הקדמה

זהו. נוסעים. הכל מוכן, מאורגן ומסודר לפי נושאים, לפי צבעים (נו, טוב, כמעט). מדהים איך הטיסה מעמידה את הכל בזמן. יוצאים לשדה. השעה 13:30 בדיוק. רגע, עדיין לא נפרדתי מכולם, לא שלחתי מייל אחרון. טוב, די. גמרנו. כולם יחכו. המאסטר מוכן, לא מצליח לעבור את גבולות המושב הדרומי בו אנו גרים. בשדה, בצ`ק אין של לופטהאנזה, יש רמז עבה לשדרוג. מבט ארוך ומעמיק כלפי מטה, מגלה שאנחנו לא לבד. "אנשים שיושבים בביזנס, רוצים שקט", הדיילת מסבירה בחיוך. גם אנחנו. הדיוטי פרי עמוס. כרגיל. יושבים ב- אר-קפה ומזמינים סנדויץ` בלחץ אחרון. "הכסא פנוי?", שואלת בחורה צעירה שנראית כאילו זה עתה חזרה מבילוי בחוף הים. "מה פתאום?", אני מחייכת. אני נראית כמו אחת שטסה לבד??

 ג`מבו 747-400 ממריא. טיפה`לה באיחור. קצת די.וי.די, קצת אוכל, מעט פיצ`פקעס. אחרי כמה זמן מתחיל לצ`עמם. אבל אנחנו מתורבתים, ומתעקשים להמשיך לשבת. "אולי נעלה למעלה, ונראה איך זה בקומה השנייה?", מציע אור. "אותו הדבר בדיוק", אני מתעקשת. "הם מגיעים יחד אתנו לאותו המקום". ובכל זאת, עוד קצת קינטורים, ואני מאיימת: "אל תשכחו שויתרנו לכם"...

לתחילת הכתבה

נחיתה רכה בפרנקפורט

הולכים ללאונץ`. שוקעים בכורסאות הרכות. בשירותים יש אטרקציה תיירותית לילדים. אסלה מיוחדת עם סבון. לשם הניקוי, כמובן. עוד מספר דקות במקום, ואני מתחילה להשתגע. כמה זמן אפשר להסתכל על אסלה מסתובבת? האוכל נהדר. גם לילדים. כד ענק עם סוכריות גומי. "מספיק", אני מבקשת. אין תגובה. כאן כבר מבינים בגרמנית. בטיסה הקצרה למינכן פוגשים ישראלים. "כן, גם אנחנו ישנים בשדה ונוסעים מחר לאוסטריה דרך קימזי"... "כן, זה מהחומר של אלון" ו"לא, לא לשכוח לקנות כרטיס הנחות..." האם כולם גולשים בפורום משפחות? פיהוק אחרון. נחיתה. עייפים עד מוות. שוכרים רכב ב- Sixth. אודי A6 סטיישן, דיזל, גגון נפתח. ויסלחו לי כולם... אבל המזוודות שלקחנו -; בקושי נכנסו גם לזה. ה- gps מקבל תדרוך, ויאללה לדרך. מגיעים למלון Arabella Sheraton הממוקם במרחק של 4 ק"מ משדה התעופה. קבלת פנים נעימה וקורקטית. "אנג`וי יור סטיי" פולט הפקיד, וממהר להכנס לחדר הסמוך.

 אז קיבלנו חדר נחמד, לארבעה. יחד. מיטה זוגית אחת, שתי מיטות נוספות, אחת לכל ילד. פינת ישיבה. מקלחת גדולה. הילדים כבר יצאו מכלל שינה, ואני נרדמת בישיבה. צריך לפתוח את המזוודות. "עכשיו נראה אותך" מחכך בעלי את ידיו בהנאה. פירושו של דבר: "אם היית אורזת פחות, היה לך הרבה יותר קל"... בכל מזוודה יש קצת ממה שצריך. שמפו באחת, מברשת שיניים באחרת, פיג`מה בשלישית. מזל שיש רק ארבע. "אז נישן ככה", ממהר בעלי להגיד, אבל הרפלקסים הפולניים שלי לא נותנים לי מנוח... "יהיה בסדר" אני פולטת "אני אפתח ואסדר הכל מחדש".. אין לי מושג איך נרדמנו. באלכסון, לרוחב. עם פה פתוח.

