מגיעים לדרום אוסטרליה
חצינו את הגבול המסומן במפה בין הטריטוריה הצפונית לבין דרום אוסטרליה (South Australia), לגבול לא היה ביטוי במציאות, רק שלט דו כיווני שמצד אחד מברך את הנכנסים לטריטוריה הצפונית ומעברו השני מברך את הבאים ל- South Australia (שתקרא להלן ולשם הקיצור: ס. אוסטרליה). גם לפי הסימון במפה לא נראה כי מישהו ייחס משמעות רבה לקו הגבול. הגבול במפה מסומן כקו הפרדה מקווקו שנמתח בסרגל, ללא התחשבות בהפרדה טבעית כלשהי.
South Australia קיבלה את פנינו בשמיים מעוננים ובטפטוף שהפך למבול, אך מכיוון שלא ראינו שום שלט המזהיר את הנהגים מ- Floodway הסקנו שקטע הכביש בו אנו נוהגים אינו מועד לפורענות מסוג שיטפון, המשכנו להתקדם ולא נתנו למזג האוויר הסגרירי להעיב על מצב רוחנו.
למרות שהגבול לא מורגש, הנוהגים שמים לב שמישהו אחר מטפל בכביש: את השוליים החוליים האדומים החליפו שוליים שחורים וסלולים, ב-roadside מותקנים צלונים במקום ה- Barbie (הכינוי המקובל כאן למתקן ברביקיו) שהיה בכל rest area בטריטוריה הצפונית, הכביש משולט היטב ו.... כאן משתדלים לנסוך בנהגים אופטימיות: בצידי הדרך קבוע, מדי עשרה ק"מ, שלט המציין את המרחק לנקודת הישוב הבאה. המרחק אינו נקוב, כמקובל, בעשרות ק"מ שלמים, אלא: 39 ק"מ או 29 ק"מ וכן הלאה, כנראה שהרשויות מנסות לעודד את הנהגים ולתת להם הרגשה שהנהיגה המצפה להם קצרה יותר...
ממבט ראשון המדבר בס. אוסטרליה נראה לנו כמו המדבר בטריטוריה הצפונית, רק כשהמשכנו בדרך שמנו לב שהנוף הולך והופך יבש יותר ויותר. ס. אוסטרליה היא המדינה הצחיחה ביותר באוסטרליה כולה, יותר משלושת רבעי משטחה הוא אאוטבק צחיח ומים הם משאב נדיר. באאוטבק יורדים גשמים מועטים ולא סדירים ו - 90% מאוכלוסיית המדינה (כמעט כל התושבים חיים באדלייד ובקומץ של מרכזים כפריים) תלויים באופן זה או אחר באספקת מים מנהר מארי. ליד כל מיכל מים המוצב במקומות המיועדים לעצירה בצד הדרך, שהינו למעשה מיכל האוגר את מי הגשמים מגג הסככה, יש שלטים גדולים המזהירים שהמים עלולים להיות לא ראויים לשתיה וכל השותה מהם עושה זאת על אחריותו. ביישובים בדרך, מי שתיה למילוי המיכל של הקרוואן, במקרה הטוב עולים כסף, במקרה הרע פשוט אין מי שתיה בברזים. יש רק מי שתיה לרכישה בבקבוקים (ולמלא מיכל של 150 ליטר במים מינרליים עלול לצאת סיפור יקר למדי....) .
לאחר נהיגה של כמה עשרות ק"מ, כנראה כדי לכפר על קבלת הפנים העגמומית שציפתה לנו, התחלף צבע הכביש משחור לחום אדמדם ואנו המשכנו לנסוע על "שטיח אדום" והרגשנו מאוד חשובים. ירדן הסבירה לנו שהכביש אדום בדיוק כמו הכביש שמוביל לארמון בקינגהם. עומר ורותם ישבו כמו נסיך ונסיכה והרגישו שאנחנו באמת משהו מיוחד...
