הקדמה
הנסיעה מאספרנס בחזרה למלבורן (כ-3200 ק"מ) סגרה לנו מעבר למעגל הגיאוגרפי ו- 24,000 ק"מ גם את שנת חייו הראשונה של ענברי, אבל יש גם עוד דבר שהתחיל "להסגר"-הכסף. לפנינו עדיין מעגלונצ`יק קטן לקינוח - טזמניה. חצינו בפעם האחרונה את מרחבי ה`אאוט בק` של כביש אייר, למעשה, ממש עד פורט אוגוסטה, שם גם נסגר המעגל הגיאוגרפי במדוייק. ללא ספק, כאשר נסענו מרחקים עצומים כאלה כשהמטרה עדיין לפנינו, היה יותר קל מנטאלית. יחד עם זאת הניסיון והעובדה שהסתגלנו לחיי הנדודים היו לטובתנו כך שבסופו של דבר היה טוב. מפורט אוגוסטה למלבורן, דרך שכבר עשינו ב`הלוך`, השלמנו חוסרים וגילינו את טעמו הטוב של טיול נינוח באמת.
כביש אייר
(נורסמן עד פורט אוגוסטה)
כ-1650 ק"מ של מרחבים (ברובם שוממים) מפרידים בין נורסמן במערב ועד פורט אוגוסטה במזרח. היום, כשאנחנו פה במזרח, אפשר לומר שליבנו "בסוף מערב". (היה פשוט אדיר במדינת מערב אוסטרליה). חוץ מנסיעה, נסיעה ונסיעה, פגשנו שוב את פונדקי הדרכים המבודדים שכוללים שתי משאבות של דלק, קיוסק, אוכל בסיסי ולרוב גם חניון קרוואנים. נו טוב, קרוואן-פארק יש פה בכל מקום עם יותר משניים ורבע אנשים, כביש וסיכוי לכמה עוברי אורח. אפרופו נסיעה, כ-180 ק"מ לאחר נורסמן יש את כביש הסרגל הארוך ביותר באוסטרליה. מדובר במשהו כמו 150 ק"מ בלי פיתול אחד לרפואה. למרבה ההפתעה אין שום הבדל בנהיגה. עדיין צריך להחזיק את ההגה, ללחוץ על הגז ולא כדאי להירדם לאחר שחוצים את הגבול ממדינת מערב אוסטרליה אל מדינת אוסטרליה הדרומית מתחיל ה`גרייט אוסטרליאן בייט` שהוא מצוק אדיר, באורך של 180 ק"מ ובגובה של 80 מטר, הנשבר אל האוקיינוס הדרומי. האיזור הוא פראי וסחוף רוחות, והנוף?!- פשוט פנטסטי.
ישנן כמה כניסות לרכב, כשהיפה ביותר נמצאת בערך 110 ק"מ מזרחית לנקודת הגבול בין שתי המדינות. בכניסה לעיירה סדונה (בתרגום מאבוריג`נית - מקום לנוח) הנמצאת עוד כ-300 ק"מ מזרחה, מחרימים פירות וירקות בשל חשש מזבוב הפירות לכן עצרנו בעיירה פנונג (האחרונה לפני סדונה) ואמא שירקי עשתה לנו סלט (מארץ הסלטים!) מכל מה שנשאר. כמובן שקינחנו בעוד סלט מכל הפירות שנשארו. על חצי השום שנשאר לנו נאלצנו לוותר (למרות שאפשר היה להתעקש ולפצוח את ארוחת הסלטים באנטיפאסטי של שום קצוץ בשמן זית, לימון ופילפל) ולכן מסרנו אותו לפקח בנקודת הביקורת.