לתחילת הכתבה

אגם קים וסט. וולפגנג 

קמנו בבוקר רעבים. בטח. מ- 23:00 בלילה לא בא אוכל לפינו. פלא שאנחנו עוד עומדים על הרגלים. ארוחת הבוקר במלון נהדרת. בופה מכל וכל. באמת. אנחנו לא מעמיסים, כי זה לא יפה, אבל קמים כל מספר דקות כדי לקחת. השרות נעים. מאד. סוגרים את כל המזוודות שפתחנו. נכנסים לרכב ועוזבים את העיר. לא לפני ששילמנו והזכרנו לפקיד הקורקטי ש"נתראה". פנינו מועדות כעת לכיוון קימזי. בדרך, עוצרים בתחנת הדלק, כדי לקנות מדבקות לרכב. מי יודע, עם המזל שלנו. לאחר נסיעה של שעה, מגיעים לעיירה. יום ראשון. שוק ענק ויפהפה מקבל את פנינו. מחליטים לוותר, כרגע, על התכנית ולזרום. לא הכל הולך לפי הספר. השוק מקסים. תלבושות מסורתיות של חג. המוני המונים של דוכנים. אוכל כמובן. נקניקיות בגודל של גוליבר, צלעות חזיר עם שומן מטפטף, כרוב כבוש רותח, ובירה. ושוב בירה. בכוסות ענק.

 אנחנו מסתובבים בתוך ההמון. אור מטפס על קיר טיפוס גבוה, מוריד בובה מלמעלה וזורק. התחלה יפה. אחר-כך הוא בועט כדור לשער במהירות מסחררת. הכל נרשם. נועה טוענת שהיא רעבה. "אבל רק עכשיו אכלנו", אני מזכירה. "נכון, אבל אני עדיין רעבה". הגנים הפולניים שלי, שוב לא נותנים לי מנוח. בן זוגי נעלם בין ההמון ומופיע עם נייר עיתון. "בגרמנית?", אני שואלת, "את יכולה לאכול אותו גם ברוסית", הוא אומר, תוך כדי שהוא פותח את העיתון ומציג בגאווה את הדג המשופד שזה עתה קנה. דג פורל מעושן. פנטסטי. ארבעה מזלגות מפלסטיק ובירה אחת גדולה. זו התוצאה של עצירה לא מתוכננת. יווווו.... כמה טעים. מעדן. ממשיכים להסתובב בשוק. בירה. שור מסתובב, מכונית ממוחשבת. גלידות. בירה. מזג האוויר מתחיל להיות חם ואנחנו מחליטים ללכת לשוט באגם קים (Chiemsee)... נוסעים לפי השילוט לכיוון המזח. מגיעים לשייט של 16:10. שייט פשוט. אוטובוס על פני המים. 20 דקות וזהו.

 קונים כרטיסים באי לסיור בארמון, ומשכירים כרכרה עם סוסים. חס וחלילה שלא נתעייף. הדרך נעימה. הסיור יוצא ב- 17:00. הארמון אינו מלהיב. החדרים אמנם מפוארים, הסיפור מצחיק. המדריכה לא כל כך. היא נשמעת כמו תקליט שרוט, קצת מבולבלת וקצת לא מצליחה לענות על שאלות. "בכל הארמון ישנם 5,000 נרות בסה"כ", היא אומרת. לא חשוב. את העיקר הבנו. ממילא לא יאמינו לנו שהיינו פה. אסור לצלם. את הדרך חזרה, עשינו ברגל, בתוך יער קטן. דרך קיצור. רבע שעה הליכה. ומי ביער? ישראלים, כמובן. הם נראים עייפים. "חזרנו ממערת הקרח" הם אומרים בהתנשפות... מחליפים חוויות, מנדבים מידע והולכים לכיוון האגם כדי להמתין לספינה שתיקח אותנו חזרה. משתכשכים במים, עם הברווזים, מצטלמים קצת ולא רוצים שייגמר לעולם.

בדרך חזרה על הספינה, אנו פוגשים בקבוצת מטיילים גרמנים. רובם שיכורים ועליזים. "באיזה אגם אנחנו שטים?" פונה אלי זקנה חייכנית עם ריח של בירה מהפה. "בקים", אני עונה בוודאות. "אההה... זה באוסטריה או בגרמניה?", "גרמניה, כמובן", אני מרגיעה ובעצמי כבר לא כל כך בטוחה... מ- Prien נוסעים לכיוון אוסטריה, לאגם וולפגנג. בדרך, כשכולם כבר רעבים, עוצרים בזלצבורג במסעדה איטלקית נהדרת. מרק טורטליני, ניוקי, פיצה וספגטי בולונז עם רוטב בצד. מאמה מיה.

