אתגרים במים
היום הזה נפתח בהזרקת אנדרלנין ישירות לוריד: שיט ב-Jet Boat בקניון Shotover. "שיט התענוגות" הזה מתבצע בעזרת סירה בעלת מנוע מרוץ חזק והיגוי רגיש במיוחד שמסוגלת לנוע גם במים רדודים ביותר. השיט עצמו מתבצע בתוך ערוץ קניון (Shotover) סלעי ומפותל. מלבישים אותך במעיל רוח וחגורת הצלה ואתה נכנס לסירה (יחד עם עוד כ- 10 אנשים). את הסירה נוהג בחור ניו-זילנדי צעיר, שאתה מאוד מקווה שלא שתה יותר מדי ב- Pub המקומי בערב שעבר. הנסיעה היא חוויה מיוחדת במינה, הנהג מתמרן את הסירה, במיומנות רבה, ס"מ מהשוליים הסלעיים ונדמה לך שאתה הולך להתנפץ בהם בכל רגע. תוך כדי הנסיעה הוא גם מבצע סיבובים של 360 מעלות, המבוצעים על ידי עצירה מוחלטת ומהירה של הסירה וסיבוב חזק של ההגה שגורם לכל כבודת הנוסעים להיטלטל בצורה הגונה ולהירטב מכל השפריצים שנוצרים. עמית ורועי ישבו ביני לבין פזית ונהנו מכל רגע - לא פחדו לשניה אחת. הסיבוב האחרון שהנהג עשה, גרם לגל מים גדול במיוחד, שחדר לסירה ונחת מכל יושביה דווקא עלי ועוד באזור מאוד רגיש. הייתי בטוח שחסל סדר עשיית ילדים חדשים - המים ב- Shotover ק פ ו א י ם !!!
מהמים לאוויר - נסיעה קצרה ואנחנו ב- Gondola (רכבל) של Queenstown בדרכנו למרומי ההר שמאפשר לך תצפית מרהיבה על הנוף והעיר. לכל עירוני ישראלי מצוי שכמותנו (או לפחות שכמותי) די בעליה ברכבל תלול לריגוש יומי במינון גבוה - אך לא כך הוא הדבר לדידו של הניו-זילנדי ולכן לכשאתה מגיע למעלה ההר - אתה ניצב בפני שילוט גדול ומאיר עיניים, המכוון אותך לאחת מכמה דרכי ירידה מומלצות:
- מופרע - ירידה במזחלות.
- משוגע - ירידה בצניחה חופשית על ידי זינוק מפסגת ההר (עם מדריך).
- סתם חולה נפש - ירידה ב Bungy.
- פחדן - חזור לרכבל.
היות וטרם חלינו בנפשנו והיות ועוד לא קם זה שיגיד שאנחנו פחדנים (למרות שאנחנו בפירוש כאלה) - בחרנו באופציה של המזחלות (Luge) - שהתגלתה כמהנה ביותר. אתה עולה עוד לגובה במעלה ההר בעזרת רכבל נוסף (של ספסלי ישיבה בדומה לאלה שפזורים באתרי הסקי) ומתיישב במזחלת שאתה מנווט בעזרת כידון מיוחד. משיכה חזקה של הכידון אליך והמזחלת בולמת, הרפיה של הכידון והיא טסה - רצוי כשאתה עוד יושב עליה, אבל מסתבר שלא חובה, כפי שכמעט נוכחתי לדעת כמה וכמה פעמים.
לבחירתך שני מסלולים - ה"נופי" (Scenic) וה"אתגרי". את ה"נופי" אפשר לעשות עם הילדים כפי שאומנם עשינו (פעמיים) ופעם אחת קיבלתי צ`ופר מהמדריכה ועשיתי לבד את ה"אתגרי", מה שגרם לי עד מהרה להיזכר שוב בכל מרכיבי ארוחת הבוקר שאכלתי. בדרך מה- Gondola לסיור ברחובות Queenstown, עברנו ליד מתקן Bungy לילדים (מהסוג שהתחילו להיות נפוצים גם בארץ) שבו קושרים אותך לזוג חבלים ואתה קופץ מעל מזרון מעלה ומטה. עמית, בתצוגת אומץ מרשימה ביותר מבחינתה, החליטה שהיא מוכרחה לנסות ועלתה על המתקן. היות והיא היתה בודדה, המפעיל נתן לה לקפץ זמן ממושך והיא נהנתה מכל רגע.
בשלב מסוים הוא חיבר לרתמה שהיא לבשה כבל נוסף, אמר לה להחזיק חזק ושחרר - מה שגרם לה לטוס הלוך ושוב לגובה רב בצווחות אושר עילאיות. לאחר שהעירו אותי מהתקף הלב שקיבלתי מלראות את הילדה בסיטואציה הזו נמסר לי על ידי הגברת הקטנה ש "זה כיף לא נורמלי" ושהיא פשוט מוכרחה סיבוב נוסף - בשום פנים ואופן לא !!! (הקטן, דרך אגב, גם רצה, אבל התחרט במהירות).
