הווי החיים בקנייה
אם חשבתם שבכנסת שלנו מתנהלים לפעמים דיונים בנושאים "מעניינים", אני חושבת שדיוני הפרלמנט הקנייתי לוקחים, ובגדול. לא מזמן התנהל וויכוח סוער בפרלמנט תחת הכותרת - טיפולים רפואיים מחוץ למדינה. ראשי המדינה שזקוקים לטיפולים רפואיים רשאים לנסוע לחו"ל על מנת לקבלו, וכך גם האישה ושני ילדים. אבל לחלק מחברי הפרלמנט יותר מאישה אחת (יש שבטים מסוימים בהם הגבר יכול להתחתן עם כמה נשים) והם היו מעוניינים להגדיל את "מכסת הנסיעות לחו"ל" כך שגם האישה השנייה וארבעה ילדים יוכלו לקבל טיפול רפואי מחוץ לגבולות המדינה. לא רע בכלל עבור מדינה בה רב התושבים לא יכולים אפילו להרשות לעצמם נסיעה מקצה אחד של המדינה לקצה השני....
אז אחרי שההורים שלי היו כאן, בדקו את השטח (בכל זאת - אפריקה, פונפונון...), וחזרו רגועים הביתה, הגיע תורם של ההורים של דן לקפוץ לביקור. וכך יום לפני ליל הסדר נחתו אברהם ונינה בניירובי. אני חייבת לציין שלמרות שבכל הספרים חודש אפריל לא ממש נחשב לחודש אידיאלי לביקור בקניה (החודש הכי גשום בשנה), אני חושבת שדווקא בחודש זה, המדינה נמצאת במיטבה - כל פיסת קרקע לאורך הכבישים מעובדת, פורחת וירוקה, והנוף הנשקף מהדרך לניירובי יפהפה! גם אנחנו החלטנו להשתתף ב"חגיגות האדמה" ומלאנו את כל הגינה בפרחים ותבלינים - נענע, לואיזה, פלפלים חריפים, לימונית (תודה רבקה!), כולם נהנים מכמויות הגשמים שיורדים פה. לעיתים תוך שעה נראה כאילו יורדת פה כל הכמות השנתית של הגשמים בארץ, וביום אחד גשום במיוחד הפכה כל העיירה נאיוואשה להיות אגם אחד גדול שהיה כמעט בלתי ניתן לחצייה!! הגשם פה מאוד מתחשב, ובדרך כלל מתחיל המבול בשעות אחר הצהריים, כך שאפילו לטייל אפשר, רק צריך להתחיל מוקדם ורצוי מאוד להצטייד במטרייה.
במקביל לליל הסדר השנה חל מאורע נוסף חשוב ביותר - יום ההולדת שלי (מה זאת אומרת איזה?? 17 כמובן!!) ואת חגיגות המילניום לכבודו פתחנו במסעדה מיוחדת ביותר באזור שלנו הנקראת Malu. המסעדה נמצאת באמצע nowhere, כ-30 דקות נסיעה לתוך השטח מהכביש הראשי ניירובי-נקורו. הדרך "אפריקאית", די מצ`וקמקת (פעם אולי הייתי אומרת "מאוד" אבל הרף שלי בכל הנוגע לאיכות כבישים ירד מאוד מאז הגעתי לכאן...), ועוברת דרך כמה חוות מבודדות. ה"טיול" לאוכל וחזרה לוקח כחצי יום, אבל מכיוון שזמן אינו הגורם המגביל באפריקה (עוד פחות מאשר בסיני) akuna matata! המסעדה מגישה אוכל איטלקי, אם כי עדיין לא הצלחתי להבין את הקשר בין פרגית על מצע חומוס (כן, מה ששמעתם - חומוס!!!) ופירנצה או רומא הרחוקות... בכל מקרה, גם אם הקשר היחידי הוא "מזרח תיכון", האוכל טעים והאווירה נעימה ביותר. למי מכם שרוצה לבדוק את המקום, יש צורך להתקשר קודם ולתאם מועד הגעה - בסוף השבוע המסעדה בדרך כלל מלאה, ובאמצע השבוע היא לא מתפקדת מלבד למזמינים מקום מראש או לאורחי הבנגלוס` הנמצאים קרוב למסעדה.
