צפון
דלת הברזל הגדולה התחילה לנוע ברעש גדול. כולם כבר ישבו והמתינו בתוך המכוניות, המנועים פועלים, שורות-שורות של מכוניות, משפחות שלמות מתחת לגלשני-רוח או אופניים על הגג. הם ישבו במזגניהם, אבל בבטן האוניה היה קצת מחניק. מחזה מצחיק: משני הצדדים של שיירות המכוניות אופנועים כבדים, עמוסים ציוד, הרוכבים במעילי-עור כבדים וקסדות אטומות, וביניהם - אני, על אופניים, קטנטן כזה מול הרעש והעוצמה והגודל של המעבורת הענקית הזו, במכנסיים קצרים ובחולצת רכיבה דקיקה, ומאחורי עגלה קטנטונת, שעד עכשיו חשבתי שהיא ע-נ-ק-י-ת. החבלים כנראה נקשרו והודקו לחוף, והתנועות ימינה שמאלה הפסיקו. יכולת לשמוע אפילו מעל רעש המנועים את אנחת הרווחה של חולי הים (שעד לאחרונה הייתי מבכירי תנועתם), שסבלו עכשיו שש שעות הפלגה מאיטליה על הים האדריאטי. המולה מתחילה: ראשונים יורדים האופנועים בשאגת-מנועים גדולה, ואז כל המכוניות ממתינות לי, ואני מדווש לי לאיטי, עם כל הסטייל שבעולם, מנסה לא להחליק על הסיפון השמנוני, ויורד לי אל ארץ חדשה.
אני מחפש מקום להשעין את האופניים הכבדים ולתפוס מקום בתור של הולכי-הרגל, שירדו כבר ועומדים בשורה ארוכה-ארוכה להחתים את דרכוניהם בחותמת קרואטית. אבל השוטר בכניסה מאד מוטרד - הוא לא נותן לי לרדת מהאופניים, ושולח אותי לשיירת המכוניות. סדר צריך להיות: באת למדינה שלנו בנסיעה? עמוד בתור של המכוניות. תוך דקה מחתים השוטר את הדרכונים שמועברים אליו מחלונות המכוניות, ואני מושיט לו את שלי דרך החלון של האופניים. ברוך הבא לקרואטיה. ברוך הבא לבלקן. ברוך הבא לחלק השני, המרגש, העוטה בערפל של הטיול שלך. Nema na čemu.
עודף פרחים בעולם/יהודה עמיחי
עודף פרחים בעולם
כעודפי יבול הקפה בברזיל
ששופכים אותו לים. עודף פרחים
מקשט שולחנות בחדרים ריקים
ואבני מצבה
תנועת השיווק בעולם עושה בי שלווה
כמו נדידת הציפורים ועיתון קרוע
שעליו תאריך, שמפרפר על הרצפה,
עושה בי ק�לו�ת.
ערפל עוטה את סוף השנה
ואת תחילת החדשה. אני פטור לדעת
את שעתיד מעבר לערפלי.
אני שומר שווא על ה�א�י�ן הקדוש.
אני מאוש�ר.
אני כמו תותחן שלקחו ממנו
את המטרה ואת אויביו ואת
אלוהיו ואת פגזיו ואת תותחו
והוא מכוון על ריק והוא
מכוון את פניו
ופניו קורנים.
