יום 5: מטיילים בפארק טריגלאב וממשיכים עד בלד
המסלול להיום - פארק טריגלאב: סיור במפלי Tolminska Korita, נסיעה צפונה לכיוון מעבר Vrsic עם עצירה למנוחה בעיירה Bovec, סיור במעבר Vrsic, הפסקת צהריים ב-Kranjska Gora, נסיעה עד בלד והתמקמות ללינה ב-Bohinjska Bela, סיור בטירת בלד ובעיירה, בילוי ערב ב-Kranj הסמוכה.
ישבנו בבוקר במרפסת שמתחת לבית בטולמין, צפינו בשמש הבוקר בוהקת על ההר הירוק והעצום שממול, ואכלנו ארוחת בוקר גדולה ומפנקת: ביצים, גבינות, נקניקים, פירות, שוקולדים, מיצים ושתיה חמה. בניגוד למה שחשבתי, הפארק הלאומי טריגלאב אינו מתחם מגודר עם מכירת כרטיסים בכניסה, כמו הפארק הלאומי פליטוויצה. זה איזור בצפון מערב סלובניה, שבו נמצאים כמה מן הגבוהים שבהרי האלפים היוליאניים, ביניהם הר טריגלאב, שנקרא כך משום שיש לו שלוש פסגות. האזור אמנם מוגדר כשמורת טבע, אבל יש בתוכו יישובים כפריים ועירוניים, ועוברים בתוכו כבישים שמחברים בין היישובים האלה. שמורת קניוני טולמין (Tolminska Korita) נמצאת בפינה הדרום מערבית של פארק טריגלאב.
Tolminska Korita: הטולמינסקה הוא עוד אחד מיובליו של הסוצ'ה, והזדלשצ'יצה (Zadlascica) הוא יובל של הטולמינסקה. שמורת קניוני טולמין נמצאת במקום שבו הזדלשצ'יצה בוקע מקניון צר בדופן ההר ונופל לתוך הטולמינסקה ברעש גדול. השמורה היא פינת חמד קטנה, פיסת יער אלפיני ירוק ולח, מאד פסטורלי ונעים. אין לי מושג מדוע היא לא נזכרת בכל סיפורי הטיולים שקראתי, לדעתי היא מאד מתאימה בתור הפוגה בנסיעה הממושכת מפוסטוינה למעבר וורשיץ'. מגיעים לשמורת קניוני טולמין ממרכז העיירה טולמין, עוברים דרך הכפר Zatolmin, חונים ליד קיוסק עשוי עץ מצד ימין, וקצת בהמשך יש קופה שבה מוכרים כרטיסים (3 אירו לאדם) ונותנים מפה של השמורה. השילוט עד השמורה לא כל כך מוצלח, כדאי להיעזר במקומיים כדי להגיע. אין יותר מדי איפה להתבלבל, ורק אל תעברו את הקיוסק עם הרכב, כי מרגע שמתחילים לטפס לכיוון הכפר Cadrg, כבר אין איפה להסתובב ולחזור. התחלנו את המסלול בחציית גשר רחב ידיים, שתלוי בגובה רב מעל הטולמינסקה וכנראה משום כך מכונה "גשר השטן". מהצד המזרחי של הגשר יש מדרגות עץ, בהן ירדנו אל השביל שעל צלע המצוק, על הגדה הצפונית של הזדלשצ'יצה. לאורך השביל, בכמה מקומות, נבעו מהמצוק מעיינות קטנים של מים צלולים. הלכנו בשביל עד שהגענו לתצפית אל המקום המכונה "ראש הדוב". במקום הזה מתקרבים המצוק הצפוני והמצוק הדרומי זה לזה, וברווח הצר שביניהם, בערך בגובה שבו עמדנו, תקוע סלע משולש שמזכיר קצת ראש של דב. מאחורי הסלע אפשר לראות את המפל נופל ברעש רב, רסיסי המים הגיעו עד למרפסת הקטנה שעמדנו בה -; מאד יפה.
חזרנו על עקבותינו בשביל שממנו באנו, ובמקום לפנות חזרה אל המדרגות, המשכנו ישר אל מפגש הנחלים. במקום הזה ישנם שני גשרים נוספים, אחד הולך דרומה מעל הזדלשצ'יצה, ושני הולך מערבה מעל הטולמינקה. היינו אמורים לעבור את הגשר שעל הטולמינקה ולהגיע לגרם המדרגות השני, זה שממנו עולים חזרה לתחילת המסלול. בעוונותינו, חצינו את הגשר הראשון שראינו, והתחלנו לטפס על המצוק הדרומי. גם כאן השביל היה ירוק ויפה, אבל כשהגענו לראש המצוק לא חיכו לנו המדרגות, אלא גדר תיל, שמצידה השני רעו בנחת כמה פרות שלוות. עד שחזרנו על עקבותינו ותיקנו את הסטיה מהמסלול, השעה הייתה כבר אחרי עשר. לא היה שום סיכוי לתפוס את רכבת המכוניות ממוסט נא סוצ'י בעשר וחצי, ונדרשתי לעדכן את התכנית. העדכון המתבקש היה לחזור לתכנית המקורית, לחזור לטולמין ולהמשיך צפונה לכיוון בובץ ומעבר וורשיץ'.
