מדלהי לראג'סטן דרך אגרה
בסוף ספטמבר 2001 עזבנו את דלהי. מאחר והטיסה בחזרה לישראל היתה מבומביי, זה היה הזמן להפטר מכל מה שלא נחוץ להמשך הטיול. אהוביק שלחה את תיק הגב הגדול והלא נוח שלה, יחד עם רוב קניותיה, ואני שלחתי בחבילה את הבגדים החמים ואת המתנות, בתקווה שאשוב לראותם באחד הימים. נשארנו עם תיק אחד, מהסוג הנפתח כמזוודה, ועם שני תיקי יום קטנים, וככה, כשאנו מרגישות קלות יותר, התחלנו את הטיול בראג`סטן.
ראג`סטן היתה בעיני תמיד התמצית של הודו. היום ברור לי שזו הייתה תמונה פשטנית, שמקורה בפרסום העצום שנפל בחלקה, בעיקר בגלל הצעיף הרומנטי שדרכו המערב רואה את הודו. ולמרות שהודו היא עוד אלפי דברים אחרים, ראג`סטן לא אכזבה. היא באמת מקום מדהים, שאופיו יחודי ומרתק. אמנם הגברים שוב לא יוצאים לקרב בשירה אדירה ונשותיהם (תודה לאל) לא מתאבדות בהמוניהן כשאלה לא חוזרים, אבל בעוז ובחיוניות של האנשים, כאז כן היום, מתחרים רק הצבעים העזים והנקיים של בגדיהם.
תכנית הטיול היתה נסיעה ממזרח למערב, בקו כמעט ישר, שלמרבה המזל כולל בתוכו כמעט את כל המקומות שרצינו לראות בראג`סטן: אגרה, פטפור סיקרי, בארטפור, סריסקה, ג`אייפור, פושקר, ג`ודפור וג`איסלמר. את אודייפור השארנו לסוף, כיוון שהטיסה שלנו בחזרה ארצה היתה מבומביי. ב-27.9.01 עזבנו בשעה טובה את דלהי בדרכנו לרג`סטאן. מזג האוויר היה עדיין חם עד חם מאד וההחלטה לשכור רכב לארבעה ימים, עד ג`איפור, הקלה עלינו מאד. התחנה הראשונה היתה אגרה, שאמנם אינה ברג`סטאן, אולם שייכת לה מבחינה תרבותית והיסטורית. באגרה רציתי לראות שלושה אתרים, מעבר לביקור חובה בטאג` מהאל: המבצר האדום, קבר אקבר ואיתימד- אוד-דאולה, ואמנם השלישיה הנ"ל התבררה כפתיחה נפלאה לארכיטקטורה של ראג`סטן.
קברו של אקבר, המוגול הגדול הראשון, הנערץ ע"י מוסלמים והינדים כאחד, משום נסיונו לברוא סינטזה בין שתי הדתות הגדולות, נמצא קצת מחוץ לעיר, כשבאים מכוון דלהי. השער הענק מאבן אדומה חרוטה ומצוירת בדגמי עלים ופרחים הוא גם השער המטאפורי לעולם דימויים ולארכיטקטורה ששורשיה באסלאם של מרכז אסיה ושמצאה כאן, בהודו, ביטוי יחודי. מהשער מוביל שביל רחב מאד, המוגבה מעל שטח הפארק. במדשאות העצומות מטיילות בקלילות איילות והעצים עצומים ונותני צל. בקצה השביל, חוסם את המבט, מצוי המבנה שבו הקבר - בנין אופקי באבן אדומה, שמעבר לקשוטיו ולחדרים החיצוניים מלאי הגילופים והציורים, מתחבא לו חדר הקבורה עצמו. וההפתעה היא הריקנות והפשטות. פה, לנוכח הסופיות של האדם, אין יותר מה לומר.
עם ההגעה העירה, אני מתעקשת על מלון עם בריכה, ואנחנו מתמקמות ב- Mayur Tourist Complex, מלון שהכיף שלו הוא הגן הגדול שבתוכו מפוזרים חדרים בודדים, גדולים ועם מרפסת פרטית. ממש כפר נופש! אחרי עמידה רצינית על המקח, המחיר יורד לסביבות האלף רופי... אין ספק - פינוק, אבל בארבעים מעלות הבן אדם ( ביחוד זה שיש לו, וביחוד כשהוא מתרגם את זה לשקלים כדי להקל על המצפון) מרגיש שזאת לא הגזמה.
