מגיעים לזאגרב
פרולוג:
הרוח קרירה ומלטפת את הגוף, ואנחנו מתמכרים לה ולהמיית הגלים. האניה שלנו עזבה את נמל העיר ספליט (Split) לפני שעתיים ועושה את דרכה לאנקונה Ancona, איטליה. ההתרגשות שאחזה בנו בשעה שעלינו אל הסיפון וכשהאוניה עזבה את הרציף שככה מעט, ואנחנו יכולים להתפנות לסכם שבוע נהדר שעבר עלינו כאן. שבוע שהיה רק טעימה ממדינה שבטח עוד נחזור אליה. שבוע שבו התגלגלנו ממקום למקום ולמדנו על בשרנו את היתרונות והחסרונות שבתנועה מתמדת. שבוע של נופים ושל תרבות שונה אך מוכרת. שבוע בקרואטיה.
מתחילים להתגלגל:
עזבנו את וינה בשבת בערב. נסיעה של חמש שעות עד לזאגרב Zagreb. אוטובוס צפוף כרגיל, עשה את דרכו מאוסטריה, דרך סלובניה ועד לקרואטיה Harvatska. בדרך חלפנו על פני מרחבים עצומים, ירוקים עד האופק, וריקים כמעט לחלוטין מבתים ומנפש חיה. לא יכלנו שלא להרהר בניגוד המחריד בין כל השטח הכביר והלא מיושב הזה לבין ארצנו הצפופה, בה כל עם נלחם על כל מטר. הדבר היחיד שמנתק אותנו מהמחשבות היה כדור פורח. אמיתי- כמו ב"קוסם מארץ עוץ". נקודה קטנה הרחק למעלה בשמים. הבטנו בו מוקסמים וחשבנו איך אנחנו כאן למטה באוטובוס ושם למעלה אנשים בסל מעופף, כל אחד והמסע שלו. ואחרי כמה דקות- הנה עוד כדור פורח, והנה עוד אחד, ועוד כמה, ואחד נמוך וגדול, ממש בעמק הסמוך. לא הצלחנו להחליט אם זאת תחרות או פסטיבל או תחביב, או אולי אטרקציה מיוחדת שמציעים לתיירים.
זה לא תל אביב פה?
הגענו לזאגרב Zagreb עם לילה. ירדנו מהאוטובוס בעיניים טרוטות. לך תמצא עכשיו את האכסניה. שאלנו בחורה מקומית שהיתה איתנו באוטובוס. היא הסבירה לנו באנגלית שוטפת (כמה מפתיע) ואחר כך שאלה מאיפה אנחנו. גילינו לה. באופן משונה היא דווקא נורא התלהבה והיתה גאה מאוד בעובדה שהיא מכירה מישהו מבאר שבע. נו, שיהיה. הסתובבנו ברחובות וחיפשנו. רחובות שקטים, שוממים, מלוכלכים ואפורים. בתים נמוכים ומעוטרי גרפיטי. משהו נראה מאוד מוכר במקום הזה. שאלנו מישהו איך מגיעים, והוא הפנה אותנו לכיוון הזה. האדם הבא שפגשנו כיוון אותנו בדיוק לכיוון ההפוך. לא נורא, לבסוף, בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, הגענו לאכסניה. שעה מאוד מוזרה להגיע, אבל ממש לא היינו היחידים. התמקמנו חיש מהר בחדרנו הקטן (4 אנשים בחדר) וחזרנו אל רחובות העיר, לחפש אחר חיי הלילה של העיר הקרואטית.
הם היו סואנים כמו כביש החוף ביום כיפור. כמה אנשים שמוטי כתפיים הסתובבו בכיכר, אישה אחת ישבה בתחנה וחיכתה לחשמלית וחבורה של ילדי רחוב מלוכלכים קפצו עלינו וביקשו כסף. ראינו שכאן כבר לא נמצא כלום. נכנסנו למרכז המסחרי מול תחנת הרכבת Glavri Kolodvor, אולי שם יהיה משהו. כלום בריבוע. שוטר אחד עשה טובה והפגין נוכחות. החלטנו לחגוג וקנינו בורקס (הראשון שפגשנו באירופה! והוא נקרא כאן Burek) עם גבינה בולגרית, שיותר משהיא גבינה בולגרית, היא פשוט מקומית. גבירותי ורבותי- ברוכים הבאים לבלקן!