התחיל להחשיך אבל החלטנו להמשיך לנהוג, רק לאט יותר. אחרי כמה ק"מ ראינו את הסיבה לנהיגה הזהירה: שני קנגורו`ס. הראשון נעמד ליד הכביש, שמע את המשרוקיות המיוחדות שעופר רכש, המותקנות על פגושו של וויני (משרוקיות המשמיעות שריקה האמורה להפחיד ולהבריח חיות בר), וברח. השני, נשאר לעמוד על הכביש ללא תנועה ולאחר שהתעשת התחיל להסתובב על הכביש מסונוור מפנסי הרכב. כנראה שזהו קנגורו "חירש"!, וכך עלינו על הפונקציה העיקרית של המשרוקיות: איתור קנגורו`ס בעלי בעיות שמיעה....
לצד הדרך ראינו שלט: "Stop & eat or we both starv...", אחרי כזה שלט איך אפשר שלא לעצור ?!..., עצרנו בקמפינג נחמד ב- Cadney Homestead
(כאן, כמו במקומות נוספים לאורך כביש אליס-דארווין, הקמפינג חינם, התשלום הוא רק עבור שימוש בחשמל) שלפנו מתחתית הארון את הסווטשרטים כי היה קררררר וצפינו בסרט שנבחר לסרט השבוע ע"י ילדי משפחת סייר: "האחים בלוז" (אתם חייבים להודות שאי אפשר לבוא בתלונות לטעם האומנותי שהקטנים מתחילים לפתח...). הלכנו לישון לצלילי טיפות הגשם המרקדות על גג הקרוואן (אנשים טובים הסבירו לנו כי באוסטרליה, כשאומרים קרוואן הכוונה לקרון מגורים הנגרר מאחורי רכב ונפרד ממנו, אנחנו נוהגים במה שמכונה כאן מוטורהום - יחידה אחת הכוללת הן את קבינת הנהג והן את מרחב המגורים. אותו סוג של רכב אך קטן יותר נקרא קאמפרוואן.., ולמרות כל ההסבר המלומד הזה אנו נמשיך, ברשותכם, לכנות את וויני - קארוואן).
מקנדי הומסטד מתפצלת דרך אדומה לכיוון אזור המכונה: "Painted Desert" , לפי הגלויות כשמו כן הוא- מדבר שחולותיו צבועים בגוונים שונים. למי ששכח להביא עימו את רכב ה 4X4 שלו, הדרך המומלצת לטייל באזור היא להצטרף לסיבוב חלוקת הדואר האורך כ- 6 שעות. מאוד יעיל: הדוור הוא גם סוכן הנסיעות, הנהג והמדריך....
אנו קמנו לבקרו של יום מדהים בריח של אוויר צלול ואדמה אחרי הגשם, ועם ראות עד קצה האופק. החלטנו לנסות ולטעום בעצמנו מהדרך האדמדמה. היה לנו ברור שלא נוכל לעשות טיול של 6 שעות, וויני יתפרק לפני שנשלים מסע שכזה, אבל, כמה ק"מ - שבוודאי לא יגרמו נזק בלתי הפיך לרכב - ימלאו את לבנו שמחה גדולה..., וכך, כשהילדים עדיין חורפים במיטותיהם, פנינו מזרחה, הורדנו מהירות ל -20 קמ"ש ונשמנו מלוא אפינו את ריח הטבע, נהגנו (שימו לב, נהגנו, משמע, גם עופר וגם אנוכי...) לאורך השביל הכבוש כ- 5 ק"מ עד שהחריקות וה"קרעכצען" שהשמיע הקרוואן שכנעו אותנו שמספיק וכדאי לחזור. בטרם הגענו חזרה לכביש הספקנו לראות 6 קנגורו`ס, כולם מקפצים בזוגות הכוללים קנגורו גדול, כנראה אמא קנגורה, וקנגורו קטן יותר, סביר להניח ג`ואי. לא ידענו, אך כנראה, שהקנגורו`ס נוהגים לחיות במשפחות חד הוריות.... אולי באאוטבק מציעים תנאים משופרים למשפחות אלטרנטיביות....