 עכשיו אנחנו כבר עייפים. הרבה יותר מאשר רעבים. וזה, לכשעצמו, ענין די נדיר. נוסעים לפי ההוראות לכיוון העיירה סט. וולפגנג (St. Wolfgang). לאחר כארבעים דקות, ה- gps משמיע קול. "יו האב ריצ`ד יור דסטיניישן". השעה 00:30 בלילה. לא דובים ולא יער. לא דסטיניישן ולא אגם. מתקשרים למלון. ההסברים מביאים אותנו לדירות השייכות למלון Im Weissen Rössl היוקרתי. אלוהים, איזו דירה! חניה- אין. אגם -; אין. נאדה. הרבה הובטח. הכל הובטח. הילדים ישנים ברכב, ואנחנו אמורים לטפס לקומה השנייה עם ארבע מזוודות לדירה מעופשת. הגרון מתחיל לצרוב ואני מוחה: "כאן? בשום אופן לא!!"... "על גופתי"..."אז נישן באוטו"... מבט אחד מצמית מכיוונו של הנהג שלי ומבט אחד אוהב לכיוונם של הילדים ואני כבר בדרך למעלה. מחאותיי נשמעות קלושות. את הלילה הנוראי הזה העברנו בדירה בת 4 חדרים. ענקית וגועלית.

לתחילת הכתבה

אגם וולפגנג 

לא אלאה אתכם בפרטים לגבי הלילה שעברנו. אבל בבוקר, כשהתעוררנו, החלטתי ש"כאן אני לא נשארת". בעלי טען שאין לי סיכוי. בטח לא מהרגע להרגע. בטח לא באזור האגמים. מעניין. לא מתאים לו. הוא מכיר אותי כבר 16 שנה. אין מצב שהמצב יישאר כמות שהוא. אבל טלפון אחד ללשכת התיירות באזור האגמים מוכיח לי שלפעמים גם הוא צודק. "אבריט`ינג איז פולי בוקד", מזמרת הפקידה בפושל אם סי. "מלון", "בבקשה, מלון", אני כמעט זועקת. "אחד". "חמישה כוכבים. שישה כוכבים. לא משנה. אבל מלון"... יושבים על הספסל במרכז העיירה. לא רוצים להתלהב מהנוף המהמם. אין מצב רוח. הילדים מסתכלים על הרצפה ומנענעים את הרגליים. אני עם דמעות בגרון. צלצול הטלפון מקפיץ אותי. קולה של מוניקה מלשכת המידע בוולפגנג מעולם לא היה כל כך רצוי. "מצאתי לך סוויטה. המלון נמצא לא רחוק מכאן. ממש במרכז העיירה", אני כמעט מתחילה לרקוד. אפילו לא שואלת לגבי המחיר. "יש מקום לכולנו?", "כן", היא עונה, "את יכולה ללכת לבדוק את החדר".

 מחייכת מאוזן לאוזן, אני פונה אל בעלי, ומתחילה להסביר לו ש.... "אפשר אולי לעזור לכם?" אנו שומעים קול מאחורינו. מופתעים, אנו מסובבים את ראשנו ומגלים אשה נאה למראה, מחייכת "אני מכירה את האזור כבר 28 שנה". גם כאן לא אלאה אתכם בפרטים. אלא רק אומר לכם שהמזל האיר לנו פנים. האשה הזו -; ציפי שמה, עזרה לנו בצורה שלא תיאמן. מסתבר, אפילו, שהיא מתגוררת בפנסיון קטן ונחמד (הנמצא ממש צמוד למלון אליו היינו צריכים להגיע) כל שנה, במשך שנים רבות. ציפי היא יו"ר אגודת הגמלאים של אוניברסיטת תל-אביב. היא מוציאה את הגמלאים לטיולים ברחבי העולם ובעצמה הסתובבה כבר בכל העולם (ואפילו טיפסה על הרי ההימלאיה). היא התאלמנה לפני כשנה, אך ממשיכה במסורת החופשה על אגם וולפגנג.בשל היותה דוברת גרמנית רהוטה, עזרה לנו ציפי לבטל את השהות בדירת המלון, הלכה יחד אתנו למלון החדש, לקחה את הילדים למסעדה בעוד אנו רצנו לפנות את הדירה ועשתה לנו מצב רוח טוב.