מגיעים לקווינסטאון
Queenstown הנה עיירה מאוד נחמדה, המון תיירים צעירים בדרך אל או מאת הרפתקה משוגעת כזו או אחרת, שניתן לעשות כאן. אתה יכול לדוגמא להיזרק מתוך תותח בתוך כדור, להיתלות על רקטה ולהיזרק בנדנוד מעל לקניון בגובה של עשרות מטרים, להיכנס לתוך כדור ענק ומדופן ולהתגלגל במורד ההר, לעשות Bungy בכל גובה שאתה רוצה, Rafting בנהרות סוערים, Rafting בנהרות תת-קרקעיים ובחשכה, Bungy מתוך מצנח לתוך אגם, צניחה חופשית, סיור בתוך מטוס אקרובטי (לבעלי קיבה חזקה במיוחד) ועוד ועוד. אני כבר לא יודע מה מפחיד יותר, לעשות מילואים בשטחים שבוע, או לעלות לגובה של מאתיים מטר, עם מצנח ולהיזרק משם עם חבל Bungy לאגם...
במסגרת הסיור בעיירה, הגענו גם לחוף האגם והילדים ביקשו להאכיל את שני הברווזים שראו בקצת תפוצ`יפס שהיה לנו. רק הוצאנו את השקית ותוך 5 שניות הפכו שני הברווזים לשנים עשר אלף, כולל להקות שחפים ושאר עופות שהגיעו בטיסה (בשיטת חבר מביא חבר) - אפילו אווזי הבר של נילס הולגרסון הגיעו כאילו לא ראו תפוצ`יפס מעולם. עמית נכנסה להיסטריה קלה ונסה על נפשה - רועי לעומת זאת דווקא היה מבסוט ולכמה דקות נראה כמו החלילן מהמלין כשאת החליל מחליפה שקית תפוצ`יפס (בטעם די מגעיל אם יורשה לי לציין) ובמקום עכברים צועדים אחריו עשרות בעלי כנף.
בערב ב- Camping יצא לי לפגוש ישראלי אחד מסתובב עם ילד כבן 4 - איכשהו מכל הסיפורים של פזית על המשפחות שאחרי קורותיהן היא עוקבת באתר "למטייל", הבחור התאים לי לפרופיל, ואכן הצלחתי להפגיש לרעייתי את משפחת חלומותיה (משפחת פלג) הנודדת ברחבי העולם לתקופה של כשנה עם 3 ילדים, תרמיל ומקל ואשר את מעלליה היא קוראת בשקיקה ובהערצה. מי יודע, אולי הם עוד יזכירו אותנו בדיווח הבא שלהם ל"למטייל" - משהו כמו, ב-"Queenstown פגשנו במשפחה ישראלית מדהימה, מובלת ומונהגת ע"י האב, שהחליטה לקחת פסק זמן ארוך במיוחד משגרת החיים ולצאת למסע הרפתקאות של 5 שבועות..." (לחלום תמיד אפשר). בכל מקרה, זאת הייתה ההזדמנות הראשונה של עמית ורועי לשחק עם ילד בן גילם (פחות או יותר) והם שמחו על כך מאוד. החמ"י היומי - שוב עמית. בכלל, אחרי כמה ימים ראשונים של שביתת רעב, פינוק וקיטורים - הילדה שינתה התנהגות והיא פשוט מדהימה - כיף לטייל איתה ונראה לי שהיא גם מאוד נהנית למרות שהיא בהחלט מתגעגעת.
קפיצת באנג'י
לפתע הרגשתי איך הלב מחסיר כמה פעימות, השרירים ברגליים לא נענים לי והנשימה נעתקת מגרוני - וכל זה לא מלקפוץ, חלילה, אלא רק מלהסתכל ממרפסת התצפית על קופצי ה- Bungy שעל גשר Kawarau שהנו מתקן ה- Bungy הראשון בעולם ומתנשא לגובה של 43 מטר (בערך כמו הבניין שלנו), מעל לערוץ מים תכול ומדהים. כן כן, את היום הזה התחלנו בלבדוק מקרוב מהי אותה קפיצת Bungy מפורסמת ואיזה תירוצים משכנעים אני יכול למצוא על מנת לחמוק מלבצע אותה. צריך להיות שם בשביל להבין עד כמה הדבר הזה מפחיד, אבל כצאן המובל לטבח, ידעתי שאני הולך לעשות את זה. ראשית בגלל שהילדים לא טובים בלשקר (ניסיתי להתאמן אתם על דברים אחרים וזה לא הלך, הם ישר נשברים), שנית, פזית גרועה בלשקר (במקרה שלה, אני אפילו לא צריך לנסות), שלישית - הבושה, אוי לאותה בושה ממה יגיד קהל המעריצים המחכה בבית. לא היתה ברירה - גורלי נחרץ. בצעדים כושלים, הלכתי להזמין כרטיס לקפיצה.