בהמשך, חשבנו לסטות מהדרך ולנסוע לחופו של חצי האי אייר. לאחר כ-100 ק"מ משעממים חתכנו בחזרה לכביש המהיר לכוון פורט אוגוסטה. אגב, אייר, שעל שמו הכביש, היה הראשון שעשה את הדרך הזו עוד לפני שהיה פה אפילו שביל עיזים, מתישהו במאה ה-19. לו זה לקח מעט יותר זמן... גם כאן נתקלנו במזג האויר המשוגע. ביוצאנו מאספרנס היה חום מטורף של 43 מעלות בצל ורק 200 ק"מ ושעתיים וחצי צפונה משם, בנורסמן, התחיל גשם טרופי חם ובמשך הלילה היה קריר (כשהגענו אמרו לנו שהיו שם באותו היום 51 מעלות!!!). למחרת בלילה, עוד 300 ק"מ מזרחה, היה גשם, רוח וקר וביום למחרת גשם כל היום. ביום הבא חזר החום ואחה"צ כבר ירד גשם והיה קריר. בפורט אוגוסטה שוב היה חם, שהפך למחרת לחמסין (44 מעלות) ואחה"צ חזר הגשם והיה קריר. ואני לתומי חשבתי שבארץ מזג האוויר יכול להיות מטורף....
פורט אוגוסטה עד מלבורן
מאחר ואת הלג הזה כבר עשינו בכיוון ההפוך ולאורך החוף, החלטנו לעשות זאת הפעם כ- "in land". בדרך לאדלייד, ידידתנו הוותיקה מלפני שלושה חודשים, השלמנו חוסרים בעמק הבארוסה הלא היא בירת היין של אוסטרליה. מקום יפיפיה. כל האיזור כפרי ויפהפה והעמק עצמו הוא השיא. אמנם לא טעמנו יינות (אין לי מושג למה, אולי כי רווינו מאיזורי יין) והיה (שוב?) מאוד חם. למי שעובר פה במקרה, כדאי לעלות לתצפית על כל העמק ולנסוע בכביש הנופי (מידע יש במרכז המידע של לינדוק בעמק עצמו).
באדלייד הרגשנו כאילו חזרנו הביתה. הלכנו לאותו קרוואן-פארק שהיינו בו בפעם הקודמת (ווסט ביץ`) והוחלט פה אחד - זהו החניון הכי שווה שהיינו בו. מומלץ בחום (47 מעלות). באדלייד העברנו את הזמן בעצלתיים בין החניון לסתם דשא ב`סיטי` לשוטטות בעיר. מכאן, נכונו לנו שבועיים וחצי עד מלבורן ושלושה עד ההפלגה/טיסה לטזמניה. קצב הטיול ירד בדרסטיות וזה אפילו מוצא חן בעינינו. שלא תהיה כאן טעות, עד עכשיו לא מיהרנו לשום מקום אבל מעכשיו יש מעט מאוד מרחק על המון זמן.
יצאנו מאדלייד דרך השלמת חוסר נוספת - מאונט לופטי. התצפית ממנו משקיפה על כל העיר וסביבותיה. נוף שווה! חזרנו אל הכביש המהיר וירדנו לפיקניק של צהריים בעיירה סטירלינג. מכאן המשכנו ישירות לנרקוט. לאחר ביקור קצר בלשכת המידע המקומית נסענו אל `מערות נרקוט` הנחשבות כאזור בעל חשיבות עולמית (אונסק"ו) בשל שרידי ומאובני החיות העתיקות שבו. במוזיאון המפתיע יש דגמים בגודל טבעי שלהן שזזים ומשמיעים קולות. מקום מושקע ביותר. נכנסנו למערה אחת וויתרנו על השאר גם כי כבר ראינו מספיק מערות נטיפים וגם כי לא התחשק לנו לחכות שעה וחצי. אח"כ חזרנו לעיירה היישר ל"סווימינג לייק" או בעברית לבריכת השחייה המקומית הענקית (בגלל זה היא לייק). זה היה הדבר הנכון לעשות (איך לא?!) בחום הזה. למחרת פצחנו את היום באינטרנט בסיפרייה המקומית. חינם, מהיר ויש שם פינת צעצועים לילדים. בצהריים יצאנו לכיווון העיירה הורשם.
לשכת המידע לתיירים היא מקום מצויין למידע על הפארק הלאומי `הגראמפיאנס` למי שמגיע ממערב ולא ממלבורן. לאחר לילה חם (שוב?) שם שנגמר בבוקר גשום וקריר נסענו אל ה`גראמפיאנס` שמחים וטובי לב.