בעיות ביטחון אישי בקניה
אחד הדברים שלי קשה להסביר לחבר`ה שמבקרים אותנו זה כל נושא הביטחון האישי בקניה. מצד אחד הכל נראה שקט, אנשים מחייכים (למרות העוני), ולא נראה כאילו קיימת פה סכנה כלשהי. מצד שני, מדי יום כמעט שומעים פה על מקרי שוד, ובזמן האחרון התרבו התקריות בהם היו מעורבים "מוזונגואים". לאחרונה הוכנס נכדו של Lord Delamere (מראשוני המתיישבים האנגלים בקניה) לכלא לאחר שירה והרג עובד ממשלתי שהגיע לחוותו בשעה לא קונבנציונאלית כי חשד בו שהוא שודד. במתח הרב בו נמצאים המתיישבים הלבנים נתקלנו כאשר חזרנו מהמסעדה. השעה הייתה קרוב לשבע בערב, שעה סבירה לחלוטין במושגים ישראלים כדי "לקפוץ" לבקר. מה שלא לקחנו בחשבון היה שלעיתים מה ש"סביר" במושגים ישראלים לא תמיד חופף את מה ש"סביר" במושגים קנייתים... למשל, בארץ אני לא מעיזה להתקשר לאף אחד לפני שבע בבוקר, לרב כי גם אני לא ערה בשביל להתקשר בשעות אלה, וגם כי אני לא מעוניינת להסתכן בטריקת טלפון תוך כדי קללה עסיסית ורועמת מצידו האחר של הקו. בקניה אפשר להתקשר בשעה זו מבלי לחשוב יותר מדי (חקלאים משכימי קום, כידוע). לעומת זאת, אם הטלפון מצלצל פה אחרי 10:00, אנחנו מרימים גבה, בעוד בארץ גם 11:30 בלילה היא עדיין שעה סבירה להתקשר בה לחברים.
בלי לחשוב יותר מדי, נסענו ל-Hoegh אותו הזכרתי בכתבה קודמת והעושה עבודות מאוד יפות בברזל. עברנו את שער החווה הראשי (השומר לא שאל יותר מדי שאלות) והגענו לשער הגדר הפנימית המקיפה את הבית עצמו. גם פה השומרים לא שאלו יותר מדי שאלות וקראו במכשיר הקשר לבחור (האנגלים פה חובבים מושבעים של המוטורולות). לאחר כמה דקות של המתנה מחוץ לשער, התחלנו להרגיש שמשהו לא כל כך בסדר, מה עוד שמתוך החצר נשמעו צעקות בסוואהילית. בסוף נפתח השער וHoegh- זינק החוצה עם רובה ציידים (משהוא בסגנון ה-good old קרבין...) ואקדח, כולו היסטרי. משראה אותנו, נראה די המום - מסתבר שהוא היה משוכנע שאנחנו שודדים (ואם באמת היינו - אלוהים יודע מה היה עוזר לו רובה הצייד המצ`וקמק...)!! השומר הודיע לו בקשר שיש לו "visitors" שזה, מסתבר, מילת הקוד שלו ל....שודדים, והוא כבר הספיק להכניס את כל משפחתו ועוזרי הבית לסלון, לנעול את כל הבית על כל מנעוליו (ויש לא מעט!!) להתחמש, לדרוך את הנשק - בקיצור, עשינו פאדיחה לא קטנה. התנצלנו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד... קנינו את מה שרצינו... ואדומים לגמרי חזרנו הביתה...
הרבה זמן לא הפניתי אליכם שאלה, ועכשיו יש לי בעיה שמטרידה אותי הרבה זמן במיוחד לאור ניסיונותי להסביר את הנושא לאנשים שמתארחים אצלנו. לאחר שעשיתי ניסיונות כושלים לחשב בעצמי (חומר זה לא נלמד ב-5 יחידות מתמטיקה...), אני מפנה את השאלה לכלכלנים, או אולי למתמטיקאים: איך אני יכולה להשוות בין רמות מחייה פה לעומת בארץ? כלומר, אם עובד (פשוט, לא מקצועי) מרוויח פה בסביבות דולר וחצי עד שניים ליום, כמה זה במושגים ישראלים (מזכיר קצת את " אם הדרך מת"א לרחובות היא 30 ק"מ ושתי מכוניות יוצאות אחת לכיוון השנייה במהירות 7 קמ"ש...")? הרי זה לא נכון לומר שהוא מרוויח 6 שקלים ליום כי בסכום זה לא ניתן להתקיים בארץ, ואילו פה ניתן להתקיים (או יותר נכון לשרוד) וגם לשים קצת בצד... ניתן בכלל לחשב דבר כזה??