הטאג' מאהל והמבצר האדום
למחרת מגיעה השעה לבדוק אם יש ממש בטענה שמבנה הקבר המפורסם של הטאג` מאהל הוא אחד המבנים היפים בעולם או שזו עוד מין קלישאה. ברגע האחרון אהוביק מחליטה שהיא לא הולכת: לא רוצה לקלקל לעצמה את הדימוי שיש לה בראש! החלטה אמיצה אבל גם קצת מטורפת. לפי ההגיון הזה אפשר לוותר גם על האלהמברה, מפלי ויקטוריה, הקולוסיאום ועוד כמה מקומות ששווה לחיות רק בכדי להגיע אליהם... אני הולכת לבד, וזה נחמד, כי בשקט ולאט לאט אני עושה את דרכי מהכניסה המפוארת, דרך התרגיל המדהים בפרספקטיבה שיצרו כאן בכדי לאפשר בחינה איטית והדרגתית של מבנה אחד, לא מאד גדול, שהופך כך לפנינה לבנה שתולה על בימת ענק מוקפת צריחים. הכל בעצם פשוט - קצת השתקפויות, בריכה או שתיים בדרך, מבט כלפי מעלה שזוויתו הולכת וגדלה ככל שמתקרבים - אבל מחושב ומבוצע בשלמות.
המקום הכי יפה הוא לאו דווקא המבט הארוך המפורסם עד שובעה, אלא הפלטה הענקית שעליה הוקם הבנין, המרוצפת אבנים גדולות ולבנות, מבריקות מדריכת רגליהם של מיליוני אנשים. השעה עדיין מוקדמת ובצדו המערבי של המבנה משטח האבן מוצלל ועדיין קריר למגע. עשרות הודים פשוט נשכבים עליו, על נשיהם וטפם, צבעוניים ושמחים, ואני עושה כמותם. אין כמו רביצה על אבן לבנה וקרירה בצל מבנה מעוטר בשיא העדינות - כשמצד אחד המבט נודד למטה, אל חצר המסגד היפהפיה עם בריכת המים, כתם ירוק בתוך אדום, ומצד שני נהר היאמונה בוהק מבעד לערפילי הבוקר - בכדי לעשות לי מצב רוח מרומם.
בדרך החוצה אני שוב עוברת ליד הקירות הלבנים האטומים כמעט לגמרי. הטאג` הוא מבנה ללא חלונות, אבל לא מרגישים בזה כלל, בגלל הקישוטים הנהדרים - אבן צבעונית בתוך אבן לבנה. אני מסתובבת קצת בגנים, רק כדי להעיף מבט בכל הקומפלקס המופלא הזה, והולכת לי בחזרה למלון לארוחת צהרים.
בצהריים נסענו למבצר האדום, ואחרי שחצינו בהצלחה את מחסום הקבצנים ובעלי המום, העומד שם כמעין משמר כבוד לתיירים, נכנסנו לחצר הראשונה - חצר הקופים. מספר עצום של קופים חצופים נטפל שם לכל מי שרמז של פריט מזון בידו, ומול עינינו נחטפה שקית מלאה בננות מידי אשה שהניחה אותה בקלות ראש לרגע בצד.
המבצר האדום הוא מקבץ עצום של מבנים מתקופות שונות, שביניהם חצרות פנימיות, חלקן גן ירוק ורובן מרוצפות ומהוות אזורי מעבר בין מבנה למבנה. כל חצר והיחוד שלה, וכמו תמיד בארכיטקטורה המוגולית, לא תמיד ברור מהו מבנה ומהו השטח הפתוח, כי כל הקירות מגולפים ומקושטים, בפנים ובחוץ, והצפיפות של המבנים מוליכה בצורה פתלתלה פנימה והחוצה ושוב פנימה. וזה מקסים. כל קטע, כל מבנה וכל חצר נראים קצת אחרת. יש שימוש באבנים שונות ובסגנון גילוף שונה בכל חצר, והתוצאה היא עושר של צורות שלא יאמן. עוברים מאור לצל, מחצר קטנה ואינטימית למבנה בן כמה קומות, כולו מעברים וחדרים מקושטים, ושוב לחדרים - של אשתו של, של בתו של - ויוצאים למערכת חללים פתוחה למחצה, שמרפסת אוקטגונלית מעטרת אותה - המקום בו היה שאה ג`האן עומד ומתבונן בקבר אשתו המתה, הפנינה הלבנה העומדת ממול, הרחק מעבר לנהר היאמונה...
