ורשה
השתתפתי עם בתי במשלחת נוער לפולין - מסע שהייתי ממליצה לכל אחד ואחת מאיתנו לערוך, ועל אחת כמה וכמה לבני נוער. החוויות שעוברים במסע כזה הן ייחודיות ולא ניתן לחוותן בטיול עצמאי. עצם ההליכה במחנות ההשמדה עם דגל ישראל ביד, קיום טכסי זיכרון ושירת התקווה בגאווה - כל אלו מסכמים לדעתי את נושא השואה, הישרדותו של העם היהודי וקיומנו בארץ ישראל.
יצאנו למסע, אחרי הכנות, הרצאות, ימי עיון ושיחות עם אנשי עדות, שהכינו את המשלחת לקראת המסע, של תשעה ימים עמוסים ברחבי פולין. המסע התקיים בחודש אוקטובר הקר, ונפל בחלקו על חופשת חג הסוכות. יצאנו בליל מוצאי שבת מנתב"ג בטיסה של חברת "לוט" הפולנית ונחתנו בוורשה בסביבות השעה 07:00 בבוקר. לאחר סיום כל הסידורים יצאנו באוטובוס הצמוד של הקבוצה לתחילת הסיור.
יום ראשון: פתחנו את הסיור בגני שופן, (הנקראים כך היות ובהם נמצאת אנדרטת שופן). בפולנית נקראים הגנים "וואז`נקי". במקום גנים מרהיבים, אגם וארמונות. משם המשכנו לביקור בבית הקברות היהודי בעיר. במקום נמצאים קברים משנת 1800. מדהים לראות איך הקברים השתמרו, מרתק להסתובב בין המצבות ולקרוא את הכיתוב המופיע עליהן בעברית. בבין הקברים במקום נמצאים קבריהם של: י.ל. פרץ, רחל קמינסקה, זמנהוף ועוד. בכניסה לבית הקברות ניצבת אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ`ק ולזכר הילדים שניספו בשואה.
האתר הבא היה בית הכנסת נוז`יק, היחידי שלא נחרב בזמן המלחמה ושימש בה כאורווה לסוסי הגרמנים. המקום משמש היום את מעט היהודים שעדיין חיים במקום. מכאן נסענו לקבר החייל האלמוני. בדיוק נערך במקום טקס זיכרון לגיבורי המלחמות וראינו את חיילי הצבא הפולני צועדים לקצב התזמורת. נערכה החלפת משמר והונחו זרים ליד האנדרטה. היות והגיעה שעת הצהריים, נסענו לסניף "פיצה האט" המקומי לארוחה.
המשכנו משם למלון M.D.M בו התאכסנו. החדרים היו יפים ונוחים ואובזרו בכל הנדרש. לאחר מנוחה קצרה והתארגנות יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה טיוואנית בעיר. בתום הארוחה יצאנו לטיול קצר ברחובות העיר ולסניף "הקאנטור" להחליף כסף לזלוטי המקומי.
וכמובן חזרה למלון לשנת הלילה שכולנו היינו זקוקים לה.
לודג'
יום שני: לאחר השכמה וארוחת בוקר מאוד מגוונת ועשירה, יצאנו לכיוון העיר לודג` - שהיא עיר תעשייה ובה היה מרכז טקסטיל גדול שהוקם על ידי משפחת פוזננסקי (על שם העיר לודג` הוקם בארץ מפעל "לודג`יה"). בבית המשפחה שהוא בעצם ארמון, נמצא מוזיאון העיר. ביקרנו בבית הקברות היהודי, שהוא הגדול באירופה, ובחלקת הקבר הענקית לזכר משפחת פוזננסקי. המקום מלא באחוזות קבר מפוארות.
