פרו - המאצ`ו פיצ`ו

המאצ`ו פיצ`ו- אולי המקום הסמלי ביותר, אחת ה`סיבות` הראשונות לבואנו, התמונה הראשונה לבטח שעולה לרוב האנשים בראש למשמע שמה של היבשת. בשבילי המקום הזה הוא לא רק פסגתו הפיסית של הר, אלא הרבה מעבר- פסגה מסוימת בחיים.
תומר בן אריה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: פרו - המאצ`ו פיצ`ו
© איתי אמוזה

מטפסים את המאצ'ו פיצ'ו

הרפתקה על הכבישים. זו בהחלט ההגדרה המדויקת ביותר למה שמתנהל בחצי היום הראשון, כשכל מה שניסינו אני שימי טל ואמנון לעשות הינו מעבר דרך של לא יותר משמונים קילומטרים מקוסקו לאגאוס קרליינטה, העיירה הקרובה ביותר למאצ`ו פיצ`ו יעדנו הבא. ההרפתקה מתחילה במונית מהמלון לטרמינל, משם אוטובוס מקרטע עד לאמצע הדרך, ואחריהם עד העיירה במונית שרות, נסיעה של שעתיים וחצי נוספות כשאת עשרת הקילומטרים האחרונים -מקנחים ברכבת ... המבצע, האורך כ 4 שעות מוכתר בהצלחה, כשבשעת ערב מאוחרת מוצאים מלון זול בעיירה.

החיים יכולים להניב לא מעט הפתעות וכך גם הפעם, כשלפתע, בזמן ארוחת הערב פוגשים את אוריאנה. לבנת שער וצנומה, אפופת מסתורין, הישראלית הזו חייה פה כבר שנתיים, ומנהלת מרכז רוחני. סיפור חייה המרתק, אותו היא מגוללת בפתיחות מפתיעה, מתחיל בשנות השלושים לחייה, תקופה בה לקתה בטרשת נפוצה- מחלת סופנית חשוכת מרפא של ניוון שרירים המובילה למוות וודאי.

קול קורא הנגלה אליה מתוך שינה בישר לה שעל ידי המדיטציה (אותה היא מעבירה לכל דורש) היא תוכל להירפא וכל אכן קרה. בניגוד לסברת הרפואה המודרנית, וקול הרופאים, היא מנהלת אורח חיים נורמאלי ובריא. בהבטחה לבקר כאן שוב כשנחזור מחר מביקורנו במאצ`ו פיצ`ו, נפרדים ממנה לשלום וצונחים על המיטות לזמן המועט שעוד נשאר.

שעת בוקר מוקדמת, כזו שגובלת בשעת לילה מאוחרת, חשוך וקר. "אני מתחיל להרגיש כמו טירונות חוזרת" מסנן שימי בשקט, כאילו לעצמו, וגורר עצמו לכוון השירותים שבסוף המסדרון. אני שולח יד ומגשש אחר בגדיי הפזורים על הרצפה, ותוך כדי צועק לכוון החדר הסמוך, זה שהתמקמו בו אמנון וטל- מוודא שגם הצלע השלישית שלנו השכימה קום. "ער, ער, אני ער!", שומע את קולות הייאוש חודרים מבעד לקירות כתשובה.

תוך לא יותר מרבע שעה, שלושתנו קופאים לנו מקור, ברחוב המתפתל מ"בית המלון" לעבר השביל שמטפס לעיר האבודה- המאצ`ו פיצו. כל כך הרבה דרכים מובילות אל המקום הזה, מתנקזות לאותה נקודה, הממוקמת על כפת ההר, חבויה בין הרים אחרים, גבוהים ממנה מאות מטרים, שיוצרים את המראה מיוחד המשרה ביטחון, פסטורליות, שלווה, ומסתוריות. יש הבוחרים לעשות את הדרך ולהגיע אל העיר לאחר טרק ארוך של כ- 4 ימים, כזה המתחקה אחר דרכי האינקה העתיקות ויש העושים רק את סופה של הדרך. יש הבוחרים בהגעה מאוחרת עם הרכבת המקומית עד לעיר וחזרה באותו היום, ויש הבוחרים בשביל העולה מהעמק, הבחירה בה בחרנו אנו, ספק מעצלנותנו שלנו, ספק מ"עצלנותו" של אמנון.