יוצאים לחופש במומבאסה
את המשך חגיגות המילניום החלטנו לחגוג ב...מומבסה!! קצת נופש, בטן גב, וניקוי ראש מעולם לא הזיקו לאף אחד. בהתחלה אברהם הביע מעט חשש מ"לא לעשות כלום" חמישה ימים, אך מסתבר ש"סינדרום סיני" (על פי ה-DSM - סינדרום התוקף אנשים בריאים לחלוטין, שלאחר יום בחופשה דאגתם היחידה מופנית כלפי הארוחה הבאה) לא פוסח ולו על האנשים הפעילים ביותר... לאחר טיסה של כ-40 דקות מניירובי, נחתנו במומבסה. עם היציאה מהמטוס הורגש בשינוי במזג האוויר - משהוא כמו אמצע אוגוסט בישראל - חם, דביק, ו...מגעיל! נהג המונית שחיכה לנו בעוד מועד התעקש שאין צורך במזגן, אבל צעקותיו של הפונפון הכריעו את הכף די מהר (כמה טוב שיש פונפונונים)... הגענו כנראה בדיוק בשעת העומס, וכך השתרכנו לנו בפקק במונית קטנטנה עמוסה בציוד (נהג המונית התגלה גם כאורז fedex מדופלם), ולקח לנו כשעה רק לצאת מהעיר שנראית כמקבילה הקנייתית לעזה, ועל כן החלטנו לאמץ את השם ההולם אותה (עד מאוד!) "עזה-2".
מומבסה היתה תחת שלטון של מספר עמים, וביניהם הפורטוגזים. בסוף 1800 הפכה להיות בסיס יציאה למשלחות בריטיות שחקרו את קניה, וב-1895 הפך שלטון בריטניה במומבסה לרשמי. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1901 הושלמה הנחת פסי הרכבת ממומבסה לאוגנדה, דבר שתרם לביסוסה של מומבסה כעיר הנמל המרכזית במזרח אפריקה. גם היום מהווה נמל מומבסה את הנמל הגדול ביותר בחוף המזרחי של אפריקה, ומשמש כמה מדינות נוספות כגון אוגנדה ורואנדה. האוכלוסייה בעיר מתקרבת לחצי מיליון איש, 70% מתוכם אפריקאים, ומיעוט של אסיאתיים ואירופאים. הן המראה של הנשים פה והן הלבוש שונה לחלוטין מאצלנו (בנאיוואשה, כמובן) - המראה מוסלמי ביותר - הנשים עטויות בדים צבעוניים, מעין שילוב בין סארי ובין גלבייה.
בתום חצי שעה נוספת של נסיעה דרומה, התמקמנו בווילה ששכרנו על החוף ב-"Diani Beach"- חוף עם חול לבן, עצי קוקוס, ומים כחולים. בשעות הבוקר ואחר הצהריים נראה כאילו כל גרגירי החול זזים ונעים בקצב מסחרר - מבט בוחן מקרוב יותר מגלה עשרות סרטנים, קטנים וגדולים, בצבע החול שמתרוצצים להם על החול ובין הגלים - מחזה מדהים! כמובן שלא יכולנו להתאפק והצקנו להם קצת.... הווילה היתה מיוחדת מאוד ובנויה בסגנון מוסלמי, עם פינות זולה בפנים ובחוץ, ועיטורים עם כיתוב ערבי על הקירות. אבל הדבר הכי הכי טוב בבית היה, ללא ספק...פיטר. ידענו מראש שבבית יש טבח שיבשל לנו את הארוחות, אבל פיטר הוא משהוא מיוחד במינו - שרימפס, לובסטרים, ועוד מיני דגים הפכו למטעמים תחת ידיו, שלא לדבר על פנקייק עם בננה או תפוחי-עץ לארוחת הבוקר! חוויה ימית אמיתית!