משם נסענו לבקר באנדרטה לזכר הילדים שנהרגו בשואה. בהמשך נסענו לצ`נסטחובה שמשמשת מרכז רוחני אליו עולים לרגל אלפי אנשים מכל העולם. במקום נמצא מנזר שנראה כמו מצודה, ובו קתדרלה עם תמונת "המדונה השחורה" המפורסמת. בעת ביקורנו נערכה במקום מיסה, וזכינו לקבל את ברכת הכומר. חזרנו לביקור בעיר לודג` וברובע היהודי, וישבנו לאכול צהריים בסניף "מקדונלדס" בעיר. לאחר הארוחה המשכנו את הנסיעה לקרקוב ולמלון וונדה בו נישן. גם מלון זה היה יפה ונוח. לאחר התארגנות ירדנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית, שהיתה טובה מאוד, וחזרנו למלון לשנת הלילה.
מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו
יום שלישי: לאחר השכמה וארוחת בוקר יצאנו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. המחנה נמצא בעיירה אושביינצ`ים, והוא מחנה ההשמדה הגדול ביותר שהיה בשואה. במקור הוקם המחנה לאסירים פוליטיים פולניים ובמהלך המלחמה הוא הפך למרכז ההרג הנורא בתולדות האנושות. המחנה נהרס בחלקו על ידי הנאצים, אך רבים מהבניינים המקוריים נותרו על עומדם ומשמשים כיום כמוזיאון. בתחילה נכנסים למרכז המבקרים ורואים סרט על שחרור המחנה. עוברים לכניסה למחנה ובה השער המפורסם עם הכתובת "העבודה משחררת" ומשם לתוך המחנה המוקף גדרות תיל מחושמלות ועמדות שמירה. עוברים את איזור הקבלה בו עמדה וניגנה תזמורת, למשרדי המקום, שבהם נערך רישום הבאים, שהיו בטוחים שאכן הגיעו למחנה עבודה. כאן הוטבע על ידם "המספר" ומכאן הועברו לרמפה - בה עמד מנגלה "השטן", ובמחי אצבע החליט מי לחיים ומי למוות. הבריאים והחסונים הועברו לצריפים ואילו החלשים, הנשים והתינוקות הועברו למשרפות.
סיירנו בין הביתנים שבחלקם ישנו מוזיאון ובו תצוגות של ערימות שיער, נעליים, כלי אוכל, מזוודות, בגדי תינוקות, קביים ופרוטזות, כלים, תמונות. בביתן הסוכנות היהודית יש חדר יזכור, שבו ערכנו טקס זכרון קצר. ביתן 10, שבו נערכו הניסויים של מנגלה. קיר המוות. עברנו בביתני הנשים ובהם הדרגשים הצרים שהכילו 4 נשים כל אחד, ראינו את ביתני השירותים ובהם השורות הארוכות של חורים מסומנים. לתוך כל ביתן כזה הוכנסו יחדיו מאות אסירים והצטוו לעשות את צרכיהם בכריעה. היינו במשרפה שנותרה שלמה ובשרידי המשרפות בבירקנאו, שחלקן פוצצו על ידי האסירים והיתר על ידי הגרמנים, כדי שלא יישאר שריד לזוועה. עברנו ברחבת מסדרי הבוקר ועמודי התלייה, ולעומתם ראינו את ביתו של מפקד המחנה והגן שנבנה במיוחד עבור ילדיו. אך ראינו גם את עמוד התלייה שנבנה במיוחד כדי להוציא בו להורג את האיש הנפשע בתום המלחמה.