קובר פדי
עלינו חזרה לכביש הראשי - במדבר, אם אין ג`יפ או גמל ( ... ) הרבה יותר נוח להתנייד על כביש. עכשיו כשחזרתי למקומי, ליד הנהג, התפניתי לעיין בתנ"ך שלנו (הלונלי פלנט, כמובן...) ולהתכונן ליישוב אליו מועדות פנינו: קובר פדי (Cobber Pedy). זהו צירוף מילים באבורג`ינית שמשמעו: "חור באדמה של האיש הלבן" , וכפי שנראה בעצמנו, זהו תיאור הולם למקום שמחצית מ - 3,000 תושביו חיים בבתים תת-קרקעיים המכונים: Dugout וזאת כדי להתגונן מתנאי האקלים הקיצוני: בימי הקיץ הטמפרטורות מטפסות עד 50 מעלות (המקומיים נוהגים לומר שכל כך חם עד שניתן לטגן ביצה על מכסה המנוע של המכונית... וגם עושים זאת בפועל...) ולילות החורף קפואים.
קובר פידי היא בירת אבן הלשם הלבן (Opal) של אוסטרליה ואולי של העולם כולו. ב - 1915 מצא נער צעיר מרבץ של לשם ומאז מהווה המקום אבן שואבת לציידי הזדמנויות. בספירה אחרונה שנערכה בעיר נמצאו בני ארבעים וחמישה לאומים שונים המתגוררים בעיר ומחכים למציאה של חייהם..., באזור קובר פידי יש מאות מכרות פעילים ועוד מאות אלפי מכרות סגורים ובורות ניסיון. אין כאן חברות בינלאומיות גדולות המנהלות את הכרייה, אלא קבוצות אנשים החופרים ומחפשים וכשמישהו מוצא משהו דוהרת השמועה כשריפה בשדה קוצים וכל הכורים מסתערים על המקום כחתולים מורעבים על קערת שמנת....
החוק מחייב לגדר כל פיר באדמה ובכל זאת, מחוץ למרכז העיר מאוד לא מומלץ לרדת מהכביש בחושך, וגם לא באור..., בצידי הכבישים קבועים שלטים המתארים את כל הקטסטרופות העלולות לקרות למי שמטייל באזור: נפילה לפיר תוך כדי טיול ברגל, התנגשות בטרקטור/משאית/רכב מכרה כבד, העלמות בתוך ערימה של רסק אבנים שהוצאו ממכרה, מעידה לתוך בור תוך כדי הליכה אחורנית לצורכי צילום ועוד אסונות כיד הדמיון הטובה..., כשיושבים מוגנים בתוך וויני ומסתכלים בשלטים הללו הם נורא מצחיקים וגרמו לנו להתאים לנסיבות המקום כל מיני בדיחות שאנו מכירים מהארץ כמו: " שניים מטיילים ברגל בשטחי המכרות באזור קובר פידי. לפתע האחד אומר לשני: הזהר יש כאן בורות עמוקקקקקקקקים...... טראח...." או לחלופין:" הזהר יש כאן תההההההום..."
קובר פידי ממוקמת במקום לא קל לחיים ולמגורים, וזאת בלשון המעטה. מראה העיירה משקף זאת: המים יקרים והגשם נדיר ואפילו באמצע החורף המקום נראה מיובש, מאובק ומוזנח. למען האמת המקום נראה קצת כמו סוף העולם..., כנראה שזאת הסיבה שהסרט השלישי בסדרת "מקס הלוחם בדרכים" צולם כאן (אם כבר מדברים על סרטים נציין כי גם קטעים מסרט הקאלט: "פריסיליה מלכת המדבר" צולם באזור). למקום יצא מוניטין של עיירה בעייתית, מה שנקרא : עייה-רע..., מאז 1987 פוצצה תחנת המשטרה המקומית פעמיים, בית המשפט פעם אחת וכך גם המסעדה המצליחה ביותר בעיירה וציוד כרייה בשווי של עשרות אלפי דולרים...., אבל, כפי שהרגיע אותנו הספר, האירוע האחרון, שכלל פיצוץ של שתי מכוניות משטרה אירע ממש מזמן = לפני כמעט 5 שנים...., כך שכעת העיירה שקטה ובטוחה....