Vrsic: השמיים החלו מתכסים עננים, אבל הטמפרטורה הייתה נוחה והראות הייתה עדיין טובה מאד. שוב נסענו צפונה לאורך הנהר סוצ'ה, בנוף אלפיני, שנעשה יותר ויותר יפה, ככל שהתקדמנו. האלפים היוליאניים, שקודם זהרו בגוונים של ירוק, החלו מתהדרים עכשיו בפסגות סלעיות מושלגות. בקטעים רבים של הדרך היו עבודות בכביש, וזה עיכב אותנו, אבל הכל מסביב היה כל כך יפה, שלא היה לי אכפת. באחת עשרה וחצי ירדנו מהכביש ונכנסנו ל-Bovec. לשמחתנו, בתי הקפה ברחוב הראשי היו פתוחים, אפילו שזה יום ראשון, בניגוד למה שהיה באוסטריה. או שהסלובנים פחות דתיים מהאוסטרים, או, מה שיותר סביר, שהם יותר חרוצים. מה שבטוח, הם מאד נחמדים לתיירים. ישבנו בבית קפה והתענגנו על קפה ונשנושים. בובץ' היא עיירת נופש קטנה, הבתים כאן נמוכים, וכך אפשר לשבת ברחוב הראשי ועדיין לראות את ההרים שמסביב, לחוש את הטבע הפראי. גם לשכת התיירות הייתה פתוחה. נכנסתי להתעדכן בתחזית מזג האוויר. הבחורה החביבה אמרה, שבשעות הקרובות יישאר מזג האוויר הנעים, ואם תהיה סופת רעמים, זה רק בשעות הערב המוקדמות. מעודדים יצאנו את Bovec והמשכנו בנסיעה לכיוון צפון. בצומת פנינו ימינה לכיוון Kal Koritnica והמשכנו מזרחה בנתיבו של הסוצ'ה, עם עצירות תכופות להתענגות על הנוף ולצילום. אחרי Trenta, הכביש מתחיל לטפס על צלע ההר לכיוון מעבר וורשיץ'. מעבר וורשיץ' הוא בעצם מעין אוכף שיושב על האלפים היוליאניים, בגובה של 1,611 מ'. זה מקום שמאפשר מעבר כלי רכב דרך הפסגות של פארק טריגלאב, מעמק הסוצ'ה במערב לאגן ההיקוות של הסאווה במזרח. בכמה סיפורי טיולים שקראתי, הדרך הנופית למעבר וורשיץ' מתוארת כסיוט לנהג. נכון לאביב 2009, מדובר בכביש דו סטרי לא רע בכלל. הוא אמנם תלול ומתפתל, אבל הנהיגה בו לא קשה ולא מפחידה. כשנוסעים את הדרך הנופית בכיוון שאנחנו נסענו, מדרום-מערב לצפון-מזרח, נוסעים בצד המרוחק מהתהום, ואז זה אפילו עוד פחות מפחיד. יתרון נוסף לכיוון הזה הוא, שאפשר לדעת כמה עוד נשאר לנסוע עד המעבר, כי לאורך הנסיעה יש שלטים ממוספרים בספרור יורד עד המעבר. החיסרון של הנסיעה בכיוון הזה הוא, שבצד השני של הכביש פזורים מפרצי חניה, שאפשר לעצור בהם בנוחות כדי להתענג על הנוף ולצלם. בכיוון שבו נסענו, בגלל השוליים הצרים, כל עצירה הייתה כרוכה בהפרעה לתנועת המכוניות שבאו אחרינו. אז לא עצרנו הרבה, אולי פעמיים-שלוש.
לתחילת הכתבה
הגענו למעבר וורשיץ' באחת וחצי. המקום המה תיירים ומבקרים, אבל לא התקשינו למצוא חניה במפרצים שלצד הכביש. אני מניח שיש לכך שתי סיבות. אחת, זה עדיין לא שיא העונה, ושתיים, חלק ניכר מהמבקרים הגיעו לשם על אופנועים כבדים, שבכל זאת תופסים פחות מקום מהמכוניות. אני מניח שהדרך התלולה הזו היא כיף גדול לאופנוענים. התהלך שם מישהו עם אפוד צהוב ופנקס קבלות ביד, וציפיתי שהוא ייגש אלינו וידרוש תשלום על החניה, כמו שקראתי בסיפורים באינטרנט. לא ניגש, משום מה. הנוף כאן פשוט משגע. עדיין יש שלג, אבל הוא כבר בשלבי התמוססות, ומתחתיו נחשפים סלעים פראיים, עשב ירוק רענן ופרחים קטנים ועדינים בכחול ובסגול. במרחק עדיין אפשר לראות פסגות מושלגות ויערות עצי מחט בשפעת גוני ירוק. יש שם גם בית קפה עם מרפסת, שאפשר לשבת בה ולהנות מהנוף, אבל הוא היה די מלא ולא התחשק לנו. יצאנו משם בשתיים, והמשכנו בכביש, שעכשיו יורד מכאן לכיוון קרניסקה גורה. לצידי הכביש אפשר לראות את מי השלגים זורמים למטה, נקווים אל הסאווה דולינקה, אחד מיובליו של נהר סאווה. הקטע הזה עבר לנו יותר מהר, גם כי זו ירידה וגם כי עשינו פחות עצירות. באחת מהן הייתה תצפית יפה על מקבץ פסגות בפארק, עם הסברים על כל פסגה (את הר טריגלאב עצמו נראה רק מחר, מאגם בוהיני). חשבתי שנעשה הפסקת צהריים בקרניסקה גורה, לפי טיפ מאתר "למטייל", אבל העיירה לא מצאה חן בעיניי. היא הייתה ממוסחרת ומלוקקת מדי, הזכירה לי את עיירות הנופש באוסטריה. המשכנו הלאה בכביש ומצאנו מקום קצת יותר עממי, פחות מסריח מכסף.
Bled: אנחנו נוסעים בכיוון דרום מזרח, כשלצד הכביש זורם בנחת הסאווה דולינקה. הכביש הדו סטרי הפך לאוטוסטראדה, ובאוטוסטראדה נסענו עד בלד, ששם ירדנו ימינה לכביש המוליך אל תוך העיירה. בלד בנויה סביב אגם בלד, אגם יפה שהוא אחת האטרקציות המרכזיות של סלובניה. מצפון לאגם, בראש גבעה רמה, נמצא מבצר בלד. בחלק המערבי של האגם יש אי קטן, שעליו בנויה כנסיה על שם יוחנן המטביל. הכביש שבו באנו מכיוון האוטוסטראדה ממשיך על גדתו הדרומית של האגם, ויוצא מהעיירה לכיוון אגם בוהיני. השעה כבר הייתה ארבע אחר הצהריים, והתחלנו לחפש מקום ללון בו. לצידי הכביש שנסענו בו לא היו סימנים לחדרי ארוח, רק מלונות גדולים ומרכזים מסחריים. החלטנו לחפש מקום מחוץ לבלד. היה טיפ באתר "למטייל" שהמליץ על מקום בבוהיניסקה בלה, כמה קילומטרים אחרי בלד, ולשם שמנו פעמינו. במקום הראשון בבוהיניסקה בלה שהיו בו חדרי אירוח, אף אחד לא ענה לפעמון הדלת. המקום השני שבדקנו כבר היה די טוב בשבילנו. קצת רעוע וקצת מהוה, אבל נקי ומסודר, עם מרפסת נחמדה, עם מטבח שאפשר להשתמש בו ורק 18 אירו לאדם. לקחנו את החדר, ונכנסנו להתקלח ולנוח. אחר כך פתחתי את הניירת שלי, ונוכחתי שזה אותו המקום שהמליצו עליו באתר "למטייל": Francka in Joze Gregorc (כתובת: Bohinjska Bela 8, טלפון: +386(0)4-5720-061,+386(0)41-801-741, דוא"ל: [email protected], אתר: www.sloveniaholidays.com/apartma-gregorc).
