כביש 66 והאיזור
נסיעה מזרחה על כביש 40 הביאה אותנו לאריזונה. ממש אחרי הגבול יש פניה לכביש 66. כביש 66 (Route 66) הוא דרך היסטורית (1929). האוטוסטרדה הראשונה של ארה"ב החוצה אותה משיקאגו ללוס אנג`לס ועוברת דרך המדינות מיזורי, קנזס, אוקלהומה, טקסס, ניו מכסיקו ואריזונה. נסיעה בכביש 66 היא כמו נסיעה במנהרת הזמן - בתי אוכל ישנים, כפרים מאבן חול, תחנות דלק קטנות, חוות מפוזרות לאורך הדרך שרק ריכוזי תיבות הדואר לשולי הכביש מעידים על הימצאותן, והרבה הרבה נוף. אווירה של שנות ה- 60. כיום מנסים בארה"ב להחזיר לכביש 66 את הזוהר שנעלם ממנו לאחר שנסללו הכבישים המהירים (כדוגמת I- 40) ולהפכו לדרך תיירותית.
אנו נכנסנו לכביש 66 מכביש 40 (יציאה מספר 1) ולא התאכזבנו. הדרך התגלתה כיפה ביותר. מדי מפעם נראתה חווה (או תיבת דואר) והרבה נוף. עצרנו בעיירה הציורית Oatman, הנראית כאילו לקוחה ממערבון- בתי עץ בלויים, כביש ראשי אחד והמון שבילי עפר. חמורים מנוקדים הסתובבו על הכביש באין מפריע. הסתובבנו בין חנויות המזכרות שלא היו שונות כל כך זו מזו. הייתה הרגשה כאילו ספק אחד מספק את המוצרים הנמכרים בחנויות. נכנסנו לאכול ארוחת צהרים במסעדה שאת קירותיה קישטו אלפי שטרות בני 1$. בירור קצר עם המלצרית העלה כי כל השטרות הינן הקדשות מלקוחות והשטר העתיק ביותר הוא משנת 1938. תוך דקה הופיע על שולחננו טוש שחור ואקדח סיכות. את ההמשך לא צריך לנחש. השטר שלנו מופיע שם ברוב כבוד ובהדר. לקראת השעה 15:00 הודיע כרוז כי מיד תחל הופעת בוקרים. הצטרפנו לקהל שהתגודד משני צידי הכביש לקראת ההופעה. מתוך אחת החנויות יצאו השחקנים להופעת רחוב בת 10 דקות על הטובים והרעים של המערב הפרוע. מאוטמן המשכנו הלאה. בעיירה Seligman ראינו מזיגה של חדש מול ישן: מצד אחד של הכביש תפאורה של עיירת מערב פרוע, ומהצד השני חנות צמיגים ומסעדות מזון מהיר.
לאחר עצירת לילה ב kingman המשכנו על כביש 66 עד להצטלבותו עם כביש 40. הדרך הייתה פחות מעניינת מאשר אמש, אולם עדיין יפה יותר מנסיעה על כביש מהיר. מכביש 40 פנינו דרומה על כביש 89 עד לעיירה Prescott וכל זאת כדי להצפין אחר כך על כביש 89A דרך Oak Creek Canyon עד לפלגסטאף. שוב, ההעדפה לנסוע בכבישים צדדיים המסומנים במפה ככבישי נוף מאשר בדרכים ראשיות. כביש 89A מ- Prescott לפלגסטאף (Flagstaff) עובר דרך Valley Prescott בתוך יער עצי מחט. הדרך מתפתלת בין ההרים כששרידי השלג עוד נראים בפסגותיהם (למרות השמש ומזג האוויר החם השורר השבוע). עברנו את Jerome, עיירה הבנויה על צלע ההר בגובה 1500 מ` והגענו ל- Cottonwood, שם נשארנו ללון.
מ- Cottonwood, הלאה על כביש 89A, התחלנו לראות את ה- Red Rock, הרים אדומים עם יערות ירוקים בראשם- חגיגה של צבעים. נכנסו ל- Red Rock State Park, במחיר של 6$ לרכב), שם טיילנו במסלול קצר (¾ שעה) על גדות הנחל השופע. השילוב של הסלע האדום עם המים הזורמים הוליד צבעי איפור וזו התוצאה: משם המשכנו לסדונה (Sedona), עיר היושבת בעמק Oak Creek כשהנחל זורם לאורכה. העיר, ברובה, בנויה באדום, כצבע ההרים המקיפים אותה. מספרים שיש במקום אנרגיות טובות, ואכן, הרבה אנשי הילינג ומרפא נמצאים במקום. שלל חנויות המוכרות אבני קריסטל לצד אומנות אינדיאנית ואומנות עכשיוית. ביקרנו ב- Tlaquepaqua, מרכז קניות ואומנות הבנוי ככפר מקסיקני ובו הרבה גלריות, חנויות מזכרות ומסעדות. לאחר מכן עלינו לתצפית מדהימה על העיר סדונה מכביש AirPort rd (מפות והדרכה בשפע ניתן לקבל בכל Tourist information, ויש כאלו הרבה בסדונה).