משם עברנו לבירקנאו. הגענו לשער הגדול שמעליו נמצא חדר גבוה, ממנו ניתן להשקיף על כל המחנה הענק, שכיום כולו שדות ירוקים ופורחים, ולא ניתן להבין כי על האדמה הזאת נעשו כאלה זוועות ופה היה בית חרושת עצום להרג. על שרידי המשרפות ערכנו טקס מרגש, הדלקנו נרות זכרון ושרנו את התקווה. קשה מאד לתפוס ולהבין את שעבר על האנשים שהיו פה, אלה שניספו ועוד יותר את אלה שהצליחו ושרדו את התופת הזאת. אך הגאווה שלנו כישראלים לעמוד במקום, להניף את דגל ישראל ולשיר את התקווה - פשוט בלתי ניתנת לתיאור במילים. לאחר הטקס המשכנו לקצה המחנה שם נמצאת אנדרטה גדולה, בצמוד ליער, ובה כתובות זכרון בכמה שפות לזכר הניספים במקום. הנחנו זר, ובהליכה איטית, כל אחד מאיתנו נסגר עם כאבו ורגשותיו הגואים, הלכנו לאורך פסי הרכבת עד לשער היציאה. הדרך חזרה למלון נראתה ארוכה מאוד, כולם היו שקטים, כל אחד בפינתו ומחשבותיו עימו.
לאחר מנוחה קצרה במלון נסענו לרובע היהודי בעיר - קרקוב כזכור, ואכלנו ארוחת ערב יהודית מסורתית במסעדה היהודית "אריאל", לרקע קונצרט של מוסיקה יהודית ושירה ביידיש, שהזכירה, לפחות למבוגרים שביננו, את בית אבא. לאחר הארוחה חזרנו לעוד לילה של שינה טרופה, מלאת חלומות ומחשבות במלון וונדה.
קרקוב
יום רביעי: לאחר ארוחת בוקר מגוונת ולילה קשה התארגנו ונסענו לבקר ברובע היהודי בעיר קרקוב. כאן הסריטו את "רשימת שינדלר". במקום נמצאות מסעדות יהודיות ובהם ריהוט וכלים יהודים אותנטיים שנמצאו בבתי היהודים שגרו במקום. ביקרנו בבית הכנסת על שם הרמ"א שהינו פעיל עדיין. בחצר עמדה סוכה - שהרי אנו בעיצומו של חג הסוכות וזה היה מרגש לראות במקום זה סוכה, כמו בבית. בחצר בית הכנסת נמצא בית הקברות היהודי ובו מצבות רבות ועליהן כתובות בעברית, כמובן. ביקרנו גם בבית הכנסת הגדול המשמש כיום כמוזיאון יהודי ובו ארון קודש, תמונות, טליתות, עטרות, פמוטים, חנוכיות וכלי קודש אחרים.
לאחר סיור ברובע, במפעלי שינדלר ובבית המרקחת, נסענו למצודת וואבל - מקום הכתרת מלכי פולין. זוהי מצודה ענקית ובה מבצר וקתדרלה. המקום יפה מאוד, עשיר בפסלים, ציורים, שטיחי קיר ואוצרות אומנות. במקום קפלות, שכל אחת מהן מוקדשת למלך אחר, ומגדל פעמונים גבוה המשקיף על העיר. המצודה מוקפת בחומות ובתחתיתה עומד פסל הדרקון - מקור לאגדה מקומית.
מכאן ירדנו לביקור בעיר העתיקה שמרכזה נמצאת כיכר השוק הגדולה באירופה. מצד אחד ניצב מגדל העירייה העתיק ובו מוזיאון. מהמגדל נשמעת כל שעה תקיעת חצוצרה. במרכז הכיכר נמצא הפסל של מיצקביץ, ומהצד השני - שוק הבדים - הסוקניצה - שוק מאוד יפה וססגוני ובו דוכני עבודות יד, בדים, תכשיטים, ציורים, פרחים ועוד. בבניין ממול נמצאת כנסייה. מסביב יש הרבה בתי קפה ומסעדות ובניינים יפים. היות והיה לנו זמן חופשי והיינו צריכים לאכול צהריים, נכנסו למסעדה איטלקית שנמצאת בצמוד לשוק. יורדים אליה למרתף, האוכל מצויין ומחירים זולים. מסביב למרכז ישנם רחובות צדדיים ששווה לטייל בהם, וכאן אפשר למצוא חנויות, בתי כלבו ומסעדות מקומיות.