אחרי שחידשנו כוחות, חזרנו למכונית ונסענו את הכמה קילומטרים חזרה לבלד. חיפשנו את מרכז המידע לתיירים, ומצאנו אותו באחד ממרכזי הקניות ממזרח לאגם. למרבה הצער, הוא כבר היה סגור. בימי ראשון הם סוגרים בשש בערב במקום בשמונה. החלטתי שניסע למבצר. לא היה פשוט להגיע למבצר בלי מפה של העיירה, השילוט ברחובות לא כל כך מוצלח, אבל שאלנו אנשים איך להגיע -; והגענו. טיפסנו במדרגות ממגרש החניה עד הכניסה למבצר, קנינו כרטיסים (7 אירו כ"א) ונכנסנו פנימה. המבצר עצמו קטן ולא כל כך מעניין, אבל יש ממנו תצפית נהדרת על האגם ועל כל הסביבה. מיצינו את המבצר וירדנו מן הגבעה בחזרה לעיירה. התכנית הייתה לטייל לחופי האגם, אולי לשבת באחד מבתי הקפה ולהשקיף על הנוף הפסטורלי. אלא שתכניות לחוד ומעשים לחוד. העננים, שליוו אותנו כבר מטולמין, נהיו כהים וכבדים, וסופת הרעמים שהבטיחו לנו פרצה במלוא עוזה, עם גשם שוטף שגירש אותנו אל מתחת לגג המבואה של אחד המלונות הגדולים.
הגשם פסק והתחדש לסירוגין בחצי השעה הבאה, ואנחנו ניצלנו את אחת ההפוגות כדי להיכנס לבית קפה קטן ולהזמין משהו לשתות. ועוד משהו. ועוד משהו. עד שלבסוף התפזרו העננים ויכולנו לצאת החוצה. כבר היה מאוחר מכדי לשכור אופניים או סירת משוטים, ועדיין היה מוקדם מכדי לחזור לחדר. העיירה עצמה לא הייתה מקום כל כך מעניין לטייל בו. שלא כמו באופטיה, וקצת כמו בטבריה, בתי המלון כאן כולם גדולים, מגושמים ונטולי כל חן. יש פארק קטן לאורך החוף המזרחי של האגם, אבל כל מה שיש בו זה דשא ושבילים. אם יש כאן איזה מרכז עירוני עתיק, או איזה דאון טאון מלא שיק, אנחנו לא מצאנו אותם. למרבה המזל, בא לי פתאום רעיון גואל. נזכרתי שקראתי ב"מדריך מנדי" על העיר קראניי, העיר הרביעית בגודלה בסלובניה, שיש לה מרכז עתיק ואלגנטי בדיוק כמו שנחוץ לנו עכשיו. נכנסנו למכונית והדרמנו לקראניי.
Kranj: קראניי אמנם נמצאת רק כ-20 ק"מ דרומית לבלד, והנסיעה לשם היא בכביש מהיר, אבל רק נתיב אחד בכביש המהיר היה פתוח לתנועה, התנועה הזדחלה לאיטה, ולכן לקח לנו זמן רב מן המתוכנן להגיע אליה. מצד שני, מרגע שיורדים מהכביש המהיר, יש שילוט טוב לכיוון מרכז העיר, ולא נזקקנו למפה כדי להתמצא. הגענו למרכז העיר באור אחרון, לקראת תשע. המרכז העתיק של העיר הוא מדרחוב אלגנטי, שמואר יפה בפנסי הרחוב ובאור שבא מחלונות הראווה של החנויות, שרובן כבר היו סגורות עכשיו. עברנו על פני בניין העיריה, על פני הקתדרלה, ומול פסלו של פרנץ פרשנן, המשורר הלאומי של סלובניה, שזוהי עיר הולדתו. יכולתי להמשיך לטייל שם, אבל רוח קרירה החלה להציק. חזרנו לבוהינסקה בלה ונכנסנו למיטה החמה. החלטתי שאם הגשם יימשך גם מחר, נעלה חזרה לכביש המהיר וניסע למערות של פוסטוינה וסקוצ'יאן. אם מזג האוויר ימשיך להיות סוער גם כשנצא משם, נמשיך לפירן ולפורטורוז שלחוף הים. אבל, אם יתבהר פתאום, נישאר כאן באיזור האלפים היוליאנים.
יום 6: נסיעה לאגם בוהיני, פוסטוינה וקפיצה לאיטליה
המסלול להיום - נסיעה לאגם בוהיני, שכירת אופניים ודיווש על גדות האגם, עלייה ברכבל להר Vogel, חזרה ל-Bohinjska Bistrica ועלייה לרכבת המכוניות, המשך נסיעה דרך Idrija עד Postojna, סיור מודרך במערת הנטיפים, התמקמות ללינה ב-Divaca, בילוי לילי ב-Trst (הלא היא Trieste שבאיטליה).
עוד רגע של סלובנית - אגם זה Jezero, מפל זה Slap, גשר זה Most, נהר זה Reka, מערה זה Jame. בדרום סלובניה אפשר לראות פה ושם שלטים המכריזים: Reka Reka. הם מציינים חצייה של הנהר שגם שמו הפרטי Reka, נהר שזורם גם מתחת למערת סקוצ'יאן ויצר את הנטיפים והזקיפים שבה. אך בל נקדים את המאוחר.
מאגם בלד לאגם בוהיני: התעוררתי בבוקר היום הששי לטיולנו ומיהרתי להסיט את הוילון. סופת הרעמים חלפה עברה לה והשמיים היו בהירים וצלולים. אפשר לטייל בכייף בחוץ. בכל סיפורי הטיולים שכוללים את אגם בלד יש המלצה על קניון וינטגר (Vintgar Gorge), שנמצא קילומטרים ספורים צפונית מזרחית לבלד. אבל אנחנו, אחרי קניוני טולמין אתמול ואחרי אגמי פליטוויצה רק לפני כמה ימים, קצת שבענו מקניונים ומפלים. הנסיעה מערבה מאגם בלד לאגם בוהיני, 35 ק"מ אורכה, הייתה נעימה. מימין נשקפו אלינו הפסגות של פארק טריגלאב, שאתמול עברנו בתוכן. בינינו לבין ההרים זרם ברוגע הבוהיניסקה סאווה, עוד יובל של הנהר סאווה. תוך כדי הנסיעה נהיה מעונן, ואני התחלתי לחשוש שהנה סופת הרעמים חוזרת. בסביבות תשע הגענו לעיירה Ricev Laz, בקצה המזרחי של אגם בוהיני. חנינו בכחול-לבן עם כרטיסי חניה, ונכנסנו לקפה ועוגה בלובי של המלון המקומי, המשקיף אל האגם ואל פסגות פארק טריגלאב. אחרי שובנו לארץ, נתקלתי במקרה במידע על הכפר Sredrja Vas, שנמצא ארבעה ק"מ צפונית מזרחית לאגם בוהיני. נכתב שם, שמעל הכפר יש כנסייה יפה על שם סנט מרטין וממנה יש תצפית יפה על העמק שמתחת. ההמלצה היא לעבור בתצפית הזו מוקדם בבוקר. לו ידעתי על הכפר הזה, אולי היינו שותים את הקפה של הבוקר שם, ולא בלובי של מלון.