לקראת הצהרים חיפשנו קמפ לחנות בו הלילה, אך כל מה שמצאנו היה קמפים ציבוריים ללא חיבורי מים/חשמל/ביוב (15$-20$ ללילה) או קמפים מסודרים בעלות גבוהה יחסית (45$-50$ ללילה). החלטנו להמשיך לפלגסטאף, על כביש 89A העובר בתוך Oak Creek Canyon. שוב, הרים גבוהים מיוערים, שלג לצדי הכביש, נחל שוצף ומזגן באוטו. דרך יפה מאוד העולה לגובה 2300 מ`. היעד הבא שלנו בלופ של הפארקים היה יער המאובנים (Petrified Forest). יצאנו מפלגסטאף בכביש 40 לכיוון יער המאובנים. הנוף המדברי שטוח, בדרך הרבה חנויות מזכרות ופרטי אומנות אינדיאנית. בכניסה לפארק (הדרומית, מכביש 180) יש חנות מזכרות עם תצוגה ענקית של קריסטלים למיניהם, שנראה כי נחצבו באזור. טיילנו ב"שדה" עם הרבה מאובנים, דמויי גזעי עצים. בהמשך הדרך יש נקודות תצפית לכיוון הקניון החושף את צבעיו. בנקודה הנקראת Blue Mesa ירדנו כולנו (מלבד הגר ש"קשה לי ללכת ברגל") לטיול לתוך ערוץ הנחל. באמצע הדרך חזר יעקב למעלה, משום שנראה כי ההליכה תארך יותר מ- 10 דקות והגר נשארה לבד בקרוואן. אורך המסלול הוא כ- ¾ מייל (1.2 ק"מ) והוא יורד משפת הצוק עד ערוץ הנחל. בדרך נחשפים צבעי סגול ולבן של הסלע. כשעלינו מהמסלול, השמים התקדרו ונראה כי עומד לרדת גשם, מה שהתברר מהר כנכון. את שאר הדרך עשינו בגשם ובשמים שחורים, כך שלא יכולנו לראות הרבה מהיופי של הדרך.
הכביש עצמו מוביל למדבר הצבוע (Painted desert), לפני שעולים חזרה לכביש 40. לרוע המזל, מזג האוויר לא אפשר לנו להנות מהאזור הזה של שמורת הטבע ואת צבעי המדבר המרהיבים ראינו רק דרך חלון הקרוואן. התוכנית המקורית הייתה ללון באזור יער המאובנים ולהמשיך למחרת לקניון דה שיי (Canyon de Chelly). אולם הקמפ היחיד שהיה קרוב, התברר כמלא ולא רצינו לחזור חזרה (25 מייל) ל- Holbrook, כך שבהחלטה, המבטאת היטב את הזרימה של הטיול, החלטנו שממשיכים לקניון דה שיי למרות הגשם והשעה המאוחרת (18:00). לאחר נסיעה שארכה כשעתיים (80 מייל על כביש 191) הגענו לקמפגראונד שנמצא בקניון דה שיי. הקמפ- Cottonwood Campgraund - ללא תשלום וללא חיבורים למים וחשמל (יש רק עמדת ריקון לביוב).
קניון דה שיי ועוד
קניון דה שיי (Canyon de Chelly), כמו מרבית הנוף באזור, בנוי מסלע אדום, אותו חורץ נחל Chinle Wash. הכניסה לשמורה היא ללא תשלום. בכניסה לשמורה מתפצל הכביש ל- 2: כביש צפוני וכביש דרומי, כשלאורכם מוצבות נקודות תצפית על הקניון ועל שרידי כפרים של שבטי האנאסזי הקדומים (אינדיאנים קדמוניים שחיו באזור לפני 2500 שנה ונעלמו באופן מפתיע לפני 700 שנה. השם אנאסזי הוא שיבוש של המלה Ancient- קדום - שניתן לאינדיאנים הקדמוניים בכללותם ע"י בני השבט הנוואחו שהגיעו לאזור לפני 300 שנה, וחיים בה במקום עד היום).
