הקדמה
מעשה שהיה כך היה, וכל מילה היא אמת לאמיתה. במהלך טיולנו בתחילת הקיץ האחרון (בדיוק באמצע יוני) יצאנו למסע של יומיים ברחבי ממלכתו של זיגפריד, הלא היא- הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. זהו שם גדול לממלכה קטנה, אבל רגע... מיד תגלו שהיא אינה כה קטנה כפי שחשבתם. הבסיס לטיולנו היה בכפר נופש צנוע ופסטורלי בבלגיה, דרומית לעיר דינאן. משם יצאנו לטיולי יום. בלגיה, כמו הולנד שכנתה מצפון, מחולקת לנפות עם שמות מעניינים. הנפה בה נמצא כפר הנופש שלנו היא נפת נאמור (Namur), על שם עיר המחוז הגדולה. אבל שם הנפה אולי הכי מסקרן בבלגיה הוא- לוקסמבורג (Luxembourg). רוב האנשים שטיילו שם, בודאי חושבים שהשם נפת לוקסמבורג ניתן לאזור על שום קרבתו לדוכסות הגדולה של לוקסמבורג, אבל זה לא כל הסיפור כולו. כדי לדעת מה מקור השם תאלצו להמתין בסבלנות, לפחות כמו זו שהפגינו בעלי ובנותיי על הספסל הסמוך למצודתו של זיגפריד. טיול בכלל, וברחבי הארדנים וממלכת לוקסמבורג בפרט, זה משהו שקשור בסבלנות, אורך רוח ובאווירה יוצאת דופן. אני מצהירה ומבטיחה במעמד זה לפענח את כל השאלות הסתומות - מדוע קוראים לנפה בשם לוקסמבורג? ומיהו בדיוק זיגפריד נסיך הארדנים? השאלות יתפענחו להן מעצמן לאט ובבטחה, עד לסופו של הסיפור.
ועכשיו לתחילת המסע-
לאחר שנת לילה ארוכה במיוחד, יצאנו לעבר הוולבו, שכבר ביום הגעתנו התאהבנו בו. אני התנדבתי בשמחה ובחפץ לב להיות ממונה על הניווט לצד בעלי הנהג. אנו משפחה שמרנית, ללא חיבה למכשירים הקשורים בקדמה, כגון GPS. במקום מכשיר הפלא הייתי מצוידת בתחושה של שליטה וידיעה פנימית, שבעצם כבר הייתי פה, ואני מכירה כמעט כל פינה, היות שהקדשתי שעות רבות לבהייה במפות של בלגיה ולוקסמבורג, ולמדתי אותן כמעט בעל פה. בביטחון ובשמחה יצאנו לעבר מערת האן שליד הכפר האן סור לס (Han Sur Lesse). הוולבו התפתל כברת דרך קצרה בתוך הכפר בליימונט (Blaimont). יום קודם בלבד הגענו לאזור, ועדיין התפעלנו מבתי הכפר הישנים הבנויים מאבנים אפורות- שחורות, ובהם שתי דלתות לכל בית, האחת קטנה המיועדת לבני המשפחה, והדלת הגדולה לבעלי החיים או לאחסון ציוד חקלאי ותבואות.
מערת האן סור לס
יצאנו מהכפר. שמאלה, הודעתי לבעלי, ומיד הלכנו לאיבוד. זו הייתה ההתחלה, שעדיין התרחשה בתחומי נפת נאמור, ולכן אספר מאד בקצרה על כך שאת הטעות הלא צפויה ניצלנו לטיול נוף לאורך הנהר מיוז (Meuse) עד ומעבר לגבול צרפת, ושמחנו על ההזדמנות לראות את ג`יבה, הלו היא Givet, עיירת גבול צרפתית. מרתק היה הגילוי שהארדנים הצרפתיים הם המשך טבעי לארדנים הבלגיים. אין שום הבדל, ולו הדק ביותר, בין בתיה של ג`יבה לבין הכפרים הבלגיים שבדרך אליה. משני צידי הגבול- אותה האבן האפורה והגרניום בחלק מהחלונות. המשכנו לכוון ביורינג (Beauraing) בבלגיה, בדרכנו למערה. בשל עוד טעות קטנה בניווט, מסלול הנסיעה שלנו זיזג על גבול בלגיה צרפת, ובכל חמש דקות בערך נשמעה קריאת קוקוריקו מאת סלקום, שהזכירה לנו את העובדה שהוחלפה הרשת המפעילה של הטלפון הסלולרי, והייתה העדות היחידה לכך שבזה הרגע חצינו גבול בינלאומי.