כשכל זה נגמר אני עוזב את המולת המעבורת מאחור ומוצא את עצמי בעיר העתיקה של Zadar. מסודר שכמוני, אני לא רגיל להגיע ככה, לנחות במדינה שאין לי מפה שלה, ספר מדריך, שאיני דובר את שפתה ושבאופן כללי אין לי מושג מכלום חוץ מזה שטוב לי. כמה שניסיתי למצוא לונלי-פלנט של קרואטיה באיטליה, קיבלתי חיוכים איטלקיים (כלומר, מאולצים-אבל-לא-מסתירים-את-זה) ונדנודי ראש. רק ספרים באיטלקית. עם האופניים העמוסים אני רוכב לאט בין המוני המקומיים והתיירים שממלאים את הרחובות באחר-הצהרים השמשי של שבת. במקום להילחץ (איפה ישנים? מה אוכלים? אני כבר רעב אחרי כל ההפלגה הזו. ואיפה מוציאים כסף? יש עלי רק יורו וכו`) אני מחליט שזה דווקא נעים, חוסר הוודאות הטוטאלי הזה. ולכן, לפני שאני ניגש ללשכת המידע לתיירים, שאין לי מושג איפה היא אבל אחר כך היא צצה לי מול העיניים באיזו כיכר מרכזית, אני מוצא כספומט, מוציא קונה מקומית ומתיישב לבירה בשולחן שטוף שמש באחד הרחובות. במזל אני תופס ממש לפני חשיכה את אחת המיטות האחרונות באכסניית-הנוער של זדאר, עליזה ותוססת. האור מיוחד כאן. לפנות ערב, ואני מתיישב על רציף במרינה שמול האכסנייה. לא קשה להחליט; אני אוהב את המדינה הזו.
קרואטיה חצויה בין מערב למזרח. עד לא מזמן חלק מהפדרציה הנוקשה של יוגוסלביה, קרואטיה רואה את עצמה מאז העצמאות ב-1991 כמדינה מערבית לכל דבר. אם תשאל קרואטי מה מבדיל בינו לבין שכנו הסרבי או הבוסני, סביר שיענה שהוא "מערבי" בעוד שהם "בלקנים", "מזרחיים". עבור הקרואטים, מדינתם היא "התחנה האחרונה" לפני המזרח העותמני. בנסיון "לספוג" תרבות ממדינות מערב אירופה, הם מאמצים להם הרגלים שמתפרשים בעיניהם כהוכחה למערביו�ת: יין טוב, אוכל טוב, בגדים יפים, רחובות נקיים, אוטו חדש. ומכיוון שקרואטיה היא יעד תיירותי מערבי פופולארי בעשור האחרון, השילוב בין מערב למזרח ניכר בכל פינה. אאודיות ולנצ`יות 2004 מבריקות עוקפות בעצבנות, בכביש החופי בין זדאר לספליט, ל�אדות רוסיות בנות שלושים וארבעים. הערים התיירותיות - מבריקות ומצוחצחות, מנוקדות בתי קפה אופנתיים בעיצוב היי-טק וחמושות בפסטיבלי קיץ של ג`אז וקלאסי בערבי הקיץ - מופרדות ביניהן בכפרים קטנים, שכלום לא השתנה בהם מזה עשורים. השור עדיין חורש את השדה, והגברים עדיין יושבים בצל בחזית הבית ומפרידים ידנית בין ענפי הלבנדר. גם אני נמצא כאן בצומת-דרכים. מכאן והלאה - לאורך החוף של סרביה ומונטנגרו, חציית אלבניה ומעבר במקדוניה - זה יהיה טיול שונה לגמרי. מעט מאוד מידע הצלחתי לאסוף מספרים ומן האינטרנט על המקומות בהם אעבור בחודש הקרוב, ומפעפעת בי תחושה מרגשת של ציפייה, כשאני רכון באוהל, מאיר בפנס על מפות בלקאניות.
