בדרך לאליס ספרינגס
ושוב איתכם, ושוב בכביש, והפעם אנו בדרכנו ל"באר שבע" של המדבר Alice Springs . הדרך לשם ארוכה, כ- 1,500 ק"מ, ודלה באטרקציות. לפיכך החלטתי שלא אלאה אתכם בשמות המקומות בהם עצרנו בדרכנו, במקום זאת אנסה להעביר קצת מ"רוח" הדרך והנסיעה במדבר, ומי שבכל זאת חייב לדעת היכן מצאנו לנכון לעצור מוזמן לעיין בכתבה של ירדן אשר ערכה עבודת מחקר רצינית והשתדלה לספר את קורותינו מבלי להחמיץ דבר....
נפרדנו כשעזבנו את מעיינות המים החמימים והצלולים במטרנקה ששייכת, מבחינה אקלימית, לחגורת המונסונים. לאחר כמה עשרות ק"מ הגענו למקום המסומן במפה כגבול הטופ אנד והתחלת המדבר, שמכונה גם ה-Red Heart . במקום זה, בלי כל סיבה נראית לעין השתנה לפתע מזג האוויר והנוף: הטמפרטורות עלו, הדביקות באוויר ירדה, העצים התמעטו והפכו נמוכים יותר והחול הלך והאדים. ממקום זה נסענו דרומה, לאורך מאות ק"מ, מבלי שיחול שינוי משמעותי בנוף: כביש שחור, ישר, שוליים אדומים-כתומים ברוחב של שניים-שלושה מטרים מכל צד ומעבר לכך, מאופק עד אופק, עד קצה גבול הראייה, עצים נמוכים ורחבים ושיחים קטנים, חלקם ירוקים וחלקם בשלבים שונים של הצהבה וקמילה. לכאורה משעמם - מאות ק"מ בתוך אותה תפאורה וללא הרבה סיבות לעצור, ואכן, קורה לפעמים שמשעמם, אך בדרך כלל יש המון מה לעשות והרבה דברים לשים אליהם לב:
ראשית נחלוק כבוד לכלי הרכב איתם אנו חולקים את הכביש והבולטים שבהם הם רכבות הכביש. באוסטרליה אין מסילת רכבת המחברת בין הדרום לצפון לאורך מרכז היבשת (ומשום גודלה של היבשת הובלה ימית, מסביב אינה פרקטית). הפתרון האוסטרלי היצירתי הוא רכבות כביש - משאית גדולה הגוררת אחריה שלושה-ארבעה "קרונות". אורכה הממוצע של רכבת כביש כ- 50 מטרים ומשקלה כ- 115 טון... והיא מתניידת על לא פחות מ- 64 גלגלים!!! בישראל כשצריך להעביר משהו בסדר גודל שכזה, כמו המשחן של תחנת הכוח, משתקים את התנועה בחצי מדינה והממשלה כמעט נופלת משום שאלה שיש שכל בקודקודם ממליצים לבצע את ההעברה בשבת, וכאן מפלצות הכביש הללו דוהרות בכבישים כמעשה שגרה. עופר שוחח עם נהג של רכבת כביש שכזו, אשר סיפר שרוב רכבות הכביש נוסעות בקו דארווין - אדלייד, מרחק של כ - 3,500 ק"מ. לפי נהג רכבת הכביש, המסלול כולו אורך כ- 40 שעות נהיגה... שחולפות תוך כשלושה ימים.... , עכשיו אנחנו יודעים למה מומלץ להאט מאוד, שלא לומר לעצור בצד, כשהענקים הללו דוהרים ממול... (לא זוכרת אם ציינתי, אבל בטריטוריה הצפונית אין הגבלת מהירות בכבישים הבינעירוניים).
הכבישים והתחבורה
רכבת הכביש הגדולה ביותר שאנו ראינו בדרכים הייתה משאית הגוררת, על 114 צמיגים, חמישה קרונות עם חומרי בניין כלשהם. אבל ראינו גלויות של רכבת הכביש הארוכה ביותר בעולם, הנוסעת, כמובן בכבישי אוסטרליה. לרכבת הכביש הזאת, הארוכה בעולם כאמור, יש שבעה קרונות הנגררים על 146 גלגלים, אורכה כ - 90 מטרים והיא שוקלת ה-מ-ו-ן .... ! בגדר בעיה לא פתורה נשארה השאלה "איך המפלצות הללו נוסעות רוורס ... ?!". (על מנת שלא להדיר את שינת הלילה מעיניכם נגלה שמחקרנו המקיף גילה שהן לא ! ) . בכבישים פגשנו, מדי פעם, "כלי רכב" נוסף שלגביו התעלומה: "איך הוא מתקדם קדימה כל - כך מהר ?!... " והכוונה לאופניים, כן, פשוט אופניים רגילים שקומץ מטורפים בחר בהן כדי לנוע בכבישי אוסטרליה שלא נגמרים.
