מפלים באזור מנילה

ביום הראשון של הטיול, נחתנו במנילה (Manila), שהיא עיר גדולה וסואנת, ולכן לא בזבזנו בה יותר מדי זמן, כיוון שמבחינתנו היא היתה בסך הכל תחנת מעבר לאטרקציות "האמתיות" של הפיליפינים. כך שהרושם היחיד שיש לי עליה – הוא שהיא פקוקה מאוד.

למחרת, נסענו למפלי פגסנחאן (Pagsanjan), שנמצאים כשלוש שעות דרומית למנילה, כשבדרך עוברים ליד שדות אורז אינסופיים.

בדרך למפלים הכרנו לראשונה את הג'יפני (ג'יפים צבאיים ישנים, שעברו סוג של הסבה למוניות שירות צבעוניות) והטרייסקל (סוג של אופנוע עם סירה) – שניהם פופולאריים מאוד להסעת נוסעים בפיליפינים. כששאלתי כמה אנשים מותר להסיע בהם, התשובה שקיבלתי היתה "כמה שהרכב יכול לשאת". ובאמת, נראה שהרכב המשפחתי כאן הוא אופנוע 50 סמ"ק (על אחד ספרנו שישה אנשים – הורים וארבעה ילדים!) וטרייסקל כבר נחשב לוואן של ממש, ויכול לשמש להסעת כשמונה אנשים!

כשהגענו לנהר, נכנסו לסירה צרה וארוכה (כשניים-שלושה אנשים בסירה) ושטנו במעלה הזרם אל עבר המפלים. בכל סירה יש שני משיטים, שדוחפים אותה באזורים שבהם המים רדודים, תוך שמקפצים מצד לצד ומאבן לאבן. משם יורדים לשני המפלים, ואפשר לעבור לרפסודת במבוק ולהיכנס ממש מתחת למפל.

הדרך החזרה מהירה יותר, כי שטים עם הזרם, ובסוף המסלול חיכתה לנו מקלחת (לא לשכוח להביא מגבות וכלי רחצה ונייר טואלט לשירותים) וארוחה.

בדרך למנילה עצרנו בעיירה שבתיה סמוכים משני הצדדים למסילת הרכבת, ובכך זכינו בהצצה לחיי היום יום של הכפריים המקומיים.

לינה במנילה: מלון Celeste, שהוא קטן, נעים מאוד ונמצא במרחק של כחמש דקות הליכה ממרכז הקניות.

טראסות האורז של בנאווי

בבוקרו של היום השלישי נסענו ברכב עם נהג לבנאווי (Banaue). זוהי נסיעה של כעשר שעות, כולל שלל עצירות לצילומים בדרך היפהפייה. אפשר להגיע לבנאווי גם בטיסה (שדה התעופה רחוק ממנה כשלוש שעות) או באוטובוס לילה (זול, ולכן פופולארי בקרב הצעירים). ההחלטה שלנו – על נהג ורכב – היתה נכונה בשבילנו, כי כך יכולנו לראות את חיי המקומיים במקומות הפחות מתויירים, ליהנות מהנוף הקסום וכמובן, לנמנם פה ושם.

לינה בבנאווי: Hotel Banaue, שממוקם מעל העיר.

למחרת פגשנו בדריק (Derick) שהיה המדריך שלנו לאזור טרסות האורז בבטאד (Batad), הוא בחור ססגוני עם מצב רוח טוב, שיודע הרבה מילים בעברית ומרבה להתבדח, והכי חשוב – הוא שר ומנגן בגיטרה. בקיצור: הולכים, מדברים וצוחקים, ובסוף היום יושבים ושרים. כמובן שבין לבין גם מקבלים הסברים. למשל, למדנו למה כפות הרגליים של העובדים בטרסות האורז כל כך מעוותות – זה בגלל שהם שותלים את השתילים ואחר כך מהדקים עם הרגליים.

