ביקור באיירס רוק והסביבה

הסיירים נוסעים אל עבר ה``סלע`` הלא הוא Ayres Rock מטיילים בסביבה ומתפעלים מהנוף, הצבעים ומהאווירה, הולכים לישון בצילו (המטאפורי) של הסלע וקמים ליום מקסים בו הם מבלים בסלעי האולגאס...
mashav10
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ביקור באיירס רוק והסביבה
Thinkstock Imagebank ©

נוסעים לכיוון איירס רוק

12.9.02, יום חמישי, שעה 15:00, אנחנו בצד הדרך, איפשהו בין קולגרה שבטריטוריה הצפונית לבין מרלה שבסאות` אוסטרליה. הנהג התעייף ופרש לנמנם ב"חדר השינה", רותם משחקת בבובותיה ב"חדר הילדים", ירדן ועומר עושים קולאז` של תמונות נוף ואתרים, שגזרו מפרוספקטים, ב"חדר המגורים" (שהוא גם "הסלון" ו"חדר האוכל" ו"חדר העבודה" - אפשר לחשוב שאנחנו נוסעים בארמון על גלגלים....) ואני מנצלת את הזמן לסכם את אירועי הימים האחרונים.

 כתבתי לאחרונה לפני ארבעה ימים ו- 846 ק"מ ולהלן תיאור קורותינו: עזבנו את הקינגס קניון והתחלנו לנסוע לכיוון ה-Ayres Rock (שיכונה להלן, לשם הקיצור, הסלע....). 170 הק"מ הראשונים היו חזרה על עקבותינו עד הגיענו לכביש הראשי ומשם עוד 160 ק"מ עד לסלע עצמו.

הסלע הוא האתר המתוייר ביותר באוסטרליה. למרות שהוא נמצא באמצע שומקום, מוקד משיכה יחיד בלב היבשת, שמכל עבריו מאות ק"מ של בוש ומדבר והרבה הרבה כלום, מבקרים בו מדי שנה, כחצי מליון בני אדם. מי שמטייל באוסטרליה לא יכול שלא לפגוש ולהכיר את הסלע האדום הענק המככב על גלויות, פוסטרים, עבודות אומנות, חולצות, מזכרות ומה לא. מאז עזבנו את דארווין אנו, בעצם, נוסעים כל הזמן לקראת ה - סלע שאמור להיות אחד מה- High Lights של הטיול. אני חששתי בליבי שמא האוסטרליים, כמנהגם לפרקים, עושים רוב מהומה על לא מאומה וכשנגיע, סוף סוף, לסלע כל שנראה הוא עוד הר בגובה ממוצע בצבע של חמרה.... , אך הדחקתי את המחשבות הללו והתרכזתי בדרך המקסימה: כביש, שהיה שחור, ועם הזמן והשימוש דהה בשמש והפך לאפור, בצידי הכביש, מאופק לאופק, מדבר אוסטרלי, משמע: חול אדום - כתום מנוקד בשיחים ועצים קטנים ומדי פעם תופסים את העין שטחי אדמה שרופים (שאני כבר למדתי לראות את היופי שבהם... ). רוב הדרך מישורית אך מדי כמה ק"מ מתנשאות דיונות חול אדומות ומעל לכל הנוף פרוסים שמי פנורמה תכולים בהם שטים ענני נוצות צמריריים. דרך ממש לא מומלצת, שלא לומר משעממת, לפלייסטיישן - כך, לדעתו של עומר..., אך למזלנו אנו חיים בעולם האמיתי ולא בתוך משחק ואנו יכולים, כולנו, להנות גם מדרך שאינה מהווה אתגר לנהג מירוצים...

