מסע תגליות
14.5.05. שבת. ורשה, לילה 2, מלון הולידי אין. כתובת הדירה של הורי יהודית בפראגה, רחוב רדז`ימינסקה 79.
פותחים בארוחת-בוקר שעולה 16 יורו לסועד ב"הולידי אין" ושאינה כלולה במחיר החדר במלון. יקרה מדי, ויותר מדי אוכל. ביומיים הבאים אנחנו עתידים לאכול ארבעתנו בחדר המלון שלנו כריכים טעימים שיהודית יורדת וקונה בתחנה המרכזית הסמוכה, עם גביעי יוגורט, וקפה שהיא מכינה בחדר. אפשר לחיות יומיים בלי רצועות ביקון פריך וחום מלוא הצלחת עם א�ג�ס או בלי, ודגים ממולאים מתוקים וחזרת לבנה - לארוחת-הבוקר.
יוצאים ארבעתנו במכונית למסע תגליות והמטרה העיקרית היא הבית ברחוב רדז`מינסקה 79 בפראגה, מעבר לוויסלה, צפונה, שבו נולדה יהודית ושהיתה שם בת חצי שנה בספטמבר 1939, בפרוץ המלחמה. במזל עברה עם אמה� לדודה בוורשה בעת שהבית הופצץ, וכאשר חזרו היה אפשר לראות שחציו גולח והדירה חשופה, ללא חלק מהקירות החיצוניים, ואילו אצל השכנים הפולניים כבר היו חפצים אחדים שלקחו מהדירה.
אמה של יהודית, שרה, שהיה לה חוש הומור מפותח, בעיקר באידיש, אמרה שהיטלר פתר לה את בעיית הפשפשים בדירה בכך ששרף את הבית. לפי שהבנו מהקלטה שעשינו עם שרה בשנים האחרונות לחייה - ברוך, אביה של יהודית, עבד בתור שרברב בהתקנת צנרת בדירות, אצל קבלן שבנה את הבית, והלה השכיר או נתן לו דירה של חדר וחצי. יהודית, שהיא ואמה היו בלונדיות, עוד הספיקה לקבל סוכרייה מחייל נאצי. ואז בא ברוך, שכבר התחיל להילקח מדי יום לעבודות-כפייה, ואשר לפני כן שירת בצבא הפולני - והודיע שהם הולכים מזרחה. שרה תחילה לא הסכימה אבל לבסוף שיכנע אותה, והם יצאו לביאליסטוק ולעיירה בשם דויד-הורודוק, ליד פינסק, אזור שהיה בשליטת הרוסים לאחר הסכם מולטוב-ריבנטרופ לחלוקת פולניה בין רוסיה לגרמניה. משם המשיכו בדרך תלאות עד לאסטראחאן, וכך ניצלו חייהם. אחרי המלחמה עברו בחטף את פולניה, ישבו במחנה עקורים בגרמניה, ובסתיו 1948 הגיעו לישראל, וברוך עוד הספיק להיות מגוייס מיד לצה"ל.
יגאל, שאין דבר נבצר ממנו, איתר במפה בדיוק היכן רחוב רדז`ימינסקה, עלי מוטל לנווט, וכאשר אנחנו נכנסים לתחילתו, מתחילה הספירה לצד שמאל במתח עולה - כי אכן רואים בתים ישנים, הנה כבר 51, ו-59, אבל הבניין האחרון בצד שמאל הוא רדז`ימינסקה 63 - ואחריו, כלום. אין 79. רק מעין גדר של גן ציבורי. כביש עורקי, ממשיכים וחוצים אותו, מתחת לגשר של פסי-רכבת, ומוצאים את המשך רחוב רדז`ימינסקה, הפעם דו-מסלולי ורחב מאוד, מוציא את התנועה לערים שצפונה לוורשה, והבניין הראשון בו משמאל מספרו 101.