לאחר התאספות מחדש, עזבנו את העיר וחזרנו למלון. לאחר מנוחה, ירדנו לארוחה חגיגית במלון, כי הרי חג סוכות, וזכינו להופעת פולקלור של להקה פולנית, שאנשיה ניגנו, שרו ורקדו בבגדים מסורתיים. היה מאוד ססגוני ומהנה. רקדנו יחד איתם ופרקנו קצת מתחושת הכבדות והעצב שליוותה אותנו בימים האחרונים.
זקופנה ומכרות המלח
יום חמישי: לאחר סיום התארגנות הבוקר נסענו דרך אזור פלאשוב. עצרנו במקום בו היה קיים אחד ממחנות הכפייה הגדולים בפולין וכיום נשארה בו רק אנדרטה גדולה. סיפור המחנה מופיע בסרטו של שינדלר. לאחר הסברים על המקום המשכנו בנסיעה דרומה. הדרך יפה מאוד, גשם מעורב בשלג טפטף, והיה קר מאוד. הגענו לעיר התיירות היפה זקופנה. השלג המשיך לרדת והעיר היתה מכוסה בלבן - חוויה בפני עצמה לישראלים כמונו. התכרבלנו במעילים, כובעים וכפפות וטפסנו ברכבל שהוביל אותנו לפסגת ההר המושלגת. ערכנו סיור על הפסגה, משקיפים על הנוף, ונכנסנו לארוחה קלה ומחממת במסעדה הנמצאת בפסגה. במסעדה הפשרנו מעט וירדנו חזרה למטה לסיור בשוק הענק. השוק מלא בדוכנים של מזכרות, עבודת יד מעץ, מפות, דברי צמר, נעלי וכובעי פרווה, גבינות, תמונות וציורים על עץ ועוד ועוד. ערכנו קניות ויצאנו לסיור בעיר. בכל העיר יש בתי עץ יפים, עצי אורן, מדרחוב ובו מסעדות, בתי קפה, חנויות, מוזיאון, כנסיה ומכל מקום נשקף נוף מדהים. העיר היא אתר סקי וכל האיזור הוא פארק לאומי.
אחרי סיור ממצה בעיר המקסימה, התאספנו מחדש, מלאים בשקיות ובהן מזכרות הביתה. עלינו לאוטובוס ונסענו למלון אורביס קספרובי. מלון יפה, חדרים יפים עם נוף מדהים ומושלג. אכלנו ארוחת ערב במסעדה כפרית מקומית וחזרנו למלון ללינה. אכלנו ארוחת בוקר ולאחר שהתעכבנו בגלל תקלה באוטובוס, נפרדנו לשתי קבוצות ויצאנו למכרות המלח בוויליצ`קה, עוזבים מאחור את הנוף הלבן, רובנו מקוררים כהוגן, צמודים לטישיו, ולכדורי אקמול, עוברים למזג אוויר קצת חם יותר. נסענו דרך נוף כפרי, שדות ירוקים, פרות, בתי עץ והכל נראה כמו גלויה מצויירת. הגענו למכרות, קיבלנו הסבר בכניסה וירדנו כמה מאות מדרגות לעומק של 3 קומות מתחת לאדמה. במכרה יש 9 קומות. המקום מדהים וקשה להאמין שקיים כזה מקום מתחת לאדמה, עיר ענקית ובכל קומה יש משהו אחר. מכרות המלח פעילים עד היום וזהו אחד המכרות הגדולים באירופה ומייצרים בו 600 טון מלח ליום. כדי לעבור את כל המנהרות צריך ללכת 8 שעות ביום במשך 3 חודשים. המנהרות נתמכות בקורות עץ כבדות ומוארות בפנסים. הכל במקום עשוי ממלח - הרצפה, התקרות, הקירות. במקום קיים גם בית חולים למחלות עור וריאות.