לאחר נסיעה ממושכת בין כפרים ועיירות יפהפיים התקרבנו אל הכפר האן סור לס, שכבר נמצא בתחומי נפת לוקסמבורג. במרכז הכפר יש חניה גדולה ולידה כנסיה. מרכז המבקרים נמצא מעבר לכביש ממול לכנסיה. קנינו כרטיסים משולבים לסיור במערה ולסיור בספארי שסמוך למערה. אבל אופס...שוב התרחשה טעות. באותו חיפזון נלהב בו הודעתי לבעלי שעליו לפנות שמאלה ביציאה מבליימונט, שכחתי לשאול האם יש סיור מודרך באנגלית (למערת האן ניתן להיכנס אך ורק במסגרת סיור מודרך) או דף הסבר כלשהו (מטיילים דיווחו על דפי הסבר בעברית). לזכותם של בני משפחתי ניתן בהחלט לזקוף את הפירגון. לא היו ועדות חקירה ולא תחקירים. הסיור במערה מאד חוויתי ומגוון. החוויה מתחילה כבר בנסיעה ברכבת המובילה לפתח המערה. לרכבת קרונות פתוחים. באותו יום מזג האוויר היה סגרירי, אבל כשלבושים חם הנסיעה באוויר הפתוח מאד נעימה. בדרך ראינו צבאים משוטטים בתוך נוף יפה של גבעות מוריקות ויערות. הסיור הרגלי בתוך המערה נינוח מאד. דרגת הקושי קלה ביותר. ניתן לבקר שם גם עם ילדים קטנטנים ואפילו תינוקות. צריך להצטייד בלבוש חמים לקראת הסיור, אפילו אם מדובר ביום חם (אין צורך להגזים).
בכניסה שלט עם איקס גדול על תמונה של מצלמה. כאמור, לא הבנו מילה מדברי המדריך החביב, שהסביר כל דבר פעמיים בפלמית ובצרפתית, אבל מיהרנו להפגין התנהגות אחראית וטמנו את המצלמה עמוק בתיק. עם ידע בסיסי על היווצרותם של סטלקטיטים וסטלגמיטים באמצעות תהליך בליה אשר בו מעורבים המים המטפטפים על גבי סלע הגיר, לא הרגשנו בחסרונם של ההסברים. במערה חללים ענקיים עם נטיפים וזקיפים בצורות ובגדלים שונים, וגם מעברים או כוכים יותר צרים. ראינו זקיפים בצורות של שומרי ראש מאיימים ונטיפים צפופים, דקים ועדינים שיצרו ביחד מראה של אריג. אנחנו מכירים את התופעה ממערות בגליל ובבית שמש, אבל מה שמייחד את מערת האן הוא הגודל, החללים האין סופיים הממשיכים זה את זה, הקירות הגבוהים והנהר לס, החוצה את המערה ואחראי על היווצרות הזקיפים והנטיפים. באחת מנקודות המפגש עם הנהר, חוצים אותו על גבי גשר. אח"כ יש טיפוס במדרגות לעבר אחד מאולמות המערה, ממנו יש מעין מרפסת המשקיפה על החלל העמוק שמתחת. הסיור כולל גם מופע ראוה אור קולי קיטשי למדי שבו המטיילים יושבים על ספסלים, וכשברקע נשמעת מוסיקת מעליות, מתבוננים בכתמי האור המאירים בצבעים שונים פינות נסתרות עם נטיפים בתוך חלל המערה הענק. היות שהסברי המדריך היו עבורנו בגדר זמזום בלבד, למדנו בשיטת הקופים, מתוך התבוננות וחיקוי של אחרים. כך גילינו שניתן ומותר לצלם בתוך המערה עם טלפון סלולרי. לפניכם תמונה בחסות הטלפון של הבת שלי.
מהמערה יוצאים בשיט בסירה גדולה. בסיום השייט נשמע קול של יריית תותח, אשר מטרתו להמחיש את ההד במערה. זהו עוד אלמנט שהוסיפו המפיקים הבלגים לסיור, בניסיון להפוך אותו לחוויה עשירה ומושקעת, ולטעמינו הוא היה מיותר. הכנה נפשית לקראת קול הנפץ שאנו עתידים לשמוע, עשיתי לבנות בשלב שבו עלינו על הסירה. כך קיוויתי למנוע מהבת הקטנה את העיסוק בנושא לאורך הסיור ולחסוך ממנה דאגות, ובאמת, המדיניות הזאת הוכיחה את עצמה וקיצרה את רגעי המתח. משך הסיור- שעה וחצי.
מהמערה יש ללכת כ-500 מטר בחזרה אל הכפר האן סור לס, כדי לחזור למכונית או להמשיך לסיור בספארי. בדרך עוברים לצידו של משטח אחו ענק ובו מתקן שעשועים גדול ומרשים, ולידו שטח מגודר עם חיות בית. בהרכב המשפחתי שלנו עם ילדה בת 14 וילדה בת חמש וחצי, הקטנה נאלצה להתגבר לעיתים על היצר להשתעשע במגרש המשחקים, היות שהבת הגדולה הצטרפה ל"מחנה הרוב". המשכנו לסיור בספארי. גם כאן נוסעים בשני קרונות פתוחים. כשהגענו, הקרון הראשון היה כבר מלא והתיישבנו באחורי. לא חלפה דקה ומצאנו את עצמנו בתוך נחיל של בני נוער וואלונים, דוברי צרפתית, אשר הסתערו על הקרון שלנו ברעש ובצלצולים. יצאנו לדרך. הטיול השנתי שחבר אלינו היה רועש באופן מיוחד. הייתה להם מורה שנראתה חסרת אונים, ומפעם לפעם קמה בניסיון נואש להשליט מעט סדר ושקט בקרב תלמידיה. מיותר לציין שקולה אבד בקרב מצהלות הנערים והנערות המעט פרועים. הגענו לגדר. הנהג פתח את השער ונכנסנו לתחום הספארי. עדר של חזירי בר וחזירונים גורים רצו לעבר השיירה שלנו. המראה היה מאד חמוד. ידידינו הוואלונים שלפו טלפונים וצילמו ללא הרף. עבורי היה הסיור מרתק לא רק בשל המפגש עם החיות ומרחבי הנוף היפה, אלא גם ובעיקר בהתבוננות על בני הנוער ה"אירופאים" האלה ומורתם, שנראו כחבורת ישראלים רועשת לכל דבר. הספארי נחמד. רוב החיות מגודרות במתחמים משלהן, ורק הצבאים, הביזונים ושיסלחו לי כל החיות ששכחתי אותן, מסתובבים חופשי בשטח הפתוח בתנאים של ספארי ממש. המסלול עובר דרך יערות, דרך שטחים ירוקים פתוחים, הרים וגאיות. הנוף נפלא. משך הסיור- שעה.
