכול לוותר על מקום זה. אין מה להשוות. לאי מגדלנה קנינו כרטיסים עוד מהבית, דרך האינטרנט, אצל חברת Comapa טל. 5661-200229 Http://Www.Comapa.Com/Html/Ingles.Asp , [email protected]
לפעמים זה כדאי, כי הספינה הלוקחת את המבקרים אל האי, אינה גדולה כל כך, והיא יוצאת רק שלש פעמים בשבוע. כך שאפשר להגיע ולא יהיה מקום. היציאה בשעה 4.00 אחר הצהריים בלבד, שכן אז הפינגווינים נמצאים על האי בהמוניהם. הנסיעה נמשכת כשעה, לכל צד, והדרך לא מרתקת במיוחד. אם מתמזל המזל ויש איזה פגר ימי בדרך אפשר לראות התקהלות המונית של עופות ים עטים על הפגר לתפוס מזון טרי. אומנם האי נמצא במיצרי מגלן, אלא שהמיצרים במקום זה הם ממש רחבים ובקושי רואים את קו היבשה מרחוק.
האי מתקרב אלינו לאט לאט. פס חום קטן על הים, שהולך ותופס גובה ככל שמתקרבים, ואז האי נראה כמו גבעה. בפיסגתו עומד בניין המיגדלור. דווקא בנין המיגדלור נראה מעניין על רקע קו האופק. בתוך הבנין נמצאת תערוכה של תמונות והסברים בענין הפינגווינים. ההפתעה האדירה נופלת עליך בפתאום, כאשר הספינה עוגנת והאנשים מתחילים לרדת ממנה.
ממש לא ציפיתי למחזה שנגלה לנו, כי היתה בראשי תמונת מצב כפי שראינו באוטווי סנו אתמול. המוני פינגווינים נעו בתנועה מתמדת, ואינך יודע לאיפה לשים את העיניים קודם. יש העולים מן הים בכמויות בלתי נספרות. עוד ועוד עולים. נעזרים בגלים הקטנים שוחים עד שרגליהם נוגעות בקרקע, ואז במרוצה הם מטפסים אל החוף וממשיכים במסעם. אחרים פוסעים במרץ בלתי נדלהלאורך החוף, בעוד שמולם יש החוזרים בדיוק מאותו מקום.
אלפים מעפילים בגבעה, ואחרים יורדים. לא ברור מה היא מטרת ההליכה הזו. לפעמים הם צועדים בשורה, עורפית, שניים או שלושה, ואז מצטרף גם רביעי לתהלוכה. בכל השטח פזורים קינים של הציפורים המיוחדות והמעניינות האלה, שנראות כל כך אנושיות בהליכתן הזקופה וברגליהן הברווזיות הקצרות. בקינים החפורים בקרקע, יש לפעמים גוזלים אפורי פלומה, והם משמיעים קולות קריאה רמים להוריהם, כנראה ממתינים למזון שצריך להגיע.
ריח של זבל עופות מרחף בחלל האויר, מזכיר ריחו של לול תרנגולות. וראיתי ושמעתי את קריאתו הגברית של הזכר הפינגווין שבעונת החיזור מדגים לעין כל, בעיקר לעין הנקבות שבחבורה, את יכולות ריאותיו המדהימות. הוא נעמד זקוף וגבוה עד כמה שנתן לו הטבע, פורש את כנפיו הקטנות לצדדים, מרים ראשו לשמיים ופוצח בהשמעת קול צווחה ממושך המזכיר קול שופר, להבדיל. הוא קורא או צווח, ואחרים מתחרים בו, והשמחה והצהלה גדולים.
לא ראיתי שאיזו פינגווינית התפעלה, אבל אולי יש להן הצתה מאוחרת. מכל מקום לא רחוק משם, כבר ראינו זכר שעלה בידו לשכנע נקבה להשתדך אליו, הרומנטיקה פרחה, והאהבה היתה שם בעיצומה. היא רבצה כמו פרימדונה, מרימה את ראשה באצילות, והוא בטוב ליבו מנעים לה את זמנה על ידי גרוד קל ונעים בגרונה. מידי פעם הוא מפסיק, בוחן את השפעתו עליה, ושוב חוזר ומחזר. אין גבול למה שמוכן גבר פינגווין לעשות כדי לרכוש את ליבה של בחירת ליבו. איזה מזל, אחרת מאין יבואו לנו פינגווינים חמודים?