החלטנו לקוות שהשקט יימשך ופנינו לסייר בעיירה. האטרקציה העיקרית לתיירים היא החיים מתחת לאדמה וכך, כדי שנוכל לחוות את החוויה בצורה יסודית שכרנו לסופשבוע את אחת מדירות הסטודיו התת קרקעיות של מלון:" Desert Cave Hotel". רבים מהבתים התת קרקעיים המוקדמים היו מכרות שהכרייה בהם הופסקה. כיום, לעומת זאת, נחפרים בתים מתחת לפני הקרקע במיוחד למגורים וכך גם המלון כולו, הכולל, חוץ מחדרי אירוח ודירות סטודיו, גם מרכז קניות תת קרקעי ומוזיאון תת קרקעי וגלריית תמונות תת קרקעית ובה צילומי תכשיטי מפורסמים בהם שובצו אבני לשם. בילינו יומיים בדירה התת קרקעית שלנו. באורח פלא אין בדירה התת קרקעית הרגשה של מרתף טחוב אלא יותר אווירה מסתורית של מערה..., כשמכבים את כל האורות המלאכותיים : חשמל ו/או נרות שהדלקנו להגברת האווירה..., משתרר חושך מ-ו-ח-ל-ט, כשמתעוררים פוקחים את העיניים, וסוגרים, ופוקחים שוב ו... דבר לא קורה, אין הבדל, צריך לנחש (או לבדוק בשעון) אם כבר בוקר או עדיין אמצע הלילה.
הלכנו לבקר בבית של פיי, בית תת קרקעי שנחפר לפני 150 שנים ע"י שלוש נשים, קנינו גלויות בחנות ספרים תת קרקעית, הסתכלנו במגוון תכשיטים משובצים ב... אופל, ב... , נכון, איך ניחשתם, בחנות תת קרקעית, ובקיצור הסתובבנו הרבה מתחת לפני האדמה. בשלב זה עופר מיצה לחלוטין את הנושא, ולכן לא נוכל לספר לכם על חוויותינו מביקור במכרה (תת קרקעי, כמובן) , כי וויתרנו על כך. בקובר פידי יש חיים גם מעל פני האדמה, אבל, ככל שהדבר קשור לתנאים הפיסיים, הם לא ממש נעימים. כלומר, אנחנו בחורף כך שלא היה חם מדי, אך ההרגשה הכללית היא שכרגע נגמרה סופת חול או שתיכף תתחיל אחת. רוב הזמן האוויר אפור והראות מוגבלת, וכשהראות משתפרת מתברר שאין הרבה מה לראות... כמה מבנים ישנים, הרבה אנטנות מזדקרות, ומתחת לכל פיסת צל שרועים, ספק נחים ספק מעולפים, אבורג`ינים מאובקים ומשועממים.
הספקנו לאכול כמה ארוחות בפיצריה המקומית שמגישה, לפליאתנו הרבה מאוד, אוכל מ-ע-ו-ל-ה !, הפיצריה שייכת לסיציליאני שלא נותן ל- 32 השנים שחלפו מאז היגר לאוסטרליה, לנתק אותו מהשפה, התרבות והאוכל של המולדת.... , בארוחה השלישית שסעדנו שם (אתם יכולים להבין שהיצע המסעדות בעיירה מצומצם משהו...), כבר נהיינו חברים של הבעלים, ג`ון שמו, והבטחנו לו שנמליץ עליו באינטרנט, והוא בתמורה הבטיח לתת הנחה לכל אחד מעשרות אלפי הישראלים שיפקדו את הפיצריה עקב ההמלצה החמה... אז, גזרו ושמרו לעת הצורך:John Pizza Bar , Hutchison st. Coober Pedy .