נסענו כשעתיים בג'יפני לבטאד, ובסוף הדרך יש גם כחצי שעה ירידה עד למקום הלינה שלנו – Hillside Inn. שימו לב שהירידה היא במדרגות של כ-50 ס"מ וכל ס"מ בגוף כאב למחרת. אז כדאי לקחת מסאז' (350 פזו, כ-8.5 דולר). המסאז'יסטית התאהבה במיקי, אז יצא שראיתי אותו רק אחרי שעה וארבעים דקות! התוצאה של זה היתה שלמחרת מיקי קם ללא כאבים ואני, לעומת זאת....

בכל מקרה, שמנו את הדברים בחדר ועלינו עם דריק לנקודת תצפית על הטרסות, ההליכה כוללת ירידות ועליות, וחלק מהמדרגות בדרך הן בגבהים ממש לא הגיוניים: הפיליפינים הם אנשים קטנים יחסית, אז למה לעזאזל בנו מדרגות בגובה שקורע את הברכיים?

בדרכינו הלכנו ממש על קצה הטראסות, ובתקופה זו של השנה יש מצד אחד בוץ ובצד השני תהום – לא לבעלי פחד גבהים! המשכנו עד לנקודת התצפית האחרונה, שממנה יורדים למפל. על פי דיווחים מכאלה שירדו עד למטה, ידענו שהירידה תלולה מאוד, לכן החלטנו לא לרדת, לטובת הברכיים של מיקי והדופק שלי.

חלק מהאנשים יורדים לטרסות ולמפל וחוזרים עוד באותו היום לבנאווי. הדבר החכם ביותר שעשינו היה להישאר לילה בבטאד. כך יכולנו לנוח וליהנות מהנוף שנשקף מ"חדר האוכל" של האכסניה. בארוחת הערב היו שיחות מעניינות עם מטיילים אחרים תוצרת חוץ ותוצרת הארץ, ולקינוח, דריק הוציא גיטרה וישבנו (בעיקר ישראלים) לערב הווי. הרפרטואר שלו כולל את "עוף גוזל" ואת "ילדים של החיים".

לינה בבטאד: Hillside Inn ממוקמת מעל הטרסות, במקום מהמם. קחו בחשבון שבאכסניה יש חדר אחד זוגי עם מקלחת בשירותים (אסלה נמוכה מאוד וכדי להוריד את המים צריך למלא דלי במים ולשפוך פנימה). שאר החדרים הם לארבעה אנשים והמקלחות משותפות. בכל מקרה, אין מגבות ואין נייר טואלט.

אחרי ארוחת הבוקר, היה טיפוס של כחצי שעה עד לכביש (החיים הם לא פיקניק) ועלינו על גג הרכב, וכך נסענו בחזרה לבנאווי, כשסביבנו הנוף המדהים. חזרנו למלון, ויצאנו לתצפית על בנאווי ולצלם מקומיים עם תלבושת מסורתית. כן, אני יודעת שזה רק כדי לקבל כסף מתיירים, אבל הפנים שלהם הם הדבר האמיתי.

למחרת בבוקר נסיעה חזרה למנילה. בדרך עצירות לצילומים נוספים של שדות האורז.

פלאוון – שייט בנהר תת-קרקעי ובין נהרות

ביום השביעי של הטיול טסנו לפלאוון (Palawan) ובערב יצאנו לשייט לצפייה בגחליליות. אישית, לא ממש התלהבתי, ולדעתי התאים יותר לילדים, אבל כששוחחנו עם מטיילים אחרים, מסתבר שהם מאוד אהבו את הערב הזה, ואפילו מקמו אותו גבוה בדירוג החווייתי של הפעילויות שעשו. כל אחד חווה אחרת, ולכל אחד אהבות והעדפות משלו…

שטנו בסירה עד לסירה נוספת, המשמשת כמסעדה, והחוויה כללה גם הופעה נחמדה של מתופפים. ממשיכים לפתח הנהר ואז עוברים לסירה אחרת, לשייט במים רדודים יותר. שטים בחושך מוחלט, וכשהמדריך מאיר באור על העצים, הגחליליות מאירות כמו עץ חג המולד. נחמד, ולא יותר לדעתי (מיקי מאוד נהנה).