"אני עושה את הדרך הזו כל שבוע פעמיים, לפעמים כמדריכת קבוצות תיירים, לעיתים לבד, מתוך הנאה. הדרך מדהימה ביופייה, ובכלל לא קשה- סך הכול שעה ורבע של הליכה ממוצעת" סיפרה לנו אוריאנה אתמול. אז יש לי חדשות עבורך יקירתי- הדרך מהממת ואין על כך עוררין, אבל כאחד בעל כושר שאין להתעלם ממנו, וכושר סבל לא מועט, קשה לי מאד להבין איך את עושה את הדרך הזו לבד, בטח ובטח כשהתיירים איתך בשעה ורבע.

מתחילים לטפס את עלית המדרגות התלולה, החצובה בסלע ההר, שמתפתלת לה בסבך של שיחים ועצים עבותים מעל, המסוככים ללא שום סוף הנראה לעין. " ..., 1298, 1299, 1300, שימי אתה סופר את המאה הבאות!" אני שומע את אמנון מאחור , לאחר יותר משעה של טיפוס. בין אם בשביל התעסוקה בדרך או שמא למען העלאת המורל שיורד פלאים לנוכח הקושי הפיסי הלא מתוכנן, החלטנו לספור את המדרגות שבדרך- תוך כדי חלוקת המשימה באופן שווה בינינו- כל מאה- מחליפים "סופר".

למעשה עד רגע כתיבת שורות אלו לא התקבלה החלטה עקרונית בדבר הכללתם של המדרגות המובילות "מעמדת השומר" הממוקמת בפתח שמורת העיר- כך שבלעדי 10 המדרגות האמורות נספרו 1905 מדרגות מהעמק ועד העיר.אוריאנה- עם כל הכבוד וההערכה- שעה ורבע של הליכה ממוצעת? הייתי מאד מעוניין לראות איך בדיוק זה מתנהל! מתנשפים ומזיעים, מרימים ראש ומישרים מבט לאחר הליכת כמה עשרות מטרים מ"עמדת שומר העיר" - והעיר מתגלה, על כל הדרה. ברגעים הראשונים אני מאמין שעוד לא עיקלתי את העוצמה החבויה בין השרידים, כשההרגשה היא של ביקור קצת משונה בעוד אתר ארכיאולוגי- רק מפורסם יותר מהקודמים. דקות ספורות לאחר מכן- נשבה בקסמי המקום ומתאהב.

 הרגשה מאד מוזרה להלך בין מבני העיר המשופצים/משוחזרים- אולי המקום הסמלי ביותר, אחת ה`סיבות` הראשונות לבואנו, התמונה הראשונה לבטח שעולה לרוב האנשים בראש למשמע שמה של היבשת. אבל לא רק זאת. בשבילי המקום הזה הוא לא רק פסגתו הפיסית של הר, אלא הרבה מעבר- פסגה מסוימת בחיים.

בכלל, אם עד כה נסב הטיול סביב שיאים , השיא הנוכחי מצוי בקטגוריה אחרת של אירועים. חצי שעה עוברת, משוטטים סביב, נכנסים ובאים בסמטאות העיר, עוברים דרך בית אחד לחצר אחר. בשעות שלאחר מכן המקום כאילו הופך מאגדה למשהו חיי ונושם - העיר כאילו מתעוררת לחיים והופכת לדבר הכי מוחשי שקיים, ההווי העוצמה העושר- הכול נספג והופך את העיר למשהו אלמותי.

לא מעט עבודה הושקעה ממקום, מאז גילוייה הראשוני של העיר, ממש במיקרה, על ידי אדם בירנגהם- חוקר אמריקאי שמטרת שהייתו באזור הייתה חיפוש אחר עיר אחרת בשם -Urubamba . לאחר שכפריים שראה בדרך סיפרו לו על העיר הנטושה "במעלה ההר"- החליט בירינגהם לטפס לפסגת ההר כדי לראות במה מדובר.

הרבה לא היה ניתן לראות שכן העיר כוסתה בצמחיה עבותה, אך בפעם הבאה בה חזר למקום - היה זה במסגרת משלחת גדולה יותר שבין השאר כללה חוקרים מאוניברסיטת "ייל" וכן נציגי חברת נש`יונל ג`אוגרפיק, משלחת שלזכותה נזקפת חשיפת העיר. מיקומה של העיר- על כיפת הר הנמוך מהסובבים אותו - ובכך חבוי במחבוא טבעי ומושלם, הביא לכך שלעולם לא נתגלתה על ידי הספרדים בתקופת הכיבוש. ממלכת האינקה נכחדה, העיר ננטשה - אך נשמרה באופן מושלם.

