הקדמה
בחמישי, 12/10/2006, ממש לפני ארוחת הצהרים, התקשר סוכן הנסיעות, להודיע כי חברת התעופה (Air Madrid), דחתה את טיסתה למדריד, ביום ראשון 15/10/2006, מ 4 בבוקר ל 9 בערב. זה כשלעצמו לא נורא. אבל מה, זה אומר שאנחנו לא מגיעים לטיסת ההמשך לפרו. סוכן הנסיעות התקשר אלינו רק לאחר שערך בירורים וההצעה הטובה ביותר הייתה לדחות את הטיסה למדריד ליום רביעי ב 4 בבוקר, לקבל חדר ללילה על חשבון חברת התעופה ולטוס לפרו ביום חמישי בטיסה של 23:50.
אם נודה על האמת, בתחילה כעסתי, התבעסתי ודאגתי. לא די בזה שאני כבר רוצה לצאת ולטייל, זו הפעם השנייה שחברת התעופה עורכת שינויים בלוח הזמנים - ואולי יהיו עוד שינויים, עד מתי ימשכו וימרחו אותנו, מתי כבר נגיע...?
במחשבה שנייה, יש לנו עוד שלושה ימים בבית, לסיים את המטלות שלנו בלי לחץ, אולי גם, חס וחלילה, לנוח, ליהנות עוד כמה ימים מהמשפחה והחברים, ויומיים במדריד, שזו עיר שאני מכירה ואוהבת. התחלתי לחלום על מרק הדגים ופירות הים הכי מדהים שאכלתי בחיי, במסעדה Museo del Vino, מוזיאון היין, בעיר העתיקה של מדריד. בדקתי את מזג האוויר במדריד, קריר עם סיכוי לגשם, הדפסתי מפה בסיסית. יהיה מה שיהיה.
כמו שחברתי פאם אומרת, ההבדל בין תייר לטייל הוא, שתייר מונה יעדים ולוח זמנים ולעומתו טייל נהנה מכל התהליך. מכוון שבחרנו להימנות על הסוג השני, אנחנו נהנים. בהחלטה.
באותו ערב ערכנו מסיבת פרידה עם חברים ומשפחה ב-בר על חוף הים ביפו. היה נפלא. הוקפנו בחום ואהבה, פירגון וקינאה בריאה. למען האמת, אולי בגלל דחיית הנסיעה או בגלל שאני עדיין בסידורים לקראת הנסיעה, אני לא מתרגשת. אולי זו פשוט הכחשה. על אף שכנראה סגרתי את כל הקצוות, אני מסתובבת בהרגשה ששכחתי משהו. אני עוברת על הרשימות שוב ושוב: ביטוח נסיעות -; סגרתי, ביטוח לאומי -; סגרתי, פיננסים -; סגרתי, לחפוף את אבא בענייני -; סגרתי, ועוד, וכדומה, וכיו"ב. אולי מחר, כשאחזיר למשרד את המכונית, הסלולרי והמחשב הנייד, אהיה יותר רגועה.
היום יש משבר קטן. הציוד לא נכנס לתרמיל! ביקשתי מגוזל שהיום נארוז ביחד, בכדי לחשוב ביחד, שנפזר ציוד לפי גודל התרמיל (שלו יותר גדול) וכדי להיכנס לעניינים. לגוזל מטלות משלו, והאריזה...תיעשה מתישהו, כנראה לפני הטיסה. ואנחנו נהנים. בהחלטה.
שעון החול הולך ואוזל, ואני, יותר מהכול, עייפה. עייפה מעומס יתר, לחץ של סגירת קצוות ומותשת מהאלרגיה שתקפה אותי מאז שעברנו לבית הוריי לפני שבועיים וחצי. דיי, אני כבר רוצה להיות שם. לדעת, שמה שלא עשיתי, כבר לא יעשה. זהו.
הפרידה מהחברים והמשפחה לא היתה קלה. רוב הזמן הצלחתי להדחיק, אבל כשהאחיינית שלי, בת השלוש וחצי, בקשה שלא, אסור, זה שבר אותי. התאפקתי לא לבכות לידה, אבל כשנפרדתי מאוחר יותר מאמא שלה, אחותי, שתינו פרצנו בבכי קורע לב, ותוך כדי כך היא ניסתה לשכנע אותי לחזור כבר בעוד שלושה חודשים. חזרנו לבית הורי והתחלנו לארוז. האמת שגוזל היה כבר די ארוז. אני לעומת זאת התעקשתי לערום ערימה של בגדים וציוד ולאט לאט להחזיר עוד ועוד בגדים לארון. עכשיו זה ברור: 55 ליטר תרמיל (+20) שבו צריך להיכנס גם שק שינה- זה קטן!
יוצאים לדרך
הטיסה שלנו היתה אמורה לצאת ב- 4:00 בבוקר. קצת אחרי 01:00 יצאנו לשדה התעופה. הגענו תוך רבע שעה, אבל בדרך אבא שלי שנהג לא הרגיש טוב, מה שהלחיץ את כולנו. הורי הורידו אותנו בשדה, לא האריכו בפרידה, ונסעו. נכנסנו לטרמינל, המסך הגדול הודיעה שהטיסה נדחתה לשעה 04:50. והעיקר שגוזל היה לחוץ לצאת...