מרכז
אני יושב על ספסל בין דקלים, בטיילת שובת הלב של Split. זוהי העיר הגדולה ביותר לאורך החוף הקרואטי, וסירות מכל הגדלים והמינים באות והולכות בשערי הנמל העתיק שלה. סירות "טקסי" קטנות לאיים הקרובים, מלאות תיירים בבגדי-ים, שבורחים מרעש העיר ליום בחוף מבודד; אוניות ענק של Jadrolinija, שמשייטות בקביעות דרומה וצפונה לאורך החוף; סירות דייגים קטנטנות חוזרות עם השלל היומי; יאכטות מפוארות של תיירים עוגנות בעומק המפרץ, בעליהן באים וחוזרים מן החוף בסירות ההצלה הקטנות. עיר נהדרת, ספליט, ואני יכול לשבת במשך שעות ולראות את תנועת הסירות והאוניות, מסביבי המולה באינספור שפות. נופשי סופשבוע קרואטים או סלובנים, זוגות צרפתיים מחובקים, משפחות איטלקיות או גרמניות עם ילדים משופמי-גלידה, קבוצות מאורגנות דוברות ספרדית ותרמילאים אמריקניים בתיקי-גב ענקיים, חמושים בספרי-מדריך עצומים של כל אירופה. לונדון-פריז-רומא-ונציה-פראג-זאגרב-ספליט-אתונה, וראית את אירופה בחודש. איום ונורא.
ליבה של ספליט הוא אחד המתחמים הרומיים הגדולים והמשומרים ביותר ששרדו בעולם- Dioclentian Palace. רחוק מלהיות מתחם מוזיאוני לתיירים בלבד, הוא תופס שטח ענק במרכז העיר העתיקה, מול המפרץ היפהפה, ובתוכו גרים ועובדים מאות מקומיים, אדישים לאלפי התיירים המצלמים כל פינה בשכונה שלהם. הרחובות הצרים, מרוצפים באבנים לבנות שהובאו מאיים רחוקים, מלאים בבתי-קפה מקסימים, כל אחד והקסם שלו, מתפוצצים מאופי ונשפכים בגרמי מדרגות אל הרחובות הסמוכים. מצחיק לראות ילדים מתמסרים בכדורגל עם קיר רומי בן אלפיים שנה, אתר שימור עולמי של אונסק"ו. אבל החיים השוקקים כאן מוסיפים חיות לכנסיות, לעמודים הרומיים ולחומות הגבוהות, ויוצרים אינספור הזדמנויות צילום, למי שרק יש לו הסבלנות לשבת ולהמתין.
אף-פעם לא אהבתי ים. מתישהו אני צריך כנראה ללכת לפסיכולוג שיוציא ממני בהיפנוזה את הטראומה שגרמה לזה. בינתיים אני לא צולל, לא שוחה במים עמוקים, לא צולה את עצמי על שפת-המים ובטח ובטח לא אוכל משהו שגר בים. אבל זה הרי בלתי נמנע שטיול של חצי שנה בקרבתו המיידית של הים - בדרך כלל במרחק נגיעה - ישנה אצלי משהו בתחום הזה, אפילו בשוליים. אז הנה: הים מסקרן אותי, מרגש כשעולים להפלגה מארץ אחת לאחרת, יפהפה בטיול על סירה בין איים קטנטנים ומפרצונים מרהיבים, ציורי כשמסתובבים עם מצלמה סביבו וקשה להפסיק לצלם דייגים, יאכטות, מפרצים ואיים. אפילו לא אכפת לי לקנות יאכטה. לשייט בשלווה בין איי יוון, לבקר שוב בחוף הקרואטי, לעקוף באדישות את איטליה ולחזור לראות מה חדש בליסבון. בלי להתרגש מזה שאפילו באופניים אין לי כסף לטייל, אני מתכנן את היאכטה שלי בכל מרינה שזה אני עוצר לנוח: עם מפרש או בלי? קטנה או גדולה? רגילה או קטמראן? אין מה לומר, השתנתי.