 לאחר עיקול לא צפוי בדרך נגלה פתאום לעיננו הר גבוה שפסגתו המישורית קטומה וצלעותיו תלולות (נראה קצת כמו הגדלה חסרת פרופורציה של ההרודיון "שלנו"....). לרגע חשבנו שמישהו התחשב בנו והעביר את הסלע קרוב יותר לכיווננו, אך, אפילו ירדן שמה לב ש"הדבר" הזה שלצד הדרך הוא אומנם הר בודד בין כל הדיונות אך אינו נראה כמו הסלע שראינו בתמונות... הצצנו ב G.P.S. לבדוק את מיקומנו המדוייק, פתחנו את הלונלי פלנט וגילינו כי מדובר ב Mount Connor הר בעל פסגה דמוית שולחן המתנשא לגובה 350 מטרים, שאנשים נלהבים ונמהרים טועים לחשוב שמדובר בסלע איירס...., שמחנו שאנחנו לא נפלנו בפח שטמנה לנו אמא טבע והמשכנו לנסוע לקראת ה"דבר האמיתי".

הספקנו לנסוע עוד כמה עשרות ק"מ עד שהתחלנו להריח עשן ותוך כמה דקות ראינו את האש שגרמה לריח, זאת היתה שריפה ע-נ-ק-י-ת שלא נראתה כמו השריפות המקומיות בהן פגשנו מדי פעם, אלא כמו אש משתוללת ללא שליטה. לפני שהספקנו להזכר במספר הטלפון של שירותי החירום האוסטרליים ראינו בהמשך הדרך את ה"צ`אקאלקות" של מכוניות כיבוי האש (צ`אקאלקות משמע פנסים מהבהבים, שהזכירו לעופר, בקצת געגוע, את הלילות שבילה עם עמית דגן ועם אייל דגן במשמרות של המשמר האזרחי.... ). התקדמנו לכיוונן ושלחנו את עופר לבדוק מה קורה. הכבאי הנחמד הסביר לעופר כי שריפה עצומה משתוללת כמה עשרות ק"מ ממקום הימצאנו והכבאים מציתים, בצורה מבוקרת, את כל הצמחייה הדליקה, כדי שכשהשריפה תגיע לאזור לא יהיה לה חומר בעירה והיא תגווע מעצמה. ככה זה בבוש, משום המרחבים העצומים והרוחות, כל ניסיון לכבות שריפה בוערת הוא: no hoper (סיפור אבוד, בסלנג המקומי), ולכן שירותי הכבאות מתרכזים בניסיון למנוע מהשריפות לגרום נזק לבני אדם.

 נהיה לנו חם מדי בצל הלהבות המשתוללות והיה לנו מספיק מה"ל"ג בעומר" שסידרו לנו לכבוד ראש השנה שלנו, ונכנסנו חזרה לוויני. הספקנו להתקדם ק"מ או שניים ולפתע נפתח פתח בין הגבעות שליוו אותנו משמאל לדרך וראינו, בחטף, בין תימרות העשן, את הההה - סלע ! עופר ואני בהינו זה בזה כששנינו חושבים, ולא מעזים לומר בקול רם :"זה הכל?!" רותם, שהספיקה לראות את הסלע, לרגע, מבעד לחלון האחורי, נהגה כמו הילד מ"בגדי המלך החדשים" ואמרה: "חשבתי שהאיילס רוק (כך במקור... איילס...) יהיה יותר יפה...". אבל, אכזבתנו לא ארכה זמן רב, לאחר שהתרחקנו מהשריפה ומעשנה ראינו את הסלע שוב והפעם הוא נראה כמו שציפינו : סלע אדמדם עצום בגודלו, מתנשא מעל כל הדיונות שסביבו, נראה לא שייך למקום, כאילו חללית, בגודל שאינו נתפס, נחתה נחיתת אונס, התחפרה קצת באדמה ונתקעה בה לנצח, מבלי יכולת לחזור לכוכב ממנו המריאה...

