טלפונים מדאיגים
18.10.03: ביום שישי בארבע לפנות בוקר הטלפון מצלצל: אמא הדואגת שואלת אם נכון שמפנים את כל הישראלים מלה פז. אני אומרת מתוך שינה שלא יכול להיות, שאני יודעת יותר טוב מהחדשות בארץ מה קורה כאן וחוזרת לישון. בשש וחצי בבוקר שוב טלפון. ניר, הבוס הגדול של למטייל ברשת ;) לא שואל אלא מודיע לי שפינו את כולם ממלון הלובו באמצע הלילה. לקח א`: החדשות בארץ יודעות יותר טוב ממני מה קורה במרחק 20 דקות הליכה מהבית שלי :) כיון שממילא לא התכוונתי להתפנות מפה, לא כל כך עצוב לי שפספסתי את מבצע החילוץ המפואר (כל הכבוד לשלומי הקונסול ;) אבל הידיעה שמצאו לנכון להוציא מפה את האנשים נותנת הרגשה, בואו נאמר, לא כל כך נעימה. כך נותרתי ישראלית-שגרה-פה-באופן-זמני בודדה בלה פז (לשמחתי, גם שאול שמוציא טיולים נשאר, לקח ב`: כל האנשים המתולתלים שהשם שלהם מתחיל ב-ש לא חולצו :)...
אני מנסה להתקשר לשגרירות, ללובו, אפילו לחב"ד להבין מה קורה- אף אחד לא עונה... בהמשך היום מפגינים המשיכו לצעוד מתחת לבית שלנו. הסטודנטים נעשים ממש יצירתיים וזורקים לכביש כסאות, שולחנות ואפילו ארון ברזל אחד על תקן מחסום. נאט, השותף הצרפתי, וקארין (הג`ינג`ית שקיבלה מכות ברחוב בכתבה הקודמת :)) מקבלים הודעה מהשגרירות שלהם שריכזה את כל הצרפתים במקום אחד, ועומדת לפנות אותם בקרוב. כיון ששניהם ממילא התכוונו לחזור לצרפת בימים הקרובים, הם יוצאים ברגל עם כל הציוד שלהם לנקודת האיסוף לקראת הפינוי. אנחנו נפרדים פרידה מוזרה ומהירה (עוד נתראה כשהם יחזרו לכאן למחרת אחרי ביטול הפינוי הצרפתי...).
בינתיים אני וז`או השותפה הסינית נשארות לבד בדירה בתחושת נטישה קלה. הטלפון הבא הוא מהאו"ם, להגיד לנו שבשום אופן לא נעז לצאת מהבית אחרי הצהריים. הנשיא עומד להודיע אם הוא מתפטר או לא ואם יגיד שלא יהיה שמח. מיד הבנתי את חומרת המצב, אמרתי לעצמי "או"ם שמום. שלא יגידו לי מה לעשות" והלכתי ביחד עם ז`או להירשם בשגרירות האמריקנית (עוד יתרון לאזרחות הכפולה). את החילוץ הישראלי כבר פספסתי, אם יהיה חילוץ לגרינגואים לפחות שיתקשרו להגיד לי, כדי שאני אוכל להגיד "לא תודה" אבל להרגיש שקיבלתי קצת תשומת לב :) בדרך לשגרירות אנחנו עוברות את המראות הרגילים, תורים ללחם, מוכרי ביצים ותפוחים במחירים מופקעים, ילדים על אופניים בכביש המהיר. בדרך חזרה הביתה כבר התחילו להסתובב שמועות על הנשיא שהתפטר. כעבור שעתיים הסתבר שאכן, גוני התפטר, וכמיטב מסורת אמריקה הלטינית ברח למיאמי עוד באותו לילה. כבר בערב נפתח שדה התעופה. משאיות הגיעו ללה פז לקחת את המפגינים הביתה ועברו בשיירה ארוכה מתחת לחלון שלי. סטודנטים הגיחו מהאוניברסיטה עם תופים וחלילים וחגגו כל הלילה. תהלוכות שמחות צעדו בפראדו בלי לשבור שום דבר.
חיים כרגיל
היום, יום שבת, יצאנו לראות אם באמת הכל עבר. בחוץ חג! הרחוב שטוף שמש והומה אנשים מחייכים. במקום ילדים משחקים כדורגל עוברות ברחוב מכוניות נושאות דגלים מתנופפים. במקום השעון של הכנסיה שומעים סוף סוף שוב את צעקות הנערים המכריזים על יעדי האוטובוסים. אינסוף ארגזי ירקות שנסעו כל הלילה נכנסים לעיר. נעלמו השלטים "גוני רוצח" ובמקומם הופיעו "לה פז מודה לאל אלטו על המאבק". המשאיות שעברו בלילה בשיירות מתחת לבית שלנו נוסעות עכשיו ברחוב עמוסות אנשים: הכורים מפוטוסי, העיר הכי עניה בבוליביה, שבאו להפגין מצויידים במקלות דינמיט מהמכרות, חוזרים הביתה. הם מנופפים לקהל הנלהב.
תושבי לה פז שמחים, משפריצים מים על המשאיות, מוחאים כפיים, מסירים כובעים. בין המראות היפים שראיתי כאן. המפגינים מאורורו לא מאוגדים בקואופרטיבים, אין מי שישלח להם משאיות והם יושבים שעות בסן פרנסיסקו, לועסים קוקה ומחכים לתחבורה הביתה (לשאלה שלי, מה תעשו אם גם הנשיא החדש יאכזב, הם אמרו- ניתן לו צ`אנס, אם הוא לא יעשה מה שצריך, נחזור בשנה הבאה. אנשים עקשנים...). במקום איומים והצעות לא דיפלומטיות לעזוב את בוליביה לאלתר אני מקבלת הפעם הצעת נישואין ממפגין אנרגטי מאורורו (אבא, עוד אל תשלח הזמנות ;)))).
דחפורים מתחילים בפינוי ערימות האבנים שנעקרו מהמדרכות. עובדי עיריה משקמים את הכביש הקרוע. שמועות מסתובבות על סכום הפיצויים לעשרות משפחות ההרוגים: 2,000 דולר, 7,000 דולר, 50 אלף בוליביאנו ומקום עבודה לכולם... למי שמת זה כבר לא יעזור. הנשיא החדש, קרלוס מסה Carlos Mesa, מפזר תחזיות אופטימיות לאנשים שהעוני שלהם עמוק בהרבה ממה שהשפעות התיעוש המקומי המובטח יוכלו להגיע אליו.
תיירים (אלה שלא התפנו...) מגיחים מבתי המלון ומסתובבים בחוץ, מחליפים חוויות ("עלינו זרקו אבנים, ועליכם?"). אני כבר לא מחביאה את השיער הבהיר, ולא איכפת לי שחושבים שאני אמריקנית. שיחשבו להם! כתב אחד מתעקש לצלם דווקא אותי לטלויזיה המקומית. אני מתפדחת, מה פתאום אותי? תצלם אנשים מפה, אבל הוא אומר שנמאס לו לצלם בוליביאנים, הוא רוצה לגוון... לפחות הוא לא שאל אותי על מבצע החילוץ ;) כדי למצות את אווירת החג יצאנו בערב, איזה כיף שאפשר לצאת מהבית אחרי החושך, והודינו לגוני שהתפטר בסוף השבוע והשאיר לנו זמן להתרגל לרעיון שביום שני חוזרים לעבודה... אנחנו כמו כולם, מקווים מאוד מאוד שהנשיא החדש יקיים מה שהוא מבטיח, ויצליח לשכנע משקיעים זרים להכנס לכאן ולדחוף קדימה.
בהזדמנות חגיגית זו...;) אני אומרת פה תודה לכל האנשים שדאגו לי בשבוע המטורף הזה. כ----ל המשפחה, ניר ונילי מהאתר, ז`וסי החב"דניק, שאול שהיה מוקד תמיכה וסיוע ואני אלך לבנות אצלו רפסודות בהזדמנות הראשונה :), כל מי ששלח מייל והתעניין, ואחרון אחרון וחביב במיוחד, מישהו יקר שהשקיע והתקשר כל יום ובתמורה אחסוך ממנו את החשיפה :). תודה רבה רבה לכולם.