עוד מעבורת של שעה וחצי לוקחת אותי לקצהו המערבי של האי Hvar. האיים הקרואטים מקבילים ליבשה, חלקם צרים מאוד וארוכים, וכך אני מגוון את הרכיבה לאורך החוף העמוס ביבשה ברכיבה במקביל, על הכביש היחיד שחוצה את האיים לאורכם. הכביש ב-Hvar מתפתל, עולה ויורד הרים נמוכים, ומגלה כל פעם מפרץ יפהפה בצד אחר של האי. גם כאן אי אפשר לברוח מאלפי התיירים של קרואטיה, ובכבישי החלק המערבי של האי עוקפים אותי מכוניות שכורות וקטנועים עם פרצופים מחייכים. אבל בחלק המזרחי אין אתרי תיירות והכביש כולו שלי. כל הצהרים אני מטפס בהילוך נמוך ובחום מנוע גבוה מדי את הרכס הגבוה של מרכז האי. למעלה אני קונה כמה שזיפים מדוכן פירות בודד, ופונה לירידה המדהימה ביותר בכל הטיול שלי. לא תלולה מדי, כך שבבלמים צריך להשתמש רק בסיבובים, ארוכה ארוכה, לא נגמרת, וכל כך יפה, שההתלבטות אם לעצור לצלם מתנגשת חזיתית עם חוסר היכולת להפסיק את ההנאה שבמהירות. אין סיכוי שאעצור. בסוף הירידה, פני קורנים, אני מוצא זוג רוכבים בשולחן היחיד של באר נטוש באחד הכפרים הקטנים שעל הכביש. אני מצטרף אליהם לבירה של צהרים, ואחר-כך לשבוע של רכיבה בשלישיה.
דרום
תקשיבו איך זה עובד בבלגיה, ותגידו לי אם זה לא מושלם. אחרי כמה שנים של עבודה, החוק הבלגי מאפשר לכל עובד לבקש מהמעביד שלו שנה חופש. המעביד מחוייב להסכים, לקבל אותו בסוף התקופה בחזרה לעבודה וכן להעסיק בינתיים באותה המשרה אדם מובטל, שעד אז קיבל דמי אבטלה מהמדינה. אחרי שנה אפשר לבקש עוד אחת, ועוד אחת, עד לתקופה של חמש (!) שנים חופשה. בזמן הזה המדינה משלמת לך משכורת חודשית (שהיא חסכה בדמי האבטלה של מי שהחליף אותך) והמעביד מרוצה - כי הוא משלם פחות לעובד החדש מאשר לעובד ותיק כמוך. הרציונל הוא, שהמובטל ייקלט למשרה אחרת בחברה ויישאר גם אחרי שתחזור אתה מהחופשה - אבל תקלטו כמה זה מושלם: לוקאס ומריה, למשל, מטיילים כבר שנתיים (בדרום אמריקה, באוסטרליה ובניו זילנד) על משכורת חודשית מממשלת בלגיה ולפני חודשיים יצאו באופניים מביתם והם רוכבים לאיסטנבול. משם - לעוד טיול תרמילאי, בהודו והסביבה. והכל - בתשלום, וכשהמעבידים שלהם מחוייבים לקבל אותם בחזרה לאותה המשרה. ואני אומר: "אם אפשר לחיות למעלה, כאילו זה למטה - אז למה למה חגורות הביטחון?"
היה מצחיק לרכוב כמה ימים עם שני ילדים בני ארבעים, שחיים - ושעוד יחיו - כמה שנים על מיני-תקציב כמו שלי. לוקאס עוקף את מריה ולוחץ לה על הברקס; מריה צוחקת עליו מאחורי הגב; היא האנרגטית והוא כל הזמן מתעצל ומתלונן: "חם מדי, מיי"; "אבל יורד גשם, מיי" ; "אבל לא התקלחנו במקלחת כבר שלושה ימים, מיי".