לתחילת הכתבה

מגיעים לסלע

המשכנו לכיוון בסיס הסלע שנראה לנו קרוב למדי ולפיכך חשבנו שנגיע תוך כמה דקות אבל נסענו ונסענו ונסענו , חלפנו על פני כפר השירותים Yulara בו אנו עומדים לבלות את הלילות הקרובים, עברנו דרך שער הכניסה של הפארק הלאומי (16.25 דולר למבוגר, בתוקף לשלושה ימים, ילדים חינם) ודהרנו לכיוון נקודת התצפית על השקיעה המשתקפת בסלע. נקודת התצפית רחוקה מהסלע עצמו מרחק של כמה ק"מ וממנה ניתן לקלוט עד כמה הסלע ג-ד-ו-ל ! (גובהו 348 מטרים, אורכו 3.6 ק"מ, רוחבו 1.8 ק"מ, ולפי מדידות שערכו גיאולוגים עוד כשני שלישים ממנו קבורים בתוך האדמה). עמדנו מול הסלע, השמש מאחורינו צובעת את הסלע בגווני חום אדמדם שהולכים ומתכהים ככל שקרני השמש נחלשות ומתמעטות, אותה שמש מאירה את ענני הכבשים בזוהר צהוב-כתום, באמת מקסים-מקסים-מקסים !

אפשר להבין מדוע, מדי ערב, צופים במחזה הזה מאות אנשים מצויידים היטב במיטב המצלמות. עופר ערך חישוב מהיר שהעלה כי אם נקבל סנט אחד על כל תמונה בה מככב הסלע אנחנו מסודרים ויכולים להמשיך את טיולנו עד הודעה חדשה ללא כל בעיה מימונית..., דרך אגב, אותו מחזה "מציג" גם מדי בוקר, רק בסדר צבעים הפוך ועם הרבה פחות צופים.... עופר ואני צפינו במחזה והיה לנו דה-ז`אוו לימים בהם היינו צעירים יותר ורזים יותר.... וביקרנו בסנטוריני שבאיי יוון. שם, מדי ערב היו מתאספים התיירים, יושבים על הגגות באייה, ישוב קטן בקצה הצפוני של האי, וצופים בשמש ההולכת לישון בים....

 בכל דף מידע העוסק בסלע מודגש כי הסלע הענק הזה הוא הרבה יותר מתופעה גיאולוגית ייחודית בה משתקפים צבעים יפים, לסלע ולאיזור כולו יש משמעות תרבותית עמוקה עבור האבורג`ינים המקומיים, בני שבט אנאנגו, המכנים את הסלע : Uluru, וזה גם מחצית שמו של הפארק שהוכרז באיזור (שמו המלא של הפארק : Uluru - Kata Tjuta National Park). הפארק נמצא בבעלות אבורג`ינית, לאחר שהוחזר להם עפ"י חוק זכויות האבורג`ינים על הקרקע משנת 1976, אבל הוחכר לצמיתות לרשות הפארקים של אוסטרליה, ומנוהל על ידה בשיתוף עם האבורג`ינים, המכונים הבעלים המסורתיים.

 ה"פטנט" לפיו ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה מיושם בקשר לאדמות האבורג`ינים: כשהאדם הלבן הגיע לאוסטרליה הוא השתלט על כל האדמות שמצאו חן בעיניו. לאחר מאבק שהחל בשנות ה- 60 של המאה העשרים חוקקו מדינות אוסטרליה חוקים המחזירים לבעלותם של האבורג`ינים את אדמותיהם בתנאי שהאבורג`ינים התגוררו באדמות זמן ממושך, שהאדמות אינן בבעלותם/חכירתם של איש ובתנאי שהאדמות אינן נכללות בתחומי יישוב ואינן מיועדות למטרה מיוחדת כל שהיא. אם לא די בכך נקבע בחוקים שאדמות שהוחזרו לאבורג`ינים ובתחומן הוכרז פארק לאומי יוחכרו חזרה לממשלה....

