ממיסיסיפי לניו אורלינס
לאחר זמן ארוך ללא לימודים מסודרים החלטנו לעצור במיסיסיפי ליד עיר בשם Biloxi ולשהות בקמפגראונד למספר ימי לימוד רצופים. קיימת בעייתיות מסוימת, לדעתנו, בקיטועים שבין רצף לימודי אחד למשנהו ולכן אחת המסקנות הנוספות שהוספנו לנו בנושא הלימוד (לקראת סוף המסע כבר נהיה ממש חכמים) היא שבנושאים כמו חשבון ואנגלית כדאי לתת לילדים דפי תרגול במשך השבוע, למרות שדי קשה למצוא זמן מתאים לעניין כשאנחנו בתנועה. מצאנו לנו קמפ ליד אגם, התמקמנו מולו ותפסנו שלווה יחד עם עשרות ברווזים שליוו אותנו ונענו לקריאותינו.
הכנו תוכנית לימודים מסודרת מ- 9 עד 13 כל יום למשך 4 ימים, ואח"כ המשיכו הילדים בהכנת שעורי בית. את הלימודים עשינו בחדר מיוחד שהיה במקום, כך שהיו לנו תנאים מקסימליים. הרגשנו כמו מורים שהולכים בבוקר לעבודה, ומהצהריים - איזה כייף, יש לנו יום ומלואו לעצמנו בייחוד מאחר והילדים נשארו בחדר להכין שעורי בית ובד"כ שהו שם עד השעה 17:00 אחה"צ. לראשונה חזרנו לתחושת שגרה של בית-קבע ורוטינה מעגלית של יום - היה נעים לחוש קצת את השגרה המוכרת. הילדים לקחו את הלימודים ברצינות כרגיל, ומה שגילינו שבמספר ימים מרוכזים כאלה ניתן לעשות "קפיצות קוואנטיות" בלימודים.
באחד הימים ירד גשם זלעפות רצוף במשך יממה שלמה ולקראת ערב התחילו מכרסמים חששות בלבנו, לאור המים הקרבים ועולים לפתח הקראוון, שמא נמצא עצמנו בבוקר צפים באגם. החששות לא היו רחוקות מן האמת, משום שזמן מה קודם לכן קראנו שבמדינת מיסיסיפי היו הצפות. לאור העובדה שהאדמה שם מאוד ביצתית ולא סופגת את המים מהר- די חששנו. למזלנו שכחו הגשמים בלילה ואט אט החלו המים להיספג באדמה. אולם אז החלו לנשב רוחות עד שנראה כאילו הקראוון היה עלה נידף ברוח. הרוחות שככו במהרה ורק הותירו בנו את הטעם של "טיפת" מזג אוויר סוער - זאת לעומת סיפורים ששמענו מאנשים על קמפגראונדים, שפשוט נמחקו בסערות וברוחות. אט אט החל מזג האוויר להתייצב, הקור והגשם פסקו והשמש החלה להפציע ואנחנו שמחנו כי היא מברכת אותנו לקראת ביקורנו בניו אורלינס שבלואיזיאנה.
את ביקורנו בניו אורלינס התחלנו בלילה בחיפושינו אחר מקום לשהות בו, ממנו נוכל לנסוע אל העיר ללא הקראוון. נתקלנו בתופעה שעד עתה לא ראינו - סגנון חדש של קמפים. הקמפים נמצאים ממש בתוך העיר ואינם נראים כקמפים אלא כחניונים. הסתבר לנו שמקבלים מקום חניה, התחברות לחשמל, מים וביוב ותו לא! המראה היה מוזר, שונה, ולגבינו אף דוחה. לא רק שהיה עלינו לשלם מחיר גבוה (יחסית לשירותים הניתנים) - כ-37$, הקמפים עצמם גם היו ממוקמים במקומות לא נעימים. עוד תופעה שונה שבלטה לנו היא הצורך בשמירה בכל הקמפים. גם מהחומר שקראנו וגם משיחות עם אנשים הבנו שניו אורלינס, לבד מהרובע הצרפתי ועוד חלק עשיר שלה, מרוצפת באזורי עוני מאוד מסוכנים והזהירו אותנו חזור ושנה לא לעבור רחובות מסוימים ולשמור היטב על תיקינו מפני גנבי תיקים. לאור כל התחושות הנ"ל החלטנו לנסוע לקמפ הטוב ביותר, מרווח ביותר ומסודר ביותר ושמנו פעמינו אל K.O.A West. בדרך כלל רשתות ה-K.O.A מאוד מטופחות ומסודרות וניתן לקבל שם שירות מעולה. ואכן, עם הגיענו, נשמנו לרווחה לראות סגנון מוכר וחביב.