אז אולי בבוקר יהיה משהו?
אולי. אחרי לילה חם בצורה בלתי רגילה, קמנו מזיעים ויצאנו שוב אל הרחובות. יום ראשון. כל החנויות סגורות. אכסניית הנוער נמצאת ממש במרכז העיר (Omladinski Hostel Zagreb, רחוב Petrinjska 77- עשר יורו ללילה לאדם כולל יתושים). טיפ מספר 1 ותוך כמה דקות מגיעים לכל מקום. אחרי ארוחה קלה בגן הכיכר Tomislava פנינו לכבוש את העיר. זה באמת לא היה כל כך קשה. מעט אנשים, רובם תיירים, התהלכנו בניחותא ברחובות. לנו זה מאוד הזכיר את יום שבת אחרי הצהרים בארץ. אווירה רגועה, אין לאן למהר ואין מה לעשות. באותו יום העיר הזכירה לנו עוד יותר את דרום תל אביב- חם, לח ומלוכלך, אבל נעים ולא לחוץ. אבל מהר מאוד הבנו שלילה נוסף לא נעביר כאן והחלטנו להספיק לראות כמה שיותר ואחר כך לנסוע מכאן.
דרך כיכר מרשל טיטו Marsela Tita trg. והתיאטרון העירוני ועוד כמה סמטאות הגענו לכיכר המרכזית Bana Josipova Jelacica trg., מה שאמור היה להיות הומה תיירים, היה לא מתוייר ומנומנם פלוס. נו, מילא. המשכנו משם אל גבעת קפטול Kaptol עליה ניצבת כנסיית הבתולה המבורכת מרי (Katedrala Marijina Uznesenja) שהיתה, איך לא, בשיפוצים. משם סיור קטן בשוק של העיר- דולאץ Dolac, וכאן נתגלתה לעיניינו תופעה מעניינת. בניגוד לשווקים בארץ, כאן רוב המוכרים הן בכלל מוכרות. נשים סלאביות מקומטות, לבושות שמלה ומטפחת, עם או בלי שיניים, מציעות למכירה כמויות קטנות, מצחיקות ממש של ירקות תוצרת בית. אפשר ממש לראות פלפלים ועגבניות או ענבים ושאר פירות שגדלו בחצרות של הסבתות האלה ועכשיו הם נרקבים בשמש ומשמשים בעיקר כמאכל לדבורים. מבלי לדעת, היה זה המפגש הראשון שלנו, אך לא האחרון, עם הסבתות הקרואטיות. אנחנו עוד נחזור אליהן.
נוצרי, יהודי ומוסלמי, נכנסים לבית קברות:
מכיוון שהעיר העתיקה לא היתה מעניינת המיוחד, והזמן הלך ואזל, נסענו לראות אתר מעניין נוסף בעיר- בית הקברות מירוגוי Mirogoj (קו אוטובוס 106 מקפטול (ממש ליד הכנסיה) יוצא לכיוון בית הקברות (8 Kn לאדם. 1 יורו= כ-7 kn)). נסענו. חום אימים והם לא שמעו כאן על מזגנים- לא באוטובוסים ולא בשום מקום אחר. ירדנו מזיעים בבית הקברות. את פנינו קיבלה חומה קטנה וסתמית שהתגלתה כמבנה מיוחד מן הצד השני. החומה המקיפה את חזית בית הקברות, היא למעשה אכסדרת עמודים ארוכה מן הצד הפנימי שגם בה קוברים את המתים, ממש בתוך הקיר. בית קברות ענק ומטופח מאוד ומרשים מאוד. אפשר להתהלך בו ארוכות. אבל הטיפוח והיופי הם לא העניין העיקרי כאן. בניגוד לכל בית קברות אחר, במירוגוי קבורים בני שלוש הדתות הגדולות- הנוצרות, היהדות והאיסלאם. רובם קבורים בחלקות נפרדות לפי דת אך חלק מהחלקות מעורבבות, מוסלמים נקברים בצד נוצרים, למשל. וחלק מן הנקברים מעורבבים, מגן דויד וצלב על אותה מצבה. הסיבה לעירבוב המשונה הזה נעוצה במשטר הסוציאליסטי ששלט כאן בעבר, והוא זה שהחליט שכולם שווים גם אחרי מותם ולכן לא מספיק לקבור את המתים בחלקות נפרדות אלא לערבב את כולם ולהביא לקירוב לבבות.
