לוקחים רכבת לאגרה
יעלה טוענת שבכלל לא הכנו אותם להודו ושהודו מהסיפורים אינה דומה בשום אופן להודו בה אנו מטיילים. יש בכך מן הצדק, ראשית- הודו התקדמה רבות, אמנם נשים לבושות סארי רבות מהנשים הלבושות בג`ינס, ובכפרים הרבים בהם אנו נודדים נראה שהזמן עמד מלכת אולם היום, כשלכל נהג מוטור-ריקשה יש פלאפון, ורמי טוען שראה מכוניות אוטומטיות לצד האמבסדור הישנות והטובות, אנחנו מודים ואומרים: אכן, זו הודו אחרת. בכל פעם שיעלה השמיעה את טענתה הצטדקתי ואמרתי כי לא שיערנו שהודו השתנתה כה מהר, והוספתי כי למעשה מסלול הטיול הקודם שלנו לא עבר באותם מקומות בהם אנו מטיילים כיום ולכן אינני יכולה להשוות. אולם כעת היינו אמורים לשוב לאגרה ברכבת וכולנו תהינו- האם הדברים השתנו בה או שאגרה קפאה על שמריה? השארנו את הג`יפ ליד המלון בדלהי ויצאנו לנסיעת הבכורה שלנו ברכבות הודו, נזכרים בימים בהם חרשנו את המדינה ברכבות דיזל (כשהתמזל מזלנו זכינו בקטר קיטור) ומחכים לראות את זיו פני הטאג`.
תחנת הרכבת של דלהי, חמש וחצי בבוקר: ממש כמו לפני 15 שנה, סיפרתי לילדים בעודנו מדלגים מעל לאנשים הישנים על רצפת התחנה. נשים, גברים וילדים ישנו בחום הכבד על פיסות סמרטוטים, עיתונים ולעתים גם על הרצפה החשופה, בציפיה לרכבת שתוביל אותם למחוז חפצם. ילדינו, "בוגרי דלהי", כבר התרגשו פחות מהמראות והתקדמו בעוז לכיוון תחנת הרכבת לנסיעת הבכורה שלהם ברכבת בהודו.
בחרנו ברכבת זריזה במיוחד הגומעת את 200 הק"מ בין דלהי לאגרה בשעתיים וחצי. רמי רץ לקנות כרטיסים. האמת, קצת חששתי. קניית כרטיסי רכבת היתה זכורה לי כמשימה כמעט בלתי אפשרית בימים עברו. אך מכיוון שחברת הרכבות ההודית כבר נמצאת בעידן המחשב הכל עבד צ`יק צ`ק, ותוך עשר דקות רמי חזר עם חיוך נצחון ועם חמישה כרטיסים. הרכבת החשמלית שמספרה 2002 כבר חיכתה בתחנה. הלם ראשון- כל הקרונות ממוזגים. הלם שני- מקומות ישיבה נוחים ביותר עם מספיק מקום לרגליים (יותר מקום מבכל מטוס ממוצע). התישבנו במקומות המסומנים כשאני בוחנת את כרטיס הרכבת. רמי נאלץ למלא טופס ובו שמותינו וגילאינו, אבל זה היה כדאי- ותודה לעובד הרכבת ההודית שכתב שגילי 29 שנים! הרגשתי צעירה ומשוחררת.
ליד כל שם הוספו האותיות "VG". "אני חושבת שמגישים כאן אוכל" לחשתי לרמי והוא אישר שראה מגשי אוכל. התפללתי שזה לא יהיה האוכל שאכלנו פעם- רוטב קארי וצ`פאטי. רמי התפלל בדיוק הפוך ממני. לחשתי לו: "בוגד" ונזכרתי שגם לפני 15 שנה הוא אכל גם את האוכל שלי בהנאה ואילו אני הסתפקתי בצ`פאטי. לא חלפה דקה והופיע מלצר מעונב וזריז שחילק לכל אחד בקבוק מים אישי, עיתון בוקר, ערכת תה (תרמוס אישי עם מים חמים, תיונים, סוכר ואבקת חלב) וכן עוגיות וסוכריות. מהרגע הזה השענתי את ראשי אחורה והפסקתי לספור את ההבדלים. השינוי היה מדהים. הנסיעה עברה בנעימים, קבלנו גם ארוחת בוקר עשירה ומהנה וכל אחד מצא בה מה לאכול. רק כשנכנסתי לשירותים, ראיתי שזה הדבר היחיד שלא השתנה, לא בריח ולא במראה...