והנה עוד אתר הנותן מידע ושירות בענין זה : Http://Www.Interpatagonia.Com/Paseos/Islamagdalena_Pinguinos/Index_I.Html ביום שישי עשינו קניות לכבוד שבת. עוד ניצלנו את הרכב שהיה ברשותנו. בצהריים כמו שעון בשעה 2.00 הגיעו הנציגים של החברה לבדוק את הרכב לפני שיחתמו על תקינותו. למעשה אין אלו נציגי החברה ממש כי אין לחברת "דולר" סוכנות בפונטה ארנאס, אבל הם פנו לחברה אחרת ונתנו להם ייפוי כוח לבדוק ולאשר שהרכב לא ניזוק על ידינו בדרכים, לעומת מה שקיבלנו אותו בסנטיאגו. השלושה שהגיעו היו אנשי מקצוע כמובן, והם עטו על הרכב, חיפשו למעלה למטה בפנים ובחוץ, ומאחורי האוזניים גם... לשמחתנו הם מצאו שהכל תקין. לנו זה היה ברור. איזה רכב תותח זה היה !!!
אושואיה וחצי האי ולדז
אושוואיה- השבוע החמישי החל. השבת הבאה תיהיה בבואינוס איירס, ואנחנו כבר שומעים את פעימות הזמן המתקדם. כן כן, הטיול שלנו מתחיל להרגיש כמו לקראת סיום. אבל, רוח תקווה מפעמת בליבנו, הרי נותרו לנו עוד שבועיים תמימים, אנחנו מתנחמים, וגם שבועיים זה זמן מכובד. אנחנו ממשיכים לפי התוכנית. הטיסה לאושואיה ארכה שעה.
בשעה טובה הגענו לעיר הדרומית בעולם, אבל ליום אחד בלבד, וחבל, כי היה עלינו לעשות הכל בחיפזון. והעיר מסבירת פנים, ודווקא מצאה חן בעינינו.. אומנם ציפיתי בדמיוני למצוא מקום מושלג וקפוא, מקום קטנטן אי שם בקצה העולם. אבל זה ממש לא היה כך. היה קצת גשום לפעמים אבל לא יותר. אפילו לא מאד קר. ואחר כך גילינו שעל אף שאינה עיר ממש גדולה, הרי שגם ננסית היא איננה, ויש בה כל מה שצריך. מתקיימים שם חיים רגילים. אפילו תנועת מחאה ברחובות הצלחנו לראות. משדה התעופה לקחנו מונית אל המלון שלנו, שהיה מוסדר לנו מראש. שוב לא מלון ממש אלא מתחם של מספר דירות אירוח בבעלות פרטיות, קרוב מאד למרכז העניינים, סך הכל שני רחובות מעל לרחוב הראשי, הסואן והעירוני כל כך.
שם האכסניה שלנו:
Bahia Serena
טל . 54-2901-433866
המחיר 280 פזוס לדירונת עם שני חדרי שינה. http://www.Reservas.Net
כחכמים לאחר מעשה, ברור לנו שכדאי לקחת לפחות שני לילות בעיר. לנו היתה איזו תקלה בתיכנון, שלא חשוב כרגע מה היא, וכך קרה שהיגענו לעיר עם ידיעה שיש כמה דברים שהיינו רוצים לעשות ולראות, הכל במסגרת הזמן שיתאפשר לנו, והזמן שלנו היה מצומצם. כאן בא לעזרתנו חואן, הנהג שלנו. ביקשנו ממנו שיאמר לנו מה ניתן לעשות הכי טוב שאפשר במקום קטן ונחמד זה, בזמן כל כך קצר. הוא מיד היציע לנו לקחת אותנו לסיור קומפקטי של ארבע שעות מלאות בכל פינות החמדה של הפארק, תמורת 50 דולר, ולמחרת המליץ לנו לקחת שייט בתעלת ביגל לראות חיות ים באיים. הסכמנו מיד. אולי זה מחיר יקר ואולי זה סביר, אבל מצידנו זו היתה אופציה הכי מוצלחת שיכולנו לחשוב עליה, כי הרי חשבנו שהיות וכבר ארבע אחר הצהריים, כבר לא נספיק כלום, כי מה כבר אפשר עוד לעשות בשעות מאוחרות אלה ?