לא יכולנו לעזוב את קובר פידי בלי לנסות את מזלנו בחיפוש אופלים, מה שהמקומיים קוראים noodeling או fossicking. בדרך כלל חייבים רשיון כרייה, אך בעיירה ישנו שדה ששמו: "חנות היהלומן", בו שופכות משאיות את האבנים שהוצאו מהמכרות, ושם רשאי כל אחד לנסות את מזלו ולחפש. אני הייתי מאוד סקפטית שלא לומר פסימית. בתור אדם שמעולם לא מצא שום דבר בעל ערך (להוציא את בעלי היקר כמובן...) ולא זכה בשום הגרלה/משחק מזל לא ציפיתי למתנות חינם, אפילו לא ל beginners luck ..., אבל החלטנו שהעיקר החוויה ויצאנו לשמש הקופחת.
הסתובבנו בין ערימות האבנים, מחפשים אחר נצנוץ שיעיד שהמזל האיר לנו פנים. מצאנו הרבה ג`יפסום - סוג של מינרל היוצר גוש הנראה כאוסף מחטי זכוכית צפופות - אבן מקסימה ו... חסרת כל ערך, כנראה שלא מזה נתעשר...., אחרי דקות ארוכות מישהו צעק :"אאוריקה !"...., טוב, ליתר דיוק זאת הייתה רותם שצעקה: "מצאתי !", (אך תסכימו איתי ש"אאוריקה" נשמע הרבה יותר מבטיח..., לא ?....) כולנו רצנו אליה וראינו שיש משהו בדבריה. רותם מצאה אבן שחלקה העליון חלק ומבריק בגווני לבן-תכלכל-וורדרד, כאילו מישהו צבע את האבן בלאק "אולטרה" שהיה פופולרי לפני כמה שנים. זה המקום להסביר מה חיפשנו, ובכן: אבני לשם נוצרות מדו-תחמוצת הצורן (צורן דו-חמצני), שמתקשה בסביבה של מים והצבעים המנצנצים באבנים מתקבלים מקרני אור שנשברות ומשתקפות על מולקולות הצורן. יש לשם שחור ולשם חלבי אך ככלל, ככל שמגוון הצבעים באבן, כלומר רוחב ספקטרום הגוונים הבוקעים מהאבן כשהאור נשבר עליה, גדול יותר, ערכה עולה (שמתם לב למשפט ה"מדעי" הזה... אני תירגמתי אותו לבד...).
כדי לקבוע את ערכה של אבן יש להתחשב בגודלה, צורתה ובפגמים שיש/אין בה, אבל, כמו בכל הקשור לאבני חן אין לצפות למציאות מדהימות אם אין לנו ידע מעמיק בנושא ו... חבל, אבל, לנו אין את הידע הנדרש. כולנו מצאנו כל מיני אבנים שנחזו להיות אבני לשם, אבל כשהראנו אותם לאנשים בעיירה (בה כמעט כולם, כאמור, מבינים באבני אופל ומומחים במציאות...) הבנו שמצאנו אבנים מאוד יפות שאפשר לשים בכלי יפה, מלא מים להגברת הברק, על השידה בסלון... וזהו זה, כנראה שכדי להתעשר נצטרך למלא טופסי לוטו.... כמו הזקן הפרסי מהבדיחה.... מה ? אתם לא מכירים את הבדיחה ? :"יהודי פרסי זקן מתפלל כל שבת, באדיקות, ומבקש מאלוהים שיסדר לו זכייה בפיס. באסיפה השבועית של המלאכים עם אלוהים אומר אחד המלאכים לאלוהים: "באזור עליו אני ממונה יש יהודי פרסי זקן שכבר שנים מבקש לזכות בפיס, אולי נסדר לו, כך בערוב ימיו, שיזכה ויהיה מרוצה ...?" עונה אלוהים: "בשמחה, רק שיקנה כרטיס הגרלה...".