צריך להבין שלמות זה עסק לא זול בכלל וכל התהליך מאוד ממוסחר ומאוד אמריקאי. מה שאומר שאם אתה בוחר כבר לקפוץ, אז שזה יהיה עם כרטיס DELUX בסך של 198 דולר ניו-זילנדי, הכולל את כל ההוכחות - הכוללות: - וידאו, 3 צילומים, חולצת T-SHIRT, כרטיס מועדון והנחה לקפיצת Bungy מאתר הממוקם בגובה 134 מטר. היות ושתי המתנות האחרונות נראו לי לא שימושיות בכלל (גם לבושה יש גבולות), ביקשתי להמירן בהגדלת הביטוח הרפואי והורדת הגשר לגובה של 10 מטר - אבל לכך הם לא היו מוכנים. לפני העלייה, אתה חותם על כרטיס שבו אתה מודע לכך, שהקפיצה הזו עלולה להקפיץ אותך ישירות לעולם שכולו טוב ובמקרה שכזה החברה מברכת אותך לשלום ומאחלת לך כל טוב אבל לא אחראית לכלום. לאחר מכן אתה עולה על משקל שבו רושמים לך בטוש גדול ומאיר עיניים את משקלך לצורך כיוונון החבל כך שיתאים בדיוק לדפוק לך את הראש בקרקע.
ברגע שהבחורה מהדלפק רשמה את המספר "92" חשוף ערום ועריה על ידי השמאלית, ידעתי שהסתבכתי ושהקפיצה הולכת להיות החלק הקל של היום. ואכן לא עברו 10 שניות עד שעיני רעייתי צדו את הכתוב והיא הסתקרנה לפשרו. לא עזרו ניסיונות השכנוע שלי שמדובר במספר התור לקפיצה (טפשה היא לא) וכך יכולתם לראות לצד עשרות זוגות אוהבים הנפרדים לשלום לפני הקפיצה ומקווים (או שמא שלא) להיפגש זה בזרועות זה, לאחריה - גם זוג אוהבים אחד עומד ומנהל את הדיאלוג הבא:
- (אני) וואו, איזה פחד.
- (אשתי) מה? 92 קילו!!!
- (אני) אני לא מאמין שאני הולך לעשות את זה.
- (אשתי) אדוני, אתה יכול לשכוח יותר מ-5 לחמניות עם שוקולד בבוקר.
- (אני) ראית איזה גובה הגשר?
- (אשתי) אמרתי לך מזמן שאתה מגדל כרס. חוזרים הביתה ואתה נרשם לקורס Spinning דחוף!
- (אני) נראה לי שאני מתחרט.
- (אשתי) את הדרך מלמטה אתה עושה בריצה, שמעת...
מאולם המבקרים אתה יוצא לאתר ההתרסקות וצועד לך למרכז הגשר אל עבר כלוב מיוחד שממנו אתה אמור להיות מושלך לתהום. בגשר אתה מתוודע לעוד מספר אחים לצרה שכולם נראים ונשמעים אותו דבר: חוורים וממלמלים "Shit, why am I doing this?". על מנת להעצים את הפחד, כל העסק הזה לוקח די הרבה זמן (בו זמנית קופץ רק בן אדם אחד ואז נדרש לשחרר את הגוויה, לגלגל ולמשוך את החבל שוב למעלה, להעלות לזבח את הקורבן הבא וכו`), כך שיש לך פתאום זמן לחשוב, להרהר ולהתבונן (בדגש על להתבונן) מה הביאך הלום.
תוך כדי המתנה ושקשוק שיניים כשאני מנסה להאחז ולמצוא דברי עידוד והרגעה, נשמעה פתאום צעקה בקול מוכר (נשבע לכם, כל מילה אמת), שעלתה ובאה מתחתית הואדי שם ממוקמת מרפסת הצפיה בהוצאות להורג - "נו כבר! קר כאן נורא ונמאס לנו לחכות, מה קורה ! ? !" - מה שהביא אותי להרהר באם לא כדאי לחסוך זמן ופשוט לקפוץ מבלי להתחבר לכבל עצמו... כך או כך, חלפו עוד כמה דקות והגיע תורי. ילד ניו זילנדי צוהל שמהלך על קורות הגשר כאילו מדובר בעז הרים, שואל אותך באם אתה רוצה להתרסק בצורה יבשה או רטובה (קרי הם יכולים לסדר את החבל כך שהגופה שלך תטבול במימי הנהר, שזה נשמע לי דיל מעניין) ואז הוא מושיב אותך, שם לך מגבת עבה על הרגליים וקושר ומלפף כל מני רצועות ורתמות שמתחברות לחבל ה- Bungy. לך לא נותר אלא לשבת ולקוות שהינוקא יודע מה הוא עושה.