והנה הצעתו נפלה לנו משמיים. ולקחנו אותה בשתי ידיים. הסיור איתו היה נחמד ביותר, וממצה. הוא ידע לספר את סיפורי המקום ואת סיפורה של ארגנטינה. וידע לתת הסברים . נראה היה שיש לו איזו הכשרה בהדרכת תיירים ואולי זה רק הנסיון שלו עם אנשים כמונו שהפך אותו למקצוען את ליבנו הוא כבש מיד כשהוא דיבר בהערצה על מדינת ישראל והטכנולוגיה המפותחת שלנו. אתם ידועים בתור מעצמה טכנולוגית אמר לנו בחיוך. כל המיכשור המתוחכם מגיע מארצכם. נמלאנו גאווה, וכבר הייתי משוחדת ואמרתי לעצמי שהמדריך הפרטי שלנו הוא בחור מקסים.
מה ראינו בשמורה הנקראת פארק אושואיה ? אז קודם כל המקום פשוט יפהפה, וחובה לראות את הפארק, יש אפשרות לבלות בו כמה ימים במיוחד אם עושים טרקים, אבל כאמור אנחנו בענייני תיירות לייט הפעם. נסענו במכונית בין הרים גבוהים,יערות, אגמים, וכל פעם נפתח לנו מראה נוף אחר. תמיד יפה. בעמקי הפארק צצו לנו ארנבים בכל פינה אפשרית, ופצחנו בקריאות שמחה, וכמובן יצאנו לצלם... אצלנו זו חגיגה, מסתבר שאצלם זו מגפה. אל תדאגו, אמר לנו הנהג כשראה שלא הצלחתי לצלם את המשפחה מרובת הארנבים הראשונה, בהמשך יש עוד אלפים. ובאמת ראינו שם ארנבים בכמויות שטרם יצא לי לראות עד כה.
סיכמנו לעצמנו, שאם יום קודם היה לנו יום הפינגווין, ושבוע קודם היה לנו יום הגואנו, הרי שכאן היה לנו יום הארנבת בפארק אושואיה. לאן שלא פנינו משפחות של ארנבים נסו על נפשם. ולא בכדי. מורה הדרך שלנו סיפר בחצי הלצה, שאנשים באים לכאן לפיקניק, והמנה העיקרית של הארוחה נמצאת כאן בשפע, בפארק. רק לצוד ולשים על האש. מה הפלא שהארנבים בורחים על נפשם. טוב זה לא תופש לגבינו. ארנבים עדיין לא נכללים בסל המזון הכשר ליהודים. אך, החיים קשים.....
הנהג לקח אותנו לכל פינות החמד. והיגענו עד לתחנת הדואר הדרומית היותר בעולם,האמורה להיות אטרקציה מיוחדת כי שם מחתימים את הדרכון בחותמת המיוחדת של דרום העולם. הנהג החביב לקח אותנו גם לקניות לקראת חזרתנו למלון, ואף טרח להביא לנו ספר מפות של ארגנטינה, כשי לכל זוג. למחרת יצאנו בבקר לנמל, כדי לעלות לשייט בתעלת ביגל, כשהמטרה לראות חיות ים מסוג אריות או כלבי ים, איני יודעת לזהותם בשמות, למרות שהם שונים בגודל ובצורת הראש.
על חוף הים נמצאת כתובת באותיות ענק המכריזה על אושואיה כ"סוף העולם אבל ההתחלה של הכל". נחמד. השייט בתעלת ביגל נמשך ארבע שעות. יש מספר חברות שעוסקות בענף זה של התיירות, ואין קושי לדעתי להצטרף אל אחת מהתוכניות הקיימות שם. יש שייט של שמונה שעות והוא לוקח רחוק יותר ומגיע גם לאי של פינגווינים. חברים שבקרו כאן בשנה שעברה סיפרו שהם לקחו קרוז של חמישה ימים מאושואיה לפוארטו נטאלס, ובדרך ירדו בסירות זודיאק לטייל על קרחונים ואיים בדרך. חוויה מאד מומלצת לדבריהם שעלתה להם כאלפיים דולר בלבד.... אנחנו ויתרנו מראש.
חצי האי ולדז- היעד הבא על מפת המסלול שלנו משנה כיוון. מכאן כבר רק עולים צפונה. כדי להגיע אל חצי האי ואלדז, ואל פונטה טומבו, טסנו אל העיר טרליאו. גם כאן סגרנו עיסקה מקומית עם נהג אחראי מאד שלקח אותנו ליום שלם גם לפונטה טומבו וגם לחצי האי ואלדז. מה ראינו ? על פונטה טומבו קראנו שזה מקום עתיר פינגווינים, ואמנם כן הוא. והיתרון שלו על פני האי מגדלנה בכך שאינך תלוי בשרותיה של ספינה שתביא אותך. אתה בא ברכב פרטי או בטיול מאורגן של חברת תיירות מקומית.