מבצר בויון
השעה הייתה שלש אחר הצהריים ואנחנו רצינו לראות עוד את העיר בויון (Bouillon) ואת מבצרו של גוטפריד המתנוסס מעליה. לכן המשכנו מיד בנסיעה. יצאנו לבויון אבל לא בדרך המלך, כי אם לעבר מסלול יפה לאורכו של נהר סמואה (Semois). הפעם, לא הייתה זו טעות בניווט, אלא יעד מתוכנן. סוף סוף חזרה השליטה לידי המנווטת. בדרך למסלולנו לאורך הנהר עברנו ביערות עבותים, ובעלי אמר שניתן להבין כיצד נוצרו סיפורי האגדה על כיפה אדומה שפוגשת את הזאב ביער, או זהבה שמאבדת את דרכה ביער. אמנם נוצרו שתי אלה ואחרות בגרמניה של האחים גרים, אבל יערות הארדנים אינם מביישים שום סיפור אגדה.
הגענו לכפר בוהאן (Bohan) והתחלנו להתפתל עם הכביש לאורך הנהר ובין הכפרים והעיירות. בכמה מקומות לאורך הדרך עצרנו לראות את הנוף היפה. הנהר באזור הזה מאד מפותל, והכביש עוד יותר ממנו. הנהר המסתורי נעלם לעיתים וכעבור זמן הוא צץ ומתגלה. לעיתים חוצים את הנהר על פני גשר. יש אזורים לאורך המסלול שהכביש מטפס במעלה ההר הסמוך לנהר, ולצד הכביש מיתמרים עצים עם גזע דק וגבוה כמחט שאין לה קצה. מביטים למטה ורואים את העצים נטועים על המורד עמוק בערוץ, מביטים למעלה והם מתנשאים מעל לכביש לעבר השמיים. אבל ביערות, לא רק עצי מחט אלא עוד הרבה מינים של עצים עם צמרות בעלות צורות נוף שונות וגוונים מרובים, מירוק בהיר, ירוק כהה ועד סגול.
עצירה ארוכה עשינו בכפר לאפורה (Laforet). חיפשנו שם את פינוקיו וורקשופ. זו אמורה להיות סדנה להכנת מריונטות. הגענו למקום, שהיה סגור ומסוגר, אבל בחנות מעבר לרחוב ראינו את המריונטות בחלון הראווה. אף החנות הייתה סגורה בשעה 16.30 אחר הצהריים. הכפר הזה נזכר כאחד מהכפרים היפים בוואלון (החלק הדרומי של בלגיה), ובאמת שמנו לב שרבים הבתים בכפר הנראים עתיקים. למעוניינים- הכפר צמוד לעיירה התיירותית ורסה (Vresse), ועל כן אינו נראה על גבי המפות. כדי לאתר אותו היה עלי לבדוק את האינפורמציה אודותיו במפת מישליין באינטרנט, קודם לנסיעה. בתוך העיירה Vresse יש שלט ל-Laforet. מהכוון שאנחנו באנו הפניה היא ימינה. כשמגיעים מכוון בויון- שמאלה. חנות המריונטות והסדנה משני עברי הכביש הראשי של הכפר. מגיעים לקצה הרחוב הראשי עד לבריכה קטנה עם מזרקה ופסל חביב של צפרדע. מחנים שם את הרכב וחוזרים כמה מטרים אחורה אל החנות ממערב לכביש והסדנה ממזרחו. מי שמזדמן למקום בשעות הבקר שינסה וידווח איך היה בפורומים (משפחות או אירופה).