כשמסתיים טכס לבישת התכריכים אתה מצווה לעמוד, לחייך ל- 3 מצלמות שתלויות מעליך ומצדדיך (קריטי לשלבי זיהוי הגופה מאוחר יותר) ולהתקדם לשפת הכלוב, שם אתה מבין שזהו, כך נראה שער הכניסה לעולם הבא - גבוה, מפחיד ויפה (מה לעשות הנוף פשוט מדהים). הינוקא מסביר לך שאתה צריך לזנק לתהום הפרוסה מתחתיך בקפיצת ראש ובצווחת עידוד הוא סופר לך 1,2,3 ו...במקרה שלי, הספירה היתה קצת אחרת: 3,2,1, ו...,3,2,1 ו...3,2,1, ו... ואז:- קפצתי.
בשניה הראשונה קלטתי - שזהו אין דרך חזרה, אני באוויר. בשניה השניה שחררתי את אם כל הצעקות שאי פעם צעקתי - שאגת פחד והיסטריה כמו שבחיים לא צעקתי. המים התקרבו לעברי בקצב מעורר דאגה. לאט לאט התחלתי להרגיש איך החבל מתדהק על הרגליים ומאט אותי עד למפגש עם המים (מסתבר שהינוקא לקח אותי ברצינות לגבי המים) - הראש והידים בתוך המים - זהו הגעתי, עשיתי את זה, יש. אז זהו שלא.
בשניה הזו, מתחוורת לך העובדה שחבל ה- Bungy אינו חסין מחוקי ניוטון והדבר הזה מושך אותך חזרה למעלה במהירות עד לגובה של ¾ (שזה בערך 30 מטר), אלא שהפעם אתה לא מוכן כל כך לנושא ומצאתי את עצמי מונף אל על כמו עלה ברוח בפוזות שונות ומשונות מה שגרם להמשך שאגות הקרב וההיסטריה שיצאו מגרוני. כך עוד מספר פעמים - עד שהעסק נרגע ונשארתי תלוי הפוך בגובה פני המים מחכה לסירה שתאסוף אותי. בתוך הסירה נשכבתי - חצי מת אבל גם חצי חי, עם חיוך על הפנים מרוח מקצה לקצה! עשיתי זאת! קפיצת ה- Bungy הראשונה (והאחרונה?) בשושלת ונסובר!!! מצידי אפשר עכשיו לארוז ולחזור! מה שכמובן לא בא בחשבון מצד מדריכת הטיול ואני מודה שגם לא מצדי.
המשפחה קיבלה אותי בהתרגשות רבה ובחיבוקים והקטן הודיע שאם אני רוצה הוא מוכן לקפוץ ביחד איתי שוב. אפילו אמי שמחה נורא עבורי ושיחת הטלפון היומית ביננו התנהלה בערך כך:
- (אני) אמא, לא תאמיני אבל קפצתי Bungy !!!
- (אמא) טוב, אם אתה רוצה להרוג את עצמך, אז בבקשה. היתה לי תחושה שאני חייבת להתקשר היום. ידעתי שאין על מי לסמוך. מה עם הילדים? קרה להם משהו?
שזה בתרגום חופשי מפולנית - WOW! כל הכבוד! Bungy? אתה בטוח? כולנו גאים בך, בטח גם הילדים. את היום (כך סיפרו לי, כי אני הייתי ברקיע השביעי ולא מרוכז בכלל) סיימנו בסיור על רכס ההר שמעל הגדה המקבילה של האגם שמספק לך נוף מרהיב של כל הסביבה ושל Queenstown. את הסיבוב ברכס אתה עושה דרך פארק צבאים ושאר חיות שאתה גם יכול להאכיל (מעין ספארי).
החניך המצטיין היום - הוא ללא ספק אני - כל מי שמבקש להיות מועמד - שיקפוץ !!!
מגיעים לטה אנו
אחרי קפיצת הבנג`י שי החליט לפרוש בשיא והעביר לי את שרביט הדיווח היומי. בקיצור, עוד מטלה שעוברת אלי... למרות שלא מיצינו את האטרקציות המופרעות שב-Queenstown (אפילו שקלנו לקפוץ במצנחי רחיפה ורק עודף רוח ביטל את התכנית) וגם לא את הנופים, המסלולים, הנחלים והאגמים באזור, השעון מתקתק ואנו זזים הלאה, אל הפיורדים. אחרי כמעט 3 שעות נסיעה הגענו לטה-אנאו, שנמצאת באופן מפתיע על שפת אגם כחול ויפהפה, התמקמנו בקמפינג ויצאנו לסיור במערות התולעים הזוהרות. (טה-אנאו הוא האגם השני בגודלו בניו-זילנד).