 המשכנו להסתובב עם ציפי במשך כל היום והערב. יש לה סיפורים בלי סוף. קיבלנו אינספור המלצות על מקומות יפים באוסטריה, מסעדות נהדרות ואזהרה לגבי הדירה בה היינו. כמובן שהיום לא הלך לפי התכנון, אבל המלון החדש שקיבלנו -; פיצה על הכל. מלון Furian, השוכן מול אגם וולפגנג, הנו בן 4 כוכבים ו- 20 חדרים. אנו קיבלנו סוויטה יפהפייה ומרווחת בקומה העליונה, עם שלוש מרפסות ונוף של חלום. לאחר שהתאוששנו מעט והתארגנו, ירדנו לקראת ערב לעיירה, להיפגש עם ציפי. בחודשי הקיץ, מתקיים בעיירה, בכל יום שני בשבוע, מופע קיץ. שלוש תזמורות שונות על שלוש בימות מתחלפות, דוכני אוכל רבים, מתקנים מתנפחים ועוד. ישבנו במסעדה נהדרת, הזמנו, בעזרתה של ציפי כמובן, אוכל אוסטרי מסורתי והרגשנו על גג העולם. האגם מהמם בלילה. ישנה מזרקה קטנה, מוארת בשלל צבעים שונים, מוסיקת רחוב נהדרת, אוכל מצוין. מי צריך יותר? מאוחר יותר, נעשה קר. החלטנו לחזור למלון ונרדמנו עם חיוך.

לתחילת הכתבה

סט גילגן

קמנו בבוקר, לחדר מקסים, שטוף אור. ארוחת בוקר נהדרת על המרפסת, כך גם מזג האוויר. נהדר. מחליטים לטייל בעקבות ה"ספר". ולכן, נשארים באזור. הולכים לעיירה, לכיוון תחנת המידע לתיירים. קונים את כרטיס זלצקמרגוט המקנה הנחות באזור האגמים. ממשיכים לתחנה של האוניה המשייטת לעיירה סט. גילגן. ההפלגה היפהפייה נמשכת כחצי שעה. סט. גילגן מקסימה וציורית. פנינו מועדות לרכבל, אותו ניתן לראות עוד לפני הירידה מהאוניה. נראה מדהים. בעיירה, קנינו את כרטיס זלצבורגלנד, והרכבל -; חינם! תור של 20 דקות, ואנחנו באמת על גג העולם. הנוף יפהפה. ניתן לשמוע את צלצול הפעמונים הקשורים על צוווארן של הפרות הרועות באחו ממש תחתינו. מטיילים רבים צועדים במרץ עם מקלות הליכה. "גם אני רוצה כזה" אומר אור , ומקבל תשובה בנוסח: "קודם תטייל קצת בארץ, אחר-כך אני אקנה לך גם". שני מצנחים מרחפים ללא אזהרה מעלינו. הם נראים כמו ציפור צבעונית גדולה, ועל רקע האגם המראה פשוט קסום. אח"כ, כשנרד עם הרכבל חזרה למטה, נראה אותם מתקרבים אל הקרקע מבלי לגעת, ונקנא.

לקחנו את השייט חזרה לסט. וולפגנג. כל הדרך שתקנו. הסתכלנו על הסלעים המתפרצים אל האגם. איך יכולנו לשכוח עד כמה הנוף עוצר נשימה? הארכנו מעט את השייט, וירדנו בתחנה הקרובה למרכז העיירה. רצינו לשכור סירת מנוע קטנה, אך למזג האוויר יש תכניות משלו. גשם זלעפות מבריח גם את הברווזים שבאגם. אנו עומדים, ללא שכמיות, תחת גגון של בית עץ. "עוד רגע זה ייפסק", אני מודיעה בביטחון. נו, טוב, אז יש לפעמים יוצאים מן הכלל. אז הגשם לא פסק. אז היינו שוב רעבים. אז מה. אז הלכנו שוב לאיטלקיה, שכבר הפכה להיות מסעדת הדגל שלנו. ראשית, כי היא טעימה. ושנית, בשל הסיבה הפשוטה שהיא המסעדה היחידה באזור שפתוחה עד שעות לא סבירות. ואנחנו הרי רעבים, בדרך כלל, בשעות שאינן סבירות.