במקום זה הוחזקו פועלי כפייה ועבדו עבודה פיסית קשה בתנאים איומים. במכרות עבדו נערים יהודיים צעירים, שהורדו בחבלים ואולצו לעבוד בתוך מי המלח מהבוקר עד הלילה. 700 יהודים עבדו כך במקום, כשבמחזור האחרון ב-1944 עבדו 70 איש. כשהגיעו הרוסים, הם שיחררו אותם. שניים מהם נשארו בחיים. הם עבדו במקום הנקרא כיום מערת היהודים ובה חצוב על קיר המלח מגן דוד. בזמן המלחמה היה במכרה אולם בו ייצרו פצצות בהן השתמשו בהפצצות על לונדון. איש מאלו שעבדו באולם זה לא נותר בחיים. בין האולמות שראינו היה אולם של כנסיה, אולם ענק של תפילה ובו פסלים חצובים בקירות, מנורות ענקיות מדהימות, וכמובן הכל ממלח. יש הרבה אגדות פולניות על מקור המכרות. במקום יש גם חנות מזכרות ומסעדה, הכל במעמקים. קנינו במקום קלטת ווידאו בתרגום עברי המראה את נפלאות המקום. אכלנו צהריים במקום והמשכנו לקרקוב.
לפי התוכנית היינו אמורים לבקר בטרנוב ולנצוט אך בגלל הבעיה באוטובוס והפסד הזמן, נעשו שינויים ונסענו לעיירה קילצ`ה, שהייתה עיירה יהודית טיפוסית. ביקרנו במקום בו שכן הרובע היהודי, שלא נותר ממנו זכר, שמענו את סיפור הזוועה על המקום - על רצח יהודי המקום עם פרוץ המלחמה, ועל הפוגרום שעשו אנשי המקום ביהודים ששרדו את המלחמה וחזרו לבתיהם בסופה במטרה לשקמו. נסענו למלון הכפרי המקומי - יורוזיסקו, שהינו בן 3 כוכבים. אין בו מעלית והיינו צריכים לסחוב את המזוודות בידיים במדרגות העץ. ירדנו לאכול ארוחת ערב במלון, שרנו משירי ארץ ישראל והלכנו לישון.
לובלין ומחנה ההשמדה מיידאנק
יום שביעי: נוסעים לעיר לובלין. בדרך, השדות מכוסים בשכבת כפור, האיכרים עובדים בשדות כבר משעות הבוקר המוקדמות, עדיין עם קילשונים ומחרשות של פעם. בדרכים נוסעות עגלות רתומות לסוסים ומובילות כדי חלב, או סלק וכרוב ורק פה ושם רואים איזה טרקטור. הגענו לעיר לובלין, עיר גדולה ובה הרבה בתים חדשים, ותוך כדי נסיעה ברחובות העיר, פתאום מאי שם צץ לו מחנה ההשמדה מיידאנק. קשה להבין את האנשים הגרים בצמוד לגדר המחנה ועוד יותר את אלו שגרו שם אז וטענו כי לא ידעו דבר על הנעשה שם... מיידאנק הוא המחנה היחיד שהגרמנים לא הספיקו להרוס בצאתם ממנו ביולי 1944. הפולנים החליטו לשמר אותו. כיום רואים בו את שדה מספר 3 שבו שהו הנשים בזמנו, וכן את צריפי מפקדת המחנה שבהם נמצא המוזיאון. המחנה מוקף בגדרות תיל כפולות ומחושמלות ומגדלי שמירה. נכנסים דרך אנדרטה ענקית הצופה על כל המחנה. משם עברנו בדרך בה הלכו היהודים שהובאו למחנה, עד לשער המפקדה ולכיכר, שמכונה "הכיכר האדומה", בגלל כמויות הדם שנשפך בה. בכיכר הזו הועמדו האנשים לפני כניסתם למקלחות. מכאן הם הוכנסו לחדר, הופשטו, התקלחו והועברו לחדר הגזים, בו נדחסו בתא הבטון הקטן והושמדו.