התור לכרטוס לא זז, עמדנו שם כמעט שעה שלמה עד שהגענו לדלפק, שעת הטיסה השתנתה שוב, ל- 05:50, אבל זו היתה הקלה שבבעיותינו. דיילת הקרקע ביקשה לראות את כרטיסי היציאה מפרו. היינו מוכנים לשאלה זו ושלפנו את כרטיסי הטיסה (הפיקטיביים) מלימה לניו יורק. הבעיה היא שלי אין אזרחות אמריקאית (בניגוד לגוזל) והחוק אומר שצריך כרטיס טיסה למדינה שיש לך אזרחות בה. דיילת הקרקע כמעט ולא נתנה לי להמשיך הלאה. רק אחרי שהבינה שהטיסה לפרו בעוד יומיים, משמע, יהיה לי מספיק זמן להתארגן על כרטיס טיסה מפרו, לאירופה או לישראל, היא התרצתה ונתנה לי להתקדם. אלו היו דקות לא נעימות בלשון המעטה. כל החלום והתהליך נראה מאוד לא יציב עד לא ישים... אמנם מישראל יצאנו אבל יש לנו סידורים במדריד... האם נצליח?
הטיסה עברה בסה"כ בסדר. מטוס קטן בן 22 שורות ואנחנו בשורה 20. הדיילות נחמדות והנוסעים עייפים. היה שקט ונעים, חוץ ממזג האוויר שטילטל כמה פעמים את המטוס וכבר לא כל כך הייתי בטוחה באיזה שלב של הטיסה נגיע לקרקע והיכן. הטיסה למדריד ארכה כ- 5 שעות. יצאנו ב-05:30. זמן ממוצע מספיק טוב. ביקורת הגבולות גם בארץ וגם בכניסה למדריד עברה מהר וחלק. המוצ`ילות הגיעו בשלום, מצאנו את ההסעה למלון ונסענו. אחלה מלון! לפחות זה. ארבעה כוכבים, מפנק, כולל שתי ארוחות וחטיפים, אינטרנט חינם, צוות מחמד ביותר, מיטה ענקית, מקלחת מפוארת ונוף לשדה התעופה. מאתר האינטרנט של המלון למדנו שלוקח 15 דקות להגיע למרכז העיר. עוד נבדוק את זה.
מגיעים למדריד
מייד כשעלינו לחדר התחלנו לטפל בכרטיס פיקטיבי חזרה לארץ בשבילי. מכיוון שלא תכננתי להתקשר לארץ מספרד, לא היה לי את מספר הגישה של 012. חמישה טלפונים עשיתי למרכזיות ספרדיות כאלו ואחרות בשביל שיחת גוביינה ל- 012. לא הצלחתי. גוזל נזכר שעל הmp שלו יש קובץ עם מספרי הגישה של 013 מכל העולם. ירדנו ללובי, חיברנו את הmp- למחשב, הוצאנו נתונים ועלינו לחדר כדי להתקשר לסוכן הנסיעות שלי. התגובה הראשונה שלו היתה שזו פעם ראשונה שהוא שומע על זה, ושכרטיס לארה"ב צריך להספיק ושבכלל הוא לא יכול להפיק כרטיס אלקטרוני בכדי להעביר אלי בפקס. אחרי שהסברתי לו איך כן לעשות זאת, הוא התרצה וביקש שאהיה בעוד 10 דקות ליד הפקס. ושוב ירדנו לקבלה, הפקס לא הגיע. עלינו שוב לחדר, נבדוק שוב עוד חצי שעה. ואולי נאלץ להתקשר אליו שוב. בנתיים הזמן עובר ואני מנסה להתגבר על הלחץ.
הסבתי את עיני רגע לכיוון דלת החדר, מעטפה לבנה ששולשלה מתחת לדלת המתינה לנו. וואלה, כרטיס אלקטרוני פיקטיבי בשבילי, בעוד חודש, מלימה דרך מדריד - לתל אביב. הללויה!
האמת, עד שלא מכניסים אותי לפרו, אני לא אהיה רגועה באמת. בכל מקרה, יצאנו סוף סוף אל העיר. באתר המלון היה כתוב: 15 דקות ממרכז העיר. אולי ברכב פרטי. היינו צריכים לנסוע באוטובוס ואחר כך במטרו, ולהחליף קו במטרו עד שהגענו לתחנה המרכזית של מדריד- "אטוצ`ה" (לאחר 50 דקות).
את ארוחת הצהריים אכלנו במלון, על חשבון חברת התעופה, אבל לקינוח, לקחתי את גוזל למקום של שוקולטה וצ`ורו. צ`ורו זה בצק בצורות שונות, מטוגן בשמן עמוק, אותו טובלים בשוקולטה חמה ואוכלים. וזה טוב... אחר כך צעדנו לכיוון Plaza Mayor ומשם ל- Del Sol לתוך הסימטאות של העיר העתיקה ל- Plaza De Sta. Ana, ועד Plaza Cannovas Del Castilio.
טיול בעיר
חזרנו בסביבות 17:00 למלון בכדי לבדוק דוא"ל ולהעלות תמונות לאתר. זה לא קל, מעייף אפילו. אחרי כמעט שעה וחצי עלינו לחדר להתקלח, לארוז ולזוז לשדה"ת. גוזל כרגיל בלחץ להגיע לשדה מוקדם. מבחינתי, כרגיל, להגיע ברגע האחרון. זה לא שינה דבר. התור לכרטוס אצל Air Madrid היה כאורך הגלות. מסיבה לא ברורה היה תור אחד לטיסה ללימה ביחד עם בואנוס איירס. לקח שעה להגיע לדלפק. לא ביקשו לראות כרטיס יציאה מפרו - שום כלום. הכל עבר חלק.