במשרד קיבלנו הדרכה לגבי אפשרויות הנסיעה לעיר:
1. שאטל - הסעה מהקמפ לתוך הרובע הצרפתי הלוך וחזור, שהיא הדרך הקצרה והנעימה ביותר (3$ לאדם לכל כיוון).
2. אוטובוס עירוני - נמצא קרוב לקמפ ונוסע כחצי שעה עד לנקודה בה יש להחליף לאוטובוס חשמלי (הפועל משנת 1900 לערך וחוויה לנסוע בו) ועמו נוסעים עוד כ-3/4 שעה (4$ לאדם כרטיס יומי ללא הגבלה).
3. מונית. (24$ עד 5 איש לכל כיוון).
ביום הראשון נסענו באוטובוס. הנסיעה עד לחשמלית גילתה לנו ניו אורלינס אפורה ומכוערת, מלאת גשרים לכל כיוון ובכל גובה ומלאה בשכונות עוני. כשעברנו לחשמלית נסענו בחלק מעניין ויפה של ניו אורלינס, המלא בבתים שנשתמרו ושופצו מהמאה ה- 17-18 והנסיעה הייתה חוויה. הישיבה הייתה על ספסלי עץ, החלונות הם האמצעי היחיד לאוורור והנהג יושב או עומד לפרקים כשהוא שולט ברכב בידו השמאלית, המזיזה ימינה ושמאלה ידית ברזל עצומה, שהיא הגז וידו הימנית שולטת במעצור. הנסיעה רועשת מאוד ואיטית - אולם מהנה וחווייתית.
ניו אורלינס והאיזור
הדבר שמדהים בניו אורלינס הוא שמיליוני תיירים גודשים אותה בכל שנה ומבקרים ברובע אחד קטן, הוא הרובע הצרפתי. הרובע הצרפתי הוא הלב והנשמה של העיר הזו. רחובות קטנים וצרים עם בתים עתיקים יפהפיים מעוטרים במרפסות עם פיתוחי ברזל, עציצים ופסלים, פינות קטנות ונסתרות שניתן להציץ לתוכן ולראות גינות ירוקות עם ספסלי ברזל ומזרקות קטנות. חנויות שוקקות מוצפות במזכרות, גלויות, חולצות של ניו אורלינס, דיסקים של בלוז וג`אז מתנגנים להם בכל חנות וחנות, מסכות ושרשראות חרוזים בצבעי סגול, זהוב וירוק - צבעי המרדי גרא תלויות באלפיהן. המרדי גרא (יום שלישי השמן בצרפתית), הוא חג, המזכיר במקצת את חג הפורים שלנו. אנשי ניו אורלינס יוצאים לרחובות מחופשים בתחפושות שונות ומשונות, רוקדים, הוללים ושותים לשכרה. אחד מטכסי החג הוא השלכה ותפיסה של חרוזים, גביעים ודאבלונים (מטבעות), כמו כן נשים עומדות במרפסות למעלה וחושפות את חזיהן. השנה נחוג החג בפברואר, אולם כבר שבועיים קודם לכן ניתן לחזות בתהלוכות והילולות.
כמעט בכל מקום ברובע הצרפתי ובייחוד בכיכר ג`קסון עומדים נגני רחוב יחידים או להקות ומופיעים, ליצנים, פנטומימאים, מגידי עתידות, קוראים בקלפים ובכף היד. מהר מאוד נוכחנו לדעת שבחשבון ההוצאות של העיר ניו אורלינס יש להוסיף את הטיפים שניתנו לכל האומנים הרבים שכל כך נהנינו מהם. התיישבנו לנו בבית הקפה Du Monde שנמצא ברחוב דקאטור ליד גדת נהר המיסיסיפי. עשרות אנשים יושבים בו מדי יום ונהנים מהסופגניות המתוקות והמענגות שלהם. בבתי קפה רבים יש נגנים ולהקות שמופיעות באופן קבוע וגם בקפה זה הנעימו לנו את זמננו. המשכנו לעבר מוזיאון הג`אז (US Mint), שנמצא ברחוב דקאטור עם רח` אספלנדי טל: 6968-568-800-1(5$ לאדם וילד חופשי), ושם ראינו סקירה של תולדות הג`אז, תמונות של נגנים ידועים, כלי נשיפה שונים ושמענו מוסיקת ג`אז ברקע. מוזיאון נחמד ולאוהבי הג`אז מומלץ!
