לחצות את הארץ עם הילדים
החיים המודרניים מציעים לנו הרבה מאוד חוויות וריגושים, אך רובן מלאכותיות ומזויפות במהותן. ילדים שגדלו בסביבה בה נדרשו להשגיח על הצאן, למשל, או להיות שוליה של אבא, צברו חוויות מרתקות לא פחות מאלו שילדינו חווים, אך אמיתיות הרבה יותר: כאלה שיש בהן גם קטעי שעמום, גם אתגרי אמת שחייבים להתגבר עליהם, גם רגעי משבר. הפגישה עם דברים אמיתיים - משימות אמיתיות, צרכים אמיתיים - היא פגישה עם עולם עמוק, מורכב יותר ומרתק יותר. הדבר נכון גם לגבי המפגש עם הטבע עצמו: בעוד שסרטי הטבע מאכילים אותך בכפית, היכולת להנות מהטבע תלויה ביכולת ההתבוננות, הסבלנות ואפילו הדמיון של המתבונן.
כמובן, שכל זה עומד במקום כלשהו בתודעתו של כל מי שיוצא עם ילדים לטיול בארץ ומעדיף אותם על פני בילוי בקניון או מול הטלוויזיה. אבל עדיין, גם טיולי הטבע הללו לוקים בבעיה בסיסית אחת: כאשר אנו מתכננים טיול, אנו בוחרים נקודה אטרקטיבית, מעניינת ומיוחדת - ונוסעים אליה. אנו עוזבים את הבית עם הנוף והאקלים של מקום מגורינו, נכנסים לקופסה הסגורה של הרכב הממוזג, וכעבור שעה או שלוש יוצאים בנקודה מעניינת, "סופגים" קצת טבע וכעבור שעות ספורות חוזרים הביתה. לא חווינו את הדרך, לא החלפנו את האקלים בהדרגתיות, לא התחברנו לחלקים היותר "משעממים" של האזור הגיאוגרפי אליו נסענו. בסופו של דבר, גם זו סוג של אטרקציה.
על כל זה אפשר להתגבר באמצעות שביל ישראל. ההליכה מדן ועד אילת ברגל, כאשר אינך עוזב חבל ארץ עד שגמעת אותו ברגליך - מעניקה היכרות אחרת עם הארץ, וגישה אחרת לחווייה ולחיים. אם נוסיף לזה את מאמץ ההליכה המתמיד, את הביחד של לינה בשטח, את האתגר של להגיע למקום שהצבנו לעצמנו כיעד - אני מאמין שזה פשוט חינוך מעולה.
כל הורה לילדים צעירים יזדהה בוודאי עם נקודה נוספת: החינוך לאחריות ועצמאות. כמובן, אני לא שולח אותם לבד לשטח; אבל בכל זאת - מה שאנו סוחבים איתנו זה מה שיש, אם רוצים הרבה אוכל צריך לסחוב הרבה, אם שוכחים את הפנס בבית אז אין פנס וכן הלאה. ביומיום נורא קשה לנו, כהורים, לחנך את הילדים לאחריות - פשוט בגלל שבאמת הם אינם נושאים בשום אחריות, וכל אחריות שאנו מטילים עליהם היא מלאכותית. כאן יש לנו מסגרת קטנה שבתוכה אפשר באמת להרגיל לאחריות, לתכנון, להסתפקות במועט, ובעיקר לעצמאות - בלי לוותר על ההשגחה של אבא.
לכן לקחתי את שני ילדי הגדולים - שחר בן התשע וחצי ונועה בת השמונה - והתחלתי אתם את שביל ישראל. השיטה: גיחות של יומיים הליכה בכל פעם, כל אימת שמתאפשר לקחת יומיים חופש מהעבודה, ומזג האויר מתאים. היעד: לסיים את השביל לפני בר המצווה של הבן ובת המצווה של הבת, בשנת תשס"ז. התחלנו בקיץ, ולכן בחרנו במסלול מצפון לדרום: מתל דן ועד אילת. היומיים הראשונים - מתל דן ועד מצודת ישע, יבדקו אם כל ההרפתקה הזו אפשרית בכלל: האם הילדים מסוגלים לסחוב את המים של עצמם, האם הם מסוגלים ללכת והרבה, האם כיף לנו יחד, והאם הקצב שהצבנו לעצמנו הגיוני...
לתחילת הכתבה
מי אנחנו?
נתחיל בי, יואב או אבא לצורך העניין. חובב מפות מושבע ואוהב טבע, אבל רחוק מאוד (לצערי) מהדימוי של המטייל המצוי-רצוי: איש רוח בעל שתי ידיים שמאליות, כושר גופני טעון שיפור רב, גב שבור מישיבה מול מחשב שאינו יודע לסחוב משקל עליו, ורזומה צבאי (קצר ונשכח) של חפ"ש בחיל התותחנים. אבא לחמישה, לעת עתה, בן 35, איש מחשבים לשעבר ועורך בהווה.
שחר הוא הבכור, יליד תשנ"ה (1994). למדן ופלצפן כמו אביו, אבל בדגם משופר: משתתף בהצלחה בחוג ג`ודו כבר שנה שלישית ונהנה מכושר גופני מעולה, שניכר היטב בטיול, יחד עם אהבת האתגרים שלו. נועה, הא�שה הקטנה בחבורה, ילידת תשנ"ו (1996), מקסימה ומבריקה שנופלת תמיד על הרגליים ועם חיוך. הראשונה להודות שהיא עייפה ואין לה כח לסחוב, ברוח ספורטיבית.
ברקע - בגיבוי אוהד ושווה ביותר - נמצאת רחלי, האשה שאתי והאמא שאתם, שמוותרת על החוויות שלנו (ועל האתגרים המשונים שלקחנו על עצמנו) כדי לשמור על הגחלת האמיתית בבית - עם שלושת הקטנים. כמובן שהיא משמשת גם, דרך הטלפון, כחיבור לציויליזציה וכמוקד סיוע.
לתחילת הכתבה