הסתובבנו בבית הקברות שעה ארוכה. הקבורה בו נחשבת לסמל סטטוס ומקומיים רבים משקיעים כסף רב ב"שריון" מקום. ראינו לא מעט מצבות ששם הנפטר כתוב עליו ומתחתיו שנת לידה, אך בלי שנת פטירה. הנפטר עדיין עוד חי וקיים, הוא רק הכין לעצמו את המצבה.
קפיטליזם קרואטי מבולבל:
כשחזרנו למרכז העיר מבית הקברות, כבר לא היה עם מי לדבר. יום ראשון בצהרים, הכל סגור, כולם ישנים, ורק כמה תיירים מבולבלים הסתובבו ברחובות וחיפשו ישועה, או לפחות בית קפה פתוח. הלכנו אל תחנת הרכבת לראות איך ממשיכים הלאה, לזאדאר Zadar. כל מדריכי הטיולים וכל האנשים ששאלנו מבעוד מועד אמרו שבקרואטיה הרכבות זולות יותר מן האוטובוסים. "נהדר!" חשבנו "הנה סוף כל סוף הזדמנות לנסוע ברכבת".
בירור קצר במודיעין העלה אמת שונה בתכלית. הנסיעה ברכבת מזאגרב לזאדר אורכת לא פחות מ-10 שעות ויש בסך הכל רכבת אחת שיוצאת 20:45 ומגיעה לקראת שבע בבוקר (רכבת לילה) ומחירה 153 קונות לאדם (7 קונות=1 יורו, כלומר 22 יורו). אבל זה עוד כלום. רוצים גם תא שינה ברכבת במקום לישון על כיסא? התענוג יעלה לכם לא פחות מ-380 קונות (54 יורו!) הרמנו גבה. בהיסוס מה הלכנו לתחנת האוטובוסים (קווי חשמלית 2, 6 מתחנת הרכבת), וכבר חששנו ממה שנמצא שם. אבל בתחנה התגלתה גדולתו של ההיגיון הכלכלי הקרואטי: נסיעה מזאגרב לזאדאר באוטובוס שיוצא כל חצי שעה אורכת לא יותר מחמש שעות ועולה בסך הכל 100 קונות. כלומר- פחות זמן נסיעה ויותר תדירות במחיר נמוך מזה של הרכבת. הגיוני, לא?
ביקור בזדאר
פרחים בקנה:
נסענו לזאדאר. הכביש עובר דרך עיירות קטנות. הבנייה חד גונית, מרובעת אפורה. מזכירה שיכונים בבאר שבע או דימונה, אבל איכשהו עליזים יותר. לא ראינו כאן עוני או מצוקה אלא סיגנון חיים פשוט. ביציאה מאחת העיירות שמנו לב למשהו מוזר, המון חורים בכתלי הבתים. עוד בית מנוקב ועוד אחד והנה גם בית הרוס בחלקו. ואז פתאום אתה נזכר במלחמה שהתחוללה כאן בין 91 ל-95 ומתחיל לקלוט מעט, רק מעט מאיך שזה נראה. קרואטיה מתחילה להידמות לארץ יותר ויותר.
קיץ על החוף על החוף על הקיץ:
גם לזאדאר הגענו בערב. במבט ראשון העיר נראית כמו עיירת פיתוח ישראלית אבל אחרי שעלינו על האוטובוס לאכסניה שממוקמת בבוריק, Borik (אחד מאזורי המרינות של זאדאר) הבנו אילו פערים יש בעיר הזאת. מצד אחד התושבים חיים בבתים מוזנחים וברמת חיים נמוכה, ומצד שני החלק המטופח של העיר, הנמצא על הים ובו תעשיית התיירות פורחת. עשרות בתים שהוסבו לצימרים אתרי נופש, בתי קפה קיציים עטופים בבריזת ערב, סירות המציעות שייט וכדומה. מעיין העמדת פנים כזאת לכבוד התיירים: "אנחנו בסדר, הכל בסדר, אז בואו נשתה קצת פינה קולדה!". והתיירים קונים את החבילה ובהחלט באים, בעיקר מהונגריה, גרמניה ואיטליה הקרובות. אך גם משאר העולם. בזאדאר ובכל רצועת החוף הקרואטית התפוסה היתה עד אפס מקום. אפילו אנחנו למדנו על בשרנו להזמין מקום יום יומיים מראש באכסניות הנוער. האכסניה בזאדאר נמצאת כאמור באיזור בוריק, ממש על המרינה. ההגעה לשם היתה בשבילנו מאוד מוזרה. התרגלנו לכל מני ערי בירה כבדות ענקיות ומלאות גשם, ופתאום- מרינה, ותיירים בכפכפים ובחולצות צבעוניות. והכי חשוב- ים! ים אמיתי! לא אגם ולא נהר אלא ים של ממש! וחם, ומזיעים, ממש כמו בארץ. הרגשנו כאילו יצאנו לנופש קטן מהטיול שלנו. אחרי שהתמקמנו באכסניה, והבנו שחם מדי להישאר בחדר, הלכנו ברגל לאורך המרינה וישבנו לחגוג בקפה קטן (לא משנה מה לחגוג- העיקר לחגוג!) על כדור גלידה, ועוד כדור ועוד אחד.