הסיור משלב חציית האגם בשיט, סיור רגלי במערה ושיט בתוך המערה. (אין ברירה, אז הצטרפנו לסיור מאורגן עם עוד 40 פנסיונרים). המערה עצמה מרשימה מאוד! בכניסה מטיילים לאורך נחל שוצף ועוברים 2-3 מפלים (הכל בתוך המערה). אחר כך מגיעים לאגף התולעים ושם שטים בסירה בחושך מוחלט כשמעלינו אלפי תולעים הזוהרות באור כחלחל ונראות ככוכבים בלילה בהיר (כל הדרך התלבטנו אם אלו באמת תולעים או סתם פנסים). האמת שזה מרשים ביותר! להשכלה כללית, התולעים האלו זוהרות בגלל שהן רעבות. ככל שהן רעבות יותר הן זוהרות באור חזק יותר. האור הזה מושך חרקים וכך הן משיגות אוכל. מאז, הפרוז`קטורים במשפחתנו לא מפסיקים להאיר! הילדים שוב התנהגו למופת ולא פחדו מהחושך. שבנו לקמפינג, פגשנו את בני משפחת פלג והחלטנו לטייל ביחד למחרת.
מילפורד סאונד
היום הזה מוקדש כולו ל- Milford Sound. זהו הפיורד המפורסם ביותר בניו-זילנד, ונחשב גם ליפה מכולם. הוא נמצא קצת יותר משעתיים נסיעה צפונית לטה-אנאו ויש רק כביש אחד שמוביל אליו. הדרך עצמה יפהפייה וכוללת אינספור נקודות עצירה וטיול לאורכה. כמו כן מכאן יוצאים גם כמה מבין הטרקים המפורסמים מילפורד, קפלר, רוטברן והוליפורד (כל אחד מהם בן 3-4 ימים). הרעיון היה לצאת מוקדם בבוקר, לטייל בחלק מהנקודות שבדרך ולצאת להפלגה בת שעה וחצי בפיורד. הבעיה היא שלשתי משפחות עם ילדים קשה לצאת מוקדם וכך מצאנו עצמנו יוצאים לדרך ב-10 בבוקר ביחד עם עשרות אוטובוסים עמוסים במאות תיירים יפנים (כל אחד עם מצלמה גדולה ועמוסת עדשות וזומים). בכל מקרה פקקים לא היו בדרך, רק במסלולים הקצרצרים ובתור לשרותים. כמו שהבטיחו הדרך אכן יפה וכמוה גם כל העצירות שעשינו (אגמים, מפלים ומסלול בתוך יער).
על מנת להגיע לפיורד נחצבה מנהרה באורך 1300 מטרים בתוך ההר (במסגרת השמירה המדהימה של הניו-זילנדים על הטבע, המנהרה חשוכה כי אינה מחוברת לחשמל). בכניסה למנהרה ישנם קרחונים ושם נתקלנו לראשונה בתוכי ה-kea המפורסמים. תוכים ירוקים וחמודים המתקרבים בחופשיות לתיירים ושמחים לאכול מהיד כל מה שנותנים להם (למרות שאסור). השיט עצמו היה נחמד. הילדים היו עסוקים בעיקר בריצה ומשחקים עם כרמל ונמרוד (בני משפחת פלג) ואנחנו חילקנו את הזמן בין ישיבה בתוך הספינה החמימה לבין יציאות לגג והיחשפות לרוחות אך גם למראות. למרות מזג האויר הסגרירי (אומרים שבמילפורד תמיד יורד גשם) הנוף יפה והמפל הגדול אכן גדול ומשפריץ מאד! כמו כן עברנו ליד הסלע הידוע בו רואים כלבי ים והם אכן היו שם וחיכו לכל הצלמים.
את הדרך חזרה (בעליות) עשינו בגשם שוטף ובמהירות. ב-7 בערב הגענו מורעבים למסעדה "הקבועה" שלנו בטה-אנאו, על מנת לגלות תור של 40 דקות המתנה. אחרי ששי התחנן והתחנף למארחת סידרו לנו שולחן מיוחד בפינה (שי הכניס שולחן רטוב מבחוץ) וכולם התנפלו על האוכל המצוין. נפרדנו לשלום ממשפחת פלג (הילדים נפרדו בעצב ודמעות) הממשיכה אחרי ניו-זילנד ל-3 חודשים באוסטרליה. היה נחמד לטייל יום אחד בצמוד עם עוד משפחה. הילדים מאוד מאוד נהנו לשחק עם הילדים האחרים.
שתי הערות:
- בדרך לפיורד עצרנו וקנינו תנור קטן לקראוון. בלילות האחרונים נעשה קר יותר ויותר. בהתחלה ישנו עם גופיות ותחתונים כמו בבית. אך לאט לאט עברנו לישון עם חולצות ארוכות, טרנינגים וגרביים. בלילה האחרון גם זה לא עזר וב-4 בבוקר התעוררתי קפואה. בנקודה הזו נשברנו והלילה כבר נישן טוב!
- בדרך למילפורד ובמילפורד נפגשנו שוב עם חבריו הטובים של שי, זבובי החול. התמרחנו היטב ויצאנו מהמפגש בזול. המצחיק הוא שדווקא שי שהכי לחוץ ומתמרח הכי הרבה, גם נעקץ הכי הרבה.
החמ"י להיום - אבא שי, על הנהיגה, הסובלנות והתנור. כמעט וחילקנו את התואר בין שי ועמית אבל היא באצילות ויתרה לאבא.