הגופות נשרפו בבור בשדה הצמוד. כשהתהליך השתכלל, הועברו היהודים למשרפות שהוקמו בקצה המחנה. האפר היה מושלך למקום מרכזי שהפך ל"הר האפר" - 3 קומות של אפר ועצמות אדם שהוצאו מהמשרפות ורוכזו בהר, המכוסה כיום בכיפה מבטון חצי מעוגל. ביתני המפקדה משמשים היום כמוזיאון ובו מוצגים דגם המחנה, תמונות של מפקדי המחנה, תמונות של האסירים, בגדי האסירים וחפצים אישיים, תפילין, טליתות, סידורי תפילה, בובות. הביתן היחידי שנשאר כשהיה וזעזע אותי מאד הוא ביתן הנעליים, ביתן ארוך שלאורכו, בתוך כלובי מתכת, 800,000 זוגות נעליים. אפשר לגעת ולמשש אותן והריח והמראה של זוג נעלי תינוקות ונעלי ילדים- ההרגשה קשה מנשוא ואי אפשר לתארה במילים. בדומה לביתן זה היו פה ביתני בגדים, שיער, כלי אוכל ועוד, אך חלקם הועבר למוזיאון באושוויץ והיתר נגנז. בהר האפר ערכנו טקס מרגש, הדלקנו נרות וסיימנו את הסיור במקום בלב כבד.
חזרנו לעיר לובלין. ביקרנו בבית הקברות היהודי ובבית חכמי לובלין והמשכנו לעיירת הקיט קאז`ימייש דולני. עצרנו לראות את קיר המצבות שנשאר מבית הקברות היהודי שהיה במקום. בעיירה הייתה קהילה יהודית גדולה ואת בית הכנסת שהיה במקום הפכו לבית קולנוע. הכיכר המרכזית היתה אז ומשמשת עד היום כשוק. מסביב בתי סוחרים ומסעדות ובהן מסעדת "אסתרקה", על שם אהובת המלך היהודייה. במקום נותרו שרידי המצודה. נסענו חזרה לוורשה, הגענו מאוחר, הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה ומשם למלון M.D.M. לילה קשה אחרי יום קשה וטעון רגשות.
מחנה ההשמדה טרבלינקה
יום שמיני: היות ועד סוף המסע אנו נשארים כבר במלון. הרי שנחסך מאיתנו בוקר של התארגנות וסחיבת מזוודות, כך שמיד לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרכנו והפעם לעיירה טיקוצ`ין. עיירה זו היתה עיירה יהודית טיפוסית, שהיוותה מרכז ציוני. במקום נמצא בית כנסת מרשים, שנבנה כמבצר. חלקו שנמצא מתחת לפני האדמה נשאר כמעט בשלמותו ושופץ לאחר המלחמה. בבית הכנסת יש במה גדולה במרכז, הוא מאוד מפואר ויפה ומלא בכלי קודש וכתובת בעברית. מסביב לבית הכנסת ישנם צריפי עץ שבהם חיו בזמנו יהודים ועל דלתותיהם יש עדיין סימני מזוזות ובחלונות מגיני דוד. סיירנו בעיירה וניסינו לדמיין איך חיו כאן היהודים.
בקרבת העיירה נמצא יער לופוחובה. ליער זה הצעידו את יהודי העיירה, ירו בהם והשליכו אותם ל-3 בורות הריגה, בהם קבורים בקבר אחים כ-3,000 מיהודי המקום. כיום נמצאת שם אנדרטה לזכר הנרצחים. לאחר טקס זכרון במקום המשכנו בנסיעתנו דרך שדות, יערות וכפרים קטנים ושקטים בדרך שנראה שלא תסתיים.
