מתחילים במישור החוף
אחרי כל מיני סידורים ברמת השרון תפסנו טרמפ לגן הלאומי אפק, שם התחיל שבוע ההליכה הרביעי שלנו. התחלנו ללכת בשעה 11:00, בחום כבד ובלחות המפורסמת של מישור החוף. המסלול באותו יום לא היה מעניין במיוחד, רצף של דרכי עפר לצד כביש 6. הדרכים חוצות את הכביש האימתני מדי כמה קילומטרים מתחת לגשרים ובתוך מנהרות. לאחר שלוש שעות הליכה, הגענו לעיר החרדית אלעד ומילאנו שם מים. הקפנו חצי מהעיר המבוצרת, עד לפרצה בגדר הכפולה והחשמלית, כדי להתחבר חזרה לשביל. התקדמנו עד לאנדרטת חטיבת אלכסנדרוני - אנדרטה יפה, המשקיפה לכיוון ההרים העזובים במזרח. אחרי קריאת שלטי מורשת קרב (להלן מור"קים) מעניינים, החלטנו לסיים את היום ההביל והרדום הזה, ולטעון קצת בטריות לקראת הקילומטרים של מחר. פרשנו מחנה כמה עשרות מטרים מהאנדרטה והלכנו לישון.
למחרת המשכנו ללכת לצד ידידינו החדש, כביש 6, עד לארוחת הבוקר שאכלנו סמוך למושב בית נחמיה. אחרי ארוחת הבוקר סטינו מהשביל, כדי להצטייד באוכל באותו המושב. מצאנו את המרכולית, מילאנו את האספקה ושתינו פחיות פנטה קרות ומרעננות. בהמשך היום בתל חדיד פגשנו בשני שביליסטים. להפתעתנו, הם היו "הצנחנים", אותם 2 חבר`ה שפגשנו בעין הוד והלכו בקצב מטורף. "איך זה שהשגנו אתכם? אתם הולכים איזה 30 קילומטר ביום". "אהה... היינו בסוף שבוע בבית, חופשה מהשביל". עכשיו הכל מובן. מתל חדיד המשכנו ליער בן שמן, היער הנטוע ביותר בארץ. עבודות הנטיעה, שהחלו בו עוד לפני יותר מ - 100 שנים ניכרות מאוד בשטח. ניצלנו ספסלים נוחים וצל אורנים להפסקת תה.
ביציאה מיער בן שמן ראינו טנדר מעוטר בסימוני שבילים וכתוב עליו "הועדה לסימון שבילים". בתוך הרכב ישב אוהד כוכבי, שהעביר את התדרוך על שביל ישראל במשרדי הועדה כמה שבועות לפני היציאה לשביל. ניצלנו את ההזדמנות כדי לשפוך את הלב ולהתלונן קצת על כל מיני דברים שראינו בשביל, כמו המעבר הבלתי אפשרי בנחל חדרה ומלאכי שביל, שכבר לא מוכנים לארח.
מכאן ועד סוף המסלול של היום צעדנו בשבילי עפר, בעליות ומורדות בכל מיני גבעות. מזג האוויר השתפר מאוד מאז אתמול וההליכה הייתה יעילה ונעימה. לקראת שקיעה הגענו לכביש המוביל לקיבוץ שעלבים. תוך פחות מדקה עצרנו טרמפ, שלקח אותנו לקיבוץ. רגע אחרי שירדנו מהטרמפ, גילינו ששכחנו בפנים את מקלות ההליכה שלי. בכוח שלא ידעתי שהיו לי אחרי יום הליכה, רדפתי אחרי הרכב במהירות, אבל זה לא עזר. מקלות ההליכה המשיכו לנסוע לכתובת לא ידועה. לקחו לי כמה שעות להשלים עם האבידה והתנחמתי בזה שחוץ מאיבוד המקלות, כל הדברים החשובים באמת - בסדר: מזג האוויר, הבריאות, השותפות שלנו במסע, וזה העיקר, אפשר ללכת לישון עם חיוך.