תמונות בורשה
חוזרים במכונית. מצלמים את הבניין האחרון שמספרו 63 ויש עוד בשורה כמותו, כמעט ברור שכך נראה גם הבית "של יהודית" - כניסה גדולה מקושתת באמצע, מובילה לחצר מוזנחת מאחור, שני גרמי מדרגות איומים ומוזנחים מכל צד של המבואה, ארבע או חמש קומות, לבנים אדומות-אפורות, עתיקות, ללא טיח, והכול מוזנח מאוד. אבל אנשים עוצרים מכוניות פרטיות ובאים עם סלי קניות מלאים כל טוב ולבושים היטב. כלל לא אזור של עוני. זה כנראה מקובל לגור כמו חורנים, או כמו שגרים בבתים המוזנחים ביותר שבדמי-מפתח בדרום תל-אביב. יהודית מצלמת מוסך מכוניות "אאודי" חדש ממול, במספר 78. ואנחנו ניגשים ומצלמים מולו, ליד גדר הגן שהיא בעצם גדר-מגן לשולי הכביש העורקי שחוצה את רחוב רדז`ימינסקה, וברור שנבנה אחרי המלחמה - ומוצאים שרידים אחדים, שני צינורות ומדרגת אבן, למה שהיה אולי הכניסה לרדז`ימינסקה 79.
יהודית אינה מתרגשת. למעשה אין לה שום זכרונות מוורשה. היתה תינוקת. הדסה וישליצקי, ה"צברית", שגדלה בבית דובר פולנית ויודעת פולנית, מרגישה בפולניה יותר "בבית" מאשר יהודית, ששנות ילדותה הראשונות עברו עליה ברוסיה האסיאתית ובמחנה העקורים בגרמניה. הפלגתי בתיאור מהזיכרון, והנה אני מגלה שכבר במחברת היומן שנכתבה באותו ערב נמצא התיאור הבא: רחוב רדז`ימינסקה הוא רחוב רגיל, רחב למדי, בצידו השמאלי יש עדיין בתים ישנים כבני שבעים ושמונים שנה לערך. בצידו הימני, הרוב בניינים חדשים, ויכול להיות שכל הצד הזה נהרס כדי שהרחוב יהיה רחב יותר. אנחנו עולים במספרים אבל מגיעים רק עד 67 לערך, והלאה - מגרש חניה, עצים, והרחוב נחתך ב"היי-ווי" רחבה ובמסילת-ברזל על גשר, ולאחר שעושים עיקוף, הוא, הרחוב, ממשיך צפונה בתור רחוב רחב מאוד שמוביל ליציאה מהעיר לכיוון ביאליסטוק, והמיספרים מתחילים מ-101 ומעלה.
מתברר שהבית שבו גרו יהודית בת החצי-שנה עם הוריה הצעירים, בתחילת המלחמה, חודשים אחדים עד שברחו לביאליסטוק הרוסית, נהרס כליל, נמחק ופינה מקומו לשולי ה"היי-ווי" החותך אותו ממזרח למערב. כאשר עמדנו במקום המשוער למספר 79 - ממול היה מוסך מודרני שנשא מספר 78 - ראינו כמה ברזלים שקועים באדמה ומנוסרים, כפסי-רכבת, וכן אבן בניין גדולה, ופתחי צינורות, שזה כנראה כל מה שנשאר מחזית הבית, שנמחק כליל וכפי ששרה סיפרה, חציו נהרס בהפצצה ובו דירת החדר וחצי שלהם שהושכרה לברוך בידי הקבלן שבנה את הבית, וברוך עבד אצלו כאינסטלטור. הבית גולח בספטמבר 39` כדי חציו, וראו את החדר פתוח כלפי חוץ. מזלה של יהודית ואימה שהם עזבו קודם להפצצה לדודה שגרה בווארשה עצמה, מעבר לנהר דרומה, וברוך היה כבר או עדיין מגוייס.