באחד מטיולינו הרגליים ברובע נתקלנו בלהקת ג`אז בת כ-11 נגנים, שהופיעה בכיכר ג`קסון בפני קהל גדול שהתאסף סביבה. זכינו להופעה מדהימה ברמה גבוהה, שבסופה קנינו דיסק שלא מפסיק להתנגן אצלנו. מסתבר שתמורת דולרים מועטים (טיפ כמובן) ניתן לזכות בניו אורלינס להופעות מקצועיות, החודרות היישר לנשמה. לכל מועדוני הג`אז הפזורים לרוב ברחוב בורבון וברחובות אחרים לא יכולנו להיכנס עם ילדים, אך בהחלט הסתפקנו במוסיקה, שבקעה לה ברחוב מכל עבר. מופע נוסף שנתקלנו בו הוא 5 אקרובטים שחורים, שאספו סביבם המוני איש, שישבו על טריבונות ליד הנהר. החבר`ה האלה, בנוסף ליכולת האקרובטית המדהימה, הפגינו חוש הומור ושיתפו את הקהל במופע שלהם וגם עדי הוזמנה להשתתף באחד מפעלוליהם. כך עברנו ממופע למופע נהנים מכל רגע ורגע.
שיטוטינו גילו לנו גם מפעל קטן לייצור סיגרים (Cigar Factory 415 Decatur St.). מעניין היה לראות את תהליך יצור הטבק מפרישת העלים, מילויים, גלגולם, חיתוכם, ועד היותם יפים ומהודרים. אחד המקומות הנוספים שנהנינו בו מאוד הוא השוק הצרפתי, שנמצא גם הוא ברח` דקאטור ליד הנהר. זהו שוק נעים, נקי, מגוון, עם אווירה מיוחדת וניתן למצוא בו דברים מיוחדים ובזול וגם לראות אומנים שונים בעבודתם. ימי השמש המיוחדים שליוו אותנו הוסיפו כמובן לכייף ולהנאה שלנו בעיר המוזרה-מיוחדת הזו, ניו אורלינס. את דרכנו בלואיזיאנה מניו אורלינס המשכנו על כביש מספר 18, העולה ומתפתל צפונה לאורך נהר המיסיסיפי. זהו כביש צר ונעים, העובר בין מטעים ואדמות פוריות חקלאיות ומרוצף בחוות מפוארות מהעבר ההיסטורי של לואיזיאנה ואשר מזכירות את תפאורת הסרט "חלף עם הרוח".
אנחנו בחרנו לסייר באחת מהחוות היפהפיות הללו, אשר נקראת Oakalley Plantation ואשר נמצאת ב- hyw18 3645 , שעות פתיחה 9:00-17:00 ומחיר למבוגר 10$ ולילד 3$. 28 אלונים בני 150 שנה (14 מכל צד), מסודרים בשורה ומסוככים על האחוזה, מקבלים את פני הבאים. אלו עצי אלון בעלי עוצמה, הוד והדר, היכולים לספר היסטוריה ארוכת שנים, המכילה עושר, צער וכאב. בפתח האחוזה עומדות מדריכות בלבוש ההולם את התקופה ההיא ומסבירות על כל חדר וחדר בבית העצום הזה. מדהים להסתובב בחווה העצומה הזו ולנסות לדמיין את מה שהתרחש רק לפני 150 שנה, כיצד 114 משרתים-עבדים רוחשים ועובדים בכל השטח העצום והיפהפה הזה ולזכור לרגע את חיי העושר של האחד שהתקיימו על חשבון חיי קושי וסבל של האחר. במקום יש כעת חדרים ללילה ומסעדה וגם חנות מזכרות.