מטה-אנאו המשכנו דרומה והגענו למנפאורי (השוכנת לחוף אגם בעל שם זהה). הרעיון המקורי היה לראות את Doubtful Sound (עוד פיורד ידוע, אך הרבה פחות מתויר מהמילפורד). הבעיה היא שהוא רחוק. טיול קרקעי אליו ועליו אורך 8 שעות (נראה לנו ארוך ומתיש מדי) וטיסה התגלתה כתענוג יקר מדי. לכן הסתפקנו בשיט על אגם מנפאורי וסיור בתחנת הכח שנחצבה בקצהו. תחנת הכח הזו היא פרויקט הנדסי מדהים. בשל החשש לפגיעה בטבע (כל אזור הפיורדים הוא שמורת טבע ענקית) היא עוררה התנגדות עצומה, והפשרה היתה שרובה המכריע של התחנה נמצא מתחת לפני הקרקע ופשוט לא רואים אותה. התחנה מנצלת את כמויות הגשם העצומות שיורדות באזור (מעל 6 מטר בשנה! - פי 10 מאשר בתל-אביב) ואת הפרשי הגובה שבין האגם לבין הפיורד שמתחתיו על מנת להפיק מהמים חשמל.
משם המשכנו לתצפית על ה-Doubtful Sound. האמת היא שרק בשביל הדרך הזו והתצפית כל הסיור היה שווה (גם הסיור בתחנה היה מעניין). הדרך עוברת בתוך ג`ונגל אמיתי, בין הרים ענקיים שמכוסים לחלוטין ביערות הגשם, כשמכל צד זורמים מפלים קטנים או סתם זרזיפי מים. מהתצפית הפיורד נראה מדהים! צר ומתפתל בין הרים ירוקים! פשוט עוצר נשימה! בניגוד ליום הקודם הפעם השמש האירה לנו פנים.
בדרכנו חזרה פגשנו 3 ישראלים צעירים שבדיוק סיימו את הדאסקי טרק (טרק למופרעים במיוחד שכבר עשו כמה טרקים בימי חייהם). 8 ימים של צעידה ביערות הגשם, שב-6 מתוכם אכן ירד להם גשם. הם נראו כמו החברה שחזרו מהחטיפה בקולומביה! משם המשכנו דרומה לאורכה של "דרך הנוף הדרומית" עד לאינוורקרגיל, העיר הגדולה של מחוז הדרום. הגענו לדרום האי הדרומי, דרומה מכאן נמצא רק הקוטב! לא תאמינו אבל באינוורקרגיל יש מקדונלד!!! מה שכמובן שימח מאד את אבי המשפחה וגם את הילדים שרצו הישר למתקנים. (לידיעתכם מקדונלד הוא בהחלט מוצר נדיר באי הזה).
את הלילה העברנו בחניון קטן ומקסים המנוהל על ידי זוג משקיען. זה החניון הכי נקי והכי ביתי שהיינו בו עד כה! אני ועמית מדרגות בכל לילה את הנאתנו מהמקלחת, והמקלחת הזו זכתה ללא ספק לתואר הטובה מכולן!!! הערה: בעוד שבצפון האי ראינו הרבה פרות, מהרגע שיצאנו ממנפאורי נתקלנו כמעט רק בכבשים, המון כבשים! גבעות שלמות מכוסות כבשים!! לאן שלא מסתכלים רואים כבשים!
החמ"י להיום - אמא - על השניצלים, ששוב טיגנתי, ועל מציאת המקדונלד!
ממשיכים לקטלינז
היום אנו מתחילים טיול בן יומיים בשמורת טבע בדרום האי הדרומי הנקראת קטלינז. הדרך קצרה בקילומטרים, סלולה רק בחלקה ומנוקדת בנקודות עצירה מומלצות רבות. הדרך כולה מתפתלת לאורכו של החוף הדרומי המלא במפרצים מקסימים. nבראשונה, waipapa bay, מגדלור ולמרגלותיו חוף, ובו התחרדנו להנאתם 2 אריות ים בעוד חברם משתעשע במים. במקום הזה נתקלנו לראשונה ברוחות הדרומיות המפורסמות שהקפיאו אותנו והבריחו אותי ואת הילדים במהירות לאוטו. הוצאנו את כל הבגדים שיש לנו בארון והתלבשנו ב-2 זוגות מכנסיים ו-3 חולצות כל אחד ויצאנו שנית לחוף. עם כובע וכפפות המצב נסבל! (רק שי שיחק אותה אדיש למזג האויר והסתפק בכובע).