ליתר ביטחון יהודית מצטלמת על רקע הבניין האחרון בקטע זה של הרחוב, שלפי בנייתו, והקודמים לו, נראה שהיה זהה לזה שנהרס. מבואה גדולה המובילה לחצר, ומשני צדיה גרמי מדרגות שנראים כמו מימי הביניים. שחוקים. קירות קלופים עבים. חושך. אבל האנשים שנכנסים ויוצאים לבושים היטב, באים במכוניות ונושאים סלי-מזון מהחנויות. ואולם חזית הבית נראית נורא, כבתים המוזנחים ביותר והשחורים ביותר בדרום תל-אביב.
סיור בורשה
יהודית לא מתרגשת ביותר. פשוט קשה לקשור את העבר להווה. נראה שהפולנים לא השאירו אפילו קטע אחד הרוס, למען יראו הדורות הבאים, כפי שעשו הגרמנים בכנסיית הקייזר וילהלם בקצה הקו-דאם בברלין. וארשה כולה בניינים, רובם חדשים, ואם הורסים בתים ישנים זה כדי לבנות גורדי-שחקים, והעיר נמצאת בתנופת בנייה של בנייני-ענק, אבל לא רואים בנייה או חידוש בנייה של בנייני המגורים הישנים בני החמש קומות.
מכאן אנחנו חוזרים במכונית אל היריד הענק של פראגה, בגן לשפת הנהר. מאות דוכנים. צפוף מאוד. מלא יפהפיות פולניות בבגדי קיץ קלים ובסנדלים. תאווה-לעיניים צורות של יופי שכאלה, שלא מן העולם הזה, כמלאכיות שאינן זקוקות לכנפיים. גם חלק ניכר מהבגדים וההנעלה הם לצעירות בלבד. יגאל והדסה קונים מזוודה משוכללת במקום מזוודה ישנה שלהם, שכבר עשתה את שלה ושאותה ישאירו במלון. חם מאוד וקשה להמשיך ביריד, מה עוד שהדסה מתקשה לצעוד בגלל הברך. אבל לא נראה לנו שיש בו הרבה חפצים עתיקים כמו אלה שאנחנו מחפשים בדרך כלל ב"שוק הפשפשים" שבכל עיר ועיירה בעולם.
ממשיכים במכונית לאתרים שראינו בחטף עם אווה אתמול. האנדרטה ללוחמי גטו ורשה בכיכר גיבורי הגטו, עם אנדרטת מרדכי אנילביץ` וחבריו במרכזה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. אני ניגש למוכר גלויות וספרונים, מרקו שמו, והוא מספר לי שיש עוד אנדרטה ליד העצים, מימין. ואכן אנחנו מגלים שם, כמעט מוסתרת, אבן עגולה שוכבת, ורודה במקצת, משנת 1946, ועליה כתוב בפולנית, באידיש ובעברית: "לגיבורים / שנפלו חללים / במלחמם הענקית בעד / כבודו וחרותו של העם / העברי בעד שחרור פולין / וגאולת האדם // שרידי יהודי פולין". תופס אותי בייחוד הביטוי "העם העברי", לא העם היהודי כמו כמעט בכל שאר המקומות. שהרי באותן שנים היתה גם סיסמת המאבק בארץ-ישראל "מדינה עברית, עלייה חופשית!" וכדי להיבדל מהגורל היהודי ומהשואה הדגישו את העבריות, היישוב העברי, המדינה העברית, אבל לימים הפך הכול ליהודי והשימוש במושג "העם העברי" נשמע כיום ארכאי.