מ"חנות היהלומן" נסענו ישר לחנות אמיתית ושם ראינו הרבה אבני אופל מדהימות במחירים מדהימים אפילו יותר, וגם כל מיני אבני אופל יפות שאינן מתאימות לעיבוד/שיבוץ/מכירה כאבני חן מכל מיני סיבות (סדקים, פגמים ושאר מרעין בישין...) וכל אחד מהילדים, כולל הילד הגדול, בחרו, תמורת סכומים סמליים, אבני אופל למזכרת. אני לא רציתי "תחליף אופל" ולמען האמת הייתי קצת מאוכזבת שכן הבאתי איתי מהארץ טבעת שאני מאוד אוהבת בה הייתה משובצת אבן מדהימה שמוטי, אבא של עופר, הביא לי מנסיעת עסקים שערך פעם לפפואה ניו-גינאה. האבן הזאת נפלה מהטבעת ואני קיוויתי שבבירת הלשם של העולם אוכל למצוא תחליף הולם לאבן, שכל-כך אהבתי, שאבדה. אולם, חרף החיפושים לא מצאתי אבן חלופית מתאימה לטבעת - כנראה שיש דברים שלא נועדו לקרות וזהו. נקודה. ארזתי את הטבעת, הפקדתי אותה אצל עופר, יחד עם שאר הדברים החשובים (דרכונים, כרטיסי טיסה, כרטיסי אשראי וכו`...), חזרנו למלון ולאחר דין ודברים עם הילדים הגענו לפשרה בקשר לסרט בו נצפה לפני השינה: אנחנו צפינו בסרט בערוץ הווידאו של המלון והילדים צפו ב"אחים בלוז" ב"אולם ההקרנה המפואר".... שבקרוואן..., אנו כל-כך רגילים לוויני שאיננו יכולים להפרד ממנו אפילו ליומיים..., מה נעשה בלעדיו בישראל ?...
ביום המחרת, שהיה היום האחרון שלנו בקובר פידי לא מיהרנו לשום מקום, עופר היה היחיד שטרח לקום ולהשאיר פתק שהלך לאכול. אנחנו קמנו בבוקר וראינו שכמעט צהריים וכבר הגיע ה check out time אז, חיכינו לעופר וכשהוא חזר התחלנו לארוז ולהתכונן לנסיעה. באמצע ההתארגנות, ככה סתם, לפתע פתאום, עופר הושיט לי קופסה קטנה. פתחתי אותה, וכמו באגדות, נוגה מילא את החדר: בתוך הקופסה, על מצע של קטיפה שחורה, הייתה הטבעת שלי, שעשתה את כל הדרך הארוכה מרעננה עד קובר פידי, ובמקום החלל שהשאירה בה האבן שאבדה הייתה כעת אבן אופל מקסימה ! נשימתי נעתקה, לא ידעתי מה לומר, ורק כשעומר שאל אותי :"אמא, למה את בוכה ?..." התעשתי וכיסיתי את עופר בנשיקות. מסתבר שבבוקר, כשכולנו ישנו, עופר לא הלך לאכול ארוחת בוקר אלא לקח את הטבעת לחנות בשם Opal Cutter , (כמו בכל מקרה בו מוכרים דברי ערך לקונים שאינם מומחים בנושא, גם בקובר פידי יש חנויות למכירת אבני לשם הגונות יותר והגונות פחות, ובכן החנות הזאת שייכת לסוג הראשון), ושם חיפש ומצא אבן יפיפיה שמתאימה בדיוק לטבעת שלי ! חברה טובה שלי, סיגל, אומרת שישנם רגעים שרק בשבילם שווה "להחזיק" את עופר..., כמה שהיא צודקת !
ובנימה רומנטית זאת אסיים.
ענת.