עזבנו את כביש 18 לטובת כביש 70, היורד דרומה לעבר כביש 90, הממשיך מערבה. כביש 70 הוא אחד מהכבישים, היותר נחמדים של לואיזיאנה - משני צדדיו לכל אורכו נטועים עצי האלון המיוחדים, אשר עלוותיהם משתלשלות שרשראות ארוכות, שנראות כמו כדורי צמר פרומים, והם נטועים במי הביצות, המלווים אותנו על פני מרחבים עצומים. לאורך כל הנסיעה, השתאינו למראה המרחבים האינסופיים של ביצות, שמלווים אותנו בעצם מג`ורג`יה-פלורידה והלאה, אזורי מישורים וכבישים ישרים. הבנו גם שבעיית היתושים כאן מאוד מטרידה את התושבים. אולם מעבר ליופי המאוד מיוחד הזה, לואיזיאנה בעיקרה נראית די מוזנחת ולא מטופחת. בתים ישנים לא מתוחזקים פזורים במרחבים הללו, גשרים רבים שנמתחים מעל הביצות נראים חלודים וכאילו לא נגעו בהם שנים רבות. את אחד הלילות העברנו בקמפגראונד מקרי על הדרך ליד מורגן סיטי Morgan City ומצאנו לנכון לאזכר אותו כאן מאחר והוא אחד הקמפים היפים והכייפים שנתקלנו בהם. שמו Lake End park&campground, נמצא על כביש 90 עם כביש 70. זהו קמפ ליד אגם גדול עם שבילי הליכה וטיול, מגרשי משחקים, עצי אלון יפהפיים ושטחים רחבי ידיים לכל קראוון וקראוון.
למחרת, המשכנו בדרכנו על כביש 90 לעבר Avery Island לראות את מפעל הטבסקו (פתוח כל יום מ- 8:30-17:00, ללא תשלום 9599-634-800-1). למעשה, Avery Island אינו אי אלא גבעת מלח גדולה. רוטב הטבסקו במפעל המקורי הזה, מיוצר לפי מתכון משפחתי מפלפלי צ`ילי חריפים, אשר מגדלים אותם גם במקום, בהונדורס, מכסיקו וונצואלה. את פנינו קיבלה מדריכה שהסבירה לנו על תהליך הייצור, אח"כ ראינו סרט נחמד בין 8 דקות על ההיסטוריה ותהליך הייצור. סיירנו במפעל וראינו את מאות אלפי הבקבוקים שמיוצרים שם כל יום ואשר משווקים ל- 110 מדינות בעולם וקיבלנו בקבוקונים קטנים של הרוטב החריף הזה. את הביקור סיימנו בחנות של המקום וטעמנו מכל הרטבים הטעימים וכמובן אי אפשר בלי לדמיין איך אנחנו משביחים את מטעמי המטבח שלנו ולכן קנינו כמה וכמה רטבים. למשתאים בין הקוראים אנו חייבים לספר כי המטבח הקטן והקומפקטי שלנו הינו מטבח לכל דבר והארוחות שמתבשלות בו לא היו מביישות מסעדות גורמה!
ממפעל הטבסקו עלינו שוב צפונה לעבר כביש 49, העובר ליד עיירות קטנות כמו גרנד קוטו, אופולוסאס ואוניס. בעיירות יש מספר בתים, כנסיה וכמה חנויות. לגראנד קוטו הגענו בשעת צהריים, הכול היה סגור ושקט. הסתובבנו לנו בעיירה החמודה הזו, שבתיה לבנים והמשכנו הלאה. בשעה 18:00 בערך, כל עיירה שחלפנו על פניה כבר הייתה סגורה ומסוגרת וחושך שרר ברחובות. תחושת שלווה ורוגע אפפה אותנו בנסיעתנו בין העיירות הללו, שיושבות על כביש 49 וכביש 190 (הפונה מערבה) ושעת השקיעה הייתה מדהימה ביופייה. גווני חום וכתום עזים נמתחו על פני הרקיע, צבעו את ענני הצירוסים שנשתקפו על פני המים והציצו בין עצי האלון. נראה לנו שזו התמונה הכי יפה של לואיזיאנה, שתיחרת בזיכרוננו וכנראה גם האחרונה, משום שאנחנו הולכים וקרבים למדינת טקסס הענקית ותוהים איך תקבל זו את פנינו והאם תסכים להשהות את ימי השמש החמימים שכה הורגלנו אליהם.