על אבני המרצפת פרושה יריעת-בד לא גדולה ועליה מניח מרקו את החוברות והמפות שהוא מוכר, והכול בנושא יהודי ורשה והגטו. תופסת את עיני חוברת עברית מיוחדת במינה ואני רוכש אותה תמורת 5 זלוטי. הכותרת על העטיפה וגם בעמוד הראשון היא: "המכון ההיסטורי היהודי בורשה / ב. מארק / חורבן ומרד יהודי פולין / בתקופת הכיבוש ההיטלרי / ורשה 1955" כלומר לפני יובל שנים. הדפוס העברי עתיק-למדי ומזכיר ספרי-דת, ויש גם תמונות כמו: "ההיטלריסטים שורפים את הגיטו הורשאי", מהצילומים של הגנירל סטרופ; אבל הדבר המדהים ביותר הוא שכל החוברת ההיסטורית הזו, בת 22 עמודים בסך הכול, כורכת את מוראות גטו ורשה, שהכותב היה כנראה עד להם ממקור ראשון, יחד עם תעמולה קומוניסטית בוטה הרואה בגרמניה המערבית ובמערב האימפריאליסטי את ההמשך של הנאצים, והכול בעברית - "מתורגם מפולנית / העורך: א. רוטקובסקי":
אך דא עקא שסיוט-הבלהות ההיטלרי לא נעלם עדיין מהאופק. עדיין ישנם כוחות-שחור המעלים את הסיוט הזה על הבמה הפוליטית. העולם כולו מזועזע כעת עקב קימומם מחדש של כוחות-האגרסיה במערב-גרמניה, בראשם עומדים אותם המרשלים, הגנרלים ומפקדי הס.ס., אשר הוציאו להורג אלפי אנשים חפים מפשע בורשה וביאליסטוק, בקיוב ובוילנא, בלידיציה ובאוראדור, באמסטרדם ובארדינטינה, אשר הפציצו באופן ברברי את לונדון, קובנטרי ורוטרדם, אשר הטילו מוראם על תל-אביב וחיפה.
דבר זה מעלה בזכרוננו את הימים עברו, ולפני עינינו עובר שוב מחזה-הבלהות משנת הכיבוש. מראה שארית הפליטה מתבערת הגיטו וממחנות-ההשמדה. הננו רואים את חומת-הגיטו הגבוהה, המקיפה רובע ענקי - בית-כלא, סוגר עצום בו נכלאו חצי מיליון אנשים. הננו שומעים את נהי ילדי הגיטו המיותמים ומזי-הרעב המחטטים אחר קליפות-בולבוסים; והנה רחובות הגיטו המדוללים, בהם מתגוללות גופותיהם של מתי-רעב, כשפניהם מעוטפים בקטעי ניר; לפני עינינו מופיעים עמודי-התליה בככר בית-הסוהר של הגיטו, עליהם מתנדדות גופותיהן של אמהות-צעירות, שהעיזו לעבור את חומת-הגיטו, כדי להשיג פת-קיבר או מלפפון כמוש בשביל ילדיהן הרעבים. שוב נפנות מחשבותנו לעבר האנשים הניצבים ברחובות, המעונים במרתפי הגיסטאפו והנהרגים בבית-הסוהר "פאוויאק"; בזכרון עולים תמונות-הבלהות של ה"סלקציה": בצד השמאלי - המועדים למות, בצד הימיני - אלה, אשר עוד לא הגיע שעתם. האם אפשר לשכוח את פניהם המבוהלים של הילדים, הנסחבים ע"י הזדים ההיטלריסטיים לתוך קרונות רכבת-המשא, שפניהן למחנה-המות בטריבלינקה?! באזנינו רועדות עדיין אנחותיה קורעות-הלב של הנערה אשר ידיה ורגליה נשרפו והיא מבקשת היטלריסט שימיתה ביריה, כדי לשים קץ לחייה וליסוריה העל-אנושיים גם יחד. פלצות תאחז את לבנו, עת נזכרים אנו, באם הצעירה החובקת תינוקת וקופצת מהקומה הרביעית של בית אחוז-להבות למצהלותיהם של פראי-האדם מבני לוויתו של סטרופ או באותה ישישה, אשר בעת קפיצתה מטה מגגו של בית בוער נסתבכו בגדיה במעקה וכך נשארה תלויה ומפרפרת באויר וההיטלריסטים שמו אותה מטרה חיה לכדוריהם.