לתחילת הכתבה
לתחילת הכתבה
ביקור באתרים היסטוריים
בבוקר למחרת נתקלנו בפעם הראשונה בגשם, אבל לא משהו שיעצור אותנו מלעלות לכיוון ירושלים. יצאנו משער הקיבוץ ומצאנו את דרכנו דרך שדות הקיבוץ, אל המנהרה שעוברת מתחת לכביש מספר 1, שם גם התחברנו מחדש לסימון. צעדנו משם ברציפות עד "יד לשריון" בלטרון ואכלנו שם ארוחת בוקר בשולחן נוח, בין שלטי מור"קים, חלקי טנקים ואנדרטאות. ויתרנו על כניסה למוזיאון והמשכנו ללכת לכפר היהודי-ערבי נווה שלום. בניגוד לתחילת השביל, גם בשעות הבוקר המאוחרות מזג האוויר נשאר יציב וקריר, יתרון גדול לטובתנו.
בהמשך הדרך מצאנו את עצמנו בעוד מקום הרואי, כשהלכנו בדרך בורמה, שנפרצה במלחמת העצמאות. הדרך הזאת הייתה מוגנת מאש האויב ואיפשרה להעביר אספקה לתושבי ירושלים. ההליכה בשביל ישראל היא לפעמים כמו הליכה לאורך ההיסטוריה, תענוג לעלות לירושלים בדרך הזאת. שלטי מור"קים וצלליות מתכת פזורים בצדדים ומתארים את הליך פריצת הדרך. צללית אחת משכה את תשומת לבי במיוחד. איש שנושא תיק ענק על הגב ונראה לא שונה יותר מדי מאתנו. כמובן שמיד הצטלמתי עם אותה הצללית, כמצוות המורה ציפורה מבית הספר היסודי, להשוואה בין העבר להווה.
בהמשך הדרך מצאנו את עצמנו בעוד מקום הרואי, כשהלכנו בדרך בורמה, שנפרצה במלחמת העצמאות. הדרך הזאת הייתה מוגנת מאש האויב ואיפשרה להעביר אספקה לתושבי ירושלים. ההליכה בשביל ישראל היא לפעמים כמו הליכה לאורך ההיסטוריה, תענוג לעלות לירושלים בדרך הזאת. שלטי מור"קים וצלליות מתכת פזורים בצדדים ומתארים את הליך פריצת הדרך. צללית אחת משכה את תשומת לבי במיוחד. איש שנושא תיק ענק על הגב ונראה לא שונה יותר מדי מאתנו. כמובן שמיד הצטלמתי עם אותה הצללית, כמצוות המורה ציפורה מבית הספר היסודי, להשוואה בין העבר להווה.
לקראת השעה 13:00 מצאנו עץ גדול, שמתחתיו שולחן והתיישבנו שם להפסקת קפה. הצנחנים (מאתמול) הגיעו והצטרפו אלינו למשחק טאקי. משם המשכנו לעוד הפסקה נוספת ב -Yellow הקרוב ופינקנו את עצמנו בטילונים עצומים של מגנום, מפוצצים שוקולד. אחרי כל ההפסקות, הצנחנים המשיכו בקצבם המהיר ואנחנו המשכנו בדרך ועלייה של 250 מטר צפויה לנו. ניצלנו את מזג האוויר המצוין ונחישות, שלא ידעה תקדים, ועלינו רצוף את כל 250 המטר בעלייה למשלט 21. הנוף בדרך וגם מהפסגה היה מדהים ושונה מכל מה שראינו בימים האחרונים. מסביב הרים ירוקים ומאחורינו ראינו את תל אביב והים, שפתאום נראו כל כך רחוקים. אחרי שלושה וחצי שבועות בשביל, אני יכול להגיד בוודאות שנהנתי לטפס בעלייה. וזה היה רגע של השתנות, כי מאז ועד סוף השביל ובכל טיול אחר, נהנתי לטפס בעליות.
ממשלט 21 המשכנו למשלט 16 הגבוה עוד יותר. קראנו שם מור"קים על לוחמי פלמ"ח, שחרפו נפשם, בניסיונות החוזרים והנשנים לכבוש את המשלטים החולשים על הדרך לירושלים. מגובה 600 מטר ראינו את כביש מספר 1, שתנועה רבה זורמת בו בין העיר הגדולה, תל אביב, והכפר הגדול, ירושלים. בירידה ממשלט 16 גילינו להפתעתנו, את חניון השיירות - חניון קטן ונחמד, עם שני שולחנות ומשטח ישר, שעליו אפשר להקים אוהל. להפתעתנו גילינו גם מים זורמים כמה מטרים משם. אחרי מדורה חמה וארוחה טובה, סגרנו את היום הזה בהרי ירושלים לקול יללות התנים. מחר בתקווה לאכול חומוס באבו גוש ולעשות מקלחת טובה.