לקניון עצמו ניתן לרדת רק בעזרת מדריך אינדיאני (הליכה, סוסים או ג`יפים) או לרדת בשביל הליכה יחיד (כ- 2.5 ק"מ לכל כיוון) היוצא מ- White House Overlook. אנו בחרנו לנסוע לאורך הכביש הדרומי, שנראה כי קרבתו לערוץ הנחל רבה יותר ולאורכו יש יותר נקודות תצפית. ב-White House Overlook ירדנו לטיול בערוץ, עד לשרידי הכפר הקדום. יחד איתנו ירדה גם זקנה אינדיאנית הסוחבת שק בד על גבה.
-"שלום"
-"שלום"
-"מה שלומכם?"
-"טוב, תודה, ומה שלומך?"
-"בסדר. מאיפה אתם?"
-"מישראל"
והיא בהבעת הערכה: "אה".
התברר לנו שהיא יורדת לביתה הנמצא ליד ערוץ הנחל. בערוץ עצמו גיליונו בתים צנועים של אינדיאנים, ולידם חלקות אדמה מעובדות. במהלך הירידה ביקשנו רשות לצלם אותה, אך היא, בלי בושה, ביקשה 10$ עבור התענוג. בכלל, 2 דברים גילינו על האינדיאנים כאן: 1 - שאסור לצלם אותם או את בתיהם ללא רשות (גם בעלון המידע וגם ליד החוות בערוץ נתקלנו באיסור לצלם). 2 - הם מנסים להתפרנס מכל מה שאפשר- דבר אומנות, תכשיטים, צילום. כשהגענו למטה, לערוץ, חיכה לנו, מלבד חורבות הכפר, שולחן ארוך עם תכשיטים ומוצרי אומנות אינדיאנים. האומנים עצמם ישבו ליד השולחן וייצרו עוד מוצרים למכירה, לעינינו.
מקניון דה שיי המשכנו לכיוון ארבע הפינות (Four Corners), מפגש הגבולות היחיד בארה"ב, בין 4 מדינות- אריזונה, יוטה, קולורדו וניו מקסיקו. במקום יש רחבה מחולקת ל- 4, המייצגת כל מדינה. גם מקומם של דוכני המזכרות והמזון לא נפקד. המיני פארק של 4 הפינות פתוח בין 8:30- 17:00 והכניסה עולה 3$. אנו הגענו בשעה 16:32 והשומר אמר כי משעה 16:30 לא גובים עבור הכניסה, ושנותרו לנו 28 דקות עד הסגירה. כשהגענו, הורדו דגלי ארבע המדינות מהתרנים וקופלו אחר כבוד, לאות סיום היום. מ- 4 הפינות המשכנו לעיירה Cortez שבקולורדו- נקודת מוצא למסה ורדה (Mesa Verde). מסה ורדה נשיונל פארק (Mesa Verde National Park), שפירושו בספרדית שולחן ירוק, קיבל את שמו מקבוצת סיירים ספרדיים שגילו כאן במאה ה- 18 רמה ענקית מיוערת. בפארק מצויים שרידים ארכיאולוגים רבים של שבטי האנזסי שחיו בצוקים בין המאה השישית למאה ה- 13. השירותים בפארק (מוטלים, קמפים, מסעדות ומרכזי מבקרים) סגורים בעונה זו ונפתחים רק בחודש מאי. רק המוזיאון (המרשים בממצאיו ובמידע שהוא מציג) פתוח, ומהווה נקודת מוצא לחלק מהמטיילים באזור.
הכביש הראשי של הפארק מסתעף ל-2 כבישים- מערבי ומזרחי. הכביש המערבי סגור לנסיעה ונפתח רק בסביבות חודש יולי. נסענו בכביש המזרחי, שרוב נקודות התצפית ומסלולי הטיול מרוכזים לאורכו (גם המוזיאון). נסיעה לאורך הכביש ונקודות התצפית שבו מגלה שרידי ישובים שנשתמרו באופן מדהים. חלק מהכפרים נמצאים באמצע קיר המצוק- נמוכים ב- 20 מטר מראש המצוק וגבוהים ב- 30 מטר מערוץ הנחל. כאילו תלויים בין שמים לארץ.ממש ליד המוזיאון יש מסלול הליכה קצרצר (½ ק"מ) אל אחד הכפרים, שהכיל בזמנו 100- 125 איש - Spruce Tree House (בית עץ האשוח). שאר מסלולי ההליכה היו חסומים בגלל השלג, אולם נסיעה על הכביש מאפשרת תצפית על רוב האטרקציות. בין המקומות שאסור לוותר עליהם נמנים: ארמון הצוק (Cliff Palace), בית עץ האשוח, בית המגדל המרובע (Square Tower House) ומקדש השמש (Sun Tample).
