נוסעים לקוני
השבוע הקדוש Semana Santa לכבוד מותו של ישו על הצלב וחזרתו לחיים, הוא עוד מזכרת מהספרדים (בתאריכים משתנים, שאפשר לבדוק באתר. 95% מתושבי בוליביה הם קתולים ולוקחים את החג ברצינות: מכירה מסיבית של ביצים וארנבוני שוקולד, צעידות קצרות (למשקיענים - עליות לרגל ארוכות) עם בובת ישו מונפת בראש הצועדים ותורים ארוכים לסרט "הפסיון של ישו". הארוכה מבין העליות לרגל היא צעדה של יומיים מלה פז לקופקבנה Copacabana, לעלות שם לגבעה שעליה פסל הצלוב. חגיגות ותהלוכות יש גם בסוראטה Sorata, קורויקו Coroico ובעצם בכל מקום שיש בו אנשים. החסרון הוא שבחג הזה כולם מקבלים סוף שבוע ארוך, ולכן כווווולם מטיילים (משהו כמו חול המועד פסח שלנו). סו, שותפה לדירה וחברה טובה, ואני בחרנו בבילוי באווירה משפחתית והצטרפנו לחברים בוליביאניים שנסעו, כמו כל שנה, לבלות את החג אצל סבתא בקוני Cohoni. קוני הוא כפר זעיר וחום עם נוף מרהיב, למרגלות ההר איימאני Illimani . משלחות טיפוס לאיימאני (6,490 מ`, ) חונות בצד השני של צלע הפסגה וקוני נותר נידח ושקט, אינדיאני ומתחבא מפני זרים, מחוץ למפת התיירות.
מלה פז לקוני נסענו באוטובוס חבוט שמתגלגל בדרך עפר מעל תהומות שוממים ושדות ירוקים. אחרי ארבע שעות מאתגרות (בהן עברנו בסך הכל 90 קילומטר - !) האוטובוס עוצר במרכז הכפר ומתוכו נשפכים חבילות, שקים, אנשים וחתול ג`ינג`י אחד. למרות מראינו המאובק והבלתי ייצוגי בעליל, אנחנו מתקבלים בשמחה בבית של סבתא, בית גדול וישן עם מרפסת רעועה משקיפה פנימה לתוך החצר. החצר היא תחום העבודה של הבית ומצויידת בכיור ענקי, תנור עצים עם כיריים לבישול, שרקנים (קביות, חזירי ים) לפיטום, גינה קטנה של ירקות וחתיכת אדמה ריקה שמיועדת למדורות - ממש בית קטן בערבה. אנחנו עושים סבב הכרויות עם כל המשפחה, הדוד חואן קרלוס שומע מאיפה אני וקורא "זה אתם שהמצאתם את ההשקאה בטפטוף!", כל הכבוד למוניטין המפואר של החקלאות הישראלית. מגיע תור הארוחה החגיגית (הראשונה...): מנה ראשונה מרק פירות ים (לא רצינו להעליב, אז לא שאלנו מאיזה ים הם הגיעו), מנה שניה, אופיינית ל"יום שישי הטוב" של הסמנה סנטה בו לא אוכלים בשר, קוצ`איויו Cochayuyu - ערימה של אצות ירקרקות, גבינה חמוצה, ביצה קשה ומתחת לכל זה תפוח אדמה לבנבן. המארחים הגניבו לעברנו מבטים לראות אם אנחנו מסתדרות עם האצות (הסתדרנו ואפילו היה לנו טעים).