הנקודה הבאה, slope point, היא הנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי ויש בה שלט המציין את המרחק לקוטב ואת המרחק לקו המשווה. כל זה טוב ויפה אך מה שכולנו נזכור מהמקום הזה זאת הרוח. פשוט לא יאמן! בדרך פגשנו בחור שחזר (כל נקודה כוללת גם מסלול טיול קצר של בין 5 דקות לשעה) ואמר לי להחזיק טוב את הילדים שלא יעופו מהצוק, חשבתי שהוא צוחק... הדרך הלוך היתה מהירה מאד כי הרוח הכתה בגבנו, אבל בדרך חזרה מצאתי עצמי צועדת במרץ, גוררת ילד בכל יד ו...דורכת במקום. באיזשהוא שלב שניהם התחילו לבכות בהיסטריה בגלל הרוח והקור ואני ושי העמסנו כל אחד ילד ואיכשהוא הצלחנו לחזור.
בנקודה הבאה curio bay, אמורים להיות פינגווינים, אבל הם מגיעים לחוף רק בשעות הערב (ואנחנו הגענו בצהריים) אז לא חיכינו להם והמשכנו הלאה (גם כך המפרץ צוקי ויפהפה). מעבר לסיבוב נמצא מפרץ נוסף שבו השתעשעו להם דולפיני הקטורז (דולפינים קטנים היחודיים לאיזור זה). שעות ישבנו על שפת החוף ברוח וניסינו לצלם אותם, אבל ללא הצלחה. הם פשוט מופיעים פתאום מעל פני המים מזנקים באויר או תופסים גלים ומיד נעלמים. ועד שזיהינו איפה הם והתפקסנו עם המצלמות הם כבר מזמן נעלמו. כך שתאלצו להאמין לנו! ניצלנו את הנוף והחברה הנעימה לעוד ארוחת צהריים מושקעת בקרוואן (מעשי ידי להתפאר). בכלל הקטלינז הוא איזור שומם ומנותק מהעולם. אין טלפונים (הנייד לא קולט ועל טלפונים ציבוריים לא שמעו פה), אין תחנות דלק, פה ושם בית בודד באמצע שום מקום ולפעמים אפילו צרכניה קטנה.
לפתע פגשנו שוב את שלוש הבנות הישראליות איתן נפגשנו בעבר. ההרגשה היא שניו-זילנד יותר קטנה מישראל והסיכוי להפגש פה שוב עם אותם האנשים גבוה בהרבה מהסיכוי שנפגוש אותם שוב בישראל. בכל מקרה, עמית שמחה מאד לפגוש את חברותיה. משם המשכנו ל- McLean Falls, מפל יפה אליו מגיעים אחרי טיול קצר ביער מקסים. פשוט פינת חמד! התחזית ליומיים הקרובים ניבאה showers שיהפכו בהדרגה ליום חמישי גשום ביותר. למזלנו לאורך כל היום הצלחנו להתחמק מהגשם אך ביציאה מהמפל הוא החל לרדת בעוצמה. התלבטנו והחלטנו לנסות ולהמשיך.
הנקודה הבאה (והאחרונה ליום עמוס זה) היא ה- Cathedral Caves, מערות המתחבאות בצוקים שעל חוף הים וניתן להגיע אליהן אך ורק בשעות השפל. האתר כולו נפתח שעה לפני השפל ונסגר שעה אחריו. הפעם בדקנו מראש את לוחות הגאות והשפל וידענו שלקראת 8 בערב יגיע הזמן האידאלי. הגענו לאתר בגשם שוטף, התארגנו ו.. הגשם הפסיק. הטיול למערות כלל חצי שעה של ירידה ביער טרופי רטוב, טחוב, צפוץ ומרשים (מה שכמובן אילץ אותנו גם לטפס את כל הדרך בחזרה - ושוב כל הכבוד לילדים שטיפסו ללא תלונות) והליכה קצרה על חוף הים שהתגלה בגלל השפל. איך שהגענו לחוף הילדים פרצו בריצה ודילוגים כמו שני גדיים עליזים. האמת שהחוף היה מקסים (נקי להדהים ומשני צדדיו צוקים) ולהשלמת התמונה בדיוק הופיעה בשמיים מעל הים קשת!! בקיצור, תמונה מושלמת! רטובי רגליים (פה ושם היו גלים שלא שמעו על השפל) הגענו למערות שהן אכן גדולות ומרשימות. טיול מקסים והתחשבות מלאה של מזג האויר. מותשים ורטובים התמקמנו בקמפינג מאוד לא מרשים. ויתרנו על המקלחת וצנחנו לישון.
החמ"י - ללא ספק הילדים שהתנהגו למופת ואף נהנו מהטיולים, מהחיות ומהנוף!
את הבוקר התחלנו בטיול לעוד מפל - מפל מטאי. ואת מי אנו פוגשים בחניון שלפני המפל? כמובן שאת שלוש חברותינו משכבר. הטיול למפל היה נחמד אבל המפל עצמו לא משהוא. משם המשכנו ל- Jacks Blowhole. המדובר בנקבה בעומק 55 הנמצאת על הר, 200 מטרים מהים אליה מגיעים באופן תת קרקעי מי הים. נראה הרבה הרבה יותר מרשים ממה שהתאור נשמע. בכל אופן על מנת להגיע לראש ההר יש לצעוד 30 דקות בטיפוס בשדות ירוקים המלאים כבשים וכתוצאה מכך גם המון המון חרא של כבשים. מזג האויר סגרירי עד גשום (זרזיפים), הרוח הקרה נושבת, האדמה רטובה ואין לנו מושג אם אנו דורכים בבוץ או בחרא. בכל מקרה, היעד הצדיק את המאמץ!