אגם בוהיני שונה במקצת מאגם בלד. אגם בלד נוצר מקרחון גדול, שקופא בחורף ומפשיר בקיץ. צורתו אליפטית, והוא קומפקטי: מקצה אחד שלו רואים בקלות את הקצה השני. הוא ממוקם במרכז עמק הנהר סאווה, והגבעות מסביבו נמוכות, יחסית. אגם בוהיני מקבל את מימיו מהפשרת השלגים באלפים היוליאניים, שלמרגלותיהם הוא נמצא. צורתו מוארכת ממערב למזרח, ומקצהו המזרחי מתחיל לזרום הבוהיניסקה סאווה, שנשפך לסאווה מזרחית לבלד. אחרי הקפה נכנסנו למרכז המידע לתיירים. לקחתי מפה של האיזור, שאלתי על תחזית מזג האוויר וביררתי איפה כאן שוכרים אופניים. האישה החביבה אמרה, שהעננים יתפזרו תוך זמן קצר, ושיש מקום שמשכיר ציוד ספורט ממש כאן, מעבר לכביש. גם נתנה לי עלון של המקום, עם כתובת ומחירים. חצינו את הכביש, שכרנו לנו אופניים (4 אירו לשעה, כל אחד), ודיוושנו בכיף בשבילים מצידו המזרחי של האגם. בטיולינו קודמים, בברלין ובמינכן, בילינו על האופניים שעות ארוכות ומהנות. אבל כאן, סביב אגם בוהיני, השבילים זרועי חצץ ומתאימים יותר להולכי רגל מאשר לאופניים. בינתיים גם התפזרו העננים, ונהיה חם למדי. אחרי שעה החזרנו את האופניים, חזרנו למכונית והמשכנו מערבה לאורך גדתו הדרומית של האגם.
בפינה המערבית של האגם נמצאים מפל סאוויצ'ה (Savica) והר ווגל (Vogel). כיוון שמיצינו את עניין המפלים, שמנו פעמינו להר ווגל. הר ווגל הוא בעיקר אתר סקי, אבל יש ממנו גם תצפית יפה מאד על אגם בוהיני ועל צוקי פארק טריגלאב שממול. עולים אל ההר ברכבל, שיוצא אליו כל חצי שעה (10 אירו לאדם). האתר הזכיר לי מאד את אתר דאכשטיין ומערת הקרח באוסטריה, ששם ביקרנו בטיולנו הקודם. צודקים האומרים, שהחוויה האלפינית באוסטריה הרבה יותר גדולה ומרשימה מאשר בסלובניה. מצד שני, האלפים הסלובנים לא פחות יפים, למרות שהם נמוכים יותר, הנחלים שזורמים למרגלותיהם מוסיפים ליופים, ויש להם עוד יתרון גדול. מי שחי ביניהם ומפעיל את האופרציה לתיירים הם הסלובנים החביבים.
רכבת המכוניות: עכשיו, כשראינו כל מה שרצינו לראות בצפון מערב סלובניה, יכולנו להתפנות לאטרקציות ששמרתי למקרה של גשם: המערות של פוסטוינה וסקוצ'יאן, עיירות החוף פיראן ופורטורוז, ליובליאנה. היו לנו שתי אפשרויות לבחור מהן. יכולנו לחזור לבלד ומשם לעלות על האוטוסטרדה לפוסטוינה, או שיכולנו לחזור רק עד בוהיניסקה ביסטריצה, לעלות שם על רכבת המכוניות בשתיים ועשרה, ולהמשיך לכיוון פוסטוינה על הדרך הנופית בעמק הנהר אידריצה. היות שקראתי באינטרנט שנסיעה ברכבת המכוניות היא חוויה מיוחדת וכדאית, והיות שלא התלהבנו לנסוע חזרה בדרך שכבר נסענו בה, בחרנו באפשרות השניה. בדיעבד, אני לא בטוח שזו הייתה הבחירה המוצלחת. הגענו לבוהיניסקה ביסטריצה באחת וחצי והתחלנו לחפש את תחנת הרכבת. העלון שקיבלנו באגם בוהיני כלל מפה של העיירה, ובכל זאת לא הצלחנו לאתר את המקום. לא היה שום שילוט שיצביע על מיקומו. בייאושנו, חנינו בחניה כפולה ליד אישה מקומית שישבה במכוניתה עם שתי בנותיה, ושאלנו אותה איך מגיעים. היא התחילה לשבור את השיניים באנגלית, ראתה שזה לא מסתדר לה, ואז עשתה לנו סימן לבוא אחריה. נסענו אחריה ברחובות הצרים והמוריקים של העיירה, עד שהגענו לתחנת הרכבת הקטנה. אמנם רק כמה דקות נסיעה, אבל בטח היה לוקח לנו שעות למצוא אותה לבד. נו, כבר אמרתי שהסלובנים נחמדים. עכשיו התחלנו לחפש קופה, או מודיעין. נאדה, גורנישט, כלום. הכל סגור, רק עובדת ניקיון קשישה מסתובבת על הרציף ולא יודעת אף מלה באנגלית. רק אחרי שני סיבובים ברגל סביב הרציף העזנו לפלוש למשרדו של מנהל התחנה. המנהל הסביר לנו, שעלינו להביא את הרכב לרציף הטעינה ולחכות שם שיבוא הכרטיסן, ימכור לנו כרטיס נסיעה ויכוון אותנו לעלות על הרכבת. כך עשינו.