ביום הבא נסענו לסבאנג, ויצאנו לשייט בנהר התת קרקעי פוארטו פרינססה, שנבחר לאחד משבעת פלאי עולם הטבע. יושבים בסירה ושטים בתוך מערת נטיפים בחושך. האור היחיד הוא מפנסו של המשיט, שמאיר את הנטיפים היפים. היה מקסים. השייט הזה מאוד פופולארי, לכן מומלץ להגיע מוקדם.

לינה: Blue Palawan 

למחרת בבוקר קמנו מוקדם כדי לנסוע שש שעות לאל נידו (El Nido), שבה נבלה ארבעה ימים. כדאי לדעת שנוספו טיסות פנים, כך שאפשר לקצר את הדרך ולחסוך בזמן. בררו בשלב התכנון. בכל מקרה, הדרך הארוכה יפה מאוד וירוקה, ובמהלך הנסיעה רואים מעט מאורח חייהם של המקומיים.

בבוקר למחרת יצאנו ל-Island Hopping (שייט לכמה איים באזור ושנרקול), מבין אופציות מסלולי השייט, בחרנו ב-C. בשייט עצמו היינו שמונה ישראלים, זוג איטלקי ועוד משפחה – כולם ביחד היו חבורה נחמדה עם מצב רוח טוב. מקבלים ארוחת צהריים על הספינה – מאכלי ים ופירות. היה יום נחמד ומהנה מאוד, באווירה טובה.

ביום הבא החלטנו (סוף סוף) על יום מנוחה חופשי, הראשון מבין כל ימי הפעילות העמוסים שלנו. ימי המעבר ממקום למקום הם הקשים ביותר, ומתוכננים לנו שבעה כאלה במהלך טיול של 19 ימים (נטו). אבל מה לעשות? אם רוצים להספיק לראות – צריך גם ימים כאלה (כמו שחמותי הפולניה היתה אומרת: "אני כבר אנוח בקבר").

אחרי היום חופש שהיה לנו, היינו מוכנים כבר ליום נוסף של איילנד הופינג, הפעם בחרנו במסלול A - שייט לאיים אחרים, שנרוקלים וארוחה נהדרת. כדאי לדעת, שבשני המסלולים שיצאנו אליהם שטים בסירות נמוכות, כך שנרטבים די הרבה. אם יש לכם ציוד יקר – שימו אותו בתיק אטום למים.

לינה באל נידו: מלון Entalula , שהוא מקום בסיסי ביותר: חדר קטן (יש WiFi), שבמרפסת שלו מגישים את ארוחת הבוקר (אין חדר אוכל). המלון ממקום נהדר – ממש ליד המים. החדר היה בסיסי ביותר, כי התעקשתי על מקום ליד המים. אם לא הייתי מתעקשת כל כך – כנראה היינו ישנים במקום טוב יותר, למרות שבדיעבד מסתבר שיש בתי מלון טובים גם על קו המים.

סבו: שנרקול עם לווייתני כריש

ביום ה-13 לטיול קמנו לעוד יום של נסיעה ארוכה: שש שעות חזרה לפוארטו פרינססה, ומשם טיסה לסבו (Cebu). הבוקר למחרת התחיל מוקדם, בנסיעה של שלוש שעות למקום שבו אפשר לשנרקל עם כרישי לווייתן (או לווייתני כריש). זוהי חוויה ייחודית ויצאת דופן, שנהנינו בה מאוד. אל תשכחו לקחת מגבות ובגדים להחלפה.

בהמשך נסענו למפלי קאוואסאן, שנמצאים באזור יפה מאוד, והביקור שווה מאוד, לטעמינו. אפשר היה לחסוך את ההליכה עד למפלים על ידי נסיעה עם אופנועים, אך ההליכה לא קשה במיוחד, ויפה מאוד – מה שמקל עוד יותר על הדרך. משם הדרך חזרה למלון ארכה כארבע שעות.