חמישה ימים בילינו בעיקר בקריאה, אכילה, וחיפוש צדפות על חוף הים. מסתבר שקל מאוד להיכנס לאווירת השנטי! היו לנו כמה תוכניות לטייל בעיר ואולי אפילו לטייל קצת בדרום, אבל תוכניות אלה נגוזו מהר מאוד... הפונפונון זכה לטבילה ימית ראשונה באוקיינוס ההודי, והיה מבסוט. שני פחדים ליוו את שהותנו במומבסה: האחד - שחס וחלילה לא ייפול לנו איזה קוקוס על הראש... והשני - מלהקת בבונים מפחידה במיוחד שמדי פעם חצתה לנו את השטח בריצה. "חבורת הארסים" המפחידה הזאת עלולה לגנוב כל דבר שנשאר בחוץ בלי השגחה. בוקר אחד אף התנהל קרב בין שני בבונים גדולים על המדשאה לפני הבית, ודן מיהר להכניס את פונפון הביתה על מנת להימנע מסיפור "רמוס ורמולוס 2"...
מלריה: אזור החוף נגוע במלריה, ומלבד האמצעי התרופתי (מפלוקין, לריאם, או מלריון), אנחנו לקחנו איתנו מספר אמצעים נוספים שאני רוצה להמליץ עליהם בפניכם. יתושי האנופוליס פעילים בלילה ולכן חשוב מאוד (בעיקר עם תינוקות או ילדים קטנים) להיות באזור מוגן משעות הערב ועד שעות הבוקר, לנו נאמר משש וחצי בערב ועד שש וחצי בבוקר. ברגע שיש מיזוג בחדר, יורד הסיכוי להיעקץ מהיתושים, אך בכל מקרה, רצוי מאוד לישון תחת כילה גם בחדר ממוזג. לנו אף המליצו להשתמש בכילה כפולה, בעיקר לתינוק. בנוסף, הבאנו איתנו מנורות אולטרא-סגול המושכות אליהן את היתושים הנמצאים בחדר. בקניה מוכרים מעין ספירלות (כמו קטורת) שמדליקים - תוצרת doom שיעילים מאוד ודוחים את היתושים. אני בטוחה שגם לשאוף את העשן של הקטורת לא בריא במיוחד, אך לי נדמה שזה הרע במיעוטו. החצי הפולני שלי גם דאג להתמרח ולמרוח את כולם בחומר דוחה יתושים (אוטן, איתוש, אלתוש). והדבר החשוב ביותר - אם לאחר החזרה מהאזור הנגוע מופיעים סימפטומים הדומים להצטננות, אפילו שבוע או עשרה ימים לאחר השיבה (למחלה יש תקופת דגירה של כמה ימים), לגשת מייד לבית חולים ולעשות בדיקת מלריה. בשלבים הראשונים של המחלה ניתן לטפל בה, אך ככל שמחכים זמן רב יותר כך גובר הסיכון והסיבוכים האפשריים מהמחלה. הייתה חופשה נהדרת ואחל`ה דרך לחגוג יום ההולדת!
עוד אתרי קניות בניירובי
ואיך אפשר לסיים ביקור בקניה בלי קצת שופינג?? פירטתי בכתבה קודמת על ניירובי כמה אתרי שופינג, אבל עם הזמן גיליתי כמה מקומות חדשים ומומלצים:
- כחמש דקות הליכה מה- village לכיוון העיר, נמצאות כמה בסטות. על אחת מהן יש שלט גדול "birds" ובתוך החנות מוכר פיטר מבחר גדול מאוד של ציפורים מעץ- החל מקטנות ועד גדולות מאוד (לחצר), על מקלות, מוביילים ועוד. למעשה ניתן להשיגם גם בשוק המתנהל מדי יום שישי, אך אצלו המבחר גדול יותר. כדאי לעשות סיבוב בשוק כדי להכיר את המחירים ואח"כ להציץ גם אצלו!
- בבסטה צמודה נמצא Junk artist שכשמו כן הוא - עושה עבודות נפלאות משאריות של כל מיני דברים מברזל. לדעתי מאוד מיוחד ושווה הצצה. לא לשכוח להתמקח.
- באזור Karen בעיר, ליד המוזיאון של Karen Blixen נמצאת חנות קרמיקה מ-ד-ה-י-מ-ה בשם Kazuri, ובה דברים יפהפיים מקרמיקה. לחנות יש גם שלוחה ב- village, אך פה המבחר גדול יותר. המחירים דומים לאלה שבארץ (לא זול בכלל), אבל מומלץ בחום!
בתום שבועיים כיפיים חזרו אברהם ונינה לארץ מרוצים, רגועים, והכי חשוב - עם משקל עודף במזוודות!