אחרי ארוחה ונמנום קל בעשב הרך בחצר יצאנו לראות איפה אנחנו נמצאים. הדרך שבה הגענו מלה פז ממשיכה ומתפתלת מעבר לקוני, מימינה רכסים חשופים, משמאלה מדרונות תלולים ובאמצעה חוזרים לכפר מיום של עבודה ומרעה אנשים עם כבשים, חמורים, ילדים קטנים והרבה משאות כבדים על הגב. גם אנחנו מסתובבים לחזור לפני שיחשיך ובערב כולם הולכים לדודים לערב של מדורה, הרבה אלכוהול וגיטרות. אני וסו מתנצלות והולכות לסבתא לישון, כי מחר נקום בארבע בבוקר ללכת עד למרגלות פסגת האיימאני. גם ליס המארח ובני הדודים יקומו איתנו אבל להם זה לא מפריע לשתות עד שלוש... למחרת בארבע וחצי בבוקר נפגשים בפלאזה הקטנה אני, סו, ליס ואחותו, ושלושה בני דודים נוספים. הכלבים המשפחתיים רוצים להצטרף, אחרי התלבטות מחליטים שדרינקי הצעיר (שקיבל את שמו מידיד אמריקני לכבוד הרגלי השתיה הבוליביאניים) יצטרך לחכות לשנה הבאה, אבל את רביטו הזקן ניקח, כי מי יודע אם תהיה לו עוד הזדמנות ללכת להר (באמת יופי של סיבה).
מתחילים ללכת. מסביב חושך למרות הירח המלא. ליס מכיר את הדרך מאז שהיה ילד מביקוריו אצל סבתא ואנחנו הולכים אחריו לאור פנסים, יוצאים מהכפר על שביל רועים שהולך ומטפס לכיוון האיימאני. לאט לאט עולה השמש וסביבנו מתגלים הרים יפהפיים ועננים שמנמנים. אחרי שעתיים-שלוש מגיעים לעמק צר שהוא סוף החלק הראשון של הדרך. בעמק קר מאוד, ופסגת האיימאני שאנחנו ממש מתחתיה מתכסה עננים שחורים במהירות מבהילה. רביטו הזקן, שבהתחלה דילג וקפץ, מתחיל לפגר, כפות הרגליים שלו קפואות ממש מההליכה על הבוץ הקר והוא רועד ועייף. ליס מוריד את המעיל, עוטף את הכלב ולוקח אותו על הידיים, ואנחנו מוותרים על חלק הדרך השני - שעתיים של עליה תלולה מאוד - ומתחילים לחזור.
מיד כשאנחנו מתרחקים מעט מהפסגה נעשה שוב חם, בדרך הצרה עוברים שוב אנשים עם כבשים וחמורים, ופעם אחת גם עדר חייכן של אמא חזירה עם תשעה חזרזירים קטנים. רביטו מרגיש יותר טוב וחוזר לדלג, אנחנו מרגישים יותר טוב ועושים הפסקת אוכל (לחם עם לחם, כי ליס שכח את החמאה בבית), שותים מהנחל, נהנים מהחיים. בהמשך הדרך חזרה אני הלכתי ראשונה וכמובן הובלתי את כולם בדרך הלא נכונה בטעות (למי שחשב שאי אפשר להתברבר אם הולכים באותה דרך שבה הלכת לפני שעתיים רק הפוך - הנה הוכחתי שכן אפשר, ועל חוש הכיוון המצטיין שלי אין צורך להכביר מילים). אבל כל הדרכים על ההר מעניינות וכולן מגיעות בסוף לקוני, ולכן יצאתי מזה בשלום, איזה מזל. הגענו הביתה בדיוק בזמן לעזור בהכנות לארוחה החגיגית הבאה, והפעם: פיקניק בטבע. יופי! הטבע קרוב מאוד ורק צריך לצאת קצת מהכפר, לרדת במדרון ההר ולמצוא פיסת דשא טובה שמעליה שיחים סבוכים שמסתירים אותה מהדרך (שהכבשים שעוברות שם לא יקנאו). יצאנו עמוסים באוכל טעים, מנגל עתיק, שמשיות והגיטרה של הדוד חואן קרלוס.