המשכנו לבויון. לא התאפקנו, ועל אף שהזמן היה מאד נגדנו, עצרנו בצד הכביש לתצפית על הכפר פרהאן (Frahan) לפני שדהרנו לבויון. זוהי תצפית מאד יפה. הכפר יושב על שלוחה של גבעה עמוק במפלס הנמוך בהרבה מהכביש ומנקודת התצפית. לאחר התצפית נכנסנו למרוץ כדי להגיע בזמן לבויון לפני שעת סגירת המבצר. הבת הקטנה הספיקה להרדם בדרך, וכשכבר כמעט הגענו לפאתי בויון שמענו אותה ממלמלת, "ירושליים, ירושליים... צריך לעצור אותו, הוא מגיע לירושלים, מהר, מהר...". "את מי צריך לעצור?" שאלנו. "הוא הורג את היהודים... מהר! תעזרו לי! הצילו!". "נטע," (כך קוראים לה) "מה קרה? הלו, תתעוררי. אנחנו בבלגיה, עלינו על מטוס, טסנו, ירדנו, את לא זוכרת? ". "אבל ההוא, האביר הזה על הסוס... הוא עולה על ירושלים..." הקטנה המשיכה בשלה. "נטעלה`, מה נכנסה לך ירושלים לראש? הנה, אנחנו מגיעים לבויון. תראי איזה יופי. יש כאן שער מלכותי. עכשיו נכנסנו דרכו לעיר." למבצר בבויון הגענו בשעה 17.30, ולמרות שהאתר פתוח עד 18.00, הקופות נסגרות קודם לכן ולא אפשרו לנו להיכנס. אם הייתה אכזבה, היא הייתה קטנה בהחלט, כי ראינו הרבה ביום הזה, והחלטנו לא לבזבז דמעות ואנרגיות על צער. ראינו את המבצר מבחוץ וגם נכנסנו לחצר הראשונה, שנמצאת לפני הקופה. יכולנו לחוות את התחושה של התצפית על העיר דרך החרכים בחומה. כמו כן, היות שזה עתה הגענו ורצינו לחוות עוד משהו, גילינו שביל מדרגות היורדות מהמבצר אל העיר. התחלנו לרדת במדרגות. עשינו כברת דרך לא ארוכה (כי אחר כך צריך איכשהו לעלות). תמונת העיר בויון צולמה מתוך סבך השיחים והעצים במורד המדרגות היודות מהמבצר. מבצרו של גוטפריד נראה ענק מבחוץ, ונוף העיר מרשים מאוד. העיר הקטנה יושבת משני צידיו של נהר סמואה ובתוך פיתול חד שלו, אותו נהר שליווינו בשעתיים שחלפו. בתי הכפרים והעיירות לאורך נהר סמואה טיפוסיים לארדנים, אבל בתיה של בויון שונים. כשהגענו ביום שלמחרת לדוכסות של לוקסמבורג, שמנו לב שבויון הקרובה למדי למדינה הזעירה דומה לארכיטקטורה הלוקסמבורגית.
עכשיו אספר בקצרה על גוטפריד. הלה ירש את המבצר מאת דודו, דוכס בויון (אף הוא גוטפריד), אשר מת בשנת 1076 בצער ללא ילדים. ברבות השנים הפך מיודענו גוטפריד למנהיג מסע הצלב הראשון לירושלים, וכדי לממן את מסעו, מכר את המבצר לבישוף מליאג`. בשנת 1096, עלה גוטפריד עם צבאו לירושלים וזכה לתואר מלך ירושלים, אבל כעבור ארבע שנים בלבד, מת הרשע. פסל המנציח את גבורתו (בעיני עמי האזור במשך שנים רבות) כשהוא רכוב על סוס, נמצא במרכזה של כיכר רויאל בבריסל. הנה פגשנו אחד (ראינו אותו גם בבריסל) שלאלה הוא גיבור, ולאחרים- כובש דורסני. זה הופך את המבט ההיסטורי ליותר מורכב ומעניין. ירדנו עם האוטו לעיר, טיילנו ברגל לאורך הנהר ונכנסנו למסעדה. כאן הסתיים יומנו בנפת לוקסמבורג, מסלול אחד מיני רבים שניתן לעשות ברחבי הנפה היפה. רצויי לציין שהאתרים שבחרנו (המערות והמבצר בבויון) הם הידועים והפופולריים ביותר באזור, אבל מי שזמנו בידו, יכול לטייל בסביבה במסלולים שונים, ברגל, בקייקים או באופניים, לטייל לאורך הנהרות ולבקר בכפרים ובעיירות.
ועכשיו, לאחר שהגעתם עד לכאן בהצלחה, נותר עוד חוב פתוח שלי אליכם הקוראים,- לגלות על שם מה קיבלה נפה זו את שמה- לוקסמבורג. ובכן,- הדוכסות של לוקסמבורג הייתה גדולה יותר בעבר הרחוק וכללה גם את שיטחה של הנפה בבלגיה. האזור הזה סבל מכיבושים אין סופיים לאורך ההיסטוריה. לאחר נפילתו של נפולאון בשנת 1815, כוננו ההולנדים את שלטונם על כל ארצות השפלה. הבלגים הרימו ראש ורצו אף הם בעצמאות. כשזכו בה בשנת 1830, לקחו עימם את חלקה של הדוכסות (שעדיין לא הייתה ישות עצמאית), והפכו אותה לנפה משלהם. לימים התעוררה השאיפה הלאומית של הלוקסמבורגים, וכשזכו בהכרה במחצית השניה של המאה ה- 19, הם הסתפקו בחלק המצומצם שנשאר עד אז בשליטת ההולנדים. לוקסמבורג של היום היא השטח שההולנדים המשיכו להחזיק בו כשבלגיה זכתה בעצמאות. אני לא מכירה לעומק את הנסיבות ההיסטוריות ואת השתלשלות האירועים. הידע שלי הוא ברמה המצויה במדריכי התיירות. אולם כפי שזה נראה לעין, ניתן לראות בדוגמה הלוקסמבורגית אות ומופת לבחירה בדרך, אשר דוגלת בהסתפקות במה שאפשרי, ולא במאבק עקוב מדם על זכויות היסטוריות. אולי המזרח התיכון שלנו בעוד כמה מאות שנים ועשרות מלחמות וכיבושים, יבין את מה שמנהיגי הדוכסות הבינו באמצע המאה ה-19.