ממשלט 21 המשכנו למשלט 16 הגבוה עוד יותר. קראנו שם מור"קים על לוחמי פלמ"ח, שחרפו נפשם, בניסיונות החוזרים והנשנים לכבוש את המשלטים החולשים על הדרך לירושלים. מגובה 600 מטר ראינו את כביש מספר 1, שתנועה רבה זורמת בו בין העיר הגדולה, תל אביב, והכפר הגדול, ירושלים. בירידה ממשלט 16 גילינו להפתעתנו, את חניון השיירות - חניון קטן ונחמד, עם שני שולחנות ומשטח ישר, שעליו אפשר להקים אוהל. להפתעתנו גילינו גם מים זורמים כמה מטרים משם. אחרי מדורה חמה וארוחה טובה, סגרנו את היום הזה בהרי ירושלים לקול יללות התנים. מחר בתקווה לאכול חומוס באבו גוש ולעשות מקלחת טובה.
הלאה אל הרי ירושלים
קמנו למחרת באוויר הקריר של הרי ירושלים וקיפלנו את כל הציוד. השארנו את המקום, כהרגלנו, כאילו מעולם לא היינו שם. זה מוזר לראות איך אתמול בלילה הייתה כאן מדורה, בישולים ומין מחנה שלם, ועכשיו -; עפר בלבד. צעדנו לכביש שמגיע לבית מאיר, חצינו אותו ונכנסנו לחורש בואדי של נחל כסלון, שנקרא אחרי זמן לא רב על ידינו "נחל זבובון".
צינור ביוב זורם באפיק ו"נביעותיו" מושכות למקום כמות בלתי נגמרת של זבובים. אל כל אחד מאתנו הוצמדו עשרות זבובים אישיים. בגלל הזבובים והמונוטוניות של הנחל רצינו לסיים את המקטע הזה מהר מאוד, לכן הלכנו במהירות וביעילות 9 ק"מ עד לעין לימון. בעין לימון בדיוק התמקמה קבוצה של טירוני צנחנים להפסקת צהריים. אנחנו התמקמנו להפסקת תה. התיישב איתנו אחד הטירונים בשם יונתן (johnathan) וסיפר לנו במבטא אמריקאי על הקטע שהוא עשה בשביל ישראל לפני הגיוס. הוצעו לנו גם חמגשיות חמות ופירות וכל טוב, אבל לנו יש משימה היום: להגיע לאבו-גוש רעבים, לכן סירבנו בנימוס.
צינור ביוב זורם באפיק ו"נביעותיו" מושכות למקום כמות בלתי נגמרת של זבובים. אל כל אחד מאתנו הוצמדו עשרות זבובים אישיים. בגלל הזבובים והמונוטוניות של הנחל רצינו לסיים את המקטע הזה מהר מאוד, לכן הלכנו במהירות וביעילות 9 ק"מ עד לעין לימון. בעין לימון בדיוק התמקמה קבוצה של טירוני צנחנים להפסקת צהריים. אנחנו התמקמנו להפסקת תה. התיישב איתנו אחד הטירונים בשם יונתן (johnathan) וסיפר לנו במבטא אמריקאי על הקטע שהוא עשה בשביל ישראל לפני הגיוס. הוצעו לנו גם חמגשיות חמות ופירות וכל טוב, אבל לנו יש משימה היום: להגיע לאבו-גוש רעבים, לכן סירבנו בנימוס.