אגרה
8.30 בבוקר: גל חום מהביל ולח טפח על פנינו, נושא עמו להקה של נהגי ריקשות, מוניות ומאכערים שונים שנפנפו לעברנו בתעודות "ממשלתיות". רמי נפנף אותם בחזרה והוביל אותנו בשיירה אל מחוץ למתחם הריקשות, מרחק של כ-100 מטר, שם צנחו המחירים בכ-50%. ידענו מה המחיר לנסיעה לטאג`, פשוט שאלנו את אחד הנוסעים ברכבת- זו השיטה לברר מה המחיר בהם נוסעים המקומיים, תיירים משלמים בדרך כלל פי 2 או 3. עלינו על הריקשה, שילמנו 25 רופי ונסענו לטאג`. בדרך חזרנו ושחקנו את אוזני הילדים בסיפורים על הטאג` מאהאל של לפני 15 שנה (מקום קסום בו ביקרנו בשעות שונות במשך היום כדי לראות את משחקי האור והצל על קירות השיש המשובצים באבני חן...). מכיוון שהתאכסנו בבית משפחה הודית שגרה בסימטה ליד הטאג`, היה הטאג` מקום קרוב ונגיש ומאוד אהוב עלינו. שילמנו בערך 5 רופי דמי כניסה ושפכנו פילמים רבים על צילומים של כל קישוט וזווית. בכניסה היתה בוטקה קטנה שם עמד שומר ובדק את הנכנסים במטרה לגלות כלי נשק. אני זכיתי ממנו לבונוס: ליטוף בציצים שאינו משתמע לשתי פנים. מרפק קטלני קיפל את החצוף לשניים. כמו כן חזרתי וסיפרתי לילדים את סיפורו של הקבר המפואר בעולם, הטאג` מאהאל (Taj Mahal).
הטאג` כולו על רגל אחת
שנת 1631, הקיסר המונגולי שאה ג`אהאן מתאבל על מות אשתו השניה מומטאז מאהאל, שהלכה לעולמה במהלך לידה. יש האומרים כי מן הצער הלבין שערו בן לילה. הקיסר מארגן צוות ענק (בסך הכל עבדו על בניית הטאג` כ-20,000 איש) שעומל במשך 22 שנים על בנית הקבר. הקיסר לא חוסך, הוא מייבא את טובי האומנים ונותן להם את החומרים המשובחים ביותר, שיש ואבני חן, והם יוצרים מהם יצירת פאר- הקבר המרשים ביותר בעולם. מספרים כי לאות הוקרה על ביצוע העבודה גדעו את אצבעותיהם של האומנים והבנאים ועקרו את עיניהם כדי שלא יוכלו לשחזר את המלאכה המדהימה שעשו. בניית הטאג` רוקנה את כספי הממלכה וכשלקיסר המגלומן התחשק לבנות אח תאום לטאג` שיהווה עבורו קבר עתידי (הפעם תכנן לבנותו בשיש שחור), התקומם נגדו בנו אוראנגזב וכלא אותו במבצר אגרה פורט, היושב על גדות הימונה וצופה אל הטאג`. שם ישב הקיסר המודח וצפה על קבר אשתו האהובה עד יום מותו.
הביקור בטאג'
אגרה, 9.00 בבוקר, ליד הכניסה לטאג`: שני טורים אימתניים קבלו את פנינו, אחד של נשים והשני של גברים. נעמדתי עם הילדים במקום מוצל בעוד רמי רוכש כרטיסים עבורו ועבורי (מזל שילדים לא משלמים!) במחיר שערורייתי של 750 רופי. ידענו על כך מראש, אבל תחושת הזעם על שאנחנו נאלצים לשלם פי 37.5 מההודי הממוצע עדיין מחלחלת בנו. גם התירוץ שכך יצמצמו את מספר המבקרים באתר בשל החשש שיגרם נזק למבנה נשמע מצוץ מהאצבע: א. יש יותר הודים מתיירים במקום- למה לא להעלות את דמי הכניסה שלהם? ב. לא ראיתי תיירים שיורקים על הרצפה או משתינים עליה, ההודים לעומת זאת יורקים בכל מקום וילדיהם נטולי החיתולים משתינים על כל חלקה טובה... נזהרנו לא לדרוך...