"מה פשר החלק הרחוק, זה שנראה כאילו עוד לא סיימו לחפור? " שואל את המדריך המקומי, ומצביע לכוון אחד מאזורי העיר- אזור שכאילו נשכח ועדיין לא נחפר. "אה,הקטע ההוא... זה נשאר למען הדורות הבאים". מנסה להבין בפעם המי יודע כמה את דרך המחשבה המקומית. ולמרות זאת - שום דבר לא יכול לגמד את היופי שמשדרת העיר הזו - מאות שנים של קידמה משיגות אותה והיא עדיין פאר ארכיטקטוני, כזו המשדרת איכויות שלא נמדדות בזמן.

טרסות ירוקות משתפלות סביבה, מקיפות אותה ומשוועות לה מראה כה מיוחד וחגיגי. וכהמשך ישיר לאותו קו של מחשבה- ההרס והחורבן מכה מהכוון ההפוך- האדם בונה והורס מיד אחרי. היצר המטורף ל"עוד" ויותר ממה שיש לא פסח על פני האזור הזה. כיבוש ספרדי ברוטאלי, כזה שהשמיד כל מה שניקרא בדרכו, הוא זה שגרם להפלתה של אימפריית בני האינקה, ואיתה הריסת המקום המופלא הזה .

"כמה נזק וחורבן אנחנו, בני האדם המתורבתים והנאורים מביאים על עצמנו. כמה זמן שתופעות אלו קיימות ואיך גם בעצם ימים אלו אנחנו לא לומדים את הלקח", תוהה ורב עם עצמי בדבר השאלה האם ייתכן שלעולם לא נלמד את הלקח, תוך כדי צפייה בשמש השוקעת מעבר לרכס, שקיעה החותמת פרק נוסף חשוב ומשמעותי בחיי. כהבטחתנו לאוריאנה (ה`רוחנית` מאתמול), או שמא משום הסקרנות, נמשכים לביתה, בקצה הרחוב, לערב של מדיטציה. יותר מידי קשה לי לתאר את חווית הערב. סליחה...

 מין רגע של הבנה, אומנם חלקית, בדבר הסיבה למשך הנסיעה ברכבת .מוציא את ראשי מהחלון, ברכבת העושה את הדרך חזרה לאגואס-קרלינטה לקוסקו, ומקבל מיד תשובה לשאלה למה הרכבת הזו עוברת מרחק כה קצר בכל כך הרבה זמן. בהערכה גסה, היא נוסעת במהירות של לא יותר מ 40 קמ"ש. אתמול, בחושך ששרר לא ניתן היה להביט החוצה, וטלטולי הרכבת שנבעו מהמסילה הדפוקה רק העצימו את תחושת המהירות, עכשיו כשאור הבוקר בחוץ - מבין עד כמה הרכבת הזו איטית. לאחר שעתיים של מסע בקצב שלא מוביל לשום מקום, מסע שנדמה שלא יסתיים לעולם, וקוסקו מגיחה באופק הרחוק. שמש קיצית מקדמת את פנינו, תלויה לה מעל, כאילו מסרבת לזוז.

לתחילת הכתבה

נפרדים מפרו

"אז מה קובעים?" שואל שימי ומביט באמנון וטל" ארוחת פרידה מפרו- בשעה 21:00 באינקה גריל!- הולכים להתפנק" משיב לו אמנון בחיוך, כשטל ואני מהנהנים בחיוב האחד לשני לאות הסכמה מוחלטת.שימי ואני נפרדים לרגע מאמנון וטל, ומתיישבים, אולי נערכים לחשבון נפש אישי - אחד על אחד.

מי שהיה שומע את השיחה שהתנהלה לאחר מכן (אם אפשר להגדירה בכלל כשיחה), היה חושב שחודש שלם של שהיה צמודה מתפוצץ כולו לתוך פרק זמן של 5 דקות - כל אחד פורק את כל מה שיש, ומה שאין לו על הלב. כל העימותים הרציניים והפעוטים, חילוקי הדעות ורגעי המשבר- הכול צף ועולה. הדקות מצטברות להן לשעה לא קלה, שבסופה, אנחנו מרגישים כמו אחרי "כביסה" רצינית. נקיים מכל מה שהעיב ורבץ לו על הלב.