 מאוחר יותר, פסק הגשם. החלטנו להישאר בסביבה, והגענו למתחם ירוק ויפהפה, קרוב למלון, ובו מיני-גולף מקסים, מיני-מיני-גולף כיפי, פינג-פונג ועוד כל מיני דברים נחמדים. קצת שיחקנו, קצת התעצבנו, קפצנו על טרמפולינה, הקפצנו כדור והחלטנו שנגיע שוב. פשוט מקסים. חזרנו למלון כדי לבדוק מה נשמע... והחלטנו לרדת שוב לעיירה, לשתות שוקו חם ולזלול משהו מתוק. ישבנו בבית-קפה נחמד, זללנו כל מה שרצינו, וחזרנו לשנת לילה ערבה במלון.

לתחילת הכתבה

פלכאו ואבטנאו

בבוקר, נסענו כמתוכנן לפלכאו (Flachau). אז נכון שזהו יום חג. אז מה? אז הכל צריך להיות סגור? אי אפשר ללבוש לבן ולחייך? הנסיעה באזור האגמים יפהפיה, אך איטית. הכל לוקח קצת יותר. קצת יותר ממישלן, קצת יותר ממה שחשבנו. בעיירה אין נפש חיה. הזורבינג עומד מיותם על הדשא. חסר חיים. כך גם פארק החבלים. "איט איז לאנץ` טיים" פונה אלי אוסטרי מגודל ותכול עיניים. הזורבינג ייפתח בארבע. הוא אומר ומפהק. לנו אין זמן לחכות. ב- 12:00 אנו פונים חזרה צפונה, לא לפני שמחליטים להכנס לאבטנאו (Abtenau). לפה, כנראה, מריה לא הגיעה והרכבל פועל בקצב מטורף. עלינו בשמחה, כשמתחתינו אנשים, נשים וטף גולשים בקצב מסחרר במסלול אינסופי. אני כבר מתחילה להתחרט. אור מגרד ציפורניים, נועה אומרת שהיא לא רוצה לבד. מה אני אמורה לעשות עכשיו?

אז אבא ואור יורדים ראשונים. ליתר בטחון. אנחנו זוללות גלידה במסעדה שלמעלה וצופות על כולם. רמזור אדום, רמזור ירוק. מישהו נעצר. אולי נוותר? אחרי ארבעים דקות של המתנה דרוכה, הצוות עולה שוב ברכבל, כשחיוך של ניצחון על פניהם. "נועה, זה מה זה כיף", "את חייבת לעשות את זה"... אם כך, גם אני חייבת. עכשיו כבר יש תור ארוך. יש עוד זמן להתחרט. אבל מה יגידו? ואיך אני ארד מהדבר הזה עכשיו? האור מתחלף לירוק, ואני יורדת. מנסה לבלום. רק כדי לבדוק שאם אצטרך -; שלא תהיינה פדיחות. המסלול מהיר, מטורף, כיף לא נורמלי. את צרחות ההתלהבות שלי שומעים עד סט. גילגן. בנשימה מאומצת אחרונה, אני מבקשת שיצלמו אותי כדי שכולם יאמינו. קליק. אחרי המגלשה הנהדרת הזו, שום דבר לא חוזר להיות כשהיה. הגוף מלא באדרנלין, הילדים צועקים "עוד". "ביום אחר", אני מבטיחה. "יהיו לנו עוד כמה כאלה". לא נכון. זו היתה הכי טובה. נוסעים חזרה לסט. וולפגנג, ומחליטים להכנס שוב למתחם המיני-גולף. אני מנצחת בפינג-פונג. אור צועק ונועה מתרכזת. הלשון בחוץ. זהו. שניה. היא מכה עכשיו עם הכדור. רק עוד שניה. זהו. בפנים.

 בערב, נפגשים עם ציפי בעיירה ובשעה 20:30 צופים במופע רחוב משגע. קבוצת נגנים, עם מנצח, המנגנים המנונים שונים. ביציאה ובכניסה -; הם עורכים מצעד. כל העיירה אחריהם בשורה. גם אנחנו. הילדים צוחקים, מבסוטים ואנחנו צועדים (איך לא?) למסעדה האיטלקיה הנאמנה והטובה ואוכלים ארוחת ערב קלה. בלילה, אני רומזת לילדים ש"כדאי לכם לראות את צלילי המוסיקה". הילדים מפקפקים, אבל לאחר צפיה של כעשר דקות בסרט, הם שותקים כמו שני גלמים. קשה היה לשכנע אותם ללכת לישון. אבל קשה יותר להעיר אותם בבוקר.