לתחילת הכתבה
רכבת המכוניות היא בסך הכל שרשרת של עגלות מתכת, שקטר מוביל אותה הלוך וחזור בין בוהיניסקה ביסטריצה למוסט נא סוצ'י, כאשר חלק מהנסיעות שלה מגיעות רק עד פורדברדו. החלק שבין בוהיניסקה ביסטריצה לפורדברדו עובר כמעט כולו בתוך מנהרה במעבה ההר. המשך הדרך הוא באפיק הנהר באצ'ה, שנשפך אל האידריצה ליד מוסט נא סוצ'י. הנסיעה ברכבת המכוניות כדאית אולי למקומיים, שרוצים להגיע מצידו האחד של ההר לצידו השני בלי לנסוע את כל הדרך מסביב. לתיירים כמונו, האטרקציה לא הייתה משהו, והזמן שחיכינו לרכבת חסר לנו אחר כך, בדרך לפוסטוינה. הגענו למערת פוסטוינה מזיעים ומתנשפים, לסיור האחרון של היום, בחמש אחר הצהריים. למי שבכל זאת מתעקש לנסות, הנה כתובת אתר רכבת המכוניות עם לוחות הזמנים והמחירים: www.slo-zeleznice.si.
מערת הנטיפים פוסטוינה: בדרום מערב סלובניה יש שתי מערות נטיפים, מערת פוסטוינה ומערת סקוצ'יאן. ספרי הטיולים, אתרי המטיילים והחבר'ה בעבודה היו חלוקים בשאלה אם יש טעם לבקר בשתיהן באותו טיול ואם לא, איזו משתיהן מומלצת יותר. המערה בפוסטוינה עשירה יותר בצורות הנטיפים, והם מרוכזים בה בשטח יותר קטן וקומפקטי. המערה בסקוצ'יאן דלילה יותר וממוסחרת פחות, שמרה יותר על חזותה הפראית, הראשונית. אכן דילמה קשה, שהוכרעה בשבילנו מתוקף העובדה, שעד שהגענו לדרום מערב סלובניה כבר היה ארבע וחצי, ופספסנו את הסיור האחרון בסקוצ'יאן. לפיכך, טסנו מהכביש המהיר בעקבות השילוט למערת פוסטוינה, שהיה מספיק טוב כדי שלא נתברבר. במגרש החניה הגדול של האתר היה כתוב על השלטים שהחניה היא בתשלום, אבל כל הקופות היו סגורות. עלינו במדרגות בריצה לקופה של הכרטיסים למערה, במהירות שיא קנינו כרטיסים (20 אירו לאיש), והקופאית אמרה לנו שבשעה כזו החניה היא חינם. בכניסה לאתר יש רכבת קרוניות, כמו בלונה פארק, שלוקחת את משתתפי הסיור אל מעבה ההר. יש המלצה להתלבש חם בביקור במערה, אבל לי היה קר רק בנסיעה הזו, אחר כך כבר לא. כמה דקות נסיעה, ואנחנו בפנים. יורדים מהקרוניות ופוסעים על שביל הבטון הסלול אל בין הנטיפים, הזקיפים, הוילונות ושאר צורות הסלע היפות מאד. מגוון הצורות פה עשיר מאד, עשיר בהרבה ממה שיש במערות בארץ. המדריכים שמלווים את הסיור מבקשים שוב ושוב לא לצלם, כי אסור לצלם, כי זה מזיק לנטיפים. אבל שום דבר לא עוזר, יש בקבוצה כאלה שפשוט חייבים לצלם, והם מוצאים להם מגוון של שיטות להחביא את המצלמות בזמן שהם מפעילים אותן, אמנם בלי הבזקים. לא, אף אחד מהם לא היה ישראלי, תודה ששאלתם. המעוניינים יסתפקו בתמונות מאתר האינטרנט הידידותי של מערת פוסטוינה: www.postojna-cave.com.
בתום הסיור, כבר לקראת שבע בערב, התחלנו לחפש מקום ללון בו. באיזור הזה, שלא כמו באיזור פארק טריגלאב, לא היה הציע גדול כל כך של חדרי נופש. לעומת זאת, בין ההמלצות שאספתי באתר "למטייל" הייתה המלצה על פנסיון בכניסה לדיואצ'ה (Divaca), הסמוכה. נסענו לשם. לא בקלות מצאנו את המקום. לא הייתה לנו כתובת מדוייקת, ולא היה שלט מאיר עיניים על הבניין, אבל דיואצ'ה לא כזו גדולה, ובסופו של דבר מצאנו את המקום. החדר היה נעים וסימפאטי ועלותו סבירה, 20 אירו לאיש, כולל ארוחת בוקר (מינימלית, כפי שיתברר). אי לכך, אין לי אלא להצטרף לממליצים על המקום ולציין את כתובתו המדוייקת: Gostlina in Mesnica, Malovec, Kraska Cesta 30A, Divaca.
טריאסטה (Trst): לאחר מנוחה קצרה בפנסיון, התחלתי לחשוב לאן נצא בערב. בדיוואצ'ה עצמה לא ראינו שום מקום שנראה כמו בית קפה או מסעדה. על פוסטוינה הסמוכה (העיר, לא המערה) לא ידעתי כלום. ושוב, נזכרתי במה שקראתי בכמה סיפורי טיולים וגם ב"מדריך מנדי": שאפשר לקפוץ מכאן לטריאסטה שבאיטליה. שמה הסלובני של טריאסטה הוא Trst. זכרתי שלטים באוטוסטרדה, שאמרו שהמרחק לטריאסטה הוא רק 15 ק"מ. נו, שם בוודאי נמצא מקום נחמד לשבת בו, למרות שב"מדריך מנדי" כתוב שלטריאסטה שווה לנסוע רק בשביל שופינג. עוברים במסוף שבקצה האוטוסטרדה הסלובנית, והנה אנחנו כבר באיטליה. עוברים דרך אופיצינה, פרבר של טריאסטה, ויורדים בכביש שמוליך אל מרכז העיר. השמש שוקעת, ואפשר לראות את הנמל הגדול של טריאסטה באור אחרון. אנחנו נכנסים למרכז העיר. נכון, אטרקציות גדולות אין כאן, אבל עיר איטלקית היא עיר איטלקית: כל סניף בנק וכל בית מלון הם פנינים ארכיטקטוניות בעלות הידור מאופק. נדמה לי שזה משהו שהיה חסר לי בכל הערים שהיו חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית: איפוק. לעינינו מופיעה הכיכר המרכזית של טריאסטה, פיאצה ל'אוניטה ד'איטליה. זו כיכר רחבת ידיים ויפה, מוקפת בניינים הדורים ומוארים משלושה עברים, וצידה הרביעי פתוח לים. חנינו במגרש החניה הציבורי שבין הכיכר לים, מגרש שהחניה בו היא בחינם אחרי שמונה בערב. כשאנחנו יוצאים מהמכונית, אופף אותנו ענן של לחות מהבילה, ממש כמו בליל קיץ תל אביבי מצוי. בכיכר עוד יש קצת בריזה, אבל כשניסינו לטייל ברחובות הסמוכים לכיכר, לפי המסלול ב"מדריך מנדי", מזג האוויר הכריע אותי סופית. ויתרנו על המשך ההליכה, והתיישבנו בפיצריה מקומית.