בילויים עם בני הכפר
הבנים הלכו למצוא את פיסת הדשא העונה לדרישות והבנות נשארו לחכות בצל (!), אני ניצלתי את הזמן לטובת משחק כדורגל עם שלושה ילדים שהפכו את שני עמודי שלט ה"צאתכם לשלום" לשער, ואת הדרך לכפר למגרש. כללי המשחק: לא בועטים לכיוון האישה שכובסת בגדים במפל לצד הדרך, וכשעובר חמור צריך לעצור את המשחק ולחכות בצד, זהירות בדרכים למופת. כשהוכרז על מציאת אתר הפיקניק פרשתי מהנבחרת והלכתי לתפוס מקום טוב מתחת לשמשיה. יש דברים שלא משתנים בכל העולם, גם כאן הגברים מכינים את הבשר על האש והנשים את כל השאר. עד שהבשר יהיה מוכן, וכיון שלא יעלה על הדעת שיעברו יותר משעתיים בלי לאכול משהו, קיבלנו סלט קצ`ואני, קאייו Kallu: ירקות, גבינה חמוצה ונקניק, בתוך לחם מרקטה Maraqueta, שזה כמו הלחמניות הקטנות שמרקו היה אוכל בחיפושיו אחר אמא. בינתיים חואן קרלוס מנגן, הבשר נצלה (מי אמר שרק בארגנטינה יש בשר טוב) ואחרי שעה שוב אוכלים... לבשר מוסיפים אוכל בסיסי, תפוחי אדמה שחורים מיובשים (בוליביה מתפארת בעשרות מינים של תפוחי אדמה) וצ`וקלו, התירס הדרום אמריקאי החיוור עם הגרגרים הענקיים שבדרך כלל הם חסרי כל טעם אבל בקוני הם מצויינים. קונסואלה, אמא של ליס והשף הראשי, טוענת שהצ`וקלו של קוני שותה ממי השלגים של האיימאני ולכן אין בכל העולם טעים כמותו. ובאמת היה טעים מאוד.
מאוחר אחר הצהריים חזרנו הביתה. בבית פגשנו זוג שלא הכרתי קודם, נראה שהם מכירים היטב את הבית אבל הם עומדים להם בשקט ומחכים. אלה צאצאי הפאונים של המשפחה של ליס. פאון Peon הוא מילה ששימשה בדרום ומרכז אמריקה לתאר מה שלמעשה הוא עבד: אדם שכל חייו עובד אצל בעל אחוזה כדי לשלם סכום כסף ששולם עליו בעבר. כמובן שהוא לעולם לא יוכל לשלם את הסכום הזה והוא נותר בעבדות כל חייו (ג`ק לונדון תיאר את מצבם העגום של הפאונים בפנמה בספר "ארץ הנשמות האבודות"). כמובן שיחסי העבדות כבר לא קיימים כאן אבל מסתבר שצאצאי הפאונים (מלפני שלושה דורות!) נשארים בקשר רצוף עם צאצאי "בעליהם". מערכת היחסים הפכה בינתיים להדדית: צאצאי הפאונים מטפלים במהלך השנה בגינת הירקות בחצר הבית של סבתא ונהנים מהתוצרת (סבתא לא אוכלת לבדה כל כך הרבה ירקות :). כשהמשפחה המורחבת מגיעה מלה פז, גם היא מקבלת ירקות (טעימים!) ומביאה בתמורה בגדים, לחם טוב ודברים מועילים אחרים. הגילוי שעדיין יש קשר בין עבדים לשעבר לבעליהם לשעבר היה מפתיע בשבילנו. כשמסתכלים קצת יותר, נראה שההתנהגות הכנועה בפני מעמד ה"אדונים" היא היום שארית של מסורת חזקה מאוד ולא דבר מחוייב המציאות העכשווית. (לא שזאת מסורת בלתי מזיקה - אבל זה כבר עניין אחר.)
נשאר לנו עוד ערב אחד בקוני. הפעם המדורה, האלכוהול והגיטרות בחצר של סבתא, וכולם יושבים ליד האש, מדברים, שרים ובעיקר שותים. גם בשתיה יש טקסים: בצהריים זה בירה ומכוס הבירה הראשונה שופכים קצת על הקרקע לפאצ`ה מאמא, "אמא אדמה", כדי להגיד תודה ולהתחלק בעושר. בערב ליד המדורה זה סינגאני, משקה אלכוהולי מאוד עשוי ענבים (כמו יין, אבל לא) ואותו שותים מכוסות קטנות ובוחרים את מי לברך. עם הנבחר המאושר לא עושים לחיים אלא אומרים לו "איתך!" מייד לפני ששותים, וזה אומר שהוא צריך להיות הבא בתור לשתות ולברך מישהו אחר. כך יוצא שבסוף לא נשאר אף אחד שלא שתה. מדי פעם באים לבקר במדורה שלנו אנשים אחרים שבאו מלה פז לקוני לחג, נשארים קצת והולכים. חואן קרלוס מנגן שירי פולקלור של האנדים וביניהם השיר שאני הכי אוהבת, "עיניים כחולות". אני חושבת לי שהלוואי שלא היינו צריכים לחזור לעיר למחרת בבוקר.