לפנינו עוד יום טיול בתוך תוכה של הדוכסות הלוקסמבורגית במהדורתה המודרנית. הפעם קמנו מוקדם למדי ויצאנו לדרך לקראת יום ארוך. אני, הנווטת, כבר שלטתי סוף סוף בכיווני הדרך. החלטנו להיות ענייניים ולנסוע דרך כביש N40 (הראשי למדי) עד להתחברות שלו עם האוטוסטרדה (E411) המובילה ללוקסמבורג, ולהניח מעט לדרכי הנוף היפות. בנקודת ההתחברות של N40 עם האוטוסטרדה נמצא מרכז החלל האירופי. אנחנו עצרנו שם למנוחה מהנסיעה. לא הייתה לנו כוונה להיכנס למרכז החלל, אלא לערוך פיקניק בחצר המוזאון. יש שם שולחנות וספסלים כמו אלה של הקרן הקיימת, ומתקני שעשועים "חלליים" מסביב. שוב טעיתי בתכנון ובחשיבה. נטע, צעירת המשתתפות בטיול, בחרה להשתעשע במקום לאכול. אבל אנחנו רוקנו את הצידנית, שתינו תה ושמרנו עליה במתקנים "המפחידים" בתורות. לידיעת הקוראים, אין שום מתקן מפחיד באופן יוצא דופן בחצר המוזאון, אבל נטע שלנו זקוקה לדמות תומכת לצידה. אלה, אחותה הגדולה ניגשה להיות איתה, לקול קריאותיה. הן טיפסו בסולם על גבי מתקן בצורת חללית, ונכנסו למגלשה היורדת ממנו. אסף (בן זוגי) ואני פטפטנו ולגמנו עוד מהתה. הבנות לא יצאו מפתח המגלשה, אבל אנחנו היינו שקועים בעניינים משלנו.
לפתע שמענו צעקות הבוקעות מפתח המגלשה, "הספרדים באים...הם חופרים פה מנהרה, מהר, מהר...". "אלה, מה קרה? אתמול ירושלים ועכשיו הספרדים, מה עובר עלייך? איפה נטע?"
"בואו מהר, הם מדברים כמו המורדים, הם מארגנטינה, או מספרד בעצם, אני אומרת לכם... הם חטפו את נטע, הצילו!"
"אוף," צעקתי ושמתי שתי ידיים על הראש, "הבלגים המבולבלים האלה... הם זרקו מהמוזאון את החללית המקולקלת שלהם והשליכו בגן השעשועים. במקום להמריא לחלל היא משגרת את הילדים אל ימי הביניים... מה נעשה עכשיו?"
"מה את מדברת?" שאל אסף, "מה שמת בצידנית? סמי הזיות?"
"אתה לא מבין, הבנות נשלחו אל המערות שחפרו הספרדים מתחת למבצר של זיגפריד נסיך הארדנים, ונטע נשארה שם כנראה..."
"אוי... נרדמנו..." אלה החלה להתעשת, "אני קצת מבולבלת... החללית עשויה ממתכת קרירה, והיה פה נורא נעים. הנה נטע. היא ישנה במגלשה, תראו אותה, איזה מתוקה...". לנטע בהחלט היה יום ארוך ומפרך אתמול. טוב שתפסה עוד רגע תנומה, כי גם היום יהיה לנו מסע ארוך.
לוקסמבורג סיטי
ממרכז החלל עלינו על אוטוסטרדה E411 המחברת את בריסל עם לוקסמבורג סיטי. מכאן אפשר ללחוץ על הגאז ולהפליג במהירות, אלא ששוב התרחש עיכוב, בדמות עבודות בכביש. פועלים עבדו על הצבת עמודי תאורה לאורך האוטוסטרדה. זהו ציר תחבורה, הנראה לעיני התייר אולי מעט זניח, אבל יש לקחת בחשבון שבריסל היא המרכז ומקום משכנם של מוסדות האיחוד האירופי, ואילו לוקסמבורג סיטי היא מרכז של פעילות פיננסית בינלאומית, ובה- בנק ההשקעות האירופי ובית המשפט לצדק האירופי. ובאמת, הגיע הזמן להשקיע באוטוסטרדה המחברת בין שתי הבירות החשובות, אבל למה על חשבוננו? על כך, העם הבלגי חייב לנו עוד תשובה. הגענו לעיר הבירה של הדוכסות בשעת צהריים מוקדמת. חיפשנו את השילוט לסנטר. השילוט אינו נח, כי הוא בצרפתית בלבד (ואולי גם גרמנית). אבל סנטר זה סנטר, ואנחנו חיפשנו אותו. הידעתם ששפת היום יום בלוקסמבורג היא- לצבורגש? והיא דומה מאד בצליל שלה לגרמנית. שפת העיתונות והתקשורת- גרמנית וצרפתית, ובפרלמנט מדברים בצרפתית. כמה שפות למדינה כל כך קטנה? איזו תסבוכת. עד שמצאנו חניון ראוי עשינו כמה סיבובים בעיר, ולבסוף מצאנו אחד סמוך לגרונד, אשר בעיר התחתית, עליו עוד יסופר.