לתחילת הכתבה

יולרה

אך נחזור לעניין לשמו התכנסנו כאן: השמש פנתה לעיסוקיה (להאיר את חצי הכדור הצפוני... ) ואנו זרקנו מבט נוסף לעבר האולורו שעכשיו היה צבוע בגווני אפור כהה על רקע הלילה הכחול, ונסענו ליולרה. יולרה היא כפר השוכן מחוץ לגבולות הפארק הלאומי אולרו-קאטה צ`וטה ומשמש כמרכז שירותים למבקרים בפארק וכולל את אתר הנופש Ayres Rock Resort המציע אפשרויות לינה מגוונות מאכסניית תרמילאים בה ניתן ללון במיטה בחדר משותף ב-27 דולר אוסטרלי ללילה ועד לסוויטות מלכותיות במלון פאר שעלותן כ - 500 דולר אוסטרלי ללילה. כל המבנים, לרבות מרכז הקניות, המוקד הרפואי, שדה התעופה ותחנת המשטרה צבועים בצבעי אדמה ומתמזגים בצורה מושלמת בנוף (לא יכולנו שלא להיזכר בעיצוב האדריכלי האגואיסטי והמתעלם מהטבע, שפגשנו באי המילטון...., מי שלא זוכר חייב להגיש סיכום מודפס של הכתבה שלנו בנושא איי וואייטסאנדייס...). הקומפלקס הוקם על ידי רשויות הטריטוריה הצפונית ב - 1984 ומנוהל ע"י חברה פרטית שעושה את תפקידה נאמנה וכנראה גם גורפת רווחים יפים, כפי שכבר הזכרתי בפארק מבקרים מדי שנה חצי מליון מבקרים והמקום היחיד באיזור בו ניתן למצוא אפשרויות לינה, מצרכי מזון ושירותים בסיסיים הוא יולרה - ואני חייבת לציין שקומפלקס השירותים הזה הצליח להפוך את אחד האיזורים בעלי תנאי מחיה מהקשים בעולמנו למקום שקל ונעים לבקר בו.

 הלכנו לישון בצילו (המטאפורי) של הסלע וקמנו ליום מקסים אותו הוחלט להתחיל בסלעי האולגאס שנתנו לפארק את חציו השני של שמו: Kata Tjuta, את צירוף האותיות שובר השיניים הזה יש לבטא כך: קאטה צ`וטה (דומה ל"קאמה סוטרה", אך ללא כל קשר מעבר להגייה...). משמעות השם באבורג`ינית: "ראשים רבים" והכוונה למקבץ של סלעים, ברובם קטנים יותר מהאולורו, ומעוגלים יותר, הממוקמים כ - 30 ק"מ בקו אווירי ממערב לאולורו (כבר נמאס לי לקרוא לאיירס רוק הסלע, ולכן שמו יקרא מעתה אולורו - כל ההברות בשורוק, או-לו-רו, איזה כייף לומר זאת!). הסלעים הללו הרבה פחות מפורסמים מהאולורו, שלקח את כל התהילה, ולמרות זאת הם מרשימים לא פחות מהאולורו ואנו מצאנו אותם מעניינים ויצירתיים הרבה יותר. צפינו על הסלעים מנקודת התצפית שהוכנה במיוחד לשם כך על אחת הגבעות והתענגנו על המראה ההזוי - כאילו ענק זרק את ג`ולות המשחק העקומות שלו והשאיר אותן כמו שנפלו, במין ערימה לא מסודרת... , כן, אנחנו בהחלט העדפנו את ה"מראה המבולגן" ולבקשת ירדן יצאנו, (רובנו, עופר נשאר עם וויני שלא יהיה לו עצוב... ), לראות את הסלעים מקרוב. יצאנו למסע רגלי במסלול המוביל בין שתי ג`ולות, אופס..., שני סלעים, שמקרוב נראו ע-צ-ו-מ-י-ם !, וחזרנו אחרי שעתיים קצת שרופים ומאוד שמחים שראינו אותם מקרוב ואפילו טיפסנו עליהם, אבל רק טיפ-טיפה שכן הקאטה-צ`וטה קדושים לאבורג`ינים המאמינים שאם דורכים במקום קדוש קדושתו נפגמת.