זה ים? יש פה הר!
נסענו בבוקר לעיר העתיקה. החלפנו קצת כסף (אל תסמכו על הקרואטים שיקבלו יורו- החליפו לקונות טיפ) והלכנו לכיוון הנמל. אחרי מה שנראה כעוד רחוב רגיל, הנוף נפתח פתאום לפנינו ומצאנו עצמינו חוצים גשר מעל לשון ים קטנה ומתקבלים בהוד על ידי שער הכניסה בחומת העיר העתיקה. מאוד ציורי כאן. עשרות סירות וספינות בנמל, אנשים חוצים על הגשר ומברכים זה את זה לשלום והחומה ניצבת ממול. נכנסנו בשער העיר.
ממש בכניסה יש שתי אפשרויות טיול (ושתיהן מומלצות):
האפשרות הראשונה היא להמשיך להתקדם ברחוב עד כיכר Narodna trg (הכיכר הלאומית) ומשם להתחיל לחרוש את כל הסמטאות וכל הפינות החבויות, עד שתפלטו במקרה אל הטיילת והים. זה מה שאנחנו עשינו. כשהגענו לטיילת, אחרי שיטוטים רבים, עמדנו להתפעל מהים. בלילה שהגענו, היה קשה לראות משהו, אבל כעת הים היה שם ברוב הדרו. אבל מה זה? זה לא ים, זה נראה כמו הכינרת. הנה, יש יבשה בצד השני. הים הקרואטי יכול לבלבל. כל כך הרבה איים יש בו (1,185 ליתר דיוק..) מול החוף, עד שאתה עומד מול הנוף ותוהה אם הים בכלל ממשיך אחרי האי. האפשרות השניה לטיול בעיר היא על גבי החומה. ממש בכניסה, מצד שמאל, ישנו גרם מדרגות שמוביל אליה. מהחומה הנוף נהדר גם כן ואפשר לראות את הנמל והספינות, את השוק של העיר וסימטאותיה ומה לא? שלא כמו בזגרב, בזאדאר פגשנו רחובות תוססים ומלאי חיים אך גם פינות שקטות ונעימות. העיקר- הים. ישנם לא מעט חופי רחצה בעיר ובשביל להגיע אליהם קחו קו אוטובוס 5 או 8 מתחנת Mala Posta לכיוון Punta Mika או Diko, ורדו במהלך הדרך. אחרי הנסיעה באוטובוס המחניק (ישראלים ממולחים, מעסקי המיזוג, יעשו כאן הון) הקפיצה למים הקרים של החוף האדריאטי תהיה מובנת מאליה.
מסע לדוברובניק
החלטות גורליות:
החלק הקרואטי של הטיול שלנו באירופה, לא היה, איך לומר, מהחלקים הכי מתוכננים בעולם. ידענו בגדול מה הולך להיות, אבל הרוב היה לוט בערפל. עד שהגענו היה לנו קשה אפילו לדמיין איך נראות הערים. זגרב נשמעה לנו כמו עיר תעשייתית ואפורה עם שורה של ארובות שפולטות עשן אל הרקיע. רק אחרי שהגענו הבנו איך בעצם נראות הערים (כמו עיירות קטנות) ואיך בכלל נראית מדינה שמנסה להחזיר את התיירים ולהשתקם מהמלחמה. בקרוב אצלנו. בכל אופן, כשהגענו לקו החוף נקלענו למעין זרם של מטיילים (כמו בדרום אמריקה?) שהולך ומדרים לאורך החוף, מזאדאר ועד דוברובניק. ראינו כי טוב והחלטנו להצטרף. השאלה איך עושים את זה הובילה לכמה אפשרויות:
- עניין הרכבות ירד לגמרי מהפרק (ובכלל אין רכבת לדוברובניק..).