ועכשיו, ללא ספק- מוכנים לארוחה, זו שתחתום את המסע למאצ`ו פיצו, את השהייה בפרו, ובכלל- את החודש האחרון. המסעדה הנבחרת- אינקה גריל, המתויירת והיקרה במסעדות קוסקו, ולדעת רבים בפרו בכלל.כמעט עשרים דולר לאדם, והסטייק הכי טעים באזור מוגש תוך זמן לא רב, טבול ברוטב בעל טעם לא מוכר אך טעים להפליא, כשלימונדה חצי קפואה, מהולה במעט אלכוהול, מעליה דובדבן מונחת לצידו. חיוך רחב מתפשט על פני כולם, ללא ספק הרגשת "אחרי". היי שלום פרו קוסקו, היי שלום פרו.

כלום. לא עשינו כלום. או שבעצם עשינו המון- מנוחה ללא גבולות. מוזר איך גם יום כמו זה, שבו רבצנו את חלקו הגדול במצב מאוזן על המיטות עובר במהירות שיא. מה עשינו בשאר היום? אימיילים הביתה, פיתוח התמונות וסידורן באלבומים ושליחת שלושים כרטיסי ברכה לשנה החדשה לכל המי ומי ארוזים במעטפה אחת שנשלחה לג`ו שיפיצם מאוחר יותר, כי מה לעשות קצת יקר לשלוח בנפרד לכל אחד ואחד (והוא בטח יקלל אותנו על זה לא מעט.. ). מה עוד היה ? כן... פרידה עצובה למדי מידידנו הטובים טל ואמנון.אין ספק שאני אתגעגע לשני אלו.

עושים את הדרך לטרמינל המקומי, זורקים את המוצ`ילות על אחד האוטובוסים היוצאים לכוון בוליביה. " יש לכם עוד חצי שעה", עונה הסדרן, באישור לשאלתנו אם נשאר זמן ללכת לשירותים. ודווקא הפעם, בניגוד מוחלט להתנהלות הדברים השגרתית, האוטובוס יוצא כרבע שעה לפני זמנו, עמוס במוצ`ילות שלנו, מותיר אותנו המומים בטרמינל. "איפה האוטובוס?" אנחנו צועקים על הסדרן, המחזיר מבט אידיוטי של "מה אתם רוצים ממני?"."טוב, לא נורא נתפוס אוטובוס אחר מחר" שימי פונה אליי, ואני לא יודע אם זה בצחוק או ברצינות.."אתה אידיוט או רק עושה את עצמך? המוצ`ילות שלנו שם! אנחנו חייבים לתפוס אותו!" אני צועק גם עליו.

ואז, בהתעשתות מדהימה, מאותתים לנהג מונית בשטר של 5 דולר, ומנהלים ביחד מרדף אחר ה`אוטובוס הבורח`.סוף טוב הכל טוב - מדביקים אותו לאחר נסיעה קצרה עוד ברחובות קוסקו, מתיישבים במקומותינו על ומדרימים לבוליביה - דרך פונו. בשעת בוקר מוקדמת מאד, מתעוררים לא משמש אלא מקור מקפיא שלא זכור לי כמותו . עדיין חושך בחוץ מתכרבלים בתוך עצמנו עד שהאטובוס עוצר בטרמינל של פונו.סיור זריז באיים הצפים , והמשך נסיעה עד לקופה-קבנה הבוליביאנית , שם נרדמים במלון דרכים נטוש אל מול שקיעה מצוירת מעל אגם טיטקקה תוך כדי סיכום רשמי פרו .

 אולי מכיוון שזו המדינה הראשונה בה ביקרתי, אבל בכל זאת, לאחר חודש של שהייה במדינה הזו, אני חושב שכל יום ורגע פה ייזכר כאחד מהרגעים היפים בחיי . הנופים של פסגות מושלגות ,לגונות תכולות ודיונות חול , להקות מקומיות שמנגנות שירי פולקלור המלווים בחלילי פן וגיטרות, אוכל המצוי בשפע , ואנשים פשוטים וחייכנים , בעלי כנות כה עמוקה בעיניים. עוזב אבל לא ממש את המדינה הזו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על מאצ'ו פיצ'ו