יצאנו מהחניון ושאלנו אנשים על ה- "שמאן דה לה קורניש" (Chemin de la Corniche), שמה של הטיילת היפה של העיר. הלכנו קצת שמאלה וימינה בין המון עבודות בניה. נראה שהעיר בתנופת התפתחות. עלינו במעלה הכביש אל הטיילת המרהיבה המשקיפה על הגרונד. סוף סוף הגיע תורו של זיגפריד. בשנת 963 הוא בנה מצודה על גבי מצוק (הנקרא בוק- Bock) במיקום מאד אסטרטגי, ובכך הניח את אבן הפינה לעיר של היום. צאצאי השושלת היו לשליטים ברחבי אירופה של ימי הביניים, אבל בשל מיקומה של העיר, היא הייתה ליעד נחשק לכל המעצמות הצבאיות הגדולות. עשרות פעמים היא נכבשה והושמה במצור החל מ-1443 על ידי הבורגונדים, ואחר כך על ידי הספרדים, הצרפתים, האוסטרים והפרוסים. במהלך שנות הכיבוש המרובות נוספו לעיר ביצורים רבים ובעת הכיבוש הספרדי בשנת 1644, נחפרו בתוך המצוק מערות. העיר הפכה להיות כל כך מבוצרת, עד שזכתה לשם- גיברלטר של הצפון. העיר שנבנתה סביב המצוק המבוצר הייתה קטנה בשטחה מהחלק שבתוך הביצורים.
הטיילת נמצאת על המצוק של זיגפריד (Bock), וההליכה בה היא צעידה לאורך נוף עירוני יוצא דופן ומיוחד מאד. לרגלי הטיילת רואים את הרובע הנקרא גרונד (בו חנה הוולבו שלנו, זוכרים?), שבו רחובות מרוצפים באבן. שם מתרכזים חיי הלילה של העיר. אנחנו בהרכב המשפחתי שלנו, לא ניסינו את חיי הלילה. על כך ידווחו מטיילים אחרים. הגרונד ממוקם בתוך עמק אלזט, אשר בו זורם נהר אלזט. מפל קטן נופל במורד הנהר בלב העיר. באיזה עוד עיר אפשר לחזות במראה כזה? על המדרון לרגלי המצוק ניטעו גנים. גשרים מחברים את המצוק עם עברו השני של עמק אלזט, ומדי פעם חולפת רכבת על הגשר. העין משוטטת בין הגנים לרחובות הגרונד למפל של הנהר אלזט ואל הגשר עם הרכבת העוברת מעליו. יום קודם לכן היינו בבויון. הנוף של בויון מהמבצר מזכיר את זה של לוקסמבורג סיטי. אף בתיה של בויון מזכירים את אלה של לוקסמבורג (בעלי ההשפעה הצרפתית- גרמנית, וללא זכר להשפעה פלמית). אבל כאן בלב מפעלו של זיגפריד, הנוף מדהים עוד יותר אפילו.
המשכנו לאורך הטיילת והגענו לכניסה למערות, הנקראות בשם קזמאט (The Casemates) ולשרידי המצודה. גם כביש ראשי עובר בסמוך, וכשחוצים אותו, ישנן עמדות תצפית מסודרות לאורכו. ניגשנו אל אחת מהן ולפנינו נגלה הנוף המדהים של עמק פטרוס הירוק, עם הגשרים החוצים אותו מזרחה, לעבר חלקה המודרני של העיר. נגמרו לי המילים לתאר את היופי. כשתפסתי את פוזת מדריכת הטיולים וסיפרתי לבעלי שהטיילת נקראת בשם המרפסת של אירופה, הוא הגיב בביטול,- " לא, זה לא יכול להיות. זאת לא המרפסת של אירופה."
"מה, אתה רוצה להגיד לי שזה לא יפה?"
"כן, זה יפה מאד, אבל זה לא המרפסת של אירופה."
נראה ששם התואר קלקל במקרה שלנו. שוב כשלתי בתפקיד המדריכה. ובכל זאת כדאי לכם להאמין לי, ורק לי, שהמראה מרהיב עין, שכן אתם יודעים כבר, קוראים יקרים, שכל מילה היוצאת מפי היא אמת לאמיתה.