וחזרה לטורי הגברים והנשים: הרגשתי כמו בבדיקות הבטחוניות בשדה-התעופה. אשכרה עומדים שם עם מכשירים לגילוי מתכות ובודקים אם לא הכנסנו כלי נשק. לשמחתי חסכו לי הפעם את הבדיקה הידנית. על ההודיות לא ריחמו... רמי עבר את הבדיקה ראשון ורץ לחדר שמירת החפצים (הלוקר בלשוננו) להשאיר שם את פנס הראש והחישובית, שאסורים להכנסה לטאג`. (מילא הפנס, ועל כך אספר בהמשך, אבל חישובית? מה נעשה איתה? נחשב כמה אצבעות נגדעו בתום בניית הטאג`?!). כשחזר מתנשף ומיוזע שלחתי אותו שוב והפעם כדי לאפסן את התיק עם האוכל. בינתיים אספו צאצאינו היקרים את מה שההודים זרקו על הרצפה- שלל קופסאות גפרורים עבור האוסף של רותם, והטמינו אותן בתיק. חשבנו שניצחנו את השיטה, גם הרווחנו קופסאות גפרורים וגם הכנסנו אותן לטאג`... אך עינינו חשכו כשהתקדמנו לעבר טורים נוספים של גברים ונשים לבדיקה שניה. השוטרת שפתחה את התיק שלי שלפה במיומנות את הלדרמן והאולר. אחר כך הביטה בי בחשדנות כשידיה פגשו את 17 קופסאות הגפרורים שהוחבאו בתיק. היא דיברה עם אחד השוטרים והם ערכו שיחה בקולות נרגשים. הבנתי שהיא חושבת שאנחנו עומדים לשרוף את הטאג`. הסברתי לה שאנחנו לא פירומנים אלא רק אספנים של קופסאות גפרורים. רמי שחזר מיוזע מהלוקר יצא אליו בפעם השלישית...
טאג` מאהאל, 9.30 בבוקר, חם, לח והומה:
הצילומים מותרים רק מהבלקון, כתוב בשלט. אויש איזו בעסה, מלמלתי לעצמי והתייצבתי עם בני המשפחה לצילומי "פוטו רצח" בסגנון הטאג`. מזל שצילמנו כל חלקה טובה שלו פעם... הצטלמנו באופן נמרץ ביותר כשבחצי מהתמונות אפשר לראות הודים מטיילים בשאננות בתוך התמונה שלנו. הם לא מתרשמים מתיירים מצלמים, או שזו הדרך שלהם להנציח את עצמם באלבומי העולם... כשסיימנו את הבוק, הלכנו עם עשרות האנשים לבקר בקבר. עברנו ליד הבריכות שניבנו בסימטריה מרשימה, השתאינו לראות שאת הדשא עדיין קוצרים בשיטה הישנה- מקצרה תופית הרתומה לשני שוורים, והנה הפתעה- בנוסף למקצרה התופית קצרה את הדשאים מכסחת חשמלית! לצערנו, הקידמה דחקה את רגלי המסורת, והאנשים שראינו לפני 15 שנה קוצרים במגלים את הדשא, שלא ניתן היה לקצור במקצרה, נעלמו...
המרצפות להטו תחת רגלינו היחפות. מרוב ריצות ללוקר, הושארו שם בטעות הגרביים שהכנו בדיוק למטרה זו- הגנה על רגלינו מפני להט המרצפות. דילגנו בין היריקות והתקדמנו לתוך המבנה. עמדנו בכניסה לטאג` נפעמים. אין ספק, היה שווה לבוא. הילדים אהבו לראות את שלל הקישוטים והגילופים המפארים את המבנה והתרשמו מהגודל, הסימטריה והפאר.