הבעיה התחילה כשרצינו לחזור. אי אפשר היה לחזור כמו שבאנו, כי באנו דרך רחובות חד סטריים. ניסינו להתקדם לפי כיוון כללי, עם עזרה מהעוברים והשבים. במרכז העיר עוד היה בזה היגיון, אבל כשהתרחקנו מהמרכז, הרחובות נהיו ריקים. לא היו שלטים לכיוון סלובניה, רק שמות בעלי צליל איטלקי שלא הופיעו במפה שלנו. חיש קל מצאנו את עצמנו נוסעים באוטוסטראדה חשוכה לגמרי, כשרק במרחקים מבליחים אורות של מה שנראה כמו איזורי תעשיה ושכונות מגורים. כדי להוסיף על הלחץ, היה לנו רק רבע מיכל דלק מלא. לא הייתה שום תחנת דלק לאורך הכביש. כבר התחלתי להתכונן נפשית לאפשרות שנעביר את הלילה במכונית לצד הדרך, כאשר סוף סוף הגענו לתחנת דלק פתוחה. הבחור שתיפעל את התחנה דיבר אנגלית טובה, והוא הסביר לי איך להגיע מכאן חזרה לסלובניה. הגענו לפנסיון בעשרה לאחת לפנות בוקר, עייפים, עצבניים ודביקים. נפלנו למיטה ונרדמנו מיד. אל תיכנסו לטריאסטה בלי מפה עירונית טובה או GPS. מה שהיה מספיק טוב בשביל קראניי, הוא לא מספיק טוב בשביל טריאסטה.
יום 7: מערת סקוצי'אן, קצת מליובליאנה וזאגרב
המסלול להיום - נסיעה קצרה ל-Skocjan וסיור מודרך במערת הנטיפים, נסיעה עד ליובליאנה וסיור בה, חציית הגבול חזרה לקרואטיה, התמקמות במלון בזאגרב, סיור בעיר העתיקה ובילוי ערב במרכז זאגרב.
מערת הנטיפים סקוצ'יאן: דבר אחד טוב יצא מההתברברות הלילית אתמול וזה שראיתי כמה דיוואצ'ה קרובה למערת הנטיפים סקוצ'יאן. לפיכך, אם קודם עוד הייתה לי התלבטות בינה לבין נסיעה לפיראן ולפורטורוז, הרצון להימנע מנהיגה נוספת על הבוקר הכריע את הכף לטובת המערה. אמנם ידעתי שהסיור הראשון במערה יוצא רק בעשר בבוקר, אבל חשבתי שמכיוון שהלכנו לישון מאוחר, אולי נרצה גם לקום מאוחר ולקחת את הזמן. אבל, בשבע וחצי כבר היינו ערים. ארוחת הבוקר של הפנסיון לא הייתה מפנקת במיוחד, רק פרוסות לחם וממרחים שונים בקופסאות פלסטיק קטנות. מכיוון שישבנו במרפסת, גם החום התחיל להציק לנו. יצאנו את המלון בתשע, ובתשע ועשרים כבר היינו בחניון של מערת הנטיפים. ישבנו בבית הקפה שליד הקופות והתענגנו על הנוף הירוק שמסביב. מסביבנו התקבצו קבוצות של תלמידי בית ספר מקומיים שהגיעו לכאן באוטובוסים. מצד אחד שמענו קולות פטפוט וצחקוק של קבוצה אחת, מצד שני שמענו את ההסבר שקיבלה קבוצה אחרת על התהליכים הכימיים והפיזיקלים שיצרו את התופעה הייחודית. רק שמענו ולא הבנו, כי זה היה בסלובנית. לקראת עשר קראו לכל התיירים להתאסף לקראת יציאה לסיור של עשר, באנגלית.
המדריכה שלנו, בחורה תמירה מוצקה ונאה, לבשה את מדי האתר, שצבעם הכחול דמה מאד לחולצה הכחולה של תנועות הנוער בארץ. כמו חניכים למופת צעדנו אחריה בשורה ארוכה ממשרדי האתר אל הכניסה למערה, שנמצאת כמה עשרות מטרים יותר נמוך. אמנם הכנתי את האתר הזה כתכנית ב' למקרה של גשם, אבל אילו היה יורד גשם, יכולנו להירטב כהוגן בקטע הזה. בכניסה למערה נעצרים ושומעים הסבר על אופן ההתנהגות הראוי במערה. הנטיפים במערת סקוצ'יאן פחות צפופים ופחות מגוונים מאשר בפוסטוינה, אבל המערה עצמה מרשימה הרבה יותר. התקרה בסקוצ'יאן מאד גבוהה, ויש צורך בפנס של המדריכה כדי לראות את הנטיפים שתלויים שם למעלה. לא כמו בפוסטוינה, ששם התקרה נמוכה והכל מסביב מואר באור זרקורים. ההליכה בסקוצ'יאן היא על צלע המדרון, מעל תהום עמוקה שבתחתיתה שוצף הנהר Reka בקול גדול. יש קטעים שבהם עוברים על גשר מעל התהום הזו. נזכרתי בקטעים שראיתי בסרטי הארי פוטר, שבהם המרדף הגדול קורה במין מערה שכזו. לא כמו בפוסטוינה, שם ההליכה היא על רצפת בטון בקרקעית המערה, כשהקולות היחידים ששומעים הם קולות אנושיים. בדומה למה שהיה בפוסטוינה, גם כאן המדריכה התרתה בנו שלא לצלם במערה, אבל משהו בטון שלה אמר לי שהיא מבינה שזה קרב אבוד. אפשר לבקש, אבל לא מתכוונים לאכוף את ההגבלה הזו. אני, ביודעי את מגבלות המצלמה שלי, לא צילמתי שם. תמונות של המערה, לוחות זמנים ומחירים אפשר למצוא באתר המצויין של מערת סקוצ'יאן: www.park-skocjanske-jame.si. הסיור במערה ארך כשעה ורבע. העליה מפתח היציאה של המערה חזרה לנקודת המוצא של האתר ארכה כחצי שעה נוספת, כך שבשתיים עשרה ומשהו כבר היינו חזרה לכביש המהיר לכיוון ליובליאנה.