אחרי החור, הגשם שזירזף הפך למבול ואנו גילינו שנהיינו רעבים (בכלל הטיולים הרגליים האלו פותחים לכולנו את התאבון ותקציב האוכל בטיול הולך ועולה). נסענו לתחילת הנקודה הבאה ואמא שוב התגייסה למלאכה ובפעם השלישית ברציפות טיגנה שניצלים ואירגנה ארוחה למופת!!! (שניצל+פתיתים+אורז+תירס+שעועית - ארוחת הצהריים שהפכה לסטנדרט משפחתי).
עד שסיימנו לזלול הסתיים גם הגשם ואנו יצאנו לחוף הים בתקווה לראות אריות ים. ואכן בדרכנו הלוך חלפנו על פני 6 אריות ים שרבצו ונמנמו על החוף. להפתעתנו, בדרכנו חזרה הם התעוררו והתרבו. לפתע מצאנו עצמנו צופים ממרחק מטרים ספורים ב-9 אריות ים שואגים, רצים ונלחמים. הרגשנו כמו ב-national geographic ודפקנו תמונות בקצב. עמית, שקצת נבהלה מהמהומה, העדיפה לסגת לשיחים שליד החוף ו... כמעט שדרכה על אריה ים ענקי שישן שם!! (ולחלוטין לא ראו אותו) הילדה נבהלה כהוגן והעדיפה מעתה להשאר צמודה אלינו. על מנת לחזור לקרוואן היינו צריכים לחלוף על פני החבורה העליזה. יש חוק שאומר "לעולם אל תעבור בין אריה ים לים" - זה מלחיץ אותם והם עלולים להיות תוקפנים. אבל לנו לא היתה כל דרך אחרת. לכן, חיכינו שהם ירגעו קצת, העמסנו את הילדים, הכנסנו רגליים למים ועברנו מהר מהר והכי רחוק מהם שאפשר. בעיני זה היה בהחלט מפחיד (למרות ששי טען בתוקף שזה לא כי הם מאד איטיים על החוף).
משם המשכנו לנקודה האחרונה להיום, Nugget Point. זהו מגדלור הניצב בראש צוק וצופה על כל האזור. מבחינתנו היה זה הדובדבן שבקצפת! הנוף היה מדהים! (מזג האויר המשיך להאיר לנו פנים והראות היתה מדהימה). המסלול, הלא בטיחותי בעליל, עובר בשביל צר לאורך הצוק עד למגדלור היפה. מתחת למגדלור ישנם מספר סלעים במים עליהם ניתן לראות אפילו בעין בלתי מזויינת (ועוד יותר בבירור דרך המשקפת המעולה שהחברה קנו לנו - ובכל פעם מחדש אנו מודים להם עליה) כלבי ים המשתעשעים במים ולידם על הסלעים עשרות פינגווינים.
בדרכנו חזרה הבנו שבכל לגונה קטנה למרגלות הצוקים מסתתרים כלבי ים (או שמא אלו אריות ים), ועמית היתה הזריזה מכולנו בלמצוא אותם. אין ספק שהילדה רואה 6-6. היחידה במשפחתנו שאינה זקוקה (עדיין) למשקפיים! בקיצור, קסם של מקום! אהבנו כל רגע!!! (ובתאום מושלם, בדיוק כשחזרנו לאוטו, חזר גם הגשם).
עוד יום מושלם בא לקיצו!! החלטנו שהגיע הזמן לחזור אל הציביליזציה. בהזדמנות הראשונה שריינו לנו מקום בקמפינג בדנדין ונסענו לכאן ישירות. הגענו, אמבטיה ולמיטה. אין ספק שהקטלינז שווים את העיקוף ואת אי הנוחות. אם פעם תגיעו לניו-זילנד אל תוותרו עליהם! המצטיינת להיום עמית. משתתפת, מתעניינת, הולכת יפה, לא מקטרת. פשוט ילדה מדהימה! תענוג! דרך אגב, בהליכות אנו משחקים בלאיית מילים והילדה מאיית כמעט ללא טעויות!!! אותנו זה מאד מרשים (באמת), ובכל פעם שאנחנו אומרים לה שהיא כבר ללא ספק מוכנה לכיתה אלף היא זורחת מאושר. בזאת אני פורשת מתפקידי כמתארת האירועים. ממחר ישוב אליכם שי, שנח כמה ימים, בכוחות מחודשים.
נכתב ע"י: שי ופזית ונסובר
צולם ע"י: פזית שפט (ונסובר)
לתגובות: [email protected]
לתחילת הכתבה