לתחילת הכתבה

מערב אוסטרליה

מאחורי הקאטה צ`וטה קבוע שלט דרכים קטן המציין שמערבה מכאן יש כלום, הרבה כלום, 1,500 ק"מ של דרך לא דרך המובילה ל Western Australia . אפשר לנהוג לשם אך, מומלץ למי שנוסע לשם, ובכלל למי שיוצא למסע במקומות שוממים בקנה מידה אוסטרלי (משמע מקום בו המרחק בין נקודת הצטיידות אחת לשניה עולה על 500 ק"מ) לקחת עימו, חוץ מדלק ומים ואוכל, גם מכשירי קשר הפועלים הן בתדרי UHF והן בתדרי VHF , וגם טלפון לווייני לא יזיק.... השתכנענו לא להמשיך מערבה ובמקום זאת שמנו פעמינו חזרה לאולורו (כולם ביחד :או-לו-רו ! או-לו-רו !...) - במשך שנים נחשב הטיפוס במעלה המונוליט הענק הזה לשיאו של הטיול במרכז אוסטרליה, וזאת למרות שהטיפוס עליו נוגד את אמונתם של האבורג`ינים ובני אנאנגו מבקשים, בכל לשון של בקשה (אנגלית, גרמנית, יפנית ועוד...), מכל המבקרים שלא לטפס על הסלע. לפי אמונת האבורג`ינים האולורו הוא צומת מרכזי של זמני חלום - זמן חלום הוא זמן הבריאה, התקופה בה נוצר תוואי הנוף בעולם עקב קרבות בין אבות קדמוניים רבי עוצמה. האבות הקדמוניים לבשו צורות שונות אך התנהגותם היתה כשל בני אדם, ולמרות היותם על טבעיים לא פסחה עליהם הזקנה ובסופו של דבר הם חזרו לשנתם ומכאן ואילך המשיכו רוחותיהם להתקיים בעולם. האנרגיה הטבעית של כל אב קדמון זורמת לאורך המסלול בו צעד בזמן החלום ועוצמתה גדלה במקומות בהם נותרו עדויות לפעולתו (הר/בור מים/ערוץ וכו`). מקומות אלה נחשבים קדושים משום שחלק מרוחו של האב הקדמון נשארה בהם ולכן מחויבים כל האבורג`ינים לשמור על האתרים המקודשים שפגיעה בהם מהווה פגיעה גם ברוח האב הקדמון.

זמן החלום קבע גם כללי התנהגות ולמרות שכללים אלה התדלדלו והותאמו למציאות במהלך 200 השנים מאז הגיע האדם הלבן לאוסטרליה, הם עדיין מהווים בסיס לאורח חייהם של האבורג`ינים. גם בימינו ממשיכים אבורג`ינים רבים, (במיוחד אלה שחיים במסגרות שבטיות, מחוץ למרכזים עירוניים), לציין את הטקסים, לחגוג את הפולחנים וליצור בהתאם לכללים ולמשמעותם. חלק גדול מהיצירה האבורג`ינית מעוטר במה שמכונה ציור נקודות Dot painting, שנראה ממבט ראשון כמו גיבוב של נקודות, אך כשלומדים את משמעות הצירופים השונים ניתן לנסות לפרש את הציור, ניסיון מאוד מהנה ויתרונו העיקרי שאין מי שיגיד כי הפרשנות שגויה... אבל, שוב נסחפתי, מה שרציתי לומר הוא שכל אבורג`יני יכול להיות קשור לכמה זמני חלום, אוסטרליה כולה מכוסה רשת סבוכה של זמני חלום ובאולורו נפגשים מספר זמני חלום המעצימים את קדושתו. מי אמר שפשוט להיות אבורג`יני הולך בטל וחסר דאגות...

גלי , הגורו שלנו ככל שהדבר נוגע לטיולים פראיים בשטחי אוסטרליה, בספרה "סוף העולם שמאלה" (סיגל גבע, סוף העולם שמאלה, מסע אופנוע ביבשת הדרומית, בהוצאת סיגל גבע, ובהפצת כתר), המתאר את מסעה בן ה - 27,000 ק"מ באוסטרליה כותבת שמבחינת האבורג`ינים, הטיפוס על האולורו מקביל לירידה בסנפלינג מהכותל המערבי... יופי של הקבלה...

