קרנבל בוליביאני

לכבוד עונת הקרנבלים, כתבה להראות שגם לנו יש כאלה, ולא רק בפברואר. שרון מתלהבת מקרנבל בלה פז זו חוגגים הסטודנטים את הכניסה לאוניברסיטה ובו הם מציגים את מוסד הלימוד שלהם בגאווה ובהרבה צבע.
שרון קרני
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: קרנבל בוליביאני
jkraft5/Depositphoto ©

לימודים בבוליביה

חגיגות הכניסה לאוניברסיטאות- כל שנה בסוף חודש יולי בלה פז. סטודנטים מכל המחוזות שבכל רחבי הארץ מגיעים כדי להשוויץ במחלקה שלהם ולחצות את העיר בתחפושות מוזרות. לה פז היא עיר עמוסה באוניברסיטאות מכל הסוגים. פרטיות, ציבוריות, קתוליות ועוד כהנה וכהנה. גם בכל שאר הערים הגדולות והקטנות בבוליביה יש אוניברסיטאות ואנשים מהכפרים מסביב באים ללמוד. למרות הרושם החיובי שזה נותן, הרמה האקדמית היא נמוכה מאוד. כדי להתקבל לאוניברסיטה לתואר ראשון הדרישה היחידה היא להיות בוגר בית ספר תיכון. לתואר שני האפשרויות מוגבלות: יש תכנית אחת לתואר שני במשפטים, אחת במנהל עסקים וזהו.

 בכל הארץ כולה אין אף תוכנית אחת ללימודי דוקטורט כיוון שאין אנשים בעלי תואר פרופסור ולכן אין מי שינחה דוקטורנטים. מי שיכול להרשות לעצמו שולח את ילדיו להתחנך בחוץ, לאן שאפשר - החל בצ`ילה דרך מקסיקו וכלה בארצות הברית. יש בבוליביה פערים עצומים בחינוך של לבנים בהשוואה לאינדיאנים: המספר הכי גבוה של בוגרי בית ספר תיכון הוא של גברים לבנים או מסטיסו (מעורב). אחריהם נשים לבנות, אחר כך גברים אינדיאניים ובסוף בסוף נשים אינדיאניות. הנתון הרשמי אומר ש 87 אחוז מסך כל האוכלוסיה הם יודעי קרוא וכתוב (אחוז מרשים ביותר וכנראה רחוק מהמציאות בשטח), אבל כשמפרידים בין המינים יש הבדל משמעותי בין גברים יודעי קרוא וכתוב (93%) לנשים (81%). חינוך בכלל וחינוך נשים וילדות בפרט הוא נושא מושקע בבוליביה ומי שרוצה להתנדב בתחום הזה יוכל למצוא שפע של ארגונים שפועלים בבתי ספר בשכונות עוני, בכפרים וברחוב. ואחרי שיעור אזרחות/הסטוריה/דמוגרפיה זה, נחזור לחגיגות.

לתחילת הכתבה

חגיגות ברחובות לה פז


 החגיגות לכניסה לאוניברסיטאות מתחילות בשעות הבוקר ונמשכות עד אחר הצהריים המאוחר (איך הם יכולים לרקוד כל כך הרבה שעות רצוף בגובה הזה - זה משהו שבאמת לא מובן לי). הרוקדים עוברים קבוצות קבוצות לאורך כל העיר מאל אלטו הגבוהה ועד לאיצטדיון בשכונת מיראפלורס ברובע הדרומי הנמוך. הם לבושים תחפושות מושקעות בצבעים מרהיבים, מצרפים כלי רכב מחופשים כיד הדמיון, מנגנים מוסיקה מסורתית, אבל מה שכן, בכל זאת זה אמצע החורף ככה שחוטיני אי אפשר למצוא פה. לאורך הנתיב שבו עוברות הלהקות יש משני הצדדים שורות שורות של כסאות, בתשלום (אני לא יודעת כמה, כי אני נשארתי בין העומדים...). כל קבוצה נושאת שלט ענקי כדי שהצופים ידעו לזהות מאיפה הם באו ומה הם לומדים (נרשם רוב מוחץ ללימודי מדעי התנהגות למיניהם, חוסר ייצוג משווע למדעים מדוייקים, וטרקטור מפואר שייצג את הפקולטה לחקלאות).

באופן כללי העיסוק העיקרי של הקהל ביום הזה הוא צפיה תוך קריאות עידוד נלהבות, את הריקודים משאירים לרקדנים... בצפיה אני מצטיינת וביליתי את כל היום בהליכה במעלה הרחוב נגד כיוון (הזיפים - לא - ) הרוקדים, ברגע שנעמדתי לדקה מייד רמזו לי להמשיך ללכת - השוטרים והסדרנים בנימוס, הקהל ששילם על מקומות ישיבה בעצבים... בלי להיות בקרנבל הברזילאי אני בטוחה שהוא יותר סוער, אבל תחפושות מגניבות, רקדניות חומות ומסיכות יצירתיות יש גם כאן בשפע רב. אירוע לחלוטין לא ממוסחר, שהסטודנטים מחכים לו ומתאמנים לקראתו שבועות, והוא נגמר מהר מדי. מי שנמצא בלה פז בחודש יולי (והרבה נמצאים, כי זה שיא עונת הטיולים) - שווה לברר מתי יום החגיגות הזה ולהשאר בעיר לראות. יום שמח מאוד של מוסיקה, ריקודים, מסיכות, רעשנים, רק אוזני המן חסר פה (בטח היה וסתם לא ראיתי). אביב נעים לכולם!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על לה פז