לוקאס ומריה רוכבים בקצב יפה, למרות שבזמן הרכיבה הם לא מהירים. כל פעם שאנחנו עולים על האופניים אני מתחיל מאחוריהם כדי לרכוב רגוע, אבל משתגע מהאיטיות - בעיקר בעליות - ועוקף אותם. אבל הנחישות של מיי ומיעוט של ימי מנוחה הביאו אותם לקצב של יותר מ-1500 ק"מ בחודש, שזה קצב מהיר משלי. כיף לרכוב איתם, לגוון את הלבד וללמוד טיפים האחד מהשני. אני לומד מהם על בישול שדה ולהתרחץ בים בסוף כל יום, והם מתקנאים בפרטי הציוד שלי וקונים גם מזרון מעפן מתקפל וקל - כדי לנוח בהפסקת הצהריים או מחוץ לאוהל - ושקיות כיווץ לבגדים, שחוסכות מקום בתיקים. אני תוהה עד מתי נמשיך לרכוב יחד, היות ועקרונית אפשר להמשיך יחד עד איסטנבול. בבוקר מוקדם אחד מגיע הסימן; עננות כבדה ורעמים רחוקים בזמן הקפה של הבוקר רומזים לי להישאר באוהל המכוסה עד שיתבהר; אבל מריה מאיצה בלוקאס לצאת לדרך - הם טוענים שהם ממילא רגילים לגשם בבלגיה ושעוד שעתיים אנחנו בדוברובניק. אני נקרע בין האינסטינקט החתולי שלי להישאר יבש לבין הרצון שלי להישאר איתם. כמות הקללות שהמטרתי על עצמי, כשתפס אותנו בכניסה לדוברובניק המבול החזק ביותר שירד עלי בחיים, שלושתנו רועדים מקור ורטובים עד לשד עצמותינו מתחת לחניה של אחד הבתים בצד הדרך, לימדה אותי שבטיול כזה אפשר לסמוך רק על עצמך. הרי, "אם חיים יותר נכון - אז לא משנה איפה".
דוברובניק מהווה עבורי נקודת סיום לרכיבה האדיאטית הקרואטית ונקודת התחלה להרפתקאה הגדולה שמכאן עד יוון. כשנכנסנו שלושתנו ללשכת המידע במרכז העיר, לשאול על מצב הביטחון באלבניה, אמרה לנו הפקידה - לשם תיסעו רק עם טנק, לא עם אופניים. בלשכת המידע בנמל אמרו לנו שעכשיו שקט ושלא שמעו על שום בעיה לנסוע. אני עצמי מתחזק מזה שאם הייתי אלבני, כנראה שהייתי מפחד לעבור באופניים דרך ישראל, ומחליט לנסוע בשקט אחרי כמה צעדי בטיחות בסיסיים: לא להסתובב בחשיכה, לשמור היטב על האופניים והציוד, לא להתעכב בצפון אלבניה - הוא גבול קוסובו - שם פזורים מוקשים ופועלות עדיין כנופיות. לוקאס ומיי מפחדים מדי, ומתכוננים לקחת מעבורת ממונטנגרו לצפון יוון, שעוקפת את אלבניה.
ב-1991 היתה כאן מלחמה, עת התפרקה יגוסלביה, שבאופן בסיסי נבעה מזה שהקרואטים שונאים את הבוסנים ששונאים את הסרבים, ששונאים את האלבנים. כולם שונאים את כולם. ברחובות דוברובניק נזכרתי בחיוך בקומדיה מצוינת של בימאי בוסני, שזכתה לפני כמה שנים באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר: "No Man`s Land" (בעברית, אני חושב, קראו לזה "שטח הפקר"). חייל סרבי בודד וחייל קרואטי בודד תקועים במוצב מוקף מוקשים ומנסים לשתף פעולה, עד שהאו"ם מגיע ומוכיח כמה הוא חסר תוחלת.
עכשיו אפשר לחייך ברחובות דוברובניק, אבל מי שראה ב-CNN את ההפצצות הסרביות על העיר ב-1991 (רק כדי להרוס את תעשיית התיירות המשגשגת), יופתע לראות עיר משוקמת להפליא. נזקים רבים קיימים, אבל הם יהיו תמיד סגורים מאחורי דלתות וחלונות מוגפים; אלפי התיירים (אל תבואו לכאן ביולי-אוגוסט) רואים עיר חלקה ויפה, בלי שריטות קליעים, ורק רעפים חדשים על בתי-אבן עתיקים מעידים כמה קשה היה למצוא תחליף ראוי לרעפים הישנים של בתי העיר העתיקה.
בדיווח הבא: אין לי מושג מה יהיה. נחכה ונראה.
