מתכוננים לערב פסח
בשנה שעברה חגגתי את ליל הסדר בבוסטון, אצל משפחה ארגנטינאית שהיגרה לפני 20 שנה לארצות הברית ונחתה בדיוק בערב החג. כמהגרים טריים וחסרי חברים הם נתקעו בלי מקום לעשות בו את הפסח ונאלצו להתפשר על פיצה באיזה דיינר (אבל פיצה עם בצק דק, כי בכל זאת, פסח!). מאז הם השתקעו והצליחו בחיים החדשים, ועכשיו הם כל שנה מזמינים את מי שרק אפשר הביתה לחג כדי שלא יהיו עוד אוכלי פיצה בודדים בליל הסדר. את ההגדה קראנו כל אחד בתורו ובשפה שלו. זה היה יופי של חג. השנה לעומת זאת אני מבלה את פסח (כהלכתו!) בדרך פחות רומנטית, אבל בהחלט מאתגרת. חג האביב (וכאן זה דווקא תחילת החורף) בלה פז, עם מאות מטיילים ישראלים רועשים יותר או פחות, עם לוי ומנחם החב"דניקים הנלהבים, עם יוסי, רב הקהילה החמוד וחובב הכדורגל, ובעיקר עם כמה חברים חדשים שלשמחתי הרבה נשארו לעשות כאן את החג.
ברוח ההתנדבות והחזון הציוני התגייסנו החברים הנ"ל ואני לעבודות ההכנה לחג במטבח הענקי שליד אולם הסדר, להשתתפות במרתון בישול מטורף שנמשך עד השעות הקטנות. קנינו, סחבנו, רחצנו, קילפנו, קצצנו, ריסקנו, חתכנו, בישלנו וטיגנו ערימות כבירות של ירקות, ביצים, בשר, דגים ופירות. המשימה האימתנית ביותר היתה הכנת קובבות דגים שמי שלא יודע איך נראה גפילטע פיש יכול היה בהחלט להאמין שהן גפילטע פיש. כל הכבוד ליפתח שחתך בגרזן את הדג הענקי ולמירי שלמרות גודלה הזעיר גילתה נחישות ודבקות במטרה והכינה 700 קובבות לפחות. בסופם של יומיים מתישים אך מגבשים יצאה מתחת ידינו ארוחה למופת לארבע מאות איש. איתי המ"פ והמתכונים שאמא נתנה לו בטלפון, מירי, נעמה והחולצה של ספונג` בוב, מיכל והראסטות הג`ינג`יות, יואב-עם-כובע-צמר-ירוק ויונתן שהיה חולה, משה (אתה לא קיפוד), יאיר המכונה יפתח, נתנאל, אמיר והתלתלים, אריאל הצייר ואני המחפשת כל הזדמנות לדחות את כתיבת עבודת המאסטר - כולם נתנו כתף למאמץ, ביחד עם שלוש מבשלות בוליביאניות בראשות מרתה, אלופת חצי הכדור הדרומי בקילוף תפוחי אדמה.
סדר בקהילת חב"ד בלה פז
בערב החג עוד רצנו אני ושני החב"דניקים לשוק לקנות ירקות ופירות אחרונים. אני ביקשתי, שקלתי ותרגמתי והם שילמו, סידור עבודה שמצא חן בעיני מאוד... מפה לשם הספקתי גם לעמוד 45 דקות בתור לטלפון כדי להגיד חג שמח בבית, להתגעגע למי שצריך, לחטוף מקלחת קצרה (וקרה כמובן), לצאת מעבדות לחירות ולהתייצב לארוחה החגיגית, שחוץ מחצילים, בשר-עם-תפוחי-אדמה וקובבות דגים יהיו בה גם מצות (יש!!!!) וסלט פירות לקינוח. התיאור הממצה ביותר לליל הסדר הבוליביאני: הוא היה גדול מאוד. היו בו המון רב של מטיילים מכל קצווי קשת נימוסי השולחן. למזלי, אני ישבתי יחד עם שאר בוגרי מרתון המטבח שתמיד ידעו איכשהו באיזה עמוד אנחנו בהגדה וכך יכולתי להרגיש גם מוגנת מפגעי רעש האימים שעלה מכמה וכמה מהשולחנות האחרים וגם ממש אינטלקטואלית. יוסי הרב הקהילתי היה מנהל הסדר, עם ההגדה ביד אחת והילד על היד השניה. החב"דניקים היו צוות הווי ובידור מוצלח מאוד, והגדילו לעשות כשלימדו אותנו לחנים מרחוב סומסום לשורות נבחרות מההגדה. איתי המ"פ היה ממלא מקום הרב יוסי בניהול הסדר וסמנכ"ל בכיר לשירת שירי פסח בקאנון בלתי נשכח בין שישה שולחנות, ומיכל היתה נערת השלטים, תפקיד מלחיץ שכולל צעידה בסך תוך הנפת שלט המרמז על מקום הקריאה בהגדה, "קדש", "כרפס" וכל זה (בכל זאת כל פעם הלכתי לאיבוד ושאלתי את היושבים מצדדי ומלפני מי העומד ואיפה אנחנו עכשיו).
בסוף ערב שמח ומחריש אוזניים בו אכלנו המון חרוסת וביצים קשות ובו למדתי שיש כזה דבר סנדויץ של חסה ומצה, ושלא יעזור כלום, אני לא אוהבת חצילים - הלכנו לישון. זה היה נהדר. תודה רבה ליוסי, קיידה, מנחם ואביגיל, תודה לאלי ודורית מהלובו על ההזמנה והיחס החם, תודה לאיתי, ליואב (והכובע) ויונתן, לסנופקין וחבריו, לכל בעלי הפיג`מות באשר הם, ובעיקר למשה רבנו, שבלעדיו כל זה היה בלתי אפשרי בעליל. שבוע חול המועד עבר לו והגיע הזמן לעוד חג, והפעם: מימונה. הגענו בערב לדירה של איתי למה שחברה שלי מניו יורק קראה לו "פולקלור אינדיאני מגניב" עד שהסברתי לה שזה לא אינדיאני אלא יהודי מרוקאי והיא התאכזבה קשות. התפעלנו מאוד מהשולחן הכי ערוך שראינו מאז ליל הסדר, אכלנו מופלטות, פירות מתוקים ואגוזים, וכיון שאין ארוחות חינם.
אחרי שאכלנו התיישבנו כולנו איש בתורו על כיסא העינויים לקבלת ברכה. לחסרי ותק במימונות, כמוני, אני אסביר שלברכה יש מנגינה נעימה ואופטימית, והיא מושרת תוך שהמברכים מצליפים בעדינות (או לא כל כך בעדינות) על פניו של הקורבן בעזרת עלי נענע טריה שנטבלו בחלב. החלב מסמל את השפע (אמר איתי) ואם אני אראה בשנה הזאת שפע בהתאם לעוצמת חבטות הנענע שחטפתי אז באמת אין מה לדאוג. מקורות יודעי דבר טענו אחר כך שאצלם בבית מברכים, אבל לא מעיפים עלי נענע בחלב על הפנים - אז או שיוזמי האירוע היו ממש יצירתיים או שהם היו מזרם מרוקאי אלטרנטיבי, בכל אופן, ברכות זה תמיד טוב. היה כיף. החג הבא: סמנה סנטה, השבוע הקדוש. בלי מצות, אבל עם אצות. זה אמנם חרוז, אבל זאת האמת.