לתחילת הכתבה

רכבת השיניים 

קמתי מוקדם בבוקר, ויצאתי בשקט מוחלט מהחדר, כדי לקנות כרטיסים לרכבת השיניים בעיירה. בחוץ שקט. עץ תפוחים מתנועע ברוח ותפוח קטן מתגלגל לפני. אני מרימה אותו, וחושבת על גן העדן. לא צריך לדמיין הרבה. קניתי כרטיסים לשעה 12:00, ונתבקשתי להגיע כרבע שעה לפני הזמן. כמו בקונצרט. כשחזרתי, כולם עדיין ישנו. אז אכלתי את התפוח. לאחר ארוחת הבוקר, ומכיוון שהיה לנו פסק זמן די גדול עד ליציאת הרכבת, החלטנו לשוט בסירה חשמלית, לבדנו. מזג האוויר החל להיות מעונן מאד. קיבלנו הוראה לחזור מייד למעגן, ברגע שהאורות האדומים מסביב לאגם נדלקים. מצאו למי להגיד. במקום להסתכל על הנוף, הסתכלתי לכיוון האורות. כדי שלא נפספס, חלילה. הברווזים השטים לידינו נהנים מפרורי הלחמניות. אור מפזר ומרמה. נותן ביס לברווזים ועוד שני ביסים לוקח לעצמו. נו בטח. לחמניות טריות מהמאפיה. מי לא היה אוכל?

בשעה 12:00 עלינו להר עם רכבת השיניים. חוויה. המראה לכל אורך הדרך -; מדהים. הרכבת עולה בשיפוע לא גבוה, אולם על צלע ההר, דבר שהספיק, מבחינתי, לקטלג אותה, עד היום, כחלק ה"מפחיד" ביותר של הטיול. כל דבר שיש לו משמעות של "תהום" בצידו - גורם לי חלחלה. באמצע הטיפוס, נכנסנו לתוך ענן, מראה מפחיד כשלעצמו, אולם מהפסגה, ניתן היה להשקיף על כל האגמים. היה קר מאד, שם למעלה, אבל הנוף היה משגע. עלינו עד למסעדה, אולם עוד לפני שהספקנו להזמין, היינו צריכים לרדת חזרה לרכבת שהוזמנה מראש. מזג האוויר המשיך להיות מעונן, ואנחנו החלטנו לנסוע למגלשות ההרים בסט. וולפגנג (בצידו השני של האגם). המסלול שונה מעט מזה באבטנאו. כאן עולים להר על המגלשה עצמה, ישובים עם הפנים קדימה, כאשר כבל מתכת מושך את היושב כלפי מעלה.

אבא ואור היו הגיבורים הראשונים, כמובן. חיכינו להם למטה, וכשסוף סוף הם ירדו, ציפתה לנו הפתעה לא נעימה. "למה אתה לא מחייך?, אני מצלמת אותך", כך נועה לאור. "מה מחייך? אבא התהפך... נפצענו..." והנה האובייקט השני. הגיע. פצוע גם הוא, אבל הגיע. אז זה הזמן, חברים, לספר לכם על הטראומה של הטיול. אבא גלש במהירות הכי גבוהה והתהפך. אור גלש אחריו, במרחק בטחון, אולם נתקע בו, תוך כדי וחטף גם הוא. ככה זה כשמשוויצים. התוצאה: אינספור מכות כחולות (סליחה, סגולות), שני חתכים באוזן ובברך, ואמא היסטרית אחת. אבא החליט שצריך לעלות שוב, כדי לשכך את הכאבים. הפעם גם נועה הצטרפה. כדי שגם לה יהיה. ההוראות מלמטה ברורות. אז כולם גלשו לאט ובטוח. הילדים אפילו עלו מספר פעמים לבד.

 בדרך חזרה למלון, כשכולם כבר היו חבושים היטב, החלטנו לעצור ב- Blue Dome, למרות שנשארה פחות משעה עד הסגירה. זהו מעין מוזיאון סגור עם פעילויות מעטות הקשורות למים. לא משהו לכתוב עליו הביתה. בחוץ -; מרשים קצת יותר. בעיקר לקטנים. רפסודה אותה משיטים לבד על-ידי משיכה בחבל, נדנדות ענק, קיר טיפוס, מקפצות עם מים ועוד. חזרנו עייפים ופצועים. לא לפני שהלכנו לזלול באיטלקיה. גם לא לפני שראינו שוב את "צלילי המוסיקה".