בכל מקרה, גם מי שלא ממש מתחשב ברגשות האבורג`ינים לא ממהר לטפס למעלה, הטיפוס לא קל: נתיב צר ומאוד תלול המוביל את המטפסים עד לפסגה בגובה של 350 מטרים, חציו הראשון של שיפוע המסלול כה חד עד שקבעו בסלע שרשרת בה ניתן להאחז בזמן העלייה. מספר אנשים נהרגו בעת שניסו לטפס (רובם מהתקף לב, אך כמה נפלו אל מותם). לסיכום, כפי שהבנתם, בעצמותינו לא בערה תשוקה בלתי נשלטת "לכבוש" את האולורו, וממילא הטבע היה לצידנו, ובימים בהם שהינו באיזור מסלול הטיפוס היה סגור בשל רוחות חזקות שנשבו ואיימו להעיף את המטפסים חזרה למקום אליו הם שייכים. הצטערנו שלא נוכל לראות ב"חי" את אחת התמונות המפורסמות של האולורו : שיירה של אנשים צבעוניים מטפסת על צלע הסלע האדום, שיירה המכונה, בפי בני האנאנגה : Minga mob, משמע אספסוף הנמלים..., אך מהר מאוד שכחנו מכך.

הסתובבנו ליד הסלע, נגענו בו, התפעלנו מכך שגם מקרוב, כמו מרחוק, האולורו נראה כמו סלע אחד בגודל שלא ייאמן - אם לא הדגשתי זאת, אז עכשיו זה עיתוי נהדר לומר שאחד הדברים שהופכים את האולורו למקום כל-כך מיוחד (וגם בשל כך הוא נכלל ברשימת נכסי העולם) היא העובדה שהאולורו אינו הר מעוצב בצורה מיוחדת אלא עשוי כולו מסלע אחד. כדי שנוכל לספר לכם איך קרה ה"פלא" הזה קנינו אפילו חוברת מיוחדת, אבל ההסבר הגיאולוגי כל-כך מסובך, עד שאני חוששת שגם אם היה כתוב בעברית לא הייתי מבינה את כולו..., כך שאם מישהו היה בסביבה כשנוצר האולורו, לפני כ - 700 מליון שנים, או סתם שמע ממקורבים לענין כיצד נוצר הסלע המקסים הזה, הוא מתבקש לשלוח את ההסבר לפורום משפחת סייר באתר למטייל....

לפני שחזרנו לבילוי העיקרי בתחום הפארק: הצפיה בסלע המחליף גוונים אל מול השקיעה, קפצנו למרכז המבקרים המאוד מושקע. המרכז, המתפקד גם כמוזיאון של הטבע ושל האבורג`ינים באיזור, מאוד מטופח, מאוד מעניין ולנו הוא הדגיש את הפער העצום בין האבורג`ינים העירוניים שאנו ראינו ופגשנו עד עתה לבין הכבוד בו מתייחסים לתרבותם ולמורשתם של האבורג`ינים בני המקום. כנראה שעד עתה פגשנו את ה"כבשים השחורות", תרתי משמע, של העם הזה... אנחנו התרשמנו מהיותם אקולוגיים אמיתיים המכירים על בוריו את הטבע שהקיף אותם, נהננו לראות פריטי תרבות מעוטרים שיצרו האבורג`ינים ובילינו הרבה בגלריות המציגים עבודות אבורג`יניות (תוך התעכבות מיוחדת בחלק המוקדש לדיג`רידו... ), אבל איננו שותפים ולא הצלחנו להתחבר להערכה כלפיהם וכלפי מורשתם. אפשר שאנחנו הדיוטות ואולי זה משהו שנצטרך להתעמק בו יותר בביקור הבא....