טירוני הצנחנים הלכו וגם אנחנו התחלנו לעלות בעלייה ארוכה לקיבוץ צובה, מעודדים מיום החופש הקרב ובא. כשהגענו לקיבוץ היינו צריכים למצוא את עינת, חברה של אחות של בן, מורה במקצועה שבזמן שביתת התיכונים עבדה בגן ילדים. חשבנו שנמצא את "גן הילדים של הקיבוץ" וזהו. אבל העניין הסתבך כי ספרנו שם אולי עשרה גנים. כשנכנסנו לאחד הגנים ראינו את הסיבה לריבוי הגנים - חמישה ילדים זוחלים על הרצפה ושתי מטפלות. מסתבר שעל כל שלושה ילדים יש מטפלת והילדים מקבלים יחס אישי מאוד. בגלל היחס הזה הקיבוץ מקבל הרבה "ילדי חוץ", שיוצרים ממש תעשייה של גנים.
לבסוף מצאנו את הגן הנכון ואת עינת.
הנחנו את התיקים בגן ויצאנו עם צידה מינימלית לאכול חומוס. ירדנו לאבו גוש בשביל מסומן (ירוק), וכשהגענו זללנו בתיאבון חומוס מצויין. אכלנו כל כך הרבה, שבקושי הקמנו את עצמנו ממקומותינו, ולטפס בעליה חזרה לצובה בכלל הייתה משימה מאתגרת. כשהגענו לצובה פגשנו בחדר של עינת את אדווה, אחות של בן. אחרי מקלחת ושתייה חמה עינת הקפיצה אותנו לירושלים לדירתה של אדווה, ליומיים מנוחה אחרי כמעט שבועיים של צעידה רצופה בשביל.
לתחילת הכתבה
הנחנו את התיקים בגן ויצאנו עם צידה מינימלית לאכול חומוס. ירדנו לאבו גוש בשביל מסומן (ירוק), וכשהגענו זללנו בתיאבון חומוס מצויין. אכלנו כל כך הרבה, שבקושי הקמנו את עצמנו ממקומותינו, ולטפס בעליה חזרה לצובה בכלל הייתה משימה מאתגרת. כשהגענו לצובה פגשנו בחדר של עינת את אדווה, אחות של בן. אחרי מקלחת ושתייה חמה עינת הקפיצה אותנו לירושלים לדירתה של אדווה, ליומיים מנוחה אחרי כמעט שבועיים של צעידה רצופה בשביל.
לתחילת הכתבה
שבת מנוחה בירושלים
למחרת היה יום שישי ובן נשאר עם אחותו בדירה, בעוד אני יצאתי לסיבוב בירושלים. לא ביקרתי בבירה מאז הטיול השנתי בכתה ח`. אחרי ארוחת בוקר לקחתי אוטובוס לתחנה המרכזית. קניתי בסופר פארם כמה מצרכים, כדי לטפל בכל מיני תופעות שהתפתחו בכפות הרגליים אחרי חודש של צעידה. מהתחנה המרכזית לקחתי קו מספר 1 ישירות לכותל המערבי. האוטובוס עבר בסמטאות צרות כאשר מצדי האוטובוס 2 מטר לכל צד כולל המדרכה. הסמטאות האלו היו הומות אדם. רכבים התפרצו מסמטאות סמוכות. אנשים עברו מצד לצד בלי להביט והכל ממשיך לזרום כאילו ביד המקרה.
ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת. לאחר הבדיקה הביטחונית נכנסתי אל רחבת הכותל וכך פתאום הוא ניצב מולי, הכותל המערבי, על כל הדרו. המקום שופע עוצמה ורגש. הבטתי בו דקות ארוכות. לאחר מכן נכנסתי לצל ורשמתי פתק שהנחתי בין הסדקים והפתקים האחרים. נכנסתי גם להרחבה החדשה של הכותל ובית התפילה. במקום יש בורות ברצפה עם תקרת זכוכית, בהם אפשר לצפות בכותל עד לאבני היסוד שלו. מדובר בחומה עצומה. הצטלמתי מול הכותל ויצאתי לסיבוב ברחובות העיר העתיקה.
השווקים צפופים והומי אדם. מוסלמים, חרדים, תיירים וסתם אנשים רגילים מתערבבים. האווירה שם כל כך שונה מכל מקום אחר. גם הקבצנים בירושלים שונים. במקום אנשים מלוכלכים, פגועים ומחוסרי אנרגיה, ישנם קבצנים וקבצניות שמנדנדים ללא בושה ומסתכלים בעיניים. הקבצניות הזקנות פושטות יד ואומרת ללא הפסקה "זיינ-גזונט", משהו ביידיש על בריאות. אי אפשר שלא להתרשם מהמקצועיות שלהן.