האלים כנראה שומעים אותי קצת, כי את כל היום הבא אנחנו מבלים בפלאזה מול הבית, בהמתנה מבדרת לאוטובוס ללה פז. אוטובוסים מגיעים, אבל כולם עמוסים ל-ג-מ-ר-י כי כל המשפחות שבאו לבלות את סוף השבוע של הסמנה סנטה אצל סבתא שלהן בקוני צריכות לחזור. גם אנחנו צריכים לחזור לעבודה וללימודים, אבל כיון שממילא אין מה לעשות בעניין, ואפשר רק לקוות שמתישהו יגיע אוטובוס שיש עליו מקום, לא נותר לנו אלא לחכות ולהיות אופטימיים. לא שמשעמם: באותו בוקר היתה חתונה בכנסייה ואחריה תפילה חגיגית לסמנה סנטה. אחר כך צעדה עם בובת ישו מקצה לקצה של הכפר. אחר כך נעצנו מבטים בהילאקאטה, מנהיגי הקהילה שצועדים להם בשלווה בכפר מכוסים פונצ`ואים זהים בצבע ורוד (ליס: "הם לא הנציגים הרשמיים במועצה האזורית, אבל הם המנהיגים בשטח"). אחר כך עוד משחק כדורגל על הדרך.
אחרי זה גייסתי הרבה סבלנות ולאט לאט הצלחתי להכנס לשיחות עם כמה ילדים שהלכו מאחוריי כל הזמן עוד מהיום הראשון שהגענו אבל ברחו כל פעם כשהסתובבתי. לקראת צהרי היום הם כבר היו מוכנים להסתכן ולא לברוח ואחד היה אמיץ מספיק לדבר ממש. הילדים בקוני מדברים איימארה כשפת אם ולומדים ספרדית מהמורים שלהם, שמגיעים מלה פז בתחילת כל שבוע ולנים בבית הספר. הזקנים מדברים בהרבה מקרים רק איימארה ולכן הגישה ללה פז ולמוסדות השלטון למיניהם חסומה עבורם. שפה היא עניין מורכב בבוליביה כשמצד אחד יש שאיפה לשמר את השפות המקומיות העתיקות, שהן נפוצות כאן יותר מבכל ארץ דרום אמריקנית אחרת, ומצד שני מי שלא ילמד ספרדית, לא יוכל להתקדם. מצד שלישי, מי ששולט בספרדית והצליח להגר לעיר, נכדיו כבר ישלטו בספרדית יותר מאשר בשפה האינדיאנית שלו שדובריה ילכו ויתמעטו. הכחדה ממש של השפות המקומיות - קצ`ואה על ניביה הרבים, איימארה, גוואראני ואחרות - היא חזיון רחוק, אבל עדיין החשש הזה קיים. במקום כמו קוני, בכל אופן, איימארה היא השפה השלטת וברור לכולם שטוב שהילד ידע גם ספרדית.
בשיחות עם הילדים (שדיברו ספרדית אליי ואיימארה זה אל זה) נשאלתי את כל השאלות הרגילות: איך הנסיעה מכאן ללה פז, האם 20 שעות מבוליביה לישראל זה באוטובוס, תגידי משהו באנגלית - וגם שאלות קצת יותר מפתיעות, בראשן חקירה על הצבע של השיער שלי ולמה הוא לא שחור ("תראי לנו את הראש שנראה שזה באמת צומח ככה". אז הראיתי). בין לבין אני למדתי כמה מילים באיימארה וכ----ל הילדים עשו סיבוב על המצלמה שלי. בין שיחות היכרות, גילויי סקרנות של הילדים ושלי, החתונה בכנסיה ומשחקי הכדורגל עברו להן כל שעות היום ובשעה שש בערב עלינו על האוטובוס ללה פז, הפעם בלי החתול הג`ינג`י שתפס מקום על האוטובוס של הבוקר. קוני נשארה מאחורינו.