היה יום חם והבנות התעייפו מההליכה. נכנסנו למערות שנחפרו בתקופת השילטון הספרדי. בפנים קריר ונעים, והייתה זו הפוגה מהטיול היפה אך המעייף בעיר. רצינו לקנות את "לוקסמבורג כארד", אשר מעניק כניסה חינם לאתרים רבים. היו לנו עוד תכניות להמשך היום, אבל בקופת הקזמאט לא היה בנמצא הכרטיס. בודאי במוזאון לאמנות יש, כך אמרו. הוא נמצא בסנטר, לא רחוק. החלטנו לא להשתגע במרדף אחר הכרטיס ושילמנו על הכניסה למערות. כוחם של סיפורי המעשיות שלי אינם במידע על מחירים ותעריפי כניסות. זכור לי שהמחיר סביר ואינו בשמיים, פשוט רצינו לחסוך כמה יורו באמצעות הכרטיס הנחשק, ולעת עתה התכנית הזאת לא עבדה. בקופה מקבלים ביחד עם כרטיסי הכניסה גם פרוספקט על המערות. יש שם הסברים שונים וגם שירטוט של המערות במבט עילי ובחתך מהצד. במבט העילי נראות המערות כמו זחל מרבה רגליים, שכן ישנו מעין רחוב ראשי, השולח שלוחות של מעברים וחדרים לצדדים. בחדרים הצידיים יש פתחים אל הנוף המשגע של העיר. וכך הלכנו בנפתולי המעברים, כשפעם אנו צופים אל עמק אלזט ופעם לעמק פטרוס. במערות דמיינו את הספרדים שחפרו עשרים ושלשה ק"מ בתוך המצוק. ולמרות שרק המחשבות על כך עשויות להעלות אגלי זעה, אנחנו דווקא התאוששנו שם מהקרירות הנעימה לאחר חום הצהריים המייגע ששרר בחוץ. כיום פתוחים לקהל כ-17 ק"מ, ובהם גם חלל תצוגה עם ממצאים ארכאולוגיים. אנחנו טיילנו כאן בנחת, ללא שאיפות להגיע לקצה. הלכנו כמה שהיה כוח ורצון, וחזרנו בחזרה. אל חלל התצוגה של הממצאים הארכאולוגיים לא הגענו.
לאחר היציאה לאור השמש, רצינו להצטייד בכל זאת בלוקסמבורג כארד ובמזון ושתיה. הייתה זו שעת צהריים חמה, וברור היה שנסתפק בטיול הזה שעשינו בעיר ולא נריץ את הבנות לטייל בגרונד או בסנטר. חיפשנו ומצאנו ספסל נחמד סמוך לשרידי מצודתו של זיגפריד. בנקודה זאת אנו חוזרים לתחילת הסיפור ולסופו של מסע ההרפתקאות ברחבי העיר. אסף (בעלי) והבנות ישבו וחיכו, עד אשר אני אחזור עם הצידה. אם תמשיכו לקרוא, תגלו מדוע נותרו ממצודתו של זיגפריד שרידים בלבד. בשביל זה תאלצו להיעזר בסבלנות.
התמזל מזלי לטייל ברחובות הסנטר, אשר נמצא במעלה הכביש העובר ליד אתר המערות. כשמגיעים אל האזור הקרוי סנטר, הופכים הרחובות למדרחובים מרוצפים באבן. הבתים מאד אלגנטיים, עם חלונות מובלטים אשר בראשם הגגון המשולש (המשולש בראש החלון ולא בראש הבית כמו בבניה הפלמית). הרחוב בו הלכתי היה משובץ ממש בשפע של מסעדות ובתי קפה. אם יש כל כך הרבה מסעדות, זה סימן שאנשים, ובכללם תיירים, ממלאים אותן. אבל בין משתתפי אתר למטייל, מעטים אלה שמבקרים בעיר (על פי הדיווחים). אולי הסיפור הזה ידגדג לכמה גולשים ויעודד אותם לבקר. כדאי. חנויות יש מעטות, ואלו נועדו לעשירים, - חנויות של תכשיטי יוקרה וחליפות מחויטות. זה לא המקום לקניות, ובודאי לא זולות.
הגעתי למוזאון לאמנות. המוזאון בנוי במיטב המסורת המודרנית, בסגנון מינימליסטי בינלאומי, עם חלון זכוכית ענק. המבנה בהחלט משדר שהוא חלל תצוגה איכותי לאמנות מודרנית, והצטערתי על כך שעלי לוותר על ביקור בו, היות שלא ארשה לעצמי לייבש את בני משפחתי שעות רבות על הספסל בטיילת. כאן אולי כדאי לציין שהעיר נבחרה להיות בירת התרבות האירופית לשנת 2007. זוהי עוד סיבה לבקר בעיר במהלך השנה הקרובה. אספר על כך בסוף תיאור המסע. הכרטיס המיוחל לא היה שם. "תלכי ללשכת התיירות העירונית," אמרו לי. המשכתי עד לכיכר המרכזית של הסנטר, פלאס ד`ארם, ושם הייתה לשכת התיירות. חזרתי בהליכה מזורזת, כן, כן...עם הכרטיס הנכסף בידי, ובדרך קניתי בקבוקי שתיה וסנדביצ`ים. חזרתי בחיפזון רב אל הספסל בטיילת, תוהה באיזה מצב אמצא את בני משפחתי. הם ישבו שם עם חיוך רחב על הפנים וחיכו בסבלנות. אין ספק שנוף העיר המדהים משרה שלווה, ומי אמר שטיול צריך להיות מסע שחורשים אותו ברגליים שעות ארוכות בדרך לא דרך?