"קרב הפנסים"- 15 שנה קודם:
כמו היום, גם אז, זינקו עלינו מדריכים כדי להסביר ולהדגים לנו את נפלאות הטאג`. הם מחכים בתוך המבנה, אורבים לתיירים תמימים וכשהתייר המסכן נכנס למבנה ועיניו המפלבלות עדיין לא התרגלו לחושך, הוא נלכד על ידי אחד המדריכים אשר תמורת סכום כסף נכבד נוהג להאיר בפנס על הקישוטים המפוארים ומדגים כיצד אבני החן שוברות את האור, כיצד נוצרת הילה מקסימה סביב האבנים ועוד, ועוד... גם אנחנו בזמנו, נלכדנו על ידי אחד המדריכים שהבטיח להראות לנו ניסים ונפלאות בעזרת הפנס שלו. רמי הביט בבוז על הפנס ועל נושאו, הוא צמצם עיניו ושלף במהירות את המאג-לייט מכיסו השמאלי. "אתה קורא למה שיש לך פנס?" סינן בבוז. הוא אחז במאג-לייט במיומנות והדליק אותו בתנועה בלתי מורגשת. אור הציף את קירות הטאג`. המדריך המובס פרש מהקרב כשהוא מלקק את פצעיו. רמי סימן X על קת הפנס ומאז, כך מספרות האגדות, אסורה הכניסה לנושאי פנסים לטאג`... אז מה עשינו הפעם? פשוט נצמדנו לאחד המדריכים שהסביר בהתלהבות לקבוצה צרפתית על נפלאות השתברויות האור. אכן נפלא!
החיפוש אחר המקדש הקטן ליד הטאג`:
כדי להוכיח ליעלה שיש דברים שלא השתנו בהודו, יצאנו לחפש את המקדש הקטן ליד הטאג`, אחד המקומות שאהבנו ביותר בהודו. מקדש קטון ובו באר מים חיים בת 1,000 שנה. מגיעים לשם אנשים מכל הקסטות, רוחצים במי הבאר, לוגמים מהם ומשוחחים. "זה המקום בו נמחקים הגבולות בין הקסטות", נאמר לנו, "זה המקום בו אנשים הופכים שווים". רמי הוביל את השיירה הקטנה בבטחון של מי שמכיר את הדרך (אל תסתכלו עלי, נכון, גם אני הייתי שם פעם, אבל אני הולכת לאיבוד גם במקומות מוכרים לי). הוא הוליך אותנו לאורך החומה. הגענו לדלת. כלבים חורצי לשון קבלו את פנינו וגבר צנום צעק לעברנו: "מה אתם מחפשים כאן?" רמי סיפר לו שהוא מחפש את המקדש בו היינו לפני 15 שנה. הגבר קפץ לעברנו בהתרגשות והזמין אותנו להכנס. הזמן עמד מלכת במקדש הקטן. אותו מקדש, אותם כללים. כן, גם הפעם הזמינו אותנו לעשן וגם הפעם סרבנו, אבל לא סרבנו למקלחת מים קפואים שנשאבו בדלי מהבאר. אבק הדרך וזיעת הטאג` נמחו מעלינו והותירו אותנו רעננים וטובי לב.
נשארנו במקדש שעה קלה, שוחחנו על דה והא. יעלה פגשה שם מורה ליוגה שהדגים לה תרגילים מסובכים, הגבר הצנום סיפר לי על תרופה שהוא רוקח ולסיום ישבנו על גדות הימונה, נהנים מהבריזה וחולקים את מזוננו עם שלל הקופים הנמצאים במקום. נפרדנו לשלום מאנשי המקדש הקטן, המקום שנשאר אותו דבר. אז איך מגיעים? צועדים לאורך החומה המערבית בה ממוקמת קופת הכרטיסים של הטאג` עד גדת נהר הימונה. מגיעים לחומה עם דלת, נכנסים דרך הדלת פונים שמאלה ומגיעים למקדש.
לתחילת הכתבה
אגרה, תחנת הרכבת, 20.30
את שארית היום החם בילינו במסעדת תחנת הרכבת. היא שימשה מקום מפלט מצוין לחום המהביל שבחוץ. כן, יכולנו לנסוע לעוד שכיות חמדה באגרה, ויש הרבה, אבל אנחנו העדפנו את קרירות המזגן. לכן כבשנו בסערה שולחן, אכלנו, שתינו, היה טעים והמחיר היה הגיוני. הגלידות שקנינו היו הטעימות ביותר שאכלנו בהודו. נסו את גלידת המנגו או את גלידת הצימוקים והרום. חוויה אמיתית. שיחקנו משחקים וחיכינו לרכבת, שהגיעה באיחור קל. מותשים רבצנו במקומותינו, כמעט ולא טעמנו משפע האוכל שהוגש לנו ונמנמנו כל הדרך עד דלהי כשאנחנו מחבקים חזק חזק את הילדים, שקפאו מהמזגנים האימתניים. לדלהי הגענו לקראת חצות, מספיקים לראות בחטף את החגיגות ברחובות לכבוד יום ההולדת לקרישנה. מזל טוב!
אגרה לתרמילאים - כל מה שחשוב לדעת באתר "עפתי" >>
