חוזרים לקניה, עם תוספת
אני רוצה קודם כל לעדכן אתכם בעובדה חדשה וחשובה ביותר: בחודשיים האחרונים הפכנו מזוג לשלישייה (ולא על-ידי הענות למודעות בעמוד האחרון של עיתון). למרות שהאפשרות ללדת כאן ולקבל אזרחות קנייתית קורצת ביותר... נאלצתי לוותר עליה (בעיות עם הביטוח) ולחזור לארץ. ולכן- התוסף החדש, נולד ב-13 בדצמבר (נר שביעי של חנוכה) בבית חולים "קפלן" ברחובות, ושמו אורי (מהמילה "אור" כמובן), או בכינויו היותר נפוץ "פונפונון". החבר`ה שעובדים עם דן קצת נעלבו שהוא לא נקרא בשם כמו Josef או Moses שהם שמות מהתנ"ך ואנחנו הרי עם הספר.. הסברתי להם בעדינות שאלה אכן שמות יפים אבל אני מעדיפה שמות קצת יותר מודרניים.
"אתם באמת מתכוונים לחזור לאפריקה עם כזה יצור קטנטן?!" היה המשפט ששמענו הכי הרבה מאז הלידה "אולי תחכו איזה חודשיים / שלושה / ארבעה / חמישה (כל אחד ומקדם הבטחון שלו)? אולי בכלל כדאי שתחזרו לארץ (הקיצוניים במיוחד...)? אפריקה, ובמיוחד קניה, מסוכנת ובארץ הרבה יותר בטוח (האמנם?)" ובאמת תזמון השיבה לקניה היה מלווה בהתלבטות גדולה. בסופו של דבר, ולאחר התייעצות עם "מביני דבר", היה אורי בן החודש וחצי לנוסע הצעיר ביותר על טיסה מספר 455 של ה-Ethiopian airlines מישראל לניירובי.
רגע לפני הטיסה, היו שתי משימות חשובות ולא פשוטות שהיה עלינו לבצע. המשימה הראשונה- להוציא דרכון. אם זכרוני אינו מטעה אותי, פעם היו הילדים נכתבים בדרכון של הוריהם, לא? מתישהו הוחלט במשרד הפנים לשנות את השיטה, והיום עובדים תחת הסיסמא - "דרכון לכל ילדון"! אחרי נסיונות כמעט נואשים לגרום לפצפון בן שבועיים לפקוח עיניים ולחייך למצלמה, נסיונות שהסתיימו בצרחות איימים של תרנגולת המובלת לשחיטה (לא ידעתי שיצור כל-כך קטן יכול להוציא מגרונו צרחות שכאלה..), ויתרו לנו במשרד הפנים על תמונה עם עיניים פקוחות, והתוצאה לפניכם). ואני שואלת - נראה לכם שביקורת הגבולות מסוגלת להבדיל על סמך תמונה זו בין אורי לבין תינוקות אחרים?? ומעבר לכך - תוקף הדרכון ל-5 שנים, ואני כבר מדמיינת את החיוך שיועלה על פני ביקורות הגבולות בעוד חמש שנים כשיפתחו את הדרכון...
והמשימה השניה שנראתה לי כקלילה אך התבררה כמשימה היותר מסובכת וכמעט בלתי אפשרית - לארוז את כל החפצים לקראת הטיסה. מסתבר שיש יחס הפוך בין גודל גוף ובין מספר החפצים שצריך לקחת (הוכחה נוספת לכך בספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה" של אליסון פירסון, המצטייר בעיני עד כה כספר נהדר!!). ערימת החפצים שנערמה על הרצפה בתקווה להכנס למזוודות כללה (חוץ ממיטה + מזרון אורטופדי שהוא "חובה לשמירת בריאות התינוק" כך נאמר לי בחנות, מיטת קמפינג לתינוק + כילה ושלוש חבילות של חיתולים שכבר נשלחו במשלוח אווירי עם דן (שחזר לקניה קצת לפנינו) חיתולים נוספים, מטרנה, מגבונים לחים, שמפו לעור עדין, עגלה שנראית כמו ג`יפ (שכבר הספיקה להתפנצ`ר פעמיים מרגע שהיא פה), מושב בטיחות לרכב (שבתקווה יבלום את הזעזועים מהכבישים הנוראיים פה - שוב לא הצלחתי להתעלם מסוגיית הכבישים הקנייתים..), מצעים למיטה, אוברולים, חולצות ומכנסיים של תינוקות לגילאים 0-12 חודשים (!!), תרופות עזרה ראשונה, צעצועים לגירוי הראיה, השמיעה, הדיבור, הזחילה, קלטות ווידאו מיוחדות לגיל הרך, צעצועים לאמבטיה ועוד.. בקיצור - את כל החפצים הנחוצים לעידוד ומילוי תרבות הפנאי של הפעוטות, תוך התעלמות מוחלטת ואפילו ברוטלית מהעובדה שכל מה שמעניין את אורי כרגע זה לאכול, לישון ולבכות... ברשימה זו אני לא כוללת נדנדה אלקטרונית, כסא רוטט, אמבטיה ("אורטופדית" כמובן...מילה שחוזרת הרבה בשוק הקטנטנים) ועוד כמה פריטים שאפילו בחורה יומרנית כמוני לא חשבה שאכן יכנסו למזוודה...