הגראמפיאנס
250 ק"מ צפון מערבית למלבורן נמצא הפארק היפהפה הזה. בילינו כאן 6 ימים ולילות נפלאים. יש פה אין סוף שבילי הליכה מצויינים. טיפסנו ל`פינאקל` (הליכה של 4.5 ק"מ, יפהפיה, נטע הלך הכל!!), טיפסנו לפסגתו של ההר הגבוה ביותר שם, מאונט וויליאם (טיפוס תלול אבל הנוף שווה את זה!), הלכנו למפלי מקנזי (שלא שמעו על הבצורת בויקטוריה), עשינו יום טיול שטח (4X4) שכלל טיפוס לעוד פסגה (יחד עם משפחה אוסטרלית שפגשנו), הלכנו לתצפית ה`באלקוניז` היפהפיה ועוד.
בסוף השבוע נפלנו על פסטיבל ג`ז בהולס גאפ (העיירה שנמצאת במרכז הפארק). היה שמח וצבעוני למרות העובדה שהגיל הממוצע היה בערך 60. החבר`ה הללו מסרבים "להזקין" והם התנהגו כמו ילדים. הלוואי על כולנו...
בלילה השלישי הלכנו לישון ב`בוש קמפינג`. פגשנו שם את מיק וטרי עם שלושת ילדיהם הקטנים (מת`יו, דמייאן וכריס) שעזבו את הכל לפני 4 חדשים, קנו אוהל גדול, ג`יפ ונגרר ויצאו לשנתיים לשנתיים. אפילו אנחנו התפעלנו. היינו במחיצתם 3 ימים של חגיגה. ביום - קישקשנו לנו והילדים שיחקו ובלילה לעומת זאת קישקשנו סביב המדורה עד לשעות הקטנות והילדים ישנו. כשנפרדנו, קבענו להפגש בטזמניה והיה ממש מרגש. עוד טיפ קטנטן אחד - למי שמגיע להולס גאפ ועוד לא בקיא במחירים, לא לקנות בסופר המקומי כלום. הכל פה כפול במחיר אם לא יותר. 25 ק"מ משם נמצאת סטוול עם שלל סופרים.
הנסיעה למלבורן, עיר הבסיס שלנו היוותה לגבינו סוף סופו של המעגל. ממש הרגשנו כאילו חזרנו הביתה. טזמניה שעוד לפנינו, היא למעשה כמעט התחלה חדשה כמו שיש אחרי כל סוף, איך שאומרים.
ילדודס
היום יום הולדת... היום יום הולדת... היום יום הולדת לענברי!!!! עברה לה שנה - עוד לא הורדנו במשקל (אמא), עוד לא נגמלנו מההנקה (ענבר), עוד לא הפסקנו לריב (נטע), עוד לא הספקתי להגיד ג`ק רובינסון (אבא) ועוד לא אכלנו די....
מסיבת היום הולדת של ענברי היתה צנועה (לפי רוחב הכיס) אבל צבעונית, שמחה ונחמדה. הכנתי נקניק שוקולד (עוגה טעימה וללא אפיה) מצופה בסוכריות צבעוניות ועדשים בתוספת שני נרות, בלונים ברחבי הקראוון, תפוצ`יפס ומתנות צנועות ויעילות (מימיות לילדים). שרנו שירים. ענברי לא כל כך הבין מה רוצים ממנו אבל נהנה מאוד לטרוף שוקולד (הילד חולה על מתוקים) וצ`יפס, לשחק עם הבלונים (לבכות כשהם מתפוצצים). לעומתו, נטע - חגג. אכל ושיחק והתלהב - הרי היום הולדת היתה יותר בשבילו מאשר לענברי - בקיצור שמחה והיתלולה (כמו שאומרים אצלנו).
ישנם עוד שני מוטיבים חדשים הקשורים לעובדה שאנחנו כבר מרגישים את החזרה הביתה - אמנם יש עוד כמה שבועות וטזמניה שלמה אבל ההרגשה באוויר היא שאנחנו כבר אוטוטו שם. האחד הוא אמבטיה אמיתית גדולה עם קצף והשני הוא חברים!!!!