לתחילת הכתבה

באד אישל, האלשטט וגוזאו

היום החלטנו לפעול לפי התכנון המקורי. אנחנו בדרך לבאד אישל (Bad Ischl), שם מתקיימות החגיגות לכבוד יום הולדתו של המלך. מזג האוויר גשום. קיווינו שלא נצטרך לחגוג לבד. הגענו לעיירה. חנינו בחניה המרכזית. פנינו מועדות לקונדיטורית "צאונר", שם קבענו עם ציפי. לאורך כל הרחובות פרושים שטיחים אדומים (לכבוד המלך), מנגינות נשמעות בכל פינה (למרות הגשם): צמד נגנים מנגן בקלרינט ובחצוצרה, להקה משפחתית נחמדה מנגנת בכלי הקשה.

הקונדיטוריה הוותיקה תוססת ומלאה. אין מקומות ישיבה. לציפי יש. מי שנמצא באזור זלצקמרגוט 28 שנה, מקבל יחס טוב. אנחנו מנסים להזמין, לא כל כך יודעים מה. המבחר עצום. מהמם. העוגות נראות כאילו יצאו מתוך פורום עיצוב עוגות (כן, גם בפורום הזה אני גולשת מדי פעם...). אז מה היה לנו? עוגת שוקולד לאור (דחוסה, דחוסה), עוגת שכבות לנועה (היא אף פעם לא מצליחה להחליט), עוגת נפוליאון לאבא (בלי תוספות), עוגת נפוליאון לאמא (עם תותים, כמובן) ועוגת עוקץ הדבורה לציפי. בזמן האוכל, נפלה שתיקה גדולה. רק ציפי התלוננה שהיא מכינה את העוגה שלה טוב יותר... המקום מקסים וטעים כאחד. לא פלא שהמלך כל כך אהב להיות כאן... לאחר המתיקות הרבה, טיילנו עם ציפי ברחובות. העיירה נחמדה, החנויות מקסימות. חבל שיורד גשם.

 המשכנו לבדנו לכיוון האלשטט. הגשם התחזק, ואנחנו המומים מהיופי הזה. לא מוותרים. מחפשים חניה קרובה. בין חניון מס` 1 לחניון מס` 2 ישנו מפל מקסים וגבוה. התחלה מבטיחה. ממשיכים לחניון במרכז העיירה. קשה להוציא את הילדים מהרכב. בעיקר בשל העובדה שהם בדיוק בקטע בו "מריה" שרה את "דו, רה, מי". "חנון", אומר אבא לאור. "לך תשחק כדורגל". "מה מעניין אותך צלילי המוסיקה?" מתחילים ללכת ברגל, עם מטריות, לאורך החוף. בקצה העיירה, ישנו מגרש משחקים נחמד לילדים קטנים. הילדים שלי גם לא היו מוותרים. אלמלא הגשם. המשכנו לאורך הטיילת, כשהברבורים מלווים אותנו לכל אורך הדרך. אמא ברווזה, עם שלושה קטנטנים, משמיעה קולות צווחה כשהאחרונים מנסים לטפס לכיווננו.

האלשטט יפהפיה. כל מה שנכתב ואף יותר. הגשם לא מפסיק לרגע, ואנו, עם מעילים, מטריות ומגפיים מנסים לבלוע את כל היופי הזה. מרחוק -; עולה מעלית להר, למכרה המלח. השיפוע נראה חד. "מזל שיורד גשם" אומר בעלי, "לא צריך לעלות...". אנו נכנסים לחנויות המזכרות היפהפיות. אני יכולה לבלות כאן יום שלם. עם התחשבות קלה במשפחה, אני פונה היישר אל בית הגולגלות. המקום קטנטן, שקט מדי. יש פה כנראה יותר גולגלות מאשר מקום. הילדים מסתכלים נדהמים. "זה אמיתי?" שואל אור. "כן", אני עונה, "זה שייך למישהו שחי כאן בעבר..." אבל הילד, במודעות נרחבת, לא קולט. "אז למה סבא ינק לא כאן"?... אני מגמגמת הסבר על המקום, מתוך דף שקיבלנו בכניסה למקום, וממהרת לצאת החוצה, לגשם ולאוויר הצח.