בין מחזות-זוועה אלה של העבר הלא-רחוק, רואים אנו את שורותיהם האינסופיות של גברים ונשים ערומים, אשר אפילו בדרכם האחרונה אל תאי-הגאז עדיין מתעללים בהם, משסים בהם כלבים, מזרזים אותם בקתות הרובים. ושוב מתענית נפשנו מהסיוט של לשונות האש העצומות המשתרבבות מעל הגיטו, מחזון הבלהות של תמרות-העשן המתאבכות מעל לבירקינאו ובאפנו עולה ריח השריפה של הקדושים השרופים חיים בטריבלינקה ואושווינצים, בפונארי לידי וילנה ובפיטראשי שעל יד ביאליסטוק, שומעים אנו את קולותיהם של מיליוני קדושים ולוחמים השולחים את קללתם האחרונה לעבר ההיטלריסטים, המלחמה וזוועותיה. (עמ` 21-19). [הפרטים על אודות החוברת והציטוטים ממנה הובאו בתעתיק העברי המקורי, ללא עריכה].
לא רחוק מהגן והרחבה של אנדרטת אנילביץ וחבריו למרד - מבעד לגדר מדרכה - רואים את השגרירות הסינית, בניין חדש וגן סיני מופלא, שבנויים על מקום הבונקר האחרון של מרד גטו וארשה, והם מצויים מול הגן שבו האנדרטה לזכר אנילביץ וחבריו. אנחנו מבקרים באנדרטה דמויית פירמידה לבונקר של מרדכי אנילביץ` וחבריו הלוחמים ברחוב מילא 18, כיום מילא 2.
משם לאומשלגפלאץ, כיכר המשלוחים, ברחוב סטאבקי 10. הכול טובל בירק, מוקף גנים או בניינים חדשים, ילדים, עוברי-אורח, תנועת מכוניות וחשמליות. פשוט קשה להאמין שכאן היה הגטו, כאן רחשו חיים יהודיים צפופים כפי שמתואר בכל הספרות והקולנוע והתיאטרון, ורשה התוססת של בשביס-זינגר, כאן נלחמו וכאן נהרס הכול כפי שרואים בצילומים היסטוריים ובתפאורה המרשימה של הסרט "הפסנתרן". הצילום שלנו מראה רק את הכיתוב האנגלי, ובתרגום: "לאורך רציף זה של סבל ומוות, יותר משלוש מאות אלף יהודים נשלחו בשנים 1943-1942 מגטו וארשה לתאי הגאז של מחנות ההשמדה הנאציים". הכיתוב העברי: "מכאן הובלו בשנים 1943-1942 בתקופת הכיבוש הגרמני מעל ל-300000 יהודים מגיטו וארשה בדרך של סבל וייסורים למחנות-המוות הנאציים."
מכאן נוסעים לבית-הכנסת על שם זלמן ורבקה נוז`יק (שלידו גם התיאטרון היהודי) ברחוב טווארדה 6, והוא היחיד ששרד מבין 400 בתי-הכנסת של וארשה היהודית. הוא נוסד לפני כמאה ושלוש שנים. הכניסה הראשית סגורה אבל נכנסים דרך המשרד שבעורפו, "ועד הקהילות הקדושות בפולין" ככתוב בשלט החיצוני. מבקרים בתוך בית-הכנסת, שקירותיו מלאים שמות אנשים שהתפללו בו ותרמו. הכניסה למקום מוגנת מאוד, כמו בנק. בכניסה ה�פ��רו�ז�ה יחסית לתיאטרון נדבקת בנו אישה יהודייה קשישה שיודעת פולנית, אידיש, אנגלית ואולי עוד כמה שפות ואשר לפי דבריה היתה פעם שחקנית. גם היום היא שחקנית לא רעה אבל ענייה מאוד. שושנה. טיפוס. מה זה טיפוס. כל ורשה של באשביס-זינגר מתחייה כשהיא פותחת פה ומדברת. מה זה מדברת. לא מפסיקה לדבר.