- לשכור כאן רכב זה עסק יקר מאוד (45 יורו ליום לרכב הקטן ביותר) ואם תרצו להחזיר אותו בעיר אחרת תשלמו קנס מגוחך של 50 יורו! בסדר....
- אפשר לקחת מעבורת מעיר לעיר, אך גם הן יקרות.
- אוטובוסים הם אפשרות סבירה.
אבל אנחנו החלטנו ללכת עד הסוף ולחרוש את קו החוף, לא אחרת מאשר בטרמפים! כן חברים- זה אסור לחיילים ולא מומלץ לבחורות בגפן, אבל כאן זה חו"ל וכאן מותר הכל. וכך, ברוב קולות כמעט מכריע, ובלחץ פיזי מתון, נתקבלה ההחלטה הגורלית שהובילה להרבה הליכות בחום כבד עם תיקים כבדים והוסיפה קצת... נקרא לזה- "פלפל" לטיול.
המדריך לטרמפיסט בקרואטיה:
"שאול"
"מה, נירית?"
"זה לא ילך"
"זה ילך"
זה לא ילך... "
אז איך עושים את זה? בארץ זה מאוד פשוט, לא? עומדים בטרמפיאדה, נצמדים לאיזה חייל וזהו. אבל כאן, במדינה זרה, לך תבין איפה הטרמפיאדות, וחיילים בכלל לא ראינו (הם כנראה מנסים להדחיק). כמה גישושים באכסנייה ( מוכרחים לומר שהקרואטים הם אנשים מאוד חביבים), הובילו אותנו לצעידה ממושכת על הכביש אל מחוץ לעיר. שם מצאנו מפרצון קטן בצד הכביש עם תמרור של תחנת אוטובוס. המתמקמנו, הכנו שלט קרטון גדול עם המילה Sibenik (שזו העיירה הבאה אליה רצינו להגיע). נירית נעמדה בצד הכביש ושאול התחבא מאחורי פח להגדלת הסיכויים. קיווינו לטוב.
אין טעם להרבות במילים על סוגי האנשים שלא עצרו לנו. רובם התעלמו לחלוטין מקיומנו וחלקם צפצף משמחה, או שמא היתה זו שמחה לאיד? אחרי שעה עמדנו לוותר ולחזור לתחנת האוטובוסים, אך לפתע בא לציון גואל, כלומר פיאט פונטו קטנה עם נהג סלובני חביב. שאול הפתיע וזינק מאחורי הפח והסלובני נהיה קצת פחות חייכן אבל הוא כבר עצר והנה התיקים בבגאז` ואנחנו נוסעים. חיוכים מאוזן לאוזן, הנהג לא יודע אנגלית אז אין על מה לדבר, אבל העיקר שנוסעים. חשבנו שניצחנו את המערכות אך האמת היתה קצת אחרת.
ילדים, היזהרו מהאכסניה של שיבניק!
לתפוס טרמפים זה דבר אחד, לנסות להבין איפה הוא הוריד אותך זה דבר אחר. הגענו לשיבניק Sibenik, את זה ידענו, אבל איפה אנחנו ואיפה האכסניה, לאלוהים פתרונים. הרחובות ריקים מאדם ואין את מי לשאול. קפצנו לסופר מרקט. מישהו שם הסביר לנו, בקרואטית כמובן, שאנחנו במקרה בכיוון הנכון, עוד 500 מטר במעלה הרחוב. המשכנו ללכת. לאט לאט התמעטו הבתים והתרבו העצים. לאן הגענו? בקצה עמד בית קפה קטן. נכנסנו אליו מודאגים ושאלנו שוב. הברמן החביב היה מבולבל כשהראנו לו את שם הרחוב של האכסניה. באנגלית משובשת הוא הסביר שזה אמנם הרחוב הנכון, אבל בית הקפה הוא הבית היחיד בו. התחלנו לחשוש. הברמן לא התייאש וקרא לבעל הבית, להתייעצות. אנחנו בנתיים ניסינו להיזכר מאיזו שנה היה מדריך הלונלי פלנט שהמליץ על האכסניה הזו. "2001" נירית נזכרה, "זה מספיק מעודכן, לא?" אז זהו, שלא. בעל הבית צחק (אותו זה הצחיק) וסיפר לברמן שתרגם לנו שהאכסניה נסגרה לפני כמה שנים. חי, חי, חי.