ובאין סוף, בתוך יערות, נסתר מעין כל, הגענו למחנה ההשמדה טרבלינקה, שהוקם למימוש הפתרון הסופי. המחנה נבנה בתוך היער והיו בו צריפי מגורים והנהלה, תאי גזים ובורות שריפה. נבנה בו רציף רכבת ותחנה עם שילוט והכוונה, כדי לבלבל את היהודים ולמנוע מרידה. לאחר רדתם מהרכבת הם הובלו ישר לתאי הגזים, נחנקו וגופותיהם נשרפו בבורות הענקיים שבערו יום ולילה. המקום היה פס ייצור למוות והפסיק לפעול לאחר מרד האסירים במקום. הגרמנים הרסו הכול ונטעו עצים, כדי להסתיר את קיום המקום. כיום נשארו בו רק אדני פסי הרכבת והרמפה בה הורדו היהודים, אנדרטה גדולה ועליה כתוב בשפות שונות: "לעולם לא עוד", ומסביבה מעין יער של אבנים המשמשות מצבות לציון הארצות והקהילות מהן הובאו הנרצחים. ערכנו במקום טקס, הדלקנו נרות, שרנו את התקווה בקול רם וגאה על היותנו יהודים וישראלים העומדים בתוך יער המוות - אך חיים במדינתנו ישראל. במצב רוח קודר, חזרנו לוורשה לארוחת ערב ולאחריה במלון ערכנו שיחה לסיכום המסע.
בחזרה לורשה
יום תשיעי: הורדנו את המזוודות לאוטובוס בפעם האחרונה, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לסיור אחרון בעיר וורשה. התחלנו בעיר העתיקה ששוחזרה אחרי המלחמה. טיילנו לאורך חומות המגן, הארמון, הקתדרלה ובה ויטראז`ים יפים, ראינו את פסל הסירנה שהוא סמל העיר, טיילנו בכיכר העיר העתיקה, ראינו את ביתה של המדענית מאדם קירי, ביקרנו באנדרטה ללוחמי המחתרות. משם נסענו לגורה קלווריה לביקור בקברו של הרב מגור, אליו עולים לרגל חסידי גור. שמנו פתקים עם בקשה, כמקובל במקום, והמשכנו לביקור בבית הכנסת היהודי במקום, שכיום יש בו רק מספר ספרי תורה, אך הבניין נשאר בשלמותו. מכאן נסענו לטייל בגני וילאנוב, שמכונים גני וורסאי הפולניים. הגנים מדהימים ביופיים. גם הארמון ששימש מעון קיץ של המלך יפה ומשמש כיום כמוזיאון. לאחר סיור בין העצים, הפרחים והמדשאות, חזרנו לגטו וורשה.
עמדנו בכיכר המשלוחים - האומשלגפלאץ - ממנה העלו את היהודים לרכבות, וצעדנו משם במסלול השואה והגבורה לאורך הגטו, לפי האבנים שהונחו במקום. כל אבן מציינת את זכרה של דמות יהודית מרכזית, בינהן: מרדכי אנילביץ`, שמואל זיגלבוים, יאנוש קורצ`ק ועוד. עצרנו באנדרטה במילא 18, המקום בו עמדה המפקדה של מרדכי אנילביץ`, מפקד מרד גיטו וורשה. שמענו את תולדותיו והמשכנו לאנדרטת רפפורט, המציינת את לוחמי גטו וורשה. במקום ערכנו את הטקס האחרון שלנו בפולין וסיימנו את המסע בשירת "התקווה" אדירה. נסענו לארוחת מקדונלד אחרונה, ומשם לשדה התעופה ושוב בטיסת "לוט" חזרה לארץ, לאחר מסע ארוך, מייגע נפשית ורווי חוויות, למפגש עם המשפחות בשדה התעופה בארץ, שהיה מרגש מאוד. בלב כל אחד ואחת מאיתנו אצורים הזיכרונות, הסיפורים, העדויות, הרשמים והבטחון שנוכל להמשיך לזכור ולספר לדורות הבאים את שעבר על עמנו ושיכול נוכל לכל אותם מכחישי השואה בעולם.