חוץ מאופניים וחוץ מרכבות כביש, בכבישים נוסעות גם משאיות over size , משאיות אלה הן משאיות שמטענן חורג מרוחב הגורר, ועולה ברוחבו על 3.5 מטרים. משאיות אלה חייבות לנסוע כשרכב נוסף, כמעט תמיד ג`יפ, "מקושט" באיתותים ונצנצים (כמו כרכרה של סנטה קלאוס, נוסח אוסטרליה ... ), נוסע לפניהן. למשאיות הללו מותר לנסוע רק בשעות האור ולפיכך הן מספיקות לעבור רק 1,500 ק"מ ביום.... , בפרסומת באחד ממגזיני ה- 4X4 הרבים שעופר רכש לו כאן, מספר נהג הג`יפ המלווה, שמזה חמש עשרה שנים הוא נוהג בטויוטה לנד קרוזר במסגרת עבודתו כמלווה משאיות over size. בשנות עבודתו הספיק לנהוג בטויוטה מליון ק"מ. הנהג ממשיך ומספר שיכול היה להגיע לירח וחזרה... במחשבה שניה מוסיף הנהג" יכולתי לנהוג לירח וחזרה ושוב לירח, כי המרחק מכדור הארץ לירח הוא "רק" 760,000 ק"מ...".
בסך הכל יש מעט מאוד מכוניות בכבישים ובין הנהגים בכבישים שוררת אחוות בודדים. מקובל כאן שכשרואים מכונית הנוסעת מולנו בכביש מנפנפים לה לשלום. במשך הזמן למדנו להכיר את הנהג שמולנו לפי הנפנוף שלו: נהג שמנפנף בהרמת ידו מעל ההגה ומצרף לכך חיוך הוא מישהו שהחל לנהוג בכבישי האאוטבק זה מקרוב והוא עדיין מתלהב מיחסי הרעות שנוצרים בכביש. נהג שמסתפק בהרמת יד והנהון ראש הוא נהג ותיק בכבישי האזור, ונהג שבקושי מרים את האצבע מגלגל ההגה ושולח מבט עייף הוא נהג שכבר נמאס לו, אך שנים של הרגל לא מאפשרות לו לראות מכונית ממול ולא להתייחס...
כשנוסעים בכבישים הבלתי נגמרים במדבר, רואים מדי פעם זוג סימני צמיגים שחורים המתחילים סתם באמצע הדרך ומסתיימים לפתע פתאום. בתחילה לא הבנו מה זה, אך לאחר מעקב מדוקדק אחרי הסימנים ראינו שבסמוך למקום שהם מסתיימים יש, או היתה, גופה של חיה דרוסה, וכך הבנו שהסימנים הם ה"חארקה" של כלי רכב שניסו להימנע מלהתנגש בחיית בר כלשהי. פה ושם אפשר לראות ליד הגוויות עיטים, המכונים כאן ווג`יס ( Wedgies ), מסתובבים סביב הנבלות ואוכלים את בשרן. הווג`יס הם המלכים הבלתי מעורערים של ממלכת העופות. מוטת כנפיהם מגיעה לשני מטרים וכשהם יורדים לסעוד כל הציפורים האחרות, לרבות העורבים, (שאנו לא אוהבים באופן תורשתי - ירושה מסבתא מיכלה...) עומדים בצד ולא מפריעים.
העופות האוסטרלים
בכלל, בטיול הזה לאוסטרליה גילינו את עולם העופות, ליתר דיוק, את עולם הציפורים. אני חושבת שכבר סיפרתי לכם שעד שהגעתי לאוסטרליה לא התעניינתי בציפורים, לא שהיה לי משהו נגד בעלי הכנף הללו (ואתך הסליחה ידידנו הצפר, אבי שטיינהוף), אך איכשהו מגוון הציפורים שפגשתי בחיי היום-יום בישראל לא היה מספיק צבעוני או לא מספיק קולני כדי לתפוס את תשומת ליבי. באוסטרליה יש כ- 750 מינים רשומים של ציפורים. כמובן שחלקן אפורות ופשוטות אך חלקן צבעוניות ומקסימות ומצייצות/שורקות/שרות ומה שהכי בולט זה שהציפורים הם חלק מחיי היום-יום כאן. אין צורך ללכת לגן חיות כדי לראות תוכי קאקאדו (Cockatoo) במגוון צבעים או לפגוש עשרות תוכי לורי ססגוניים. במהלך הטיול כל אחד מאיתנו "אימץ" לו סוג של ציפור שהפכה ל"פייבוריט" שלו וכשמי מאיתנו היה מזהה בדרך ציפור מהפייבוריטיות מיד היה מזעיק את כולם לראות.