ליובליאנה: גמענו את 75 הקילומטרים עד ליובליאנה בפחות משעה. נכנסנו למרכז העיר ומצאנו חניה בכחול לבן בכיכר הקונגרסים (Kongreski Trg). אפשר לקנות שם תווי חניה במכשירים האוטומטיים, והם מוכרים לך תלושים לשעתיים לכל היותר. לא חשבתי שנזדקק ליותר מזה, ושמחתי שהיו לי די מטבעות של אירו -; המכשיר לא מקבל שטרות. נכנסנו לתוך העיר העתיקה, וצעדנו לאורך נהר הלובליאנקה החוצה את העיר. המשכנו ללכת עד כיכר פרשרנוב, מקום שם עומד פסלו של פרשרן, המשורר הלאומי של סלובניה, שבעיר הולדתו קראניי ביקרנו לפני יומיים. בכיכר פרשרנוב נמצא הגשר המשולש (Tromostovje), אולי המונומנט הכי ידוע של ליובליאנה, שנקרא כך משום שהוא בעצם שלושה גשרים שיוצרים משולש. נכנסנו ללשכת התיירות שבכיכר, הצטיידנו בעלונים ובמפות, והתענגנו על קרירות המזגן. כששבה אלינו רוחנו, יצאנו מזרחה לשוק בכיכר וודניקוב, חלפנו על פני גשר הדרקונים (Zmajski most) ופנינו ימינה לעבר הקרונוע שלוקח את המבקרים למעלה למצודה. השילוט לכיוון הקרונוע (Funicular) היה טוב, ומצאנו אותו בלי בעיות. נסיעה של דקות מעטות בקרונוע, ואנחנו למעלה על המצודה. לטעמי, הסיור במצודת ליובליאנה היה מאכזב. פחות מעניין שם מאשר במצודת זלצבורג, וודאי שפחות מעניין מאשר במצודת פראג. גם את התצפית על העיר מגג המצודה מיציתי במהירות. אולי ציפיתי ליותר מדי מהעיר הזו, בירתם של הסלובנים, שאותם למדתי לחבב כל כך בשלושת הימים האחרונים. ואולי החום הכבד והעייפות היו בעוכרינו. ירדנו חזרה לעיר העתיקה, שוטטנו בה קצת, וחזרנו דרך גשר הסנדלרים (Cevljarski most) לכיכר הקונגרסים, שם ישבנו לאכול ארוחת צהריים ובעיקר לנוח. השלט מחוץ למסעדה הבטיח מיזוג אוויר, אבל רק מאוורר תקרה היה שם כדי להקל על החום הכבד. בשלוש וחצי יצאנו את ליובליאנה מזרחה לכיוון זאגרב.
לתחילת הכתבה
כפי שכבר ציינתי, מסובך לנווט בכבישי סלובניה, אפילו בכבישים המהירים. כבר בתחילת טיולנו התפלאתי איך זה שבכל כך הרבה מקומות יש שילוט לכיוון Obvoz, ולקח לי זמן להבין שזו המילה הסלובנית ל"מעקף". מדוע הם משתמשים באותו צבע שלט ובאותה טיפוגרפיה כדי להכריז על מעקף וכדי להכריז על כיוון הגעה לעיירה או לכפר כלשהו, את זה לא הבנתי. לחרדתי, באמצע הדרך מליובליאנה לזאגרב הכביש הפך מדו מסלולי לדו סטרי, והתחלתי לחשוש ששוב לקחנו פניה לא נכונה, או פספסנו פניה נכונה. אבל, אחרי כמה קילומטרים הכביש חזר להיות דו מסלולי. צררתי את האירו שנשארו לנו, ושלפתי את צרור הקונות הקרואטיות שאספנו עד כה. חצינו את מעבר הגבול לקרואטיה בחמש וחצי בערך, ואחרי עוד רבע שעה ירדנו מהאוטוסטרדה ב-Zagreb Zapad, כלומר זאגרב מערב.
זאגרב: ללילה האחרון של טיולנו הזמנו מקום לינה מראש במלון Meridian16, לפי המלצה שמצאתי באתר "למטייל". חדר זוגי עלה לנו 600 קונה, שהם כ-80 אירו. במייל ששלחו לנו, הם אמרו שיגבו עוד 10 אירו על החניה, אבל לא גבו (כתובת: ulica Grada Vukovara 241, Zagreb. טלפון: 385-1-6065200+ דוא"ל: [email protected], אתר: www.meridijan16.com). גם בדרך למלון הצלחנו להתברבר. נסענו עם השילוט לכיוון המרכז, ולא היה שום סימן לרחובות שמצאנו באתר המפות של מישלן באינטרנט, ושהיו אמורים להוליך אותנו מיציאת זאגרב מערב היישר אל המלון. בצר לנו, נעזרנו בעוברים והשבים כדי לאתר את הרחוב הנכון. תודה לאל שעוד היה אור בחוץ. התברר שמנהלי המלון קצת החמיאו לעצמם: המלון שלהם לא באמת נמצא במרכז התיירותי העיר, יותר קרוב לתחנה המרכזית הסואנת. אבל הוא היה סמוך לקו מספר 6 של החשמלית, תחנת Drziceva, שממנה זה 5-6 תחנות לכיכר המרכזית של זאגרב, כיכר באנה ילאצ'יצ'ה (Bana Jelacica Trg). חנינו במגרש החניה הקטן של המלון, התמקמנו בחדר הנאה שהכינו לנו, התקלחנו, נחנו קצת, ומיהרנו לצאת העירה כל זמן שיש עוד אור. פקידת הקבלה ציידה אותנו במפה טובה של זאגרב, והסבירה לנו באנגלית טובה איך לאתר את החשמלית ולנסוע למרכז. היא אמרה שאפשר לעשות את זה גם ברגל, ולחסוך את זמן ההמתנה לחשמלית, אבל עדיין היה חם ולח בחוץ, והסביבה שהמלון ממוקם בה לא הייתה בדיוק מה שתיירים מחפשים לעצמם. יצאנו לכיוון החשמלית.
המלים הרלבנטיות להתמצאות בעיר הן Trg, כלומר כיכר, ו-Ulica/Cesta, כלומר רחוב\דרך. אלו מלים משותפות לקרואטית ולסלובנית. כרטיסים לחשמלית קונים בקיוסקים, שעליהם מופיע שלט אדום לבן לאמור: TIASK. שגיתי כשקניתי כרטיסים ליממה שלמה ב-25 קונה כל אחד: היממה שלהם נגמרת בארבע בבוקר, לא 24 שעות מרגע שניקבת את הכרטיס וממילא אין צורך לנסוע בחשמלית במרכז העיר, רק אל המרכז וממנו. במרכז התיירותי אפשר להגיע לכל מקום ברגל. לפיכך, המלצתי היא לקנות כרטיסים חד פעמיים, 8 קונה כל אחד, אחד בשביל הנסיעה למרכז ואחד בשביל הנסיעה חזרה. אנחנו היינו רק שניים, אז זה כסף קטן, אבל למשפחות זה יכול להיות הבדל משמעותי.