 בית-הקברות שמסביב יפהפה. האמת היא, שהוא נראה יותר כמו גינה ציבורית מטופחת. קצת קשה לכתוב מילים כל כך פיוטיות על בית-קברות, אבל המראה מוכיח שבהאלשטט הכל יכול להיות. הגשם מתחזק. שייט לא נערוך כאן היום. אבל דוכן נקניקיות נהדר שעומד מיותם בכניסה לטיילת, מחמם את הלב. נקניקיה עם בצל מטוגן, קצת חרדל, קצת מיונז וקצת ארבעתנו עם שני סינים נחמדים, בלי כינור. קבוצה של איטלקים רעשניים מגיעה למקום. לאחר שאני משמשת כמתורגמנית בינם לבין המוכרת, אנו עוזבים את העיירה לכיוון אגם גוזאו (Gosau). רבות נכתב על האגם הקטן הזה. נכון, הוא יפה. אבל יש יפים ממנו. אולי בגלל הגשם, אולי בגלל היופי של האלשטט. האגם נטוש, ואנו מביטים במים ובשמים המאפירים ועוזבים את המקום. בערב, אנו הולכים לארוחת סיכום במסעדה אליה נקשרנו כל כך. ונפרדים...

לתחילת הכתבה

אגם קוניג וקפרון 

בבוקר, אנו נפרדים ממלון פוריאן. ציפי מופיעה גם היא ומצטרפת אלינו לארוחת הבוקר. מחליפים טלפונים, כתובות. אומרים יפה שלום, ומזל שנפגשנו. איזו אשה. אנו יוצאים מהמלון לכיוון אגם קוניג (Konigssee). חונים קרוב לאגם, קונים כרטיסים לשייט לסט. ברתולומיאו וממתינים יחד עם כולם. לאחר רבע שעה, אנו עולים לספינה ושטים בשקט מוחלט באגם מקסים ביופיו. מדריך גרמני מספר סיפורים ובדיחות לכל אורך ההפלגה. אף לא מילה באנגלית. באמצע השייט, הוא יוצא עם קרן יער מחוץ לספינה, ופוצח במנגינה. ההרים סביב -; עונים לו. אם נעצום עיניים -; נאמין שיש כאן תזמורת. מה שמקלקל לנו את הטעם הטוב, הוא הכובע המועבר בינות לנוסעים לשם קבלת תרומה צנועה...

 מרחוק, אנו רואים את האי והכנסייה עם הגג האדום. כמו בגלויות. יפהפה. ככל שמתקרבים, המראה יפה עוד יותר. הספינה עוצרת, ואנו יורדים ומטיילים. לאחר ביקור חטוף בכנסייה הקטנה, אנו מגיעים לחוף. נשכבים על הדשא הרטוב. אבא נרדם. הילדים ואני נכנסים להתרחץ באגם. עד הברכיים זה נחשב?? המים קפואים. ארבעים דקות, ואי אפשר להתרגל. לאחר כשעה, אנו פונים לכיוון המסעדה שעל האי. טעימה להפליא. הדג המעושן שהוגש לנו היה מצוין. כולם מלקקים אצבעות. אגם המלכים, אמרנו? חוזרים חזרה בשייט צפוף וארוך מדי. בלי מדריך. בלי כובע. נוסעים ישירות לקפרון (Kaprun), למלון שהוזמן מראש. מקווים לא להתאכזב. "צלילי המוסיקה" מתנגן ברקע. אבא מבקש לשים אוזניות. "אני לא מסוגל לשמוע את זה יותר", הוא מקטר. אני מחייכת. מתה על הסרט הזה.

 המלון בקפרון, "קפרונרהוף" שמו, הנו מלון חדש. ארבעה כוכבים. מלון משפחתי ונעים. "ור אר יו פרום?" שואל האיש מאחורי הדלפק. "פרום יזרעאל" עונה בעלי בזהירות, תוך כדי שהוא מבחין באשה עם רעלה המכסה את פניה. "או רילי? האו אינטרסטינג" הוא מודיע בקול רם ולוקח את המפתח לחדרנו. הוא מוביל אותנו לחדר, סוחב עבורנו את המזוודות, פותח עבורנו את הדלת. אין סבלים. יש בעל, אשה ושני ילדים. אז קיבלנו סוויטה נחמדה. לא גדולה. שתי מיטות זוגיות, ומרפסת לנוף נפלא, שנהר זורם ומפכפך בו. אנו יורדים לארוחת ערב במלון, אומרים יפה לילה טוב ומתכוננים לשינה.

חלקו השני של הטיול יפורסם בשבוע הבא

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה