יוצאים לטיול יום בהרים
4.11.03- אחרי חודש של מצור ועוד שבועיים של סתם עבודה רציתי קצת לגוון... באושר גדול הלכתי בצהרי יום שבת לשאול, האיש והאגדה. בקצה רחוב לינארס Linares (פניה ראשונה ימינה כשהולכים במורד סגרנגה Sagarnaga מתוייר) יש דלת אחת נעולה שמעליה שלט ענקי אך תמציתי ובו כתוב "שאול". לצלצול בפעמון מופיע לו שאול מלמעלה וזורק למטה את המפתח. באווירת טום סוייר אוהדת זאת אני עולה ונכנסת לבקר. בחדר העמוס קלסרים של מידע וסיפורי דרך יושבים חמישה שיוצאים למחרת לטיול רפסודות. הם קצת חוששים, ועושים תחקיר בטיחות מקיף. בסופו הם מחליטים לצאת, ואני מבטיחה לעצמי שבקרוב אצלי. בינתיים אני מסתפקת ביום אחד בהרים, בטיול למערת הקרח. מסלול ג`יפ יפה, ארבע שעות נסיעה לכל כיוון, והמחיר - 16 דולר.
למערת הקרח יצאתי עם שמרית, יאיר, אמרי, אדם ופז, שעל שמו כמובן נקראת העיר ;) ועם חואן (חואנצ`ו בפי שאול :) הנהג מאל אלטו, שמעלה את הנהיגה בשבילי ההרים הצרים לדרגה של אמנות.
יצא המזל ויום הטיול היה גם יום חג כל הקדושים -Todos Santos, עוד פיסה של מורשת ספרדית. בצהרי יום החג מגיעות רוחות המתים מהעולם הבא לעולם הנוכחי, וכל האנשים מחכים בבית הקברות לקבל את פניהן, מצויידים בלחם ענקי בדמות איש קטן ובצו`פרים אחרים. ברובע הדרומי Zona Sur העשיר של לה פז אנשים מתחפשים ותולים דלעות בכל מקום, כמו שמישהו כאן ניסח את זה - "מנסים להיות כמו הגרינגוס", בחיקוי, קצת עצוב בעיניי, של החג בארצות הברית. באל אלטו, שכונת הענק של 650 אלף איש, בעלת אופי משלה ורשות מקומית משלה, החג הוא, כמו ששמרית היתה אומרת, אותנטיקו :). הנסיעה למערת הקרח עוברת באל אלטו ואנחנו חולפים על פני אנשים חגיגיים על משאיות בדרכם לבית הקברות לכבוד החג (כנראה שבכל כתבה שלי יופיעו איכשהו אנשים על משאיות :).
בית הקברות העיקרי של אל אלטו נמצא באזור שנקרא "12 באוקטובר" Zona 12 de Octubre (את החג אפשר לראות גם בבית הקברות של לה פז, או כל מקום אחר). אנחנו עצרנו על צד הדרך בבית קברות קטן יותר והומה אנשים, מדורות זעירות ולהקה קטנה שמנגנת מוסיקה אנדינית בחלילים ותופים. את לחם החג היצירתי לא הסכימו שאצלם אבל את האנשים דווקא כן... הסתובבתי בבית הקברות הצבעוני ואחריי שתי ילדות שהקפידו לשמור על מרחק בטוח עד שלא יכלו לכבוש את הסקרנות וביקשו לראות איך תצא תמונה שלהן (מצלמה דיגיטלית קטנה היא דרך מצויינת להתיידד כאן). למתים העשירים מצבות צרות יצוקות בטון אפור או ירקרק ובו טבועות אבנים קטנות שכותבות את שם הנפטר והאותיות QEPD - Que en paz descanse, הגירסה הלטינית ל"ינוח בשלום על משכבו" שלנו. למתים העניים חתיכת אבן או בטון שרומזת: כאן קבר. ביום החג מפוזרים על הקברים פרחים ולחם ועל חלק מהמצבות גם התמקמו משפחות שבאו לחלק כבוד למתים... בצהרי יום המחרת יעזבו הרוחות את בוליביה ויחזרו לשגרתן הרגילה.
המשכנו בדרך צפונה. מזמן נעלמו הבניינים, ובצידי הדרך המאובקת נראים בתי בוץ, פרות רזות מסתובבות, שדות תפוחי אדמה קטנים. זאת עדיין אל אלטו. חשמל כמעט אין, הבישול נעשה על מדורות בחצר. בתוך העליבות יש בתי ספר לכל שכונה. עד לפני כמה שנים לימדו כאן רק בספרדית, היום, לפחות באופן רשמי, השיטה דו לשונית - ספרדית ואיימארה, חלק מניסיון לשמר את השפה האינדיאנית העתיקה.
מערת הקרח ולגונה קפואה
ירדנו מהכביש ועלינו על דרך עפר שתלך ותיעשה צרה יותר. נסענו לכיוון רכס הקונדורירי Condoriri לצד הלגונה קוטיהKhotia (שם איימארי קשה ביותר להגיה עם ק` עמוקה וגרונית...). הנתיב מתפתל ועולה בצלע ההר. חואן נוהג לו, נשאר נחמד וסבלני גם כשאני ופז מבקשים לעצור כל שני מטר לצלם. אני חושבת איך נסיעה ארוכה ואיטית יכולה להיות כל כך כיף עם האנשים הנכונים, הנהג הנכון (כזה שאף פעם לא נמאס לו לענות לכל השאלות החוקרות שלי :) והנוף הנכון (אנדים - וכל מילה נוספת מיותרת). נסיעה עליזה מאוד בערפל שממנו מגיחות פה ושם אלפקות צמריות, מעט כבשים ואפילו כמה ויסקאצ`ות, המכרסם האנדיני המוזר, מביאה אותנו למרגלות מערת הקרח. המערה כשמה כן היא - קרח, קרח וקרח... כחול יפהפה, עם נטיפי קרח ענקיים בכל מקום. המערה צרה ובטיפוס זחילתי קצרצר אפשר להכנס קצת יותר לעומק, תוך כריתה לא רצונית של כמה נטיפי קרח שמפריעים... היה שווה.
יורדים חזרה לג`יפ וממשיכים בנסיעה. עכשיו כבר יורד שלג ממש, שמעמיד בספק את התוכניות של שמרית, יאיר, אדם ואמרי (ראו לעיל "האנשים הנכונים" :) להתחיל היום במסלול הקורדיירה ריאלCordillera Real, שראשיתו באזור המערה (זהו רמז מקדם...). עוד כמה דקות נסיעה ואנחנו משאירים את הג`יפ והולכים ללגונה שיצאה היישר מהקוטב הצפוני: אגם אפור וגדול עם חתיכות קרח צפות בין צלעות הרים מושלגים. אפשר להניח שבמזג אויר יותר טוב הצבעים מרהיבים. יופי כזה במרחק 4 שעות נסיעה מהבית! ממש מביך שלא הגעתי לכאן קודם.
בדרך חזרה אנחנו מורידים באמצע הכלום את שמרית, יאיר, אדם ואמרי שיתחילו כאן את הטרק (זה מה שהם חשבו לפחות...). יוצאים מהג`יפ ומקימים שני אוהלים. האצבעות קפואות, השלג מסתחרר מסביב אבל אני בכל זאת מרגישה רצון עמום להשאר אתם לכמה ימי הליכה (הרים! סלעים! שק"ש! אלפקות!) ולא לחזור לעיר (מדרכות, בניינים, אוטובוסים וכלבים עזובים...). חואנצ`ו הנהג מסביר לאמרי על הדרך לפי המפה של שאול, ומציע לרדת למטה לכפר (לא ממש כפר - רק כמה בתים) לשאול מה מזג האוויר הצפוי. אמרי הולך, וחוזר עם תחזית עגומה: שלג ימשיך לרדת ומחר יהיה יותר סוער :((( בלית ברירה מחליטים להתקפל. סבלנותו של הנהג נבחנת שוב כשהוא מתבקש לחכות שיפורקו האוהלים, במלאת רבע שעה להקמתם... מעמיסים את המוצ`ילות חזרה על הג`יפ ויוצאים לדרך חזרה. לשמרית זו הפעם השלישית שהיא מנסה לצאת לטרק הקורדיירה ללא הצלחה, כנראה האלים מנסים לרמוז לה משהו, אבל לא מטרקת אליפות כמוה תוותר היום, בכל אופן, משתלב מזג האויר הגרוע בקצת מחלת גבהים של מי שלא היה לו זמן להתאקלם, ויהיה לא חכם להשאר בגובה 5,200 מטר. מחלת גבהים ומזג אויר הם שני הדברים שאין טעם להלחם בהם כאן.
הנסיעה חזרה עוברת מעברו השני של ההר ואחר כך חוזרים לדרך שממנה באנו. סייח שעיר שעמד מעל הדרך בהלוך עומד בדיוק באותה נקודה בחזור. אלפקות מקפצות על צלע ההר התלולה לפנות דרך לג`יפ. בנסיעה איטית ויציבה עוברים מדרך בוץ צרה ומושלגת על פי התהום לדרך עפר רחבה, ממנה לכביש ישן ומלא בורות, ממנו לאוטופיסטה הכביש המהיר (יחסית...) מאל אלטו ללה פז. שמרית ויאיר ישנים. אני, פז, אמרי ואדם שקועים בדיון סוער על "קובה של קסטרו לאן", וחואנצ`ו נוהג...
אחרי יום ארוך וטוב חזרתי עם חואן לשאול, לדווח על קורותינו ולהציק בשאלות על הטיול הבא - הרפסודות.