אינך מוגבל בזמן. אם באת בבקר, תוכל לשהות כאן כמה שתרצה עד סגירת המקום למבקרים בשעה מאוחרת אחר הצהריים.. והמקום פתוח יום יום. (במגדלנה רק שלושה ימים בשבוע). יתרון נוסף, שאינך מוגבל בהליכה לשום מקום, כמעט. אתה רשאי להסתובב בשטח כולו למעט קטעים מסומנים בחבלים שאינך רשאי לעבור. היתרון האחד שיש למגדלנה על פני פונטה טומבו, זו הכמות. במגדלנה כמות הפינגווינים נראית גדולה יותר בהרבה. אבל גם כאן הם נמצאים בכמויות אדירות, ומי שלא יכול להגיע אל שתי נקודות הפינגווינים הללו, לא נורא. כל אחת מהן שווה. אני מצידי שמחה שראינו את שניהם.
מפונטה טומבו שנמצאת דרומית לטרליאו, עלינו אל חצי האי ואלדז. צורה מוזרה לחצי האי הזה. מין רצועת יבשה די צרה, שממקום מסוים היא הולכת ומתרחבת לשני הצדדים שלה, כמו מניפה, ויוצרת מפרצים משני צידיה. בחודשים אוקטובר נובמבר ודצמבר אפשר לראות שם באחד המפרצים הללו, בחוף פוארטו פירמידס לוויתנים. היות ואנחנו היגענו בינואר ,החמצנו את הלוויתנים, אבל ראינו אריות ים, שזה לא אותו דבר כמובן אבל זה מה יש.
בואנוס איירס: שבת
הופ וכבר אנחנו בבואנוס איירס. לא להאמין איך הזמן טס כשנהנים. יום חמישי בבקר אנחנו נוחתים בעיר הגדולה. כבר מזמן לא היינו במטרופולין אמיתי. איזו עיר !!! איזו תנופת בניה !!! בכל מקום בונים בנינים רבי קומות. יש תחושה של שגשוג. בתי קפה ומסעדות מלאים. רחובות מסחריים שוקקי אדם, ובחנויות לפעמים צפוף. אם לזכור שרק לפני זמן לא רב היא היתה בברוך כלכלי, ויהודים רבים נזקקו ממש לסיוע .... אז כל זה כבר היסטוריה.
טוב, הרבה זמן לא הקדשנו לעיר הזו, אבל תיכננו לבלות בה את השבת. היה לנו מידע ממכרים שכדאי להשתכן הרובע אונצה 11, כי יש שם הרבה יהודים, ודתיים, ובתי כנסת וסופרמרקטים עם אוכל כשר, ומסעדות אסאדו כשרות ואפילו פיצריה..... ולכן חיפשנו ומצאנו מלון דירות קטן, סך הכל אולי 10 דירות אירוח, עם תנאים דה לוקס. פשוט יותר טוב ממלון חוץ מעניין האוכל, שאין. כל דירה מתאימה לזוג אפילו עם שני ילדים שישנו בסלון כמובן. ויש מטבח ושירותים נקיים. התנאים מעולים והמחיר היה 50 דולר לזוג ללילה. ממש לא יקר. הנה שתי המלצות ללינה בדירות ארוח. אנחנו השתמשנו בשניה. שהיא יותר זולה ויותר מוצלחת לטעמי. Apart Pueyrredon , Tel 00-54-11-4962-8526, Internet Site www.apartpueyrredon.com.ar
Apart San Luis (Monica) 00-54-11-4963-1914, Email [email protected]
טיילנו בעיר לכאן ולשם. לא בטוח שמיצינו את מה שיש לעשות כאן, תמיד צריך להשאיר משהו לפעם הבאה... אולי, כשניהיה פחות לחוצים על הנופים ואתרי טבע מרתקים. את ארוחת ערב שבת בחרנו לסעוד עם אורחי בית חב"ד הרבים. חשבנו שכדאי לנו לראות כיצד מתנהלת ארוחה המונית, יחד עם ישראלים אחרים. כבר הבהרתי שאין לנו שום סלידה מלפגוש ישראלים בטיולים, כפי שהבנתי ממטיילים רבים שתופסים מרחק כמה שיותר מכל ישראלי וישראליות בטיולים שלהם, ואותי זה מצער.