את ארוחת הצהרים אכלנו באחד מאזורי הפיקניק בפארק. צוות האומנים לבית משפחת קמחי (יעקב והבנות) הספיק לבנות איש שלג עד שהארוחה הייתה מוכנה. חזרנו (לקורטז) עייפים אך מרוצים.
עכשיו צריך לקבל החלטה- האם להמשיך עם המסלול המתוכנן חזרה ליוטה ולגראנד קניון, או להצפין להרי הרוקי בצפון קולורדו. הלב אומר לצפון, אולם עדיין קיימת בעיית מזג האוויר. בדיקת מזג האוויר לשבוע הקרוב מראה כי באזור דנבר מזג האוויר עתיד להיות נעים. החלטנו להמשיך צפונה- הקניון השחור תיזהר, אנחנו מגיעים. מקורטז המשכנו צפונה על כביש 145 לכיוון הקניון השחור של הגאניסון (Black Canyon of the Gannison). הדרך התפתלה במקביל לנהר דולורס (Dolores River), לצידיה פרושות חוות עם בתי עץ, כשהשלג שנערם סביבם מגיע לגובה של ½ מטר לפעמים. מדי פעם רואים בריכות דגים או אגמים מכוסים שכבת קרח, ממש כמו במגרש החלקה. הכבישים לעומת זאת נקיים משלג או קרח ופתוחים לנסיעה. עברנו דרך Telluride, עיירת סקי ציורית, עד לכביש 62 וממנו לכביש 550 עד לעיר Montrose, הנמצאת כ- 13 ק"מ מערבית לקניון השחור. רשימת הקמפים שבידינו הצביעה על 10 קמפים אפשריים, מתוכם כ-5 הרשומים כפתוחים בחורף (רובם נפתחים בסביבות אמצע אפריל או מאי). בפועל גילינו שחלקם עדיין לא פעילים. לבסוף מצאנו קמפ נעים ולא יקר ממש בתוך העיר, עם כל החיבורים - מונטרוז RV ריזורט- Montrose RV Resort- 200 N Cedar Avenue (970)249-9177 - 26$ לכולנו (בתעריף חורף), עם חיבור חופשי לאינטרנט וכמה נדנדות לילדים.
לתחילת הכתבה
למחרת נסענו לקניון השחור של גאניסון (Black Canyon of the Gunnison). הקניון, שקירותיו שחורים ובערוצו זורם נהר הגאניסון, הוא הפארק הצעיר ביותר ארה"ב (הוכרז כשמורת טבע ב- 1999). כבר בכניסה, כשראינו מכריז שלט כי הכניסה בחינם, הרגשנו שמשהו לא בסדר. כשהגענו למרכז המבקרים אמרו לנו שכל כבישי הפארק סגורים לנסיעה (וכמובן גם מסלולי ההליכה) עקב השלג. יש רק מסלול קצרצר לתצפית על הקניון, היוצא ממרכז המבקרים (Gunnison Point). מהתצפית רואים את הנהר הזורם בתחתית הקניון. עומק הקניון 800 מטרים, יחד עם קירותיו הכהים, משווים למקום מראה מרשים ביותר. השלג שנערם על המצוק נראה בעניינו כמו עוגה עם קצפת. התאכזבנו מאוד שראינו רק מעט מהקניון.
הלאה לדנבר
מאחר ש"התפנה" לנו היום, החלטנו להמשיך בנסיעה הלאה, לדנבר. נסענו על כביש 50 מזרחה, וממנו עלינו צפונה על כביש 285. הדרך כולה מסומנת כדרך נוף, ובאמת, לא חדלנו להתפעל מהרי הרוקי המושלגים, היערות, האגמים הקפואים (גובה 3000- 4000 מטרים, כבר אמרנו?) בערב הגענו לדנבר. דנבר היא עיר הבירה של קולורדו, השוכנת בגובה 1700 מטר מעל פני הים. מצאנו עיר נקייה ונעימה, הרבה פארקים ואגמים. עיר כפרית. ביום הראשון טיילנו בדאון טאון. חיפשנו את המטבעה הפדראלית, אולם ב- Tourist Information אמרו לנו כי המטבעה עצמה סגורה לסיורים מאז אסון התאומים, אבל יש חנות מזכרות במקום. ויתרנו על חנות המזכרות והמשכנו לשוטט בעיר. למחרת נסענו למוזיאון המיניאטורות של דנבר, השוכן בבית ויקטוריאני מהמאה ה- 19. במקום מוצגים מיניאטורות של חפצים שונים, וכן, תצוגה של בובות צעצועים. יש גם כמה חדרי משחקים לילדים. לאחר חצי שעה של הסתובבות, התחלנו להשתעמם. נחמד, לא יותר. Denver Museum of Miniatures, Doll and Toys- 1880 Gaylord, Denver. (303)322-1053. כניסה - 5$ למבוגר 4$ לילד (2-16).