כאן המקום לציין שהורי היקרים הצטרפו איתי למסע בטענה של טיול לקניה, אך למעשה על מנת לבדוק היטב היכן יבלה נכדם את חודשי חייו הראשונים, ולהסיר חששות מליבם. בזכותם, המשקל הכולל שמותר היה לנו להעלות על הטיסה היה 70 ק"ג בתא המטען וכ-40 ק"ג בתיקי יד. בסביבות 12 בלילה נוכחתי לדעת שלמרות שנתיים של אריזת חפצים להטסה בין אילת לאוניברסיטת תל-אביב, כישורי האריזה שלי לא משהו. כאשר עברתי את המשקל המותר ורוב הדברים החיוניים נותרו עדיין מחוץ למזוודות (נראה לי שלמרות הכל לא יקבלו אותי לעבודה בשירותי האריזה של "Fedex"....). וכך כ-6 שעות לפני הטיסה, פרקנו את כל המזוודות, עשינו הערכה מחודשת של חיוניות החפצים והתחלנו לארוז הכל מהתחלה.
בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר סיימנו לארוז, בדיוק כשהגיעה המונית שהזמנו לשדה התעופה בנוסף למכונית שלנו. וכך, על-פי שירו של הדג נחש או "אחד מי יודע", יצאנו לדרך עם 7 ק"ג overweight, 6 מזוודות המיועדות לתא המטען, 5 תיקי צד קטנים, 4 מבוגרים (כולל נהג המונית), 3 "ציודי תינוק" (עגלה, מושב בטיחות, תיק אוכל וחיתולים), 2 מכוניות, ואחד פונפונון לכיוון נתב"ג 2000 (או אולי שינו לו את השם לנתב"ג 2004?!). יציאת מצריים מספר 3....
טיפים לטיסה עם קטנטנים
- דאגו לשריין את המושב הקדמי (ליד דלתות החירום) השמור בדיוק למטרה זו.
- בצעו check-in מוקדם על מנת לא להיות בלחץ ואכן לשבת בכסא זה.
- הצטיידו במוצץ להמראות ולנחיתות על מנת להקל על כאבי האוזניים אם יש.
- עצה שקיבלתי ואני מעבירה הלאה - כדאי להצטייד ב"אקמולי" רק במידה וכאבי האוזניים הופכים לבלתי נסבלים.
- את העגלה אפשר לשמור עד לרגע העלייה למטוס ורק אז למסור אותה לתא המטען. ניתן לקבל אותה גם בעצירות הביניים - רק שימו לב שמוצמד גם אליה פתק עם היעד הסופי!!
- קחו איתכם לבוש חם לילד וגם לבוש אוורירי - לעולם אי אפשר לדעת את הטמפרטורה במטוס.
הטיסה עברה ממש ממש ממש בסדר- הפונפנון היה מבסוט וישן כל הטיסה, וטוב שכך כי גם אנחנו היינו די עייפים מליל השימורים שעבר עלינו. מסתבר שהמושג rush hour אינו פוסח על אף מדינה, ניירובי היתה פקוקה לחלוטין ולקח לנו כשעה וחצי לחצות אותה דרך כל מיני דרכים עוקפות ופתלתלות. וכך, בחשיכה, כעבור כשעתיים וחצי נסיעה הגענו סוף סוף הביתה. דן סימבה וליצ`י שמחו מאוד מהאיחוד, ולי נותרה משימה אחת חשובה מאוד וגם היא לא כל-כך פשוטה: יש לי עשרה ימים להוכיח להורים שלי שקניה היא המדינה האידיאלית לגידול ילדים/נכדים. ועל כך בפעם הבאה - יש פה בלונדיני קטן שנמאס לו להיות מוזנח....
ביי בינתיים!!
צוות ה- muzungu הקנייתים