לא יכלנו להאמין. עד לפה הגענו, ועוד בטרמפ, לא יכול להיות. חייבים לבדוק. הברמן הצביע על הכיוון. עלינו 100 מטר בתוך היער ושם היא עמדה, האכסניה, בין העצים, שוממה. מכירים את המערבונים האמריקאים הישנים, עם ערימות הקש שמתגלגלת ברוח? אז בדיוק כך זה היה. רק בלי החליל ברקע. התקרבנו לדלת הנעולה במנעול ובריח. שלט קטן, בכתב יד, התנוסס עליה כלועג לנו: "No Free Beds!". מה, באמת??
איפה, לעזאזל, הם מחביאים את האוטובוסים?
אז נכון, המערכת נצחה אותנו. מאוכזבים וממורמרים צעדנו במורד הרחובות. לפחות כך זכינו לראות את הנוף היפה ביותר בשיבניק, מהנקודה הגבוהה ביותר בעיירה. מראה ציורי מדהים של המפרץ ושל האיים הקטנטנים הפזורים בו ושלל הסירות הלבנות, הזעירות, השטות ביניהם. היה נחמד יותר אילו היו מקומות לינה זולים בעיר, אך אין. ולכן חיפשנו אחר תחנת האוטובוס בשביל לקחת אוטובוס הלאה, לספליט. כל בן אדם שני ששאלנו אמר שהתחנה נמצאת שם, למטה, בהמשך הרחוב. תמשיכו לרדת. המשכנו לרדת ואיתנו ירד גם המוראל. נעשה מאוחר, את העיירה לא יכלו לראות כמו שצריך והדרך רק נמשכה ונמשכה. הגענו למרכז,לאן הולכים? ניסינו בכל הכיוונים אך לא מצאנו את התחנה. שאלנו מקומי, אמר- לכו לשם. מקומי אחר הציע את הכיוון ההפוך. וכך הסתובבנו עייפים ומטורטרים, סביב עצמינו וסביב העיר עד שלבסוף, ראינו קצה קצהו של אוטובוס מנצנץ מרחוק וצעדנו אליו. כן, התחנה באמת היתה הכי למטה שיש, ממש על הים. קנינו כרטיס לספליט והתיישבנו לחכות. מולנו ישבו זג תרמילאים אחר באותה פוזה דיכאונית. החלפנו מבטי הזדהות.
"ספתות" קטלניות:
עוד לא הספקנו להתאושש מהנסיעה המייגעת לספליט (כביש החוף שלהם נמצא, מילולית, על קו החוף). חד נתיבי בכל כיוון, עובר בכל כפר קטן ועמוס לעייפה בפקקים), וכבר הן נחתו עלינו מכל הכיוונים. עשרות "ספתות" קרואטיות שנראות בנות 70 אבל עם מרץ של בנות 18 והן יודעות בדיוק שתי מילים באנגלית: "הלו" ו- "Room". מכל פינה הן קופצות ומציעות חדרים פרטיים להשכרה, בדרך כלל ללילה אחד. זה עסק די צפוי מראש, הן יבקשו 180 קונות לאדם ללילה, אנחנו נגיד שזה יקר ובסוף נסגור 100 קונות. לא תצליחו לרדת מתחת לזה. מכיוון שאין אפשרויות דיור מוצלחות יותר באותו מחיר בעיר, בחרנו לנו "ספתא" והלכנו אחריה כרבע שעה לבית שנמצא מרחק הליכה של 5 דקות, לדבריה. יאמר לזכותן שהן בכושר ה"ספתות" האלו. מטפסות עליות לא פשוטות. ה"ספתא" שלנו נאנחה ונאנחה וסיפרה כל הדרך על הרגל הכואבת ועל לחץ הדם, מה שלא הפריע לה כלל לרוץ ולחפש דיירים נוספים מיד אחרי שהיא שיכנה אותנו בבית שלה. האמת? לא רע בכלל. באותו מחיר של האכסניות קיבלנו חדר פרטי משלנו, בבית קטן וחביב, עם חדר אמבטיה נהדר ואפילו תה ועוגיות. מה רע? חשבנו שנוכל, אולי, לשמוע סיפורים על החיים בקרואטיה ועל המלחמה, אבל חוץ מקרואטית "ספתא" לא יודעת שפות אחרות. נו מילא, הסתפקנו בעוגיות.