התיישבתי באיזה כוך ואכלתי חומוס, שהיה טעים במיוחד לאחר 4 שבועות של צעידה. כשנגמר החומוס התחלתי לחזור לדירה של אדווה. אדווה חיה אורח חיים דתי, ולכן עמלנו לסיים את כל הבישולים עד כניסת השבת. משנכנסה השבת, העיר עברה למימד זמן אחר. תנועת המכוניות פחתה למינימום והכל נהייה שקט ורגוע.
למחרת קמנו לעוד מנוחה. אכלנו בלינצ`ס טעים בבוקר (שטיגנו אתמול), רעיון שהתבשל עוד מקצת אחרי בית הפנקייק. עשינו טיול קצר בלי התיקים לשכונת עין כרם היפהפיה. ממש נחמד להסתובב גם בלי התיק הגדול. השכונה שלווה ומטופחת מאוד, מלאה בניינים מתקופת הברון, מנזרים וגינות מטופחות. יהיה שווה לחזור לשם גם אחרי השביל. חוץ מזה השבת עברה בשלווה. המנוחה היתה טובה וחיונית לנו לפני השבוע שמצפה לנו, בו השביל מעלה הילוך ונכנס לנגב הצפוני. בלילה נפרדנו מאדווה ונסענו חזרה לקיבוץ צובה. עינת סידרה לנו לינה באחד מגני הילדים ועל כך הודינו לה. אני לא יכול לחשוב על סיטואציה אחרת חוץ מלילה בשביל ישראל, שלינה בגן ילדים זה דבר נורמלי. כשהגענו לגן ישבנו לשתות תה על כיסאות ושולחן בגובה הברכיים. אחר כך כל אחד תפס לו פינה והלכנו לישון בין הצעצועים.
לתחילת הכתבה
השווקים צפופים והומי אדם. מוסלמים, חרדים, תיירים וסתם אנשים רגילים מתערבבים. האווירה שם כל כך שונה מכל מקום אחר. גם הקבצנים בירושלים שונים. במקום אנשים מלוכלכים, פגועים ומחוסרי אנרגיה, ישנם קבצנים וקבצניות שמנדנדים ללא בושה ומסתכלים בעיניים. הקבצניות הזקנות פושטות יד ואומרת ללא הפסקה "זיינ-גזונט", משהו ביידיש על בריאות. אי אפשר שלא להתרשם מהמקצועיות שלהן.
התיישבתי באיזה כוך ואכלתי חומוס, שהיה טעים במיוחד לאחר 4 שבועות של צעידה. כשנגמר החומוס התחלתי לחזור לדירה של אדווה. אדווה חיה אורח חיים דתי, ולכן עמלנו לסיים את כל הבישולים עד כניסת השבת. משנכנסה השבת, העיר עברה למימד זמן אחר. תנועת המכוניות פחתה למינימום והכל נהייה שקט ורגוע.
למחרת קמנו לעוד מנוחה. אכלנו בלינצ`ס טעים בבוקר (שטיגנו אתמול), רעיון שהתבשל עוד מקצת אחרי בית הפנקייק. עשינו טיול קצר בלי התיקים לשכונת עין כרם היפהפיה. ממש נחמד להסתובב גם בלי התיק הגדול. השכונה שלווה ומטופחת מאוד, מלאה בניינים מתקופת הברון, מנזרים וגינות מטופחות. יהיה שווה לחזור לשם גם אחרי השביל. חוץ מזה השבת עברה בשלווה. המנוחה היתה טובה וחיונית לנו לפני השבוע שמצפה לנו, בו השביל מעלה הילוך ונכנס לנגב הצפוני. בלילה נפרדנו מאדווה ונסענו חזרה לקיבוץ צובה. עינת סידרה לנו לינה באחד מגני הילדים ועל כך הודינו לה. אני לא יכול לחשוב על סיטואציה אחרת חוץ מלילה בשביל ישראל, שלינה בגן ילדים זה דבר נורמלי. כשהגענו לגן ישבנו לשתות תה על כיסאות ושולחן בגובה הברכיים. אחר כך כל אחד תפס לו פינה והלכנו לישון בין הצעצועים.
לתחילת הכתבה