הסוד האחרון,- גורלה של המצודה החרבה, יתפענח עכשיו, בטרם נעזוב את העיר. בשנת 1867 אושרה עצמאותה של לוקסמבורג בהסכם לונדון. כעבור זמן קצר הכריזה על עצמה הדוכסות כעל מדינה ניטרלית והרסה את מצודת המריבה של זיגפריד, כסמל לתקוותה, לשלום ולשלווה, וכביטוי למעמדה החדש. הכרזת הנייטרליות לא הועילה למדינה הקטנה בשתי מלחמות העולם, והיא נכבשה ע"י הגרמנים. בחורף 1944 התחולל בצפונה ובחלקם של הארדנים הבלגיים- קרב הארדנים המפורסם, שהיה הקרב המכריע והאחרון בנסיונו של היטלר לפרוץ את המצור שהושם עליו. אם נחזור לרגע אל מצודתו החרבה של זיגפריד ונהרהר במעשה הפרוק שלה, ניתן יהיה בודאי להניח, שלו היה נעשה הדבר בימינו, היה נחשב למעשה ברברי כנגד אושיות התרבות העולמית. אבל במושגים של המאה ה- 19, היה זה ביטוי כן לאמונה בימות השלום. תמימים היו הם. נחמה ניתן למצוא בעובדה שמערות הקזמאט שימשו מחסה מפני הפצצות בשתי מלחמות העולם ל-35,000 איש. המערות מוכרות כיום כאתר מורשת שימור עולמי של אונסקו. בהמשך היום עוד נכון לנו מסע ברחבי עמק המוזל עטור הכרמים על מורדות הגבעות, בחיפוש אחר גן פרפרים. את גן הפרפרים הבטחנו לנטע, ומצאנו אותו לאחר חיפוש ממושך. הגן נחמד מאד ומתאים בהחלט לילדים צעירים.
ויאנדן
יותר מאוחר המשכנו לעיירה קסומה בחבל הארדנים של לוקסמבורג, ושמה ויאנדן (Vianden). בויאנדן יש טירה ענקית על גבי גבעה. לרגלי הגבעה מתפתלת העירה ממש כמו נחש ולצידה הנהר אור. ניתן לבקר בטירה הנהדרת וגם להשקיף עליה ממרומי רכבל כיסאות. גם פארק אתגרי יש סמוך לה (שלא ביקרנו בו). היינו גם בביקור קצרצר בשעת ערב בכפר האש סור, היושב בתוך פיתול של הנהר סור. הנסיעה ברחבי המדינה מרהיבת עין ומרתקת. הבניה שונה מאד מזאת שבבלגיה. אם סיפרתי קודם לכן על הגבול הבלתי נראה לעין במעבר בין בלגיה לצרפת, הרי שכאן אי אפשר לומר זאת. לוקסמבורג שונה מאד מבלגיה על אף היותה חלק מאותה יחידה גאוגרפית. על ביקורנו בגן הפרפרים ובטירה בויאנדן הרחבתי באינסוף הסיפורים והעקבות שהשארתי מאחורי במהלך הקיץ בפורום טיולי משפחות וב- 1001 טיפים של לוקסמבורג ובלגיה. לכן, קיצרתי בחלק זה הפעם.
תארתי לפניכם יומיים מתוך טיול הקיץ שלנו. סופו עדיין לא ממש הגיע, כי עם חזרתנו אני נתקפתי בבולמוס של תעוד, ואלה טיפלה במסירות בתמונות. העבודה על התמונות בתכנת הפוטושופ אפשרה לה (כמו שלי באמצעות הכתיבה) להאריך את חוויית הטיול ולעבד אותה. חלק מהתמונות המשובצות בסיפור טופלו על ידיה והובהרו משכבות הערפל והחשכה, למשל התמונות מהקזמאט והתמונה של הכפר פרהאן (לא הרחק מבויון בבלגיה). ונטע- היא ארזה השבוע את המחק עם ציורי הפרפרים שקנתה בחנות המזכרות של גן הפרפרים, ואיתו תלך לבי"ס ביום ראשון.
אני רוצה להוסיף לסיום עוד דבר אחד הקשור בעתיד, ואולי אחרים יזכו לחוות אותו. תוך כדי כתיבת סיפור המסע שלנו, חזרתי למקורות מידע על הדוכסות של לוקסמבורג, כדי לוודא אמיתותם של פרטים ועובדות. נתקלתי באינפורמציה חדשה עבורי, בחירתה של לוקסמבורג סיטי לבירת התרבות האירופית לשנת 2007. מי שמעוניין יכול לחפש בגוגל תחת הערך- "בירת התרבות האירופית" ולהגיע למידע על המוסד הזה בויקיפדיה. מה שאני רוצה לספר הוא, שעיינתי באתר של האירועים המתוכננים (מצורף בטיפים בדף האחרון) ומשם למדתי את הדבר המעניין הבא. לפני מספר שנים, כשלוקסמבורג הציעה את מועמדותה להיות בירת תרבות, הגה ראש הממשלה דאז קונספט חדש. האירועים יתרחשו לא רק בעיר, אלא בכל רחבי המדינה ובנפות של המדינות השכנות- צרפת, גרמניה ובלגיה: Lorraine, Rhineland- Palatinate, Saarland, Wallonia. לוקסמבורג סיטי תהיה מרכזה של נפה גדולה- Greater Region, מתוך תפיסה של פרוייקט חוצה גבולות ושיתוף פעולה. הנושא של חצית גבולות יעמוד במרכזם של אירועי התרבות, ויתקיימו אירועים משותפים וסמליים אשר יתנו ביטוי לתפיסה. שוב אנו פוגשים את הדוכסות הקטנה, המתגברת על הגבולות הצרים באמצעות הובלת רעיונות של שיתוף פעולה.