מסעדות וורשה בערב
ממול יש מסעדה "יהודית", "נרגילה", והיא מזהירה אותנו שלא ללכת לשם כי הבעלים היהודי-הישראלי פשט את הרגל והיום היא מופעלת בידי זוג גברים פולנים. מעבירה ביקורת על דא ועל הא ועל מה לא. מספרת על תיאטרון האידיש היהודי שכל שחקניו כיום פולנים. הדסה קונה קלטות אחדות של שירי אידיש וגם על כך יש לשושנה מה לומר. לקחו ממנה יותר מדי כסף. לקראת הפרידה ממנה אנחנו רומזים ליגאל שיש להשאיר לה משהו, והוא מתעלם ואומר שהכול בסדר. במכונית הוא חושף קופסת קרטון קטנה של קונדיטוריה ורשאית ידועה, ובתוכה פרוסת עוגה אחת. לדבריו קנה אותה משושנה, כדי שלא לביישה במתן נדבה. הדסה ויהודית נגעלות כמובן מהעוגה, אבל יגאל ואני מחסלים אותה בתיאבון אף כי לא בטוח שהיא שייכת לאריזה האיכותית.
לפי ההכנות באולם המבוא של התיאטרון היהודי, ומה שמספרים לנו, עומדת להיערך כאן מחר חגיגה ליום העצמאות של ישראל בנוכחות המשלחת של צה"ל ותופיע גם "המקהלה היהודית צליל" ומוסרים לנו עלון פולני-אנגלי המספר על "כור ז`ידובסקי צליל". חוזרים עייפים למלון. בערב הולכים בעקבותיי לסניף של המסעדה הידועה "טי ג`י פריידי" או "ת�`נקס גוד איטס פריידי", שבכל ביקור בלונדון אנחנו לא מחמיצים את שלוחת הרשת שלה ליד לסטר סקוור, מה שגורם לי בדרך-כלל להירדם בהצגת התיאטרון שבאה אחריה. המסעדה נמצאת אף היא ברחוב הגדול, הרב-מסלולי, שעל פינתו עם רחוב זלוטה עומד מלון הולידי אין, הוא רחוב יאנה פאבלובה השני, הקרוי על שם האפיפיור שלהם יוחנן פאולוס השני.
ורשה בערב, לפחות באזור בו הלכנו מהמלון ל"טי.ג`י.פי" - עיר די ריקה. בעיקר רואים ושומעים את החשמליות, הטראמוואי, שמצלצלות, ויש תנועה של מכוניות פרטיות, אבל המדרכות ריקות, כמעט שאין מסעדות ובתי-קפה פתוחים. פה ושם פתוח סופרמרקט בינוני שעובד גם בלילה. פה ושם מסתובבים שיכורים. מסעדת "ת`נקס גוד איטס פריידי" בוורשה דומה כשתי טיפות קוקה קולה למסעדה בלסטר סקוור בלונדון וכנראה לכל מסעדה אחרת של הרשת בעולם. אותם בלונים אדומים ולבנים. אותו תפריט. אותם מלצרים ומלצריות לבושים במדים צבעוניים וענודים בכל מיני אותות הצטיינות מצחיקים, ולעיתים מחוברת למותניהם גם בובה של חיית-מחמד. והם כורעים ברך לידך כאשר אתה מזמין. יגאל והדסה לא הכירו מקודם את המסעדות האלה.
כולנו מזמינים את המנה הטובה ביותר שלהם - בייבי ספר-ריבס של חזיר מעושנים ברוטב חום-אדום, עם טבעות בצל מטוגן בעטיפת בצק פריך וסלט כרוב קול-סלאו. אילו היינו פחות רעבים היה אפשר להסתפק במנה אחת לכל זוג. ואולם הרעב עושה את שלו, והנשים מפליאות לחסל את מנת הצלעות המשתרעת על פני צלחת אובלית ענקית, ורק יגאל ואני לא מצליחים לסיים את שארית המנה. בדרך חזרה מתחיל גשם דק. יגאל הולך במהירות לעבר המלון וחוזר לקחתנו עם המכונית. ככל שהדסה מתקשה לצעוד מעבר למרחק מסויים, כן המכונית שבה נוהג יגאל משלימה את החסר ומביאה אותה לכל מקום וגם מחזירה ממנו.