הגענו לבית חב"ד לתפילה, ואחר כך הצטרפנו לארוחה. היינו המבוגרים היחידים, אבל לא הדתיים היחידים. היו שם כמה בחורים ובחורות דתיים. וראינו שצעירים רבים שכנראה אינם דתיים, בלבוש ממש לא מתאים מגיעים למקום. התפלאתי על חוסר ההבנה של הצעירים שכך הופיעו לבית כנסת, אבל זה לא עניני, וכמובן לא אמרתי דבר, ואנשי חב"ד קיבלו את כולם בסבר פנים יפות. הזמינו את הבנים והבנות להיכנס לתפילה. היו שרצו ונכנסו עם כיפות מאולתרות, והיו שנשארו בחוץ. לאנשי חב"ד לא היתה שום בעייה עם זה וחשבתי לעצמי שהם פשוט גדולים. אהבת ישראל לשמה. היו שם לפחות 150 איש, וזו שגרת השבת בבית חב"ד, וללא תשלום. צדיקים. היתה זו חוויה נעימה מאד ומעניינת עבורנו.
וכדי להשלים את תמונת אהבת ישראל שפגשנו בבואנוס איירס (למי שהשמאלץ סמיך מידי עבורו יכול לדלג על הסעיף הזה) אספר עוד שבשבת בבקר בבית הכנסת של בני עקיבא, מיעד לאחר התפילה, הזמינה אותנו אחת הנשים, לארוחת צהריים ספונטאנית. ארבעה אנשים לארח באופן לא מתוכנן זה לא פשוט. איני יודעת אם אני הייתי עושה זאת, אבל הנה, היא הזמינה ואנחנו הסכמנו, והיה נחמד ונעים מאד. בואנוס איירס, לסיכום, ביקור קצר וחוויות נעימות. משאיר טעם של עוד.
איגואסו: הציפורים
מבואנוס איירס טסנו לאיגואסו. מלון כרמן, לא משהו והמחיר היה 51 דולר. אין מה להשוות לבואנוס איירס בשום דבר. שני לילות שלושה ימים הספיקו בהחלט לראות את מפלי האיגואסו מכל צד אפשרי. קודם כל אני רוצה לומר שזה דבר שאסור להחמיץ. באים לדרום אמריקה חייבים לגשת לשם. זה עצום, מדהים ומפתיע. למה מפתיע ? בהמשך.
אנחנו לקחנו נהג מונית לשם הנוחות, אבל אפשר גם באוטובוסים. ביום הראשון נכנסנו לצד של ברזיל לראות את מפלי האיגואסו. הצד של ברזיל הוא החלק הקצר יותר, ובשלוש שעות של הליכה נוחה בשבילים מסודרים, עם מעקה ונקודות תצפית יפות. למטה זרם הנהר ,שהוא גם גבול טבעי בין ארגנטינה לברזיל. ממול, מרחוק, נראו המפלים שנמצאים בצד הארגנטיני, אבל כדי לראותם יש לעמוד בצד הברזילאי. הגובה שממנו נפלו המים היה מרשים, הנהר למטה זרם בעוצמה וסירות עם נוסעים נראו משייטות שם נגד הזרם ואחר כך נכנסות לתוך המפלים.
האמת, היתה לי אכזבה בתחילת המסלול, זכרתי תמונות שראיתי בעבר, והאיגואסו נראה בהן עשיר יותר במים ממה שראינו עתה. הלכנו בנתיב המסודר. ולקראת סוף המסלול ירדנו אל גשר הבנוי על פני המים ושהוביל את האנשים אל מרפסת רחבה, העומדת גם היא בתוך נתיב המים של הנהר,וכאן היתה נקודת תצפית מרשימה אל תוך לוע השטן עצמו, כך נדמה לי מכונה המקום בו מתחילה נפילת המים לתוך עמק האיגואסו. כל כך הרבה מים נופלים שם שענן כבד ותמידי של רסיסי מים מרחף באויר ומרטיב הכל, גם את המצלמות כמובן, טוב שלקחתי שקית ניילון להחביא את המצלמות שלי בתוכה.
הרגשנו שמחצית היום נוצלה היטב, וראינו כל מה שהיה לראות בצד הברזילאי של האיגואסו. את פארק הציפורים השארנו לבוקר האחרון לפני שעזבנו. למחרת היה זה יום של הצד הארגנטיני. יום שכולו חוויה. התחלנו את היום עם רכב ספארי שלקח אותנו דרך יער גשם יפהפה, אל מקום מעגן הסירות. החלטנו שאנו רוצים לראות את האיגואסו מלמטה לפני שנראה את החלק העליון שלו. כשירדנו לסירה לבשנו את חגורת ההצלה, וקיבלנו שק פלסטיק עבה ואטום. הסבירו לנו שכאשר נרד לסירה ונגיע אל המפלים עלולים המסמכים שלנו להירטב, וגם המצלמות....כל מה שאינכם רוצים שירטב תכניסו לתוך השקים, תקפלו פעמיים את השוליים העליונים ואף טיפת מים לא תיכנס.