במרכז המבקרים היה גם חלל אינטראקטיבי מעניין שאיפשר לשמוע קולות וצלילים של המדבר והחיים בו, ובזמן שהילדים השתעשעו עם הכפתורים והקולות אני עיינתי בקלסר עב הממדים בו תוייקו מאות מכתבי התנצלות של תיירים שלקחו, כמזכרת, אבנים מהאולורו או מהקאטה צ`וטה ואחרי כמה ימים או חודשים או שנים הבינו שעשו טעות וביקשו לתקנה ע"י משלוח מכתב התנצלות אליו צורפו האבנים שנלקחו.... , האם יש צורך לציין שלא מצאתי אף מכתב שנשלח מישראל...והמבין יבין מדוע...

בינתיים, בביקור הזה, הזמן חלף והשמש עוד מעט תשקע ואנו נסענו לטכס היומי: "הצפיה בשקיעה", הפעם הצטיידנו כמו שצריך ובשעה היעודה התיישבנו מול הסלע עם קרקרים וגבנ"`צ, יין ושתי כוסות, והכי חשוב, הדידג`. ישבנו על כסאות הפיקניק המדוגמים שלנו (אל דאגה ינשופים, אתם תפגשו אותם כבר בטיול הראשון שנעשה יחדיו בארץ... ), ועופר ניגן בדידג` להנאתו ולהנאת עשרות האנשים שהתקבצו סביבנו ומחאו כפיים בהתלהבות רבה בסיום ה"קונצרט"! עומר הציע שנעבור עם כובע בין הנוכחים.... , אומנם אני לא אובייקטיווית, אך אני חייבת לציין, (ולכם אין ברירה אלא להאמין לי ...), שעופר מנגן ממש מקסים, ואפילו מצליח היטב בנשימה הסיבובית, שהיא לב ליבו של הקושי בנגינת הדידג` ! קשה להאמין שרק שבועיים של אימונים יומיים חלפו מאז שיעור הנגינה שנתן לו גרי באליס ספרינגס.

למחרת בבוקר היינו אמורים לעזוב את יולרה אבל לא בא לנו לזוז לשום מקום ולכן הכרזנו על יום חופש מהחופשה, הילדים הלכו לבריכה ולגן השעשועים ועופר ואני צפינו בטלוויזיה עד שנמאס ואז אני ישבתי למלא את חובותיי לקוראיי הנאמנים (אבא שלי, אח שלי, גיסתי הירושלמית ועוד כמה ששמם שמור במערכת... ) ועופר, כמובן, עשה כביסה...., לפני השקיעה טיפסנו שנינו, יד ביד, על דיונת חול אדומה במרכז הקמפינג, ממנה ניתן לראות הן את האולורו והן את הקאטה צ`וטה. כדי להמשיך את האווירה הרומנטית היינו יכולים להצטרף לסיור הנקרא Sounds of Silence, ערב הכולל הסעה לנקודה גבוהה ומבודדת במדבר, צפייה בשקיעה, ארוחת ערב מושקעת וסטייליסטית ומאוד טעימה (כנראה, משהו כמו הארוחות שמכינה עדי בבית משפחת שטיינהוף ... ) ואחריה צפייה בכוכבים - נשמע נהדר, אך עלות הערב 105 דולר אוסטרלי לאדם, ובנסיבות ביקורינו זה, כשאנו מטופלים בשלושה ילדים, החלטנו שעדיף לבלות ערב פחות רומנטי, (אבל לא בהכרח פחות מהנה), ובוודאי יותר זול, עם פופקורן מול ה D.V.D , וגם את הסיור הזה נשאיר לפעם הבאה. כפי שאתם יכולים להבין, תוכנית ביקורנו הבא כמעט מוכנה...

למחרת בבוקר עזבנו את מרכז הלב האדום של היבשת ויצאנו בדרכנו למסע הארוך לכיוון אדלייד, 1,400 ק"מ דלים באטרקציות....., אך אני בטוחה שנמצא דברים מעניינים לספר לכם. טוב, השעה 17:00 ואני חייבת להעיר את הנהג שלנו שייקח אותנו לקמפינג לפני שתרד החשיכה.
 להתראות בדרכים,

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הטריטוריה הצפונית