כשחשבנו על דנבר, חשבנו על השלג ברוקי מאונטיין (Rocky Mountain National Park). קמנו בבוקר (די בעצלתיים, אם להיות כנים) לנסיעה לכיוון הפארק. אורך הדרך (כביש 199 צפון, לכביש 72 צפון, לכביש 4 צפון, עד Estes Park), 80 מייל. חשבנו שייקח שעתיים, בפועל לקח 3 שעות. נסיעה ארוכה ומפתלת בין הרי הרוקי ל- Estes Park, נקודת הכניסה לפארק. לאורך הכביש ראינו פה ושם עיירות קטנטנות וחוות. פה ושם הופיע איזה בית בודד על צלע ההר או בתוך היער (מעניין איך זה לגור ביער). ראינו הרבה דברים, אבל דווקא כאן לא ראינו שלג. לא בכמות שעליה תפארתה של קולורדו. חלק מהפסגות חשופות ממש ועל חלקן יש שרידי שלג, כאילו מהשנה שעברה. מאוחר יותר נאמר לנו שקולורדו סובלת ממיעוט משקעים יחסי, כבר כמה שנים. ל- Estes Park הגענו בשעה די מאוחרת יחסית. לאור השעה המאוחרת והעובדה כי היינו צריכים להיות חזרה בדנבר בשעות הערב המוקדמות, החלטנו לוותר על הנשיונל פארק (די התאכזבנו מהוויתור) ולחזור חזרה בדרך מהירה יותר (כביש 34 מזרח לכביש 25 דרום). למרות זאת מצאנו בדרך מקומות לעצור בהם, להנות מהנוף, ואף להשתעשע עם מעט השלג שגילינו פה ושם.
לדנבר הגענו בגלל הנופים, אבל בעיקר בגלל האנשים. מועצה אזורית רמת הנגב, המועצה בה נמצא קיבוצנו הקטן והנעים, נמצאת בקשרים הדוקים עם קהילת יהודי דנבר. קשרים מיוחדים שהולידו גם קשרים בין אנשים. ילדי בית הספר האזורי, מתכתבים עם ילדי בית הספר היהודי בדנבר, חילופי משלחות, ועוד. כך יצא לנו לפגוש את סמנתה, שכבר שנתיים מתכתבת עם ענבר. בעזרתו האדיבה של שאולי עמיר (האדם שאחראי בפדרציה היהודית של דנבר על הקשר עם ישראל) נוצר הקשר הטלפוני עם המשפחה של סמנתה. ההתרגשות, משני הצדדים, הייתה רבה. הוזמנו לארוחת ליל שבת, וענבר, שבזכותה בעצם נוצר הקשר, הייתה חסרת מנוחה ונרגשת. מאוחר יותר נודע לנו שגם סמנתה התרגשה מאוד ואף התקשרה לכל החברים והקרובים לספר להם שהילדה מישראל באה לבקר אותה.
למחרת היה לנו יום עמוס ביותר. בבוקר נסענו לבולדר (Boulder), עיירת סטודנטים יפה. נודע לנו שבימי שבת המדרחוב (Pearl ST. Mall בין הרחובות 11 ו- 14) הופך למרכז בילוי פעיל של מסעדות, חנויות ואמני רחוב. השמש הנעימה רק הוסיפה לחוויה. לאחר מכן נסענו לסטיב, עוד אחד מהקשרים האישיים שנוצרו סביב הקשר בין רמת הנגב לפדרציה היהודית בדנבר. ולסיום, קינחנו בארוחת ערב נעימה ובעברית אצל שאולי עמיר וקיקה. עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה. מדנבר עלינו על כביש 70 המתפתל בין הרי הרוקי במקביל לנהר הקולורדו. כביש יפה עם נוף הררי משגע, המוביל אותנו מערבה, ליוטה, ולפארקים לאורך נהר הקולורדו, עליהם נספר בכתבה הבאה. תודה מיוחדת לרז ארבל שעזר לנו לפגוש את כולם בדנבר.עד כאן להפעם משפחת קמחי