ספליט, ספליט, עיר עם תחתית:
ספליט Split היא עיר מעבר. לא תמצא תייר שישהה כאן יותר מלילה. אם אתם מטיילים בקרואטיה עם אוטו (וזו המלצה חמה, ראו בהמשך) אפילו לא תצטרכו לישון כאן. אין יותר מדי מה לראות כאן, רוב הפעילות היא כמובן בחלק העתיק, ממש על הנמל, ושם יש בעיקר דוכני מזכרות, בגדים וירקות ובסמוך קתדרלה עתיקה ושרידי מאוזיליאום רומי (Katedrala, Rimski Mouzolej, הכניסה דרך השעה בחומה ממש מתוך השוק). אם חשקה נפשכם בחוויה אנתרופולוגית קצת יותר מעניינת, קחו את האוטו והסתובבו בשאר חלקי העיר, היכן שהתושבים עצמם גרים. בתים משותפים גבוהים, שיכונים צפופים, מזכיר קצת את חיפה אבל עגום יותר. השוני בין החלקים התיירותים ובין שכונות המגורים הוא גדול מאוד.
חסרי אפשרויות לזוז יותר מדי, את רוב זמננו בספליט העברנו בנמל, שם נמצאת תחנת האוטובוס הראשית. קנינו כרטיס לדוברובניק, קנינו כרטיס להפלגה של יום המחרת לאנקונה והצטיידנו בסופר באוכל לנסיעה. באופן לא מפתיע, כל שאר התרמילאים שפגשנו כאן עשו בערך אותו דבר, ובסופו של עניין כולנו התרכזו סביב התחנה, בהינו בים וחיכינו לאוטובוס. אם אתם מטיילים כמונו ונקלעתם לכאן ואין לכם מה לעשות ונורא חשוב לכם להתחבר לאינטרנט, אל תגשו לחנות שנמצאת בנמל (הם סתם יקרים) אלא לכו לרחבת הקתדרלה וחפשו את השלט שמפנה ל-Internet Caffe (מחוכם). במעלה המדרגות חמישה מחשבים, 5 קונות ל-15 דקות.
הפיספוס שבדרך:
הנסיעה לדוברובניק Dubrovnik אורכת באוטובוס 4.5 שעות. ארבע וחצי שעות הסתכלנו בנופים מחוץ לחלון, באינספור חופי הרחצה, ואכלנו קצת את הלב. קרואטיה היא פשוט מדינה שזועקת לחרוש אותה באוטו. שוכרים רכב מהארץ או מאיטליה ופשוט נוסעים לאורך כל החוף. נכנסים לכל כפר או עיירה קטנה, נהנים מהחופים הקטנים והצדדים ואוכלים אוכל מקומי. יש כאן צימרים כחול אשר על שפת הים, פשוט צריך לעבור. כן, זה די התפספס לנו, ונאלצנו להביט בקנאה בכל שאר האנשים שעשו את זה. לא נורא, קרואטיה בהחלט נכנסת לרשימת המקומות שצריך לחזור אליהם מתישהו.
ים וצוקים בקצה קרואטיה
דוברובניק:
כן, היא בהחלט מצדיקה את כל מה שמספרים עליה. ממש בקצה קרואטיה, אחרי מעבר גבול קטן לבוסניה ולהרצגובינה, שוכנת דוברובניק. כבר שנכנסנו אליה היה ברור שהיא משהו מיוחד. גשר ענק תלוי מעל לשון ים מקבל את פני הבאים לעיר, כמעין שער כניסה גדול. זרקנו את התיקים באכסניית הנוער, התקלחנו ויצאנו לעיר העתיקה עם אור שקיעה אחרון. מראה מרהיב של הצוקים היוצאים מן הים נשקף מן הטיילת הגבוהה שבדרך (סוף סוף ים אמיתי בלי איים שמסתירים) והשמש מלטפת את גגות הבתים החומים אדומים. הגענו לשער הכניסה לעיר העתיקה. החלק העתיק מוקף כולו חומה והכניסה אליו דרך שני שערים, שער פילה Pile ושער Ploce. הסתובבנו בערב, כל כך נעים וכל כך מקסים. אווירה ים תיכונית נהדרת. חם מאוד וכל הגברים בחולצות פתוחות. כל בתי הקפה מלאים וכולם מטיילים ומלקקים גלידה. צלילי מוזיקה עולים מכל פינה. הסימטאות מזמינות לבוא וללכת בהן לאיבוד. הסתובבנו קצת, יצאנו לרגע מן החומה ותפסנו קרניים אחרונות של שמש על הים. יש כאן כמה בתי קפה מחוץ לחומה, על סלעי הים עצמם, והם נהדרים לכל מי שאוהב את האווירה. אנחנו אכלנו במסעדה בכיכר Marijina Drezice מול הקתדרלה. פעם ראשונה במסעדה אמיתית מאז שהתחלנו את כל הטיול הזה, הייתם מאמינים ? אגב, אל תנסו את הבירה הקרואטית המקומית Karlovac, היא לא מומלצת בכלל. גלידה לאחר הארוחה (כמובן) ואחר כך ישבנו על מדרגות מזרקת Unforio על יד שער פילה, לצד נגן רחוב שהפליא לשיר המון שירים של הביטלס, והבטנו בעוברים ובשבים.