איתימד- אוד- דאולה
קצת לפני השקיעה נסענו לאיתימד- אוד- דאולה, הנמצאת מהעבר השני של הנהר. בדרך נתקעים בפקקים על הגשר ועוברים כל כך הרבה כבישים עמוסי אדם, רוכלים וגמלים, שהכניסה למתחם הסגור והשקט פשוט מהממת. איתימד היא אחוזת הקבר שבנתה נור ג`האן (אמה של מומתז מהטאג`, ובעצמה אשתו של קיסר) עבור אביה, מספר שנים לפני שהטאג` נבנה. זהו המבנה המוגולי הראשון שנבנה כולו בשיש לבן ועבודת ה`תחרה באבן` שנעשתה בו יצרה את התקדים עבור המבנה המפורסם והגדול יותר. המקום היה ריק, ואנו שוטטנו בו כמו ילדים בגן מופלא, כי המקום כל כך קטן ואינטימי שיופיו נתפס וחודר ללב בבת אחת. יש פה גן יפהפה של דשאים ועצים ענקיים, ובתוכו רק שני מבנים: מבנה הקבר עצמו - מרובע לבן המעוטר להפליא בדגמי האבן כדוגמת הטאג` מהאל, ומבנה קשתות קטן ופתוח על שפת הנהר, מקום מושלם ממש לשבת בו ולצפות בשקיעתה האיטית של השמש מעל היאמונה. וזה בדיוק מה שעשינו. בערב חגגנו על ארוחה נפלאה על הדשא במלון. עוף טנדורי, בריאני והמון שתיה קרה, בתקווה שהחום יפוג איכשהו.
פטיפור סיקרי
למחרת נסענו לפטיפור סיקרי, הבירה המוגולית הנטושה, וכגודל ציפיותינו כן גודל האכזבה שציפתה לנו. הסיבה לא היתה יופיו של המקום אלא חג מוסלמי שנחגג שם ברוב עם וברוב טינופת. אחרי חודש בהודו כבר היינו מורגלות במראות שונים ומשונים ובלכלוך בדרגה זו או אחרת, אבל פה היה משהו נוסף, איזו אי-נעימות שקשה להסבירה. פילסנו את דרכנו דרך המוני אדם וערימות זבל אל מדרגות הכניסה למתחם המסגד, בו, למרבה הצער, היינו חייבות לחלוץ נעליים, וכשאנו מבוססות בשכבה לא מוגדרת של משקעים לחים עברנו בין המבנים הסובבים את החצר הענקית של המסגד (מעבר לה היה כל המתחם סגור למבקרים עקב החג). עבודת האבן לא נפלה מזו של המבצר האדום, ומסכי התחרה העשויים אבן, עליהם תולים המאמינים את בקשותיהם ותפילתם, היו אמנם נפלאים, אולם בתום הסיור נשמנו לרווחה והסתלקנו משם.
הכביש שבו אנו נוסעות מלא בכפרים וערים קטנות, וכרגיל בהודו הגבול בין מקום ישוב אחד לשני כמעט ואינו קיים. חיי המסחר הערים, ביום ובלילה, משני צידי הדרך, מערבבים מוסכים ותיקוני פנצ`רים למיניהם עם מסעדות וקיוסקים. מאות כלי רכב מכל הסוגים, פרות, גמלים ואלפי בני אדם ממלאים כל רווח שבין החנויות וכל סנטימטר בכביש, בין אם יש או אין עליו כלי רכב באותה שניה. צעקות, צחוקים וצפצופים, יחד עם עושר של ריחות, משלימים את הסימפוניה הבלתי גמורה של הודו בדרכים.