אמבטיה אמיתית ביחד - לראשונה בחייו של ענבר עשינו אמבטיה משותפת לשני הילדים. ענברי מתקלח באופן קבוע בגיגית בתוך הקראוון ואילו נטע הולך עם אחד מאיתנו (לרוב עם ניר) למקלחות של הגדולים או בוחר אף הוא להתקלח בגיגית הקטנה. בקראוון-פארק בבלאראט היתה מקלחת מעולה!!! אמבטיה אמיתית!!!! מיד צירפנו את שני הילדים והאושר הרקיע שחקים - הושפרצו מים, הושמעו צווחות שמחה והיה כיף לא נורמלי - אני לא יכולה לחכות יותר למקלחות בישראל.... (כשרציתי להוציא את ענבר - נטע ביקש שאני עוד לא אוציא אותו כי זה נורא כיף ביחד... הייתכן שהבלתי יאומן קורה?!)
חברים - מהרגע שהתחלנו להבין שאנחנו חוזרים, שיש תאריך והתחלנו לדבר על זה במעגל המשפחתי הקטן שלנו נטע נזכר פתאום בשמות החברים שלו, הגננים שלו, כל בני המשפחה. כל השמות והאנשים שהקיפו אותנו כל הזמן בארץ ונטע מיאן לזכור אותם לאורך הטיול חזרו. הוא מקשר כל שם למקום הנכון: מדבר על רועיקי ויובלי בלי הפסקה ועל שירה ומאיה, על סבא משה וסבתא תלמה, סבתא מאיה דוד רועי ודודה עמיתי, על איתי ונועם ואפילו על יואבי ויפעתי וכמובן על טופול.. (טיופול היא ילדה מהגן - קטנה מנטע ובקבוצה אחרת - מעולם לא ראינו קשר מיוחד בניהם אבל לאורך כל הטיול כששאלנו אותו איך קוראים לחברים שלו מהגן הוא נזכר רק בטופול...יכול להיות שיש משהו שאנחנו לא יודעים?!)
ולסיום - המוצץ. מסתבר שנטע חזק יותר משנדמה לנו. אנחנו פחדנו שאם יימצא אחד במקרה הכל יחזור אחורה ונצטרך להגמל ולעבור הכל מחדש אבל לא... לפני כמה ימים שמעתי את נטע קורא לי - "אמא תראי מצאתי מוצץ, הוא פשוט שכב לנוח מתחת למיטה" הלב שלי צנח לתחתונים - מה עושים??? נטע שהבין שאין יותר מוצץ המשיך להחזיק את המוצץ ביד ולבכות שהוא רוצה להכניס אותו לפה (מבלי לעשות את זה) ושהוא מאוד מאוד מתגעגע אליו. לאחר חמש דקות מאוד קשות הוחלט פה אחד לתלות את המוצץ על הענף כדי שכל הילדים שהמוצץ היה אצלם ועזב כשהם גדלו יוכלו לבוא לבקר אותו. נטע לקח אותו בשמחה (כאילו שמח שפתרנו לו את המצב) תלה אותו על העץ ועבר לענייני היום. כמה פשוט....
בעיינים שלו
אמא ואבא התחילו בזמן האחרון לדבר על ישראל וגם לי זה מזכיר את כל החברים שלי, ספתות, סבים, דודים, דודות... אני מבחינתי, שוב הייתי צריך להיקשר לי בכיסא של האוטו ולשבת מלאן זמן בלי להשתולל. אוף. זה נראה כבר שעברנו את הקטע הזה, לא? מזל שפגשתי את "החברים שלי" כמו שאני אומר.
בגוש קמפינג. היה מעולה. שלושה בנים עם אופניים שמבינים בדברים של בנים. השתוללנו לנו כל היום ואח"כ אבא ואמא הזמינו אותם לנסוע איתנו באוטו. כולנו ביחד. היה שם שמח ואבא אמר שהוא הרגיש כמו `סקול בס` (האוטובוס שמסיע את הילדים לביה"ס). ביום האחרון שם, זחלתי מתחת למיטה כדי לחפש את הבלון שלי ופתאום מצאתי את חברי משכבר הימים - מוצצי. מאוד התרגשתי ושמחתי אבל אבא ואמא אמרו שהוא רק בא לבקר ולא ממש צריך להשתמש בו (מה זה ריסגרסיה, לעזאזל?). בסוף, לא היתה לי ברירה ותלינו אותו על העץ. אני יודע שעשיתי בסוף את מה ש"צריך" אבל עמוק עמוק, בתוך תוכי, לא הייתי מתנגד לאיזה מציצונת קטנטונת ולו רק לשנייה אחת מתוקה..
לתחילת הכתבה