לינה בסבו: מלון Quest

בוהול – קופיפים ושייט באיים

למחרת עברנו במעבורת לאי בוהול (Bohol). שימו לב, שבניגוד לטיסות, המעבורות יוצאות בדיוק בזמן. ביום שאחרי יצאנו למה שנקרא טיול "אטרקציות", שתוכנן לפי תחומי העניין שלנו: התחלנו עם קופי הטרשייר (Tarsier), שמגיעים לגודל של כ-15 ס"מ. משם עברנו לגבעות השוקולד, שמקבלות גוון שוקולד בסוף העונה היבשה, ואנחנו ראינו את תחילת שינוי הצבע מירוק לחום. כשהגענו לנקודת התצפית, הציעו לנו נסיעה של חצי שעה בטרקטורון, זה היה בזבוז כסף לדעתי. הנסיעה היתה לא נעימה, כי אי אפשר היה להגביר מהירות, היה "משחק" בהגה (שגם לא היה הגה כוח) ודי שמחנו שחצי השעה הסתיימה. הנוף מהתצפית מרשים הרבה יותר מהקרבה לגבעות עצמן.

משם נסענו לנהר הלובוק (Loboc) לשייט במסעדה צפה. השייט נחמד, צבע המים משגע, האוכל... בסדר.

המסקנה של היום הזה, היא שאם אין לכם זמן – אפשר בהחלט לוותר על האטרקציות האלה. הצפייה בקופים אורכת גג חצי שעה, כי יש בסך הכל שמונה מהם, ובעין בלתי מזויינת קשה להבחין בהם. בגבעות השוקולד היה נוף מעניין אך שוב: תצפית של רבע שעה מספיקה בהחלט. השייט על הנהר והארוחה היו חביבים ולא יותר. ויתור על כל אלה יכול לחסוך לכם יום. תשקלו אם זה שווה לכם.

היום הבא היה עוד יום חופשי! בעיקר נחנו על החוף, ואחר הצהריים עשינו מסאז' בספא של המלון. ביום הזה אגרנו כוחות לקראת עוד יום מהנה של Island Hopping, שהתחיל מוקדם, ב-6:00 מאילונה ביץ'. הסיבה להשכמה המוקדמת היא צפייה בדולפינים, כי על פי המקומיים הסיכוי הטוב ביותר לראות אותם הוא עם עלות השחר. אחר כך עברנו לאי לשנירקולים וארוחת צהריים. באחד המקומות שנרקלנו ליד המוני דגים צבעוניים (לא חוכמה, מאכילים אותם), אבל זה היה יפה מאוד.

אחר כך שילמנו 300 פזו כדי שייקח אותנו לראות צבי ים. אז שילמנו שוב 300 פזו לשנינו כדי לראות צדפות ענקיות (אין לי מושג אם כל זה היה אמור להיות כלול במחיר, אבל בגלל שזה בערך 24 שקלים לכל עצירה לא עשינו עניין). אחר כך עברנו לאי קטן אחר, שרובו מכוסה במים בעומק של כ-10 ס"מ, שם יש המוני כוכבי ים. בסך הכל נהנינו מאוד מהשייט ומהחוויה.

לאוהבי הצלילות והשנרקולים, זהו אחד המקומות היפים ביותר לצפייה ביופי התת-ימי. לטעמי, אפילו יותר מאל נידו.

לינה בבוהול: Panglao Island Nature Resort, המלון יפה, מנותק, אבל האוכל לא משהו. בינואר ובפברואר, הרוח מביאה עשבי ים לחוף ולמים הרדודים, וכמה שמנסים לנקות – זה לא עוזר. בצד השני של האי טוב יותר (לעומת זאת, בשיא העונה – מאי, מזג האוויר חם יותר והרוחות משנות כיוון ובצד השני של האי "מלוכלך" ופה נקי).

מי שמחפש אקשן – שישן באלונה ביץ' (בצד השני של האי) – יש שם מסעדות חוף, מלונות בכל המחירים וכמובן, החוף המפורסם הוא אטרקציה בפני עצמו. בצד שאנחנו היינו אין, לכן הוא היה יחסית ריק. זוהי אופציה שמתאימה בעיקר למי שמחפש להתבודד.

למחרת בצהריים טיסה למנילה (מלון Durban, בחדר בקטן בקומה רביעית ללא מעלית, לא אהבנו בכלל), ואחר כך טיסה לארץ.

לתחילת הכתבה

למידע מפורט באתר “עפתי!” – אתר התרמילאים של אתר למטייל » 

יעדי הכתבה