שק אחד שימש לנו כמגן התרמיל, הדרכונים והכסף. את השק השק השני ייעדנו למצלמות, שכאשר יגידו שהנה הנה עומדים להירטב, מיד נסתיר בתוכו את המצלמות ולא יקרה שום נזק. וכך אומנם היה. השייט בנתיב האיגואסו, היה מהיר והמטרה שלו היתה להגיע אל המפלים. נקודת המבט הזו, כשאנו הכי נמוך שאפשר, והמפלים במלא גובהם האמיתי, נתנה תמונה מאד חזקה ויפה. כולם צילמו וצילמו. והסירה התקרבה קרוב קרוב ועדיין לא ממש נרטבנו.
כשאמרו שכדאי להחביא את המצלמות מיהרתי לעשות זאת ומיד מצאנו את עצמנו קרובים לאחד המפליים וחשתי את רסיסי המים ניתזים עלי. כמו פלומת אווזים רכה נפלו רסיסי המים על פני ובגדי, ויחד עם משב הרוח ,היתה לי תחושה נפלאה של רעננות. הפנים נרטבו לגמרי והבגדים רק קצת וחשבתי שלא נורא, מה שסיפרו שנרטבים כל כך. אחר כך, לאחר ההתפעלות משאר המפלים ועוצמתם היגיע הרגע הגדול שהסירה שטה אל כיוון המפל העצום שהיה שם בתוך הנקיק שבהר.
ראינו את הכיוון של הסירה, ראינו שהיא חותכת ישר לתוך המפל בספיד,הנה עוד מעט זה בא עלינו, והסירה טסה היישר פנימה, כשכולם מרימים קול שאגה מהתרגשות. המים כבר עלינו או אנחנו בתוכם, והפעם אלה לא רסיסים עדינים מלטפים,אלא קילוח אדיר של מים יורד עלינו. ואין היכן להתחבא מפניו. כולם באופן מטופש לחלוטין,אבל ספונטאני, החביאו את פניהם כאילו שבכך ירטבו פחות. גם אני הסתרתי את פני, טפשי כאמור אבל אינסטינקטיבי. שום דבר לא עזר. המים חדרו לבגדים זרמו על הגב ועד לתחתונים הם הגיעו. ובהצפה. כאילו שטבלו אותנו באמבטיה .ישבנו רטובים בסירה, צועקים וצוחקים.
וואו !!! זה היה מצמרר, מרגש ומרתק הכל ביחד. והם לא ריחמו. ופעם נוספת נכנסה הסירה לתוך המפל ואפילו עמוק יותר, שתיהיה שטיפה טוטאלית אם במקרה מישהו טרם נרטב עד לשד עצמותיו. זה היה משהו משהו. כולם יצאו מחוייכים וצוהלים. חוויה. גם שילמנו, גם נרטבנו ועוד נהנינו מזה. איזה יופי. מישהו אמר לנו שכדאי לקחת בגדי החלפה.
החלק הבא היה לעלות את כל המסלול מגובה קו המים, אל הקו העליון שממנו הם נופלים, כשבדרך היפה והיערית הזו, מסודרות מרפסות לתצפית על המפלים מכל זוית אפשרית. אין מה להרחיב את הסיפור כי פשוט צריך לראות את כל שפעת המים הזו הגולשת מטה, מכל מקום. והיעד השלישי שלנו והמסכם לאותו יום היה בעיני גולת הכותרת של מפלי האיגואסו. אם בתחילה סיפרתי שהיתה לי ציפייה להרבה יותר, הרי שעד כאן כבר חשבתי שראינו את הכל ואת המיטב. וכאן באמת ציפתה לנו הפתעה.