הציפור האהובה על רותם היא הקאקדו הוורוד, זאת ציפור גדולה שחיה בקבוצה ונוהגת לנקר בחיפוש אחר זרעונים בצידי הכבישים. מרחוק הציפורים הללו נראות לבנות אך כשמתקרבים הן נבהלות ומתעופפות ואז נגלים הגחון ופנים הכנפיים הצבועים בוורוד עז, מראה מקסים. ירדן מסמפטת את הקוקובארה, זהו הנציג הבולט ביותר של משפחת השלדגים וזאת אכן ציפור חביבה בעלת ציוץ רם הנשמע כמו צחוק מקרקר, טוב ציפור שיש לה שם כמו ק-ו-ק-ו-ב-ר-ה חייבת להתייחס לעצמה בהומור. עומר מעדיף את האמו, עוף גדול (גובהו כשני מטר) בעל מעטה נוצות מדובלל שלא יכול לעוף אבל יודע לרוץ מהר, אם הוא חייב..., אני מתלהבת ממגוון תוכיי הלורי שצבעיהם עזים במיוחד: מהראש כחול, החזה כתום ושאר הגוף ירקרק ועופר מאוהב בעקעק (Magpie) שאם היה חי בישראל, בוודאי היו מדביקים לו את השם עקעק ארץ-ישראלי מצוי, אך מכיוון ששפר עליו גורלו והוא חי בכל רחבי אוסטרליה שמו עקעק אוסטרלי ושירתו הנעימה מאוד לאוזן היא אחד הצלילים המזוהים ביותר עם הבוש. עופר, שהתגלה ככשרון מבוזבז בתחומי המוסיקה, הנגינה והציוץ... למד לחקות את מנגינת הציוץ ומדי פעם כשהיה לנו מזל היינו יכולים לשמוע דואט של היפה והחיה..., כלומר של עופר ושל העקעק... דבר נוסף ששמנו לב אליו בקשר לציפורים האוסטרליות הוא מנהגן, התמוה משהו, לשבת במשך דקות ארוכות על ענף של עץ בצד הדרך, רצוי על ענף של עץ שכבר יבש ומת, ולצפות על המכוניות הנעות על הכביש. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל אני כמעט יכולה להישבע שהן ממש מתעניינות במה שקורה בכביש, כאילו הן סופרות או בודקות את המכוניות החולפות...
ומה עוד עשינו לאורך הק"מ הרבים שעברנו? לעומר ורותם לא נמאס לאתר ממרחק את רכבות הכביש (כל משאית, שגוררת קרונות, חייבת לשאת שלט על הפגוש הקדמי המציין: Road Train ), ואז רותם סופרת את מספר הנגררים ועומר מחשב את מספר הצמיגים... וירדן מחפשת אחר קטע הכביש הישר הארוך ביותר בעולם. אנו יודעים שהוא נמצא באוסטרליה ולפי מדידות מקדימות שירדן ערכה במפות מסלול נסיעתנו, אורך הקטע הארוך ביותר כ- 60 ק"מ (פי כמה מכביש הסרגל שלנו, ובסוף לא מוצאים את עפולה אלא את Marla.... ). יש להניח כי כשנגיע לקטע הארוך ביותר, בהנחה שהוא במסלול נסיעתנו, האוסטרלים העסוקים בתחרות עם עצמם ועם העולם לגבי כל מיני "הכי" , יקבעו שלט המכריז כי זהו: "הכביש הישר הארוך ביותר בעולם". לעת עתה לא ראינו שלט שכזה, אפשר שמישהו לקח אותו כמזכרת מאוסטרליה ואפשר שהקטע הישר הארוך ביותר נמצא בכביש החוצה את אוסטרליה ממזרח למערב, כביש בו אנו לא אמורים לעבור בטיול הזה.
גם עופר ואני נמצאים בוויני, עופר נוהג ואני לצידו (משמאלו.... ), מסתכלים במרחבים, מאזינים לדיסק של נגינת הדידג` שמשתלב בנוף ומתמזגים עם הטבע. אם אני כבר מדברת על הנוף חייבים להזכיר את שבשבות הענק של האאוטבק. כל מי שנוסע במדבר נתקל מדי פעם בשבשבת ענק, העומדת על חצובה בצד הדרך. השבשבות הללו, המזוהות עם האאוטבק, משתמשות ברוח הנושבת ומשמשות לשאיבת מים מבורות שבאדמה.