בהיסטוריה של קרואטיה, הייתה תקופה שהארץ נשלטה בידי אצילים שנקראו "באנים". לכן יש להניח שכיכר באנה ילאצ'יצ'ה קרויה על שם הבאן ילאצ'יץ'. כיכר באנה ילאצ'יצ'ה היא נקודת המוצא לסיור בעיר העתיקה, שנמצאת צפונה מהכיכר, וגם לביקור ברוב המונומנטים של העיר החדשה, שנמצאים במרחק הליכה דרומה מכאן. גם הכיכר עצמה נאה ואלגנטית. ירדנו מהחשמלית בכיכר, וגילינו שמתקיימת שם איזושהי חגיגה לכבוד הספורטאים הנכים של זאגרב. היה שם משחק כדורסל נכים על סל אחד, והייתה הופעה של קבוצת מעודדות, כנראה תלמידות בית ספר מקומי. הסתכלנו קצת, והמשכנו מערבה ברחוב Ilica וצפונה לרחוב Tomiceva. בקצה הרחוב נמצא הקרונוע שמעלה את האזרחים על הגבעה, שעליה נמצאת העיר העתיקה. אמנם אפשר גם לטפס לשם ברגל, אבל כאמור, עדיין היה חם ולח, והיה שווה לשלם 4 קונה לכרטיס ולא לטפס את כל הדרך במדרגות. רק למעלה, על הגבעה, קלטתי כמה שזאגרב יפה. לא, באמת, בכל הספרים ובכל האתרים זאגרב מתוארת כעיר אפורה שאין הרבה מה לעשות בה, וכך גם דיברו עליה החבר'ה מהעבודה. אמרו שכדאי להקדיש לה ערב אחד ולא יותר. למעשה, זוהי עיר הדורה ואלגנטית עם קו רקיע מרתק ומרשים. מאד נהניתי לטייל בה. נכנסנו לעיר העתיקה דרך מגדל לוטראצ'ק וכיכר קתרינסקי, עברנו את כנסיית סנט מארקוב הצבעונית והיפהפיה, עם הסמלים של קרואטיה ושל זאגרב במוזאיקה על גגה, עברנו דרך שער האבן לכיכר יז'ואיטסקי וחזרנו לנוח בטיילת סטרוסמאיירובו. מהטיילת הזו נשקף נוף נפלא של העיר החדשה, והקתדרלה הגדולה על שני צריחיה נראית נפלא באור אחרון.
יום 8: עוד קצת מזאגרב והביתה
התעוררנו בין שש לשבע בבוקר. הסתכלתי מהחלון וראיתי שהשמיים אפורים ומעוננים ושהכבישים רטובים. סוף סוף קצת מזג אוויר אירופי. ארזנו את המזוודות וירדנו לאכול ארוחת בוקר, שהייתה במתכונת מזנון, שופעת ומגוונת. שוב לקחנו את החשמלית לכיכר באנה ילצ'יצ'ה, והפעם לא עלינו לעיר העתיקה, אלא פנינו לכיכר הקפטול, שממזרח לה. בכיכר הזו עומדת הקתדרלה הגדולה של זאגרב. ביקרנו בקתדרלה היפה והתפעלנו מהפסלים המוזהבים שבחזיתה. משם המשכנו לכיכר דולאץ', ששם נמצא השוק הגדול של זאגרב, לפי מדריך "מנדי". מציאות גדולות לא מצאנו שם, אבל השיטוט כשלעצמו היה נעים. חזרנו לכיכר באנה ילצ'יצ'ה, ומשם יצאנו ברגל דרומה לסיבוב בעיר החדשה (Donji Grad). פתחנו ברחוב Praska, בכיכר סטרוסמאירוב פנינו ימינה לרחוב Hebrangova, ובכיכר רוזבלט פנינו שוב ימינה לרחוב Savska. בפינה, בכיכר המרשל טיטו, נמצא התיאטרון הלאומי של קרואטיה, שצבע החרדל שלו קצת תמוה, אבל הפרחים בגן שמסביבו מרהיבי עין. המשכנו דרך רחוב Masarykova וחזרנו לכיכר באנה ילצ'יצ'ה. נהניתי מאד מהכיכרות הרחבות של העיר החדשה, הזרועות דשא ופרחים בשלל צבעים. נהניתי מהבניינים המרשימים שתוחמים את הכיכרות. מישהו מהחבר'ה בעבודה אמר לי שעד לפני כמה שנים המונומנטים הללו היו מכוסים פיח ונראו די רע, ורק לאחרונה ניקו אותם. אז באנו לפה בזמן טוב. אילו הקצבנו לזגרב עוד כמה שעות, וודאי היה טעם להיכנס לכמה מן הבניינים האלה. מן הסתם גם היינו מספיקים לבקר בבית הקברות מורוגוי, שאליו צריך לקחת מונית.
היציאה מזאגרב, כמו הכניסה אליה, לא הייתה טריביאלית. למרות שפה ושם היו שלטים עם ציור של מטוס, פספסנו אחד מהם והספקנו להילחץ, שהנה אנחנו שוב מתברברים. גם כשכבר יצאנו מהעיר, השילוט לא היה עקבי. על חלק מהשלטים היה ציור של מטוס ללא ציון של כיוון נסיעה, על אחרים היה רשום Aerodom (ניחשתי שזו המלה הקרואטית לנמל תעופה). בכמה מהשלטים היה רשום ליד ציור המטוס Velka Mlaka, באחרים היה רשום Lucko -; אני מסתכל במפה, ומסתבר שגם שם יש שדה תעופה קטן. בדרך בין עירונית קשה לעצור ולשאול עובר אורח, אבל בכל פעם שעצרנו ברמזור שאלתי את הנהג ברכב הסמוך אם זו הדרך לשדה התעופה, וככה הסתדרנו והגענו.
נמל התעופה של זאגרב הוא קטן ונחמד, גודלו כגודל שדה דב או שדה התעופה של אילת. אחרי שני טיולים שבהם נחתנו והמראנו בגרמניה, ששם שולחים את הטיסות לישראל וממנה לטרמינל מבודד שסביבו מפטרל משוריין, היה נחמד לחכות לטיסה הביתה בטרמינל הכללי, בין יתר הטיסות היוצאות.
ובראש אני כבר מגלגל לי את הטיול הבא לקרואטיה, הפעם לדרום.
לחזרה לפרק הראשון - ליחצו כאן.