עלינו על הרכבת שנראית כמו רכבת לונה פארק לילדים אלא שהיא לנוחות המבקרים כולם, והיא הביאה אותנו אל האתר השלישי, אל המפל העליון. מוזר היה בעיני שצריך להיות מפל עליון כשאנו נמצאים הכי גבוה שיש למעשה על מישור. כי מאיפה יפול המפל ? וכשהיתחלנו לצעוד על השביל, או יותר נכון על גשרי ההליכה, המובילים אל נקודת תצפית רחוקה מעט,
אולי 10 דקות הליכה על הגשרונים ,ראיתי שאנו פוסעים כל הזמן מעל נהר רחב ידיים ביותר אך לא סואן. לא דומה לדנובה למשל או לריין, לא רואים שם את גדותיו של הנהר. המראה הזה דומה יותר למראה שטח שהוצף והמים זורמים בנחת ובשקט, בפכפוך קל. הרבה הרבה מים , אבל בשקט יחסי. יש מקומות שהמים נראים בהם עומדים, עד כדי כך שקטים, והיו שם תנינים צעירים שרבצו להנאתם והתחממו לאור השמש על גבי סלעים בולטים. ובתוך השטח הרחב ההוא יש גם איים שעליהם צמחיה של ממש, כמו שיחים ואפילו עצים גבוהים למדי. וציפורים מיוחדות מצאו להן שם מקום לנוח בין הענפים. כל המראה הפסטוראלי והשלו הזה אינו מרמז ולו במעט על מה שהולך להתגלות לעינינו. למעט הרעש אדיר ההולך ומתחזק ככל שמתקרבים, אל נקודת הנפילה, ומלמד שיש כאן מפל אדיר למרות המראה הרגוע לכאורה.
מה שראינו היה הפתעה גמורה. כי לזאת לא ציפינו. את לוע השטן, כך מכנים את נקודת הנפילה ההתחלתית,ראינו בטרם הגענו ממש קרוב. ראינו שהמים כאילו נשאבים אל בור שנפער על פני המישור העצום, וכל המים מתנקזים אליו. עוד לא ידענו שזה זה המקום. רק כשמתקרבים ועולים על המרפסת הגדולה שבנו שם על גדות המפל, רק אז קולטים מה שקורה. כל המים הזורמים בנחת על המישור הענק המוצף שתיארתי קודם, הכל הולך ומתנקז אל הקניון העצום של האיגואסו שנפער שם. תחילתו של הקניון היא המקום שבו נופלת כמות המים הרבה ביותר.זו הנקראת לוע השטן משום מה. כאילו זה על זה, ובעוצמה כזו, שאפשר לקבל סחרחורת. לא אני , אבל אפשר.
המשך הקניון הוא קו הגבול בין ברזיל לארגנטינה. ולכל אורך הקניון הזה, מהצד הארגנטיני כמובן, נופלים מים רבים, שאתמול ראינו אותם כשהיינו בצד הברזילאי, אותם מים שלפני דקות ספורות ראינו אותם זורמים בנחת במישור המוצף. מה שנקרא השקט שלפני הסערה. רק אחרי שעמדנו שם כשעה וצפינו בהתרגשות במפל האדיר.
הגיבור שלי היה הטוקאן. מין ציפור בעלת מקור שגודלו בערך ככל הגוף שלה. איך היא מסתדרת עם זה, ומה זה רוצה להגיד ? כלומר עם מקור כזה בטח יש לה מה לומר. לעומת זאת היה שם תוכי נחמד וירוק שידע לענות לילדים ב" הולה הולה " ולצחוק כשהם צחקו. לך תבין את עולם הציפורים. לא השקעתי מחשבות עמוקות אבל הביקור בפארק הציפורים היה מקסים, יופי של מקום, מטופל ומטופח וציפורים שטרם ראינו כמותם כמו הטוקאן שהזכרתי ואנפה אדומה, לא פלמינגו, כי היו גם פלמינגו ואותם אני מכירה דווקא מהארץ. לא להחמיץ.
ריו דה ז`נרו, סאו פאולו וסיכום
שלושה ימים בריו. עם מלווה יהודי נחמד בשם ליאונרדו.הוא שימש לנו מעין מדריך ונהג ושומר ראש גם יחד. בריו כמו בריו צריך להיזהר ולהישמר מפני שודדים וגזלנים וכו`. כך אומר ליאנרדו. איני אומרת זאת כדי להפחיד אלא כדי באמת להיזהר. אנחנו היינו תחת חסותו של ליאונרדו, שהקפיד להזכיר לנו לא להסתובב עם דרכונים ועם מצלמות חשופות, ועם כסף יותר ממה שצריך לאותו יום. וחוץ מזה ריו דה ז`נרו היא עיר יפה ומענינת גיאוגרפית.. צורות ההרים הבולטים אנכית מעל הקרקע, ענינו אותי מאד. כיצד נוצרה הצורה המעניינת הזו איני יודעת, וגם ליאונרדו לא ידע להסביר.