למחרת הסתובבנו עוד כמה שעות בעיר. היא נפלאה גם ביום והסימטאות מזמינות אפילו עוד יותר. מי שרוצה לסייר על חומות העיר (08:00 עד 22:00, 15 קונות למבוגר, 5 קונות לילד) יהנה משלל תצפיות על העיר ועל הים. יש כאן עוד המון דברים לעשות: אפשר לשוט לאי הסמוך או להיכנס למוזיאון היהודי או לכל מוזיאון אחר או סתם לתפוס קצת נוף בבית הקפה הנהדר ממש מחוץ לשער פלוצ`ה. מבלי לשים לב, הזמן כבר נמוג והיה עלינו לחזור שוב לספליט להפלגה.
ולסיום סיומת:
קרואטיה נהדרת, ממש כך. אנחנו קצת פיספסנו אותה בגלל מגבלות תקציב וזמן, אבל אנחנו בהחלט נחזור לכאן. יש בקרואטיה עוד המון מה לראות, למשל שמורת הטבע הענקית פליטביצה Plitvicka, בין זאגרב לזאדאר שנראית מצויין בפרוספקטים, או שייט לשלל האיים או ביניהם או מה לא. אנחנו ממליצים, כאמור, לשכור רכב ולטייל לפחות 10 ימים במדינה. חברה צעירים שיש להם זמן וכוח יכולים בהחלט לבוא עם תרמילים ואוהל קטן ולחרוש את כל החוף בטרמפים, מבלי לדאוג לזמן או איפה ישנים. לא חסרים מקומות בשטח שאפשר לישון בהם. בקיצור, כך או כך, בין אם אתם בטיול מאורגן או עצמאי, בורגני או פרטיזני, קרואטיה תמצא חן בעיני כל אחד מכם.
אפילוג:
לילה, ההפלגה בעיצומה. כמה הופתענו לגלות, כשהגענו למשרדי חברת יאדרולינה (Jadrolinja- בקו האדריאטי) שההפלגה מספליט לאנקונה היא בכלל בלילה. יוצאים בתשע בערב מספליט ומגיעים לאנקונה בשבע בבוקר. כרטיס לסיפון, עולה בקיץ 43 יורו לאדם. כרטיס לתא פרטי, עולה הרבה יותר. אפשר גם להעלות רכב לספינה (אפילו משאית). החוויה, בכל מקרה, נהדרת. בהתחלה דאגנו איך נעביר לילה שלם על הסיפון. דימינו עצמינו מקופלים בקושי על איזה כיסא. אולם, אחרי שעלינו על הסיפון, כל החששות נעלמו. תרמילאים על גבי תרמילאים פרשו שקי שינה ומזרונים על הסיפון, שיחקו קלפים או הכינו סנביצ`ים. הצטרפנו בשימחה. הספינה ענקית וכיף לטייל בה או סתם לשבת בבר (היקר) או פשוט לשכב על הסיפון, ביחד, ולהנות מהשבוע הזה שחלף. להביט במאות הכוכבים ברקיע, אם התמזל מזלכם ללילה בלי ירח, או להתמכר לרוח המלטפת ולהמית הגלים וזה לזה.
מחר, עם שחר, נקום במדינה חדשה לגמרי, בעיר זרה, ונתחיל לנוע, מההתחלה.