תחנות הדלק
כשנוסעים הרבה צריך מדי פעם לעצור לקנות דלק ולחדש את מלאי המזון ושני הדברים הללו מספקים חלון הצצה מעניין על אורח החיים של האוסטרלים בכלל ושל אלה החיים בצידי הדרכים בפרט. למרות חששותינו ולמרות מידע לא מדוייק שקיבלנו כאילו יש בעיה להצטייד בדלק ובמזון לאורך הכביש החוצה את המדבר, גילינו שלא כך הוא הדבר. מפת ההתיישבות, אם תחנת דלק, מסעדה/חנות בסיסית, קמפינג ושלושה בתים יכול לשאת את התואר "יישוב".... , ממוקמת לפי גודל מיכל הדלק של מכונית ממוצעת ולפיכך מדי מאתיים-שלוש מאות ק"מ על כביש סטיוארט יש מקום יישוב. באוסטרליה הרדופה בבולמוס של תחרויות ופרסים מקובל להכריז, מדי שנה, על היישוב הנקי והמסודר ביותר. משיטוטינו בדרכים הגענו למסקנה שככל שהיישוב בו מדובר קטן יותר וממוקם במקום יותר שכוח אל, כך גדלים סיכוייו לזכות בתואר הנכסף של Tidy Town, וכך, בדרכנו לאורך כביש סטיוארט יצא לנו לעצור בכמה וכמה "חורים" שהוכרזו כ Tidy Town לשנת 1998 או 2001.....
בתחנות הדלק יש, כמעט תמיד, חנות קטנה למוצרי יסוד. ככל שמתרחקים מהמרכזים העירוניים המגוון בחנויות הקטנות הללו הולך וגדל. באחד המקומות בהם עצרנו בדרך הבנו לעומק את משמעות המונח: General Store, בחנות לא גדולה, מכרו: אוכל, ביגוד, הנעלה, אומנות אבורג`ינית, מוצרי חשמל, מצלמות, ציוד צילום, חומרי ניקוי, קוסמטיקה, צעצועים, תחפושות, ציוד גינון (מזל שבאיזור הזה אין היכן לדוג וכך התפנה מדף שלם המכיל ציוד דיג למיניו...), ציוד קמפינג, מזרונים, סרטי ווידאו וסרטי די.וי.די ו.... השד יודע מה עוד..., טוב שאני לא צריכה לעזור להם לערוך ספירת מלאי מדי 31 בדצמבר....(או ליתר דיוק 30 ביוני הוא התאריך המקביל לשלנו לענין סוף שנת המס).
על האוסטרלים
לפני שאסיים את הכתבה העוסקת בדרך, חובה לספר משהו גם על העם האוסטרלי. כנראה שמאתיים השנים בהם הם חיים באיזור לא ייצרו להם מספיק היסטוריה, מה עוד שבתקופה הזאת בקושי היו כאן מלחמות... , וכך הם מתייחסים בחשיבות יתר שלא נאמר בחרדת קודש לכל גרוטאה חלודה שנשארה זרוקה בערבות אוסטרליה מזמן מלחמת העולם השניה. כל "מזכרת" שכזאת מגודרת, לידה שלט המפרט המון דברים לא חשובים בקשר אליה ושלט גדול לצד הכביש הראשי מודיע על קיום ה"אטרקציה". אם נוסיף לכך את חד גוניותה של הדרך ואת נטייתם הטבעית של האוסטרליים לעשות מכל עכבר פיל נבין מדוע הם עושים עניין מכל מיני שטויות בדרך. בתחילה התייחסנו ברצינות לשלטים שלצידי הדרך. אמרנו שאם מישהו טרח להתקין שלט המפנה לאתר היסטורי שווה לרדת מהכביש ולראות במה מדובר. אחרי שתי סטיות מהדרך כדי לצפות בתחנה מתפוררת ובשאריות של בנין הפסקנו להתייחס לשילוט וסטינו מהדרך רק לטובת אתרים שהוזכרו בלונלי פלנט, אך לאחר ביקור בשני אתרים שהזכיר הלונלי פלנט (הראשון: גזע עץ יבש מגודר עליו חרט מישהו את האות S שמישהו אחר החליט שהחורט היה סטיוארט, האדם הלבן הראשון שחצה את המדבר מדרום לצפון, והאתר השני : פאב שאמור היה להיות פאב אאוטבקי טיפוסי מלא אופי וייחוד אך התברר כמקום עלוב, מלוכלך ומדיף ריחות של שמן ישן...), הבנו ש...הכל יחסי ובהעדר ציפור שיר גם העורב ייחשב לזמיר.... ואנו, הרי, לא אוהבים עורבים ולכן הפסקנו לנסות ועצרנו רק כשהרגשנו שמתאים לנו לעצור...
העצירה המשמעותית הבאה שלנו היא באליס. אני ממש עייפה ולפיכך אני סבורה שאקח חופש מהכתיבה לכמה ימים, אני מסמיכה את בתי-בכורתי למלא את מקומי ואנו נפגש, אחרי אליס, בקינגס קניון....
ד"ש בבית,
ענת