על הר אחד, הר הסוכר, בנו רכבל ואפשר לעלות ולצפות על העיר. יפה יפה. על הר אחר הקורקובדו, העמידו את פסלו הלבן של יושקלה כשהוא פורש ידיים לצדדים, ומברך את העיר. איך זה שהוא שם כבר כל כך הרבה שנים והפשיעה אינה נכנעת לברכתו או שמע הפושעים השתלטו על ברכתו כמו שהשתלטו על מגרש החניה שלמרגלותיו ? העיסקה עם ליאונרדו היתה מוצלחת. הוא הכין לנו תוכנית עמוסה שתכסה כל מה שבהישג יד ובקרבת מקום. לקח אותנו לחופים היפים של ריו כמו קופקבנה, והיפנמה. ביקרנו במרקנה -; האיצטדיון המפורסם של ריו, שהפך גם למוזיאון להנצחת השחקנים הנצחיים של ברזיל,
כמו פלה ומרדונה.
בעיני זה היה החלק הפחות מענין, אבל, איך אומרים אנשים, הייתם שם ולא נכנסתם ? כדי לחסוך צער מאנשים שונים, היינו גם שם. עוד ביקרנו במקום שבו נערך הקרנבל המסורתי. עד עתה הייתי שרויה במחשבת שוא שכל ריו משתתפת בקרנבל, וכי כל העיר רוקדת עד עילפון חושים במשך שלושה או ארבעה ימים תמימים, מה שהיה מאד מוזר בעיני. והנה בא ליאונרדו ולהפתעתי סיפר שכל חגיגות הקרנבל מתנהלות רק כאן, בכאילו רחוב הזה עם הרמפות והמבנים משני צידי הרחוב, וכי הקרנבל אינו חגיגת ריקודים לכל, אלא תחרות של בתי ספר למחול.
זה היה חדש לי ואני מודה בהכנעה שהייתי בורה גמורה בכל הנושא החשוב הזה. אחר כך נכנסנו לבית הלבשה לקרנבל, משהו שנראה כמו מחסן תחפושות, ואפשר תמורת כמה פזו להתלבש ולהיצטלם למזכרת. היו שם כמה אנשים שבאמת שמחו לעשות זאת ואני הצטלמתי איתם למזכרת. ובערב הלכנו למופע סמבה, ברוח תלבושות הקרנבל. המופע היה איכותי. הרקדנים היו מעולים ובכושר מדהים. גם המחיר היה בהתאם. אבל שווה.
סאו פאולו. שבת - לסאו פאולו היגענו בשל אילוצי טיסה. אומנם הטיסה מתחילה בריו, אבל החלטנו שאין אנו רוצים לבלות שם גם שבת, במיוחד אם הטיסה מגיעה ביום ראשון בבקר לסאו פאולו ויוצאת בערב, מה נעשה שם יום שלם, מספיקה לנו ההמתנה שתהיה באמסטרדם וגם כך נחזור הביתה עייפים. בקיצור, בששי בבקר אנחנו נוחתים בסאו פאולו, משתכנים במלון שסידר לנו חבר של אברהם, שותפנו למסע. מלון דירות איכותי ביותר במחיר 50 דולר ללילה. והוא נמצא ממש על יד בית הכנסת של בני עקיבא, ולא רחוק ממגורי החברים שהזמינו אותנו לסעודת שבת. סאו פאולו נראית עיר נעימה לגור בה. יש קהילה יהודית שגרה בקרבת מקום, יש מספר בתי כנסת, ויש מסעדות כשרות. גם כאן הזהירו אותנו באותו נוסח כמו בריו, ואכן נזהרנו.
סיכום - יצאנו לדרכנו הביתה. הנסיעה נמשכה כמעט יומיים עם המתנות ביניים באמסטרדם, אבל הכל היה כשורה. תם ונשלם הטיול שלנו. טעם הדבש עוד על שפתינו, ואני מקווה שהטעם ישאר ואם לא, אז לפחות הריח.... ובהיסתכלות לאחור, אני חושבת שכל יום ויום בטיול היה לנו נס גדול. נס שהכל זרם כמתוכנן, ללא תקלות. וביחד זהו נס גדול מאד. בשובנו אמרנו ברכת הגומל בבית הכנסת, הרי היתה לנו סיעתא דשמיא. והלוואי תמיד ככה. ואני מאחלת זאת לכולם.
לחלק א' של הכתבה לחץ כאן
לחלק ב' של הכתבה לחץ